תערוכת האמנות הגדולה בעולם מחקה את העולם

זמנים מעניינים מדי

תערוכת האמנות הגדולה בעולם מחקה את העולם. זה לאו דווקא טוב

בין כאוס פוליטי למשבר סביבתי היה אפשר לצפות שעולם האמנות ינסה לצייר תמונה קוהרנטית של המציאות. הביאנלה בוונציה מראה שזה לא המצב

הביתן האיסלנדי בביאנלה בוונציה

מאתמיטל רז

22 במאי 2019

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנים האחרונות הפכה הביאנלה בוונציה לשק החבטות של עולם האמנות. המקטרגים טוענים שהאירוע, כמו שאר מגה התערוכות מסוג זה, הוא מופע ראווה מסחרר, פופוליסטי וסופר ממוסחר, שמעודד צפייה שטחית, מרפרפת ולא מחייבת באמנות. אכן, כמעט בלתי אפשרי לעכל כמות כזו ענקית של יצירות, וכך נגזר על המבקר הממוצע לעשות סלקציה ויזואלית בעודו משוטט בשני מתחמי הביאנלה – הג'רדיני והארסנלה – ובעשרות תערוכות הלוויין הפזורות ברחבי ונציה המבוכית (זה, אגב, ספורט מהנה למדי – גילוי תערוכות נסתרות בין הסמטאות הצרות של העיר). למרות הביקורת כולם מגיעים לביאנלה – בשנים האחרונות מגיעים אליה מדי שנה יותר מ־600 אלף מבקרים, מעט יותר מתיירי האירוויזיון – וכולם מדברים עליה.

השואו המרכזי בביאנלה ה־58 הוא התערוכה המרכזית שהשנה אחראי עליה ראלף רוגוף האמריקאי, שבעשור האחרון מנהל את גלריה הייוורד, המקבילה הלונדונית של ה־CCA התל אביבי אם תרצו. נראה שרוגוף, שידוע באוצרות המשחקית והפופית שלו, הוא בחירה מושלמת לתפקיד. הוא מצליח לשלב בין תערוכה שרוצה להיות פוליטית לבין הדרישה של צרכני הביאנלה לריגושים מהירים ולפאן טהור. ובכל זאת יש דיסוננס צורם בין התכנים המטלטלים שחלק מהאמנים מציפים לבין מבקרי הביאנלה הפריבילגים שמטיילים להנאתם בין העבודות ומתקתקים בעצבנות במצלמותיהם.

התחושה הזאת מתחזקת כשמגיעים לאזור מספנות הדיג העתיקות שבפאתי הארסנלה. האמן השווייצרי־איסלנדי כריסטוף בושל, שאחראי על סנסציית הביאנלה לפני ארבע שנים כשהסב כנסייה ונציאנית למסגד, הציב במקום ספינת מהגרים שטבעה בחופי איטליה ב־2015. מבט מקרוב מגלה את החורים שנפערו בתחתית הספינה וגרמו כמעט לכל 800 האנשים שנדחסו לתוכה לטבוע למוות. רוב מבקרי הביאנלה חולפים באדישות על פני הספק מיצב ספק שריד היסטוריה עכשווי הזה, שלא נראה כמו מוצג מוזיאוני. חדי העין או כאלו שהשמועה הגיעה לאוזניהם עוצרים לרגע, מצלמים עוד תמונה וממהרים ליעד הבא. מי שבכל זאת לוקח כמה רגעים ועומד למרגלות הספינה המפלצתית, קבר האחים הענקי, לא יכול לא להצטמרר או להרגיש אי נוחות נוראית.

"שתחיו בזמנים מעניינים" הוא שמה של התערוכה המרכזית, כותרת שמתייחסת לפתגם אנגלי ידוע, משהו בסגנון "השעמום הורג". פרסומי התערוכה מציינים שהאמונה הרווחת לפיה הפתגם הוא קללה סינית שאומצה על ידי פוליטיקאים מערביים בשנות ה־30 היא פייק ניוז, עוד שריד קולוניאליסטי של אוריינטליזם אקזוטי. "מעניין" זה גם סוג של עלבון מנומס שאומרים על אמנות יפה אך משעממת. מחשבות על צרכנות אסתטית בולמוסית צפות ועולות הרבה במהלך הביקור בתערוכה.

אם אפשר לסכם במילה את התערוכה המרכזית היא תהיה כאוס מוחלט. לתערוכה אין נושא או נרטיב מרכזי; היא מבוכית, מבלבלת ועמוסה בקקופוניה של קולות וצבעים. העולם של 2019 הוא עולם בבלגן – בלגן פוליטי, סביבתי וחברתי – וניכר שעולם האמנות לא מצליח או לא רוצה ליצור לכך התנגדות. אפשר היה לצפות שהוא ינסה לעשות סדר או להסביר מה מתרחש סביבנו, אבל כהרגלו – לפחות ממה שניכר בביאנלה – הוא מחקה את העולם ומתבלגן יחד איתו. מיצבי ענק משתלשלים מהתקרה, פורצים מהרצפה, מסנוורים את העיניים ומחרישים את האוזניים. אפשר למצוא בתערוכה הכל מהכל. 79 אמנים מ־38 מדינות ומכל גוני הקשת (אסייתים, לטינים, שחורים, להטב"קים ועוד) מציגים השנה (לעומת יותר מ־100 מציגים בתערוכות הביאנלה הקודמות). רוב האמנים הם ילידי שנות ה־70 וה־80 שמציגים עבודות שנעשו בשנה או בשנתיים האחרונות, כך שבאמת אפשר לחוש את הלכי הרוח העכשוויים המנשבים בעולם האמנות.

קטסטרופות אקולוגיות וסרטי חייזרים

הג'רדיני והארסנלה מחולקים השנה לשתי תערוכות נפרדות, וכל אחד מהאמנים המציגים מספק שתי הצעות לזמנים המעניינים שעליהם מדבר רוגוף. פוליטיקת זהויות היא אחד הנושאים הבולטים השנה, בייחוד הזהות השחורה. כמה סופרסטארים שמניעים את השיח הזה מככבים גם בביאנלה. אנג'דיקה אקונילי קרוסבי הניגרית־אמריקאית, שהבאזז המטורף סביבה מסרב לגווע, מציגה את ציורי הקולאז' הגדולים והמוכרים שלה שבמרכזם דמויות שחורות שמתוארות בסביבות ביתיות יומיומיות; זנלי מוהולי הדרום אפריקאית מציגה גם היא זהות שחורה מנומסת ולא מאיימת עם דיוקנאות עצמיים שכמו נלקחו מהפקת אופנה; ארתור ג'פה, לעומת זאת, מציג עבודה בוטה והרבה פחות פוליטיקלי קורקט. ג'פה, שזכה בפרס אריה הזהב לאמן בתערוכה המרכזית בביאנלה, מציג את "האלבום הלבן", פרויקט שכולל בין השאר מונטאז' בן 40 דקות של קטעי וידיאו פרובוקטיביים נוטפים בגזענות שחורה.

עוד תמה בולטת השנה היא עתידנות וטכנולוגיות של מציאות וירטואלית ורבודה. מייצגים אותה כמה מהאמנים הבולטים שעוסקים בתחום כמו היטו שטיירל, ג'ון רפמן ואד אטקינס, אבל העבודה החזקה ביותר שממחישה את הצדדים המבעיתים של הטכנולוגיה והרשתות החברתיות היא "עולם מעניין" של פיי ג'ון שמייצג את הביתן הסיני. פיי בנה מכשיר מבוסס אינטליגנציה מלאכותית שמצליח לקרוא את מבקרי התערוכה ולזהות כמעט כל דבר, משמם ועד התחביבים שלהם.

גם סוגיות אקולוגיות תופסות מקום נכבד בביאנלה, בייחוד בביתני המדינות ובתערוכות הלוויין ברחבי העיר. זוכת פרס אריה הזהב השנה, לינה לפליטה, שהגיעה לביקור חטוף בישראל לפני חודש וערכה ערב מיצגים במוזיאון תל אביב, מייצגת את הביתן הליטאי עם מיצב מבוסס אופרה בשם "שמש וים (מרינה)". הקומה הראשונה של הביתן הוסבה לחוף ים מלאכותי עם כל האביזרים המתבקשים לחוויה תיירותית קפיטליסטית, מראה שמהדהד את המבקרים בתערוכה. בכל יום שבת מתיישבים זמרי אופרה בדמות מתרחצים בחוף המלאכותי ושרים על אסונות טבע כמו התפרצויות וולקניות ושינויים קיצוניים במזג האוויר.

בחלל המרהיב של פאלאצו גראסי שבפונטה דל דוגנה מוצגת תערוכה מפוצצת בשמות גדולים אבל רחוקה מהשואו הנוצץ בארסנלה ובג'רדיני. התערוכה מינימליסטית, מאווררת ושקטה, ועוסקת באופן פואטי בקטסטרופות אקולוגיות. בגלריה קה רזוניקו מציגה מרינה אברמוביץ', האימא הרוחנית של הפרפורמנס ארט, את "Rising" המאכזבת למדי, עבודת מציאות רבודה שממחישה את שקיעת הקרחונים ועליית מפלס הים.

את אפקט הוואו לוקחים השנה הצמד הסיני סאן יואן ופנג יו, שמציגים שני מיצבים אלימים ומסויטים אבל כיפיים להפליא. בחלק הראשון של התערוכה הם מציגים מעין כיסא שלמה מלכותי עשוי סיליקון לבן שכלוא במיכל פרספקס. מתוך הכיסא משתלשל צינור שחור, ולחץ אוויר עוצמתי שמופעל כל כמה דקות גורם לקולות אימים להרעיד את החלל ולצינור לאבד שליטה במין אפקט סרטי חייזרים. בחלק השני של התערוכה הם הציבו רובוט תעשייתי ענקי, גם הוא כלוא במכל, שגורף ומתיז באמוק צבע דם על הרצפה והתקרה.

עוד ועוד רעות חולות

87 התערוכות של ביתני המדינות השונים חלשות השנה יחסית. גם המוצלחות בהן מעוררות תחושה שכבר ראית משהו דומה בעבר. העבודה הכה מדוברת של לפליטה הליטאית, למשל, מזכירה את התערוכה של זוכת פרס אריה הזהב בביאנלה הקודמת, אן אימהוף הגרמנייה.

ראוי לציון הוא הביתן הברזילאי, שמייצגים אותו השנה צמד אמני הווידיאו ברברה ווגנר ובנג'מין דה בורקה, שמוכיחים שאמנות טובה לא צריכה שום גימיק. קולות הסמבה של עבודת הווידיאו שלהם "סווינגרה" (פרפראזה על סגנון ריקוד ברזילאי מקומי) נשמעים למרחוק ומפתים את הצופה להיכנס. את הפאן שמבטיח הביתן מחליפה עבודה פוליטית שחוגגת את היצירה בברזיל השמרנית.

את ישראל מייצגת השנה איה בן רון, שמנסה לאתגר את סגנון הצפייה הזריז והשטחי שכופה הביאנלה על מבקריה. התערוכה כוללת מעבר בין כמה תחנות ואפילו, רחמנא ליצלן, מאלצת את הצופה להמתין בתור. רוב המבקרים אכן שומרים על סבלנות ועוברים את כל התחנות במסלול. "בית חולים שדה X" הוא פרויקט שאפתני, מורכב ומרובד, שמסכם את העיסוק רב השנים של בן רון בעולם הרפואה. שתי קומות הביתן הישראלי הוסבו לבית חולים, על כל המשתמע מכך – חדר המתנה בצבעי כחול קר, אחיות לבושות לבן ומתקני טיפול. אבל בית החולים מתגלה כמלכודת דבש. במקום תרפיה או קתרזיס הוא מציע עוד ועוד רעות חולות. העיתונות העולמית לא מגלה עניין רב בביתן הישראלי, מה שמוסיף אש לדיון הסוער שהתעורר לאחרונה בביצה המקומית על השם הרע שישראל מייצרת לאמניה, שנעלמו בשנים האחרונות מהסצנה הבינלאומית.

איפה היין

הביאנלה בוונציה נוסדה ב־1895 כדי לקדם אמנות איטלקית אבל עד מהרה הפכה למפלצת טורפת. האולימפיאדה של עולם האמנות, כך נוהגים לכנות אותה. היום היא מרגישה כמו פומו על ספידים. אין באמת סיכוי לראות את מאות התערוכות שמרכיבות את הביאנלה והרגשת ההחמצה היא בלתי נסבלת. התערוכה המרכזית המבלבלת והכאוטית לא מובילה למסקנת על כלשהי או למטא נרטיב משמעותי. אצל רוב המבקרים, הביאנלה מסתכמת בבליל של דימויים, או לכל היותר בחוויה אחת קטנה, אינטימית וחד פעמית. לי זה קרה בביתן האוקראיני, מאותם ביתנים שקופים שעושים בהם קוויקי וממשיכים הלאה. הביתן היה כמעט ריק מעבודות וישבו בו כמה נציגים שנראו כמו פקידי קבלה משועממים. פניתי לאחת מהם שעיניה נצצו מהתרגשות מעצם הפנייה. נוצר דיאלוג ער. מתברר שהיא אמנית פרפורמנס ושגם שאר הנציגים הם אנשי אמנות עם חזון די פסיכי להקים ביתן על מטוס מעל הארסנלה. הם לא פונים מיוזמתם למבקרים, אלא מחכים שיפנו אליהם. הבעיה היא שזה בקושי קורה. "באירוע הפתיחה דווקא פנו אליי כמה אנשים", היא סייגה, והוסיפה: "אבל רק כדי לשאול איפה היין".

הביאנלה בוונציה מוצגת עד 24.11

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• הביאנלה בוונציה
• צבע טרי
• מיוחדים
• אמנות

מה הקשר בין אמנות לעולם המין של האוקיינוס?

זיגי זיג אה

מה הקשר בין אמנות לעולם המין של האוקיינוס?

מתוך "זיגי וכוכב הים" של אנה דוק הא-ג'ורדן

אנה דוק הא־ג'ורדן עושה אמנות על עולם פוסט אנושי שבו סקס הוא הכל חוץ ממה שאנחנו חושבים עליו. ריאיון

מאתנדב נוימן

22 במאי 2019

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מעט מאוד אנשים בישראל שמורשים לצלול בים המלח, ומעט מאוד אנשים שמצטרפים לצלילות עם צוללי ים המלח, החברה שמבצעת אותן. זה מצריך ציוד מיוחד, הכשרה ייעודית וניסיון רב בצלילה קונבנציונלית. בכל זאת, צלילה באגם של מלח. מרבית הצלילות בארץ מתרחשות במפרץ אילת, איפה שיש חיים מורכבים יותר מאצות וחיידקים ואיפה שהמלח מגיע רק על הצ'יפס ליד הבירה. ובכל זאת, בימים הקרובים תגיע לים המלח האמנית הקוריאנית־גרמנייה אנה דוק הא־ג'ורדן כדי לצלם מתחת למים עבור עבודה עתידית שלה שתעסוק בים המוות מההיבטים התרבותי־פוליטי והביולוגי־אקולוגי.

שני ההיבטים הללו הם מה שמניע את העבודות של דוק הא־ג'ורדן, שבשנים האחרונות הפכה את אהבתה לעולם התת ימי ואת העובדה שהיא צוללנית מקצועית לגוף עבודה עקבי ומרשים. אלא שהצלילה המתוכננת שלה בים המוות יוצאת דופן לא רק לנוכח סוג הצלילה. עבודותיה של דוק הא־ג'ורדן – שילוב של וידיאו ארט ומיצב – עוסקות בחיים במלוא תפארתם, חיים שבים הנמוך בעולם קשה למצוא: דגים, רכיכות, תמנונים, כוכבי ים, ובאופן שבו שינויי האקלים משפיעים עליהם, או יותר נכון על המין שלהם. כן, אנה דוק הא־ג'ורדן עושה אמנות על שינויי מין בקרב דגים.

"מין הוא האופן שבו החיים פורחים", היא מסבירה מדוע הנושא הזה מרתק אותה בשיחה לקראת הגעתה לפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים, שם תציג את עבודתה "Ziggy and the Starfish", אחת מסדרה של עבודות בנושא. "לפני 3.6 מיליארד שנים הבקטריות והאורגניזמים החד תאיים הראשונים ששינו את העולם באופן דרמטי. הם יצאו ממעמקי הים, מערש החיים. לפני כן היה רק האדס, עולם תחתון מיתי אפל ורותח וחסר חיים", היא ממחיזה. "חמצן, שהיה אז פסולת, אפשר לחיים כמו שאנחנו מכירים אותם היום להתפתח. אני חושבת שחשוב להכיר בשינוי מין כדבר נפלא. מיניות בים היא דבר עצום ורב פנים, היא נמצאת מעבר למה שאנחנו יכולים לדמיין. אם בני אדם יתפתחו למשהו טוב יותר אנחנו חייבים להכיר בחשיבות של האוקיינוס".

דוק הא־ג'ורדן קושרת בין שינויי האקלים, סביבות אקולוגיות באוקיינוס ועולם המין של בעלי החיים הימיים, כפי שהדבר מתבטא במחקרים מדעיים. שינויי הטמפרטורה וההרכב הכימי של האוקיינוסים משפיעים לא רק על אוכלוסיות בעלי החיים ועל ההרגלים שלהם אלא גם על הגוף שלהם, ובאופן ספציפי – על המין שלהם. ההתחממות של כדור הארץ והאוקיינוסים, שהחלה לקבל לאחרונה התייחסות רצינית בעולם, משנה באופן דרמטי את היחס בין זכרים לנקבות באוכלוסיות בעלי חיים מסוימים, ואף גורמת לבעלי חיים לשנות במהלך חייהם את המין שלהם עצמם. דוק הא־ג'ורדן משתמשת בגיבור ערטילאי בשם זיגי כדי לחקור את העולם המשתנה הזה – מצד אחד סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, מצד שני תחילתו של עולם מוזר ומופלא שאינו קשור יותר לאדם. היצורים שהיא מציגה בעבודותיה נראים בעצמם לא פעם כמו איברי מין.

"האוקיינוס הוא עולם מלא במין. אתה יכול להיות בטוח שכשאתה שוחה בו אתה שוחה בים של זרע וביציות"

"הפרסוניפיקציה של זיגי סטארדסט אצל דיוויד בואי מתארת איש מאדים ביסקסואלי מופקר שמודאג מכך שהעולם הולך להסתיים", היא אומרת, "השיר 'Five Years' למשל מתאר את הזמן שנשאר לאנושות. בואי שינה את כל מה שקשור למגדר, מיניות, את הבינאריות והפלואידיות המגדרית. זיגי שלי נושא בגאון את דגל הגיוון המיני באוקיינוס, החייזרי והשונה, כמו זיגי סטארדסט בעולם האנושי. האוקיינוס הוא עולם מלא ביופי ומוזרות, בשינויים והסתגלות. הטבע ישרוד, בני אדם לא. זיגי הוא הפרוטגוניסט הפוסט אנושי המופשט בעבודות שלי. אני נוטה ליצור עבודות שעוסקות בעולם מנקודת מבט לא אנושית. זיגי קושר את היצירות שלי לפוסט אנושי, כלומר למה שמעבר לאנושי".

הגישה של דוק הא־ג'ורדן לעולם הפוסט אנושי הזה באה לידי ביטוי גם בציטוט שהיא מצמידה ל"זיגי וכוכב הים", מתוך "Little Gidding" של ט"ס אליוט מהפואמה "ארבעה קוורטטים": "What we call the beginning is often the end. And to make an end is to make a beginning".

מהי ההתחלה הזו מבחינתך? התחלה עבור הפלנטה וסוף עבורנו?

"אני מעריכה מאוד סופים טובים והתחלות חדשות", היא מחייכת. "אני מנסה לראות את הדברים הללו מהפרספקטיבה הלא אנושית. הפלנטה שלנו משתנה, המערכת האקולוגית שלנו משתנה. אנחנו חייבים לשנות הרגלים ישנים ומבנים בינאריים. אני רואה שינוי כמשהו חיובי".

אבל ההיעלמות של בני האדם היא משהו די מדכא. את מקבלת את זה אחרת. בעבודות שלך יש איזה הומור לגבי העולם הפוסט אנושי. זה מנגנון הגנה? או דרך להוריד את זה בקלות בגרון של הקהל?

"אני תמיד עושה מחקר מעמיק בעבודות שלי. ככל שאני צוללת לתוך המחקר ומבינה את העובדות הקטלניות, המחשבות שלי הופכות קלות יותר ואני ניגשת לנושאים האלה עם איזה טוויסט. כל מה שקורה יכול להתהפך ואני מאמינה בהסתגלות".

הסתגלות כזו היא מוצאת ביצורים שאותם היא חוקרת ושמככבים בעבודות שלה. "כוכב הים הוא יצור עתיק, מוקדם יותר מהדינוזאורים", היא מספרת על הכוכב השני של העבודה שלה. "הוא א־מיני ויכול להתרבות בעצמו. כמעט בלתי אפשרי להרוג אותו. תחתוך אותו לשניים וכוכב ים נוסף ייצא מזה – המוני אצבעות חיות קטנות משוטטות ברחבי האוקיינוס, צבא מקריפ עם קיבה חומצית שאפשר לנתק, זולל הכל. כוכב הים יכול לשרוד הכל, אבל דווקא מלפפון הים הוא המומחה האמיתי בחיי נצח. מלפפוני ים רבים חיים כמעט חיי נצח באוקיינוס עד שהם נאכלים או מתפוצצים או מתים מוות מצער ולא טבעי אחר. הם לא יודעים פחד, כנראה כי אין להם מוח. אם הם שורדים את המתקפות עליהם, אחד ממנגנוני ההגנה המטורפים שלהם הוא לירות את המעיים שלהם מחוץ לגוף. הנשק הסודי הזה דביק ורעיל ופוצע את התוקף. הם או נקבה או זכר אבל חלק מהם הרמפרודיטים. אני מפסלת הרבה מלפפוני ים, הם השראה גדולה עבורי.

"עוד דוגמה היא קרבות הפין של התולעים השטוחות, שגם הן מככבות בעבודות שלי. עד כמה שהן נראות זעירות ותמימות, התולעים השטוחות דומות ללוחמים מהאגדות: הן צבעוניות ואצילות, בעלות חן ומסתוריות. הן מרחפות בים כמו פלקור מ'הסיפור שאינו נגמר'. התולעים השטוחות מספרות סיפור של הסתגלות, סיפור של אהבה ומלחמה. התולעת השטוחה יפה כמו הרמפרודיטוס, הילד בעל המין הכפול של הרמס ואפרודיטה, והיא כמובן הרמפרודיט עם שני איברי מין ומגדר נזיל מאוד. כשזה נוגע להזדווגות לא כדאי להתעסק איתן – זה קרב בין שני הרמפרודיטים. הן יושבות זו על זו עם הפין בעל הראש הכפול שלהן ומוכנות להכות. הן דוקרות זו את זו עד שאחת מהם מנצחת. המנצחת עוזבת את המקום בלי שריטה והמפסידה יוצאת מלאה בשקי זרעים, מוכנה להביא צאצא".

התיאורים הגרפיים של מה שמתרחש מתחת למים הם חלק טבעי מהעבודות שלה, ולמי שמוצא את עצמו שמוט לסת מהסיפורים האלה היא מציעה את המחשבה הרדיקלית הבאה: "האוקיינוס הוא עולם מלא במין. אתה יכול להיות בטוח שכשאתה שוחה בו אתה שוחה בים של זרע וביציות". העיסוק שלה במין ואקולוגיה מקבל תפנית אם לוקחים בחשבון שהאוקיינוס הוא עולם שלם שטביעת הרגל האנושית אולי משפיעה עליו, אבל אפשר לדמיין איך הוא יכול להסתדר היטב בלעדינו, ביום שבו כבר לא נהיה כאן.

"כשהעולם מת לפני 65 מיליון שנה רק החלקיקים הקטנים ביותר שרדו", היא אומרת. "מהנקודה הזו נוצרו חיים חדשים. אולי אם לא היינו מתפתחים מארבע רגליים לשתי רגליים היינו יכולים להיות ביותר ממדים מעכשיו. אני לא בטוחה איך התפתחנו אבל הגענו לכאן עם כל מה שיצרנו, גם עם המיניות שלנו. אני יודעת שהמיניות של האוקיינוס קינקית ומאוד שונה מזו שלנו. איכשהו אין גבולות, אין שקרים, אין חוקים, איכשהו הכל אפשרי. לכן אני לא רוצה להשוות את זה לבני אדם כי אין לנו שום דרך להתחיל להבין איך דגים, סילוניות, סרטנאים, רכיכות ותולעים פיתחו את חיי המין שלהם. יש תולעים שיכולות להשפיך מהראש שלהן. אני בטוחה שיש כמה גברים שהיו שמחים ליכולת כזו. יש כאלה ממשפחת הסילוניות שיכולים להשתמש באיברי המין שלהם כטילים כדי להפרות את הנקבה. הם יורים את הפין שלהם לתוך הנקבה".

מה בחיים הימיים כל כך מעניין אותך? למה את ממשיכה לחזור לזה בעבודות שלך?

"אני חושבת שזה היה הרגע הזה מתחת למים שבו חוויתי לראשונה עולם תלת ממדי. על היבשה יש לנו תפיסה גופנית של שני ממדים בלבד אבל עם ראייה תלת ממדית, בעוד שמתחת למים אפשר להרגיש את הלחץ על האיברים ומיד להפוך לחסרי משקל. זה עולם אחר לגמרי ותפיסה אחרת לגמרי ממה שיש ביבשה. הכל גם נראה גדול יותר ושקט יותר. אני חושבת שהחוויה הזו הייתה תחילת המסע שלי ללכת לאיבוד בים. לפעמים אני מרגישה שאני בעצמי חשופית ים ואני יכולה להזדהות עם היצור הקטן הזה, או לפחות בפנטזיה שלי. אבל לא רק עם היצור הזה – אני מזדהה עם תמנונים וסרטנים ושרימפס, הם כולם חברים שלי, יש להם כישורים מדהימים. כולנו יכולים ללמוד מהם. דוגמה אחת פשוטה היא שרימפ גמל שלמה. יש לו ספקטרום הצבע הרחב ביותר בטבע, יש לו 12 קולטנים בעוד שלבני אדם יש רק שלושה. הוא רואה צבעים כמו ששום חיה אחרת על הפלנטה לא רואה. הוא גם מוחמד עלי של הממלכה התת ימית. אל תתעסק איתו, הוא יכול לתת אגרוף בכוח של 90 ק"ג. הם כולם גיבורי על והם אמיתיים".

מתי נכנסת לראשונה לנושאי האקלים והאקולוגיה? האם היה טבעי עבורך להכניס את הנושא לאמנות שלך?

"תמיד התעניינתי בטבע ובאקולוגיה. תמיד הייתי קרובה לים וליער. כשהייתי ילדה ביליתי כל יום ביער, הוא היה ממש מול הבית שלי. תמיד הייתי קרובה לבעלי חיים, לא ממש אהבתי בני אדם. היה לי עורב בשם ג'ייקוב שנשאר איתי עד שהוא מת, חופשי ופראי. אחר כך רציתי להיות ביולוגית ימית וחוקרת. הים תמיד ריתק אותי. בסוף נהייתי אמנית וצוללת מקצועית. אני חושבת שזה עדיף כי כך אני יכולה לעבוד בכל תחום שאני רוצה ויש לי החופש לבטא את הקול והחזון שלי בלי הלחץ להביא תוצאות מדעיות".

מה את אומרת לאנשים שיגידו שאמנות צריכה להיות יותר נתונה לפרשנות ויותר חידתית, פחות אומרת מה היא רוצה מהצופה?

"העבודה שלי פתוחה להרבה פרשנויות, אבל אני מרגישה שהיום חשוב להיות רדיקלי. לאמנות יש קול והיא יכולה להגיע לאנשים. יש לה כוח אדיר. אמנים יכולים לתקשר נושאים בצורה שונה, אולי לא באופן קפדני ונוקשה אבל הם יכולים לתקשר את הדאגות שלנו באופן לא מילולי. אמנות היא אחת המדיות החשובות ביותר לשינוי חברתי ופוליטי. חשוב לי גם להישאר עם ראש פתוח לשדות נוספים של ידע. אם האמן הבודד לא יכול להגיע למעגלים רחבים, הוא צריך לכל הפחות לנסות במעגלים קטנים ולתקשר ישירות עם אנשים".

העיסוק של דוק הא־ג'ורדן בנושא האקלים והאקולוגיה מעלה את שאלת האחריות האישית. היסטוריון האמנות והמבקר טי.ג'יי דמוס, שידוע בכתיבתו על הנושא, מזהיר מפני "גרין וושינג" – אמנות שהיא לא יותר מדרך עבור אמנים וחובבי אמנות בני המעמד הבינוני־גבוה להרגיש שהם עושים משהו עבור כדור הארץ. דוק הא־ג'ורדן לא מתרגשת מזה, ומציינת שטביעת הרגל האקולוגית של האמנות שלה עצמה – כולל ההעברה של היצירות, מיזוג האוויר בתערוכות והדפסת הקטלוגים – נמצאת תמיד בראשה. "באירופה אני נוסעת ברכבות ואם אני יכולה לסרב לטוס אני עושה זאת. לתל אביב אני מגיעה עם האמנות שלי איתי על המטוס, כולל סרטן רובוטי מנקה זבל. בוא נראה אם המכס הישראלי ייתן לי להיכנס איתו".

אנה דוק הא־ג'ורדן – "זיגי וכוכב הים", פסטיבל מוסררה מיקס – בהובלת בית הספר לאמנות מוסררה, ירושלים, שלישי־חמישי (28.5־30.5), כניסה חינם

אקולוגיה בעיניים מפוכחות

בסוף שנות ה־60 יצא האמן רוברט סמיתסון לעוד אחד מעשרות הסיורים שלו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. כבר כמה שנים הוא התכונן להוציא אל הפועל רעיון שאפתני שיחבר בין האמנות לטבע. באפריל 1970 זה קרה – הוא מצא את המיקום המושלם בימת מלח באזור רוזל פוינט שביוטה, שם הוא בנה את אחת העבודות האיקוניות של המאה ה־20 ומהראשונות בז'אנר האקולוגי המתפתח. העבודה "מזח לולייני" הייתה מורכבת מחצי ק"מ של בוץ ואבנים בצורת ספירלה שאחרי כמה חודשים שקעו במים ונעלמו. האזור קסם לסמיתסון לא רק בגלל הימה הקריסטלית שצבעה אדמדם, אלא גם בגלל המכונות והעגורנים הנטושים שהיו פזורים בכל האזור, פח הזבל של הקפיטליזם האמריקאי, שאותו הוא ביקש לבקר ולאתגר.

כמעט 50 שנים עברו מאז היצירה המכוננת של סמיתסון ונראה שנושאים של קיימות ואקולוגיה רלוונטיים יותר מתמיד לאמנות. בניגוד לאמני שנות ה־60, שרובם ככולם התבוננו בטבע בעיניים רומנטיות עם קורטוב של ניו אייג'יות ברוח רעיונות החזרה לטבע, האמנים העכשוויים ניגשים אל הנושא בעיניים מפוכחות, בדרך כלל מתוך רצון לשנות את המצב הקיים ולא רק להצביע עליו. עבור אמנים עכשוויים הטבע הוא לא ישות מנותקת מהאנושות ומהתרבות, אלא אקו סיסטם מורכב שקשור קשר הדוק בתהליכים טכנולוגיים, כלכליים, פוליטיים וביולוגיים.

עם האמנים האקולוגיים העכשוויים הבולטים אפשר למנות את קולקטיב סופרפלקס הדני, שעבודתם נעה בין קיימות, עיצוב ואמנות; צמד היס מן האמריקאי שחושף בדרכי עורמה ותחבולה משעשעות מעשי שחיתות ועוולות סביבתיות; ונילס נורמן הבריטי, שמערב ומשתף קהילות בפרויקטים של אקטיביזם אקולוגי.

גם האמנות הישראלית, שסוגיות אקולוגיות היו במשך שנים ממנה והלאה, מתחילה לגלות עניין בנושאים סביבתיים. הטבע והנוף של אמנים ישראלים תמיד היה נוף טעון ומורכב פוליטית וחברתית, אבל לא אקולוגית. יוצא דופן הוא אביטל גבע שבסוף שנות ה-70 ייסד את החממה האקולוגית השיתופית בעין שמר ואף הציג אותה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב-1993. בסוף השבוע ייפתח במוזיאון הרצליה אשכול תערוכות שמוקדש לנושאים אקולוגיים – בין היתר ייפתחו שתי תערוכות יחיד להילה עמרם ולניבי אלרואי, שתי אמניות בולטות שעוסקות זה כמה שנים בחיבור בין אקולוגיה לאמנות.
מיטל רז

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• אקולוגיה
• אמנות
• מוסררה מיקס
• צבע טרי
• מיוחדים
• משבר האקלים

האמנים המבטיחים מהחממה של צבע טרי

תרבות

פיצוחי חממה: האמנים המבטיחים מהחממה של צבע טרי

אבל איפה העמוד? "בוטיק שווארמה" (צילום: סתיו פורגס)

חממת האמנים הצעירים היא, כמו תמיד, גולת הכותרת של היריד המציין עשור להיווסדו. אלה 10 מהם ששוה לשים עליהם עין

מאתרות פרל-בהריר

23 במאי 2019

• Facebook
• Twitter
• Email

1.מיכאל ליאני
פוליטיקת הזהויות חזרה לככב בעולם האמנות בגדול, וגם בארץ העיסוק בנושא בולט, בייחוד בחקירת הזהות המזרחית והצפון אפריקאית. מיכאל ליאני, בוגר תואר שני במחלקה לאמנות בבצלאל, שכבר הספיק לצבור רזומה מרשים בתערוכות יחיד וקבוצתיות, הוא מנציגיו הבולטים של הז'אנר. ביריד הוא יציג עבודות צילום נוטפות אקזוטיקה מזרחית.

2. שיר לוסקי
עוד מגמה בולטת באמנות המקומית היא המפגש החדש והמפתיע בין פיסול לצילום. שיר לוסקי, סטודנטית לתואר שני בבצלאל, הציגה כבר בכמה חללי אמנות. תערוכת היחיד האחרונה והמצוינת שלה הוצגה בגלריה P8 השיתופית. כעת תציג לוסקי ביריד את עבודות הצילום שלה שנוגעות בתלת ממד.

3. אורן פישר
בעבודות של אורן פישר בטוח נתקלתם ברחוב או בהופעות של להקת המסך הלבן, שכן פישר הוא אמן הבית של ההרכב. פישר מוכר בשפה הרישומית המינימליסטית שלו, שבמרכזה דמות קו מוארכת אשר מלווה בדרך כלל בכיתובים הומוריסטיים. לצד זאת פישר הוא גם יזם אמנות שאחראי על כמה מהפרויקטים האלטרנטיביים המעניינים שצמחו פה בשנים האחרונות, בהם גלריה משונע והבית האדום.

4. סתיו פורגס
בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות בבצלאל בשנה שעברה בלטה סתיו פורגס עם הפרויקט "בוטיק שווארמה" – מין מישמש בין תיאטרון, אופנה ואמנות. ביריד תציג פורגס עבודות צילום מתוך הפרויקט המתמשך שלה שהתחיל בתערוכת הבוגרים.

5. מארק גלזין
הציור הריאליסטי חוזר לאופנה והדבר בא לידי ביטוי השנה בחממת האמנים ביריד. אחד הנציגים הבולטים של הזרם שיציגו בצבע טרי הוא מארק גלזין, שעשה דרך ארוכה ומפותלת עד שהגיע למדיום. גלזין, בוגר בית הספר לציור "התחנה" של דוד ניפו וארם גרשוני, יציג ביריד סדרה של דיוקנאות שהעיסוק באור ובצל מאפיין אותם.

6. דריל ארז האצ'ינסון
אחת המגמות הבולטות השנה ביריד הוא מיזוג של ז'אנרים ותחומי יצירה. אחד האמנים הבולטים שיוצרים באזור החיץ הזה הוא דריל ארז האצ'ינסון – אנימטור ומאייר בריטי שהגיע לתל אביב בעקבות אהבה. ביריד יציג ארז האצ'ינסון ציורי אקריליק ושמן על בד המבוססים על מראות מפורקים שלקוחים מתוך תמונות שצילם בשכונת מגוריו.

7. אסף עיני
אמן חממה נוסף שהגיע מעולם מקביל לאמנות. צילום האופנה נחשב במשך שנים לאח חורג של האמנות, ואסף עיני, שסיים את לימודיו בבצלאל לפני שלוש שנים, מנסה לחבר בין שני התחומים באופן מעניין, עם דיוקנאות של נערים וצעירים שצולמו באופן מוקפד ואינטימי.

8. דנה הראל
היומיומיות והרגעים החולפים שבטבע הם החומרים שמרכיבים את היצירה של דנה הראל, בוגרת מכללת ספיר לאמנות. את אותם אלמנטים היא מנסה לתרגם ולעבד בתנאים מלאכותיים שהיא יוצרת בסטודיו, והתוצאה היא עבודות צילום מופשטות, פואטיות ועדינות.

9. לילה קלינגר
גם לילה קלינגר הגיעה מתחום משיק לאמנות, ומה שמאפיין את יצירתה היא העבודה עם מלאכות ידניות, שחזרו לחזית היצירה בשנים האחרונות. קלינגר היא בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, וביריד תציג עבודות רקמה וסריגה עדינות ואינטימיות, שמקורן בתמונות סלפי מגורענות או בדימויים ארוטיים וקוויריים.

10. משה רואס
עוד בוגר של המחלקה לעיצוב טקסטיל של שנקר, שגם זכה בפרס היוקרתי של משרד התרבות לפני חמש שנים. בקיץ שעבר סיים רואס את התואר השני שלו במדרשה לאמנות והשבוע תיפתח לו תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה. בינתיים, הוא מציג ביריד פסלים שמתאפיינים בחומריות עשירה.

צבע טרי, מתחם אקספו תל אביב, חמישי־שני (30.5־3.6), 43־55 ש"ח

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• תרבות
• צבע טרי
• אמנים צעירים
• אמנות

האמנית שהפכה את עצמה לעוזרת ממוחשבת

תרבות

מישהו מטפל בך: האמנית שהפכה את עצמה לעוזרת ממוחשבת

בליפ בליפ בלופ. רות פתיר עם העבודה החדשה שלה (צילום: איליה מלניקוב)

האמנית רות פתיר גדלה עם דמותה של העוזרת האישית הממוחשבת, עד שהיא החליטה להפוך את עצמה לאחת

רות פתיר

23 במאי 2019

• Facebook
• Twitter
• Email

1. בית חכם וויקי העוזרת הביתית

גדלתי בהדר יוסף הירוקה באחד הבתים החכמים היחידים שהכרתי. אבא שלי, שהיה מהנדס אלקטרוניקה, היה מכור לגדג'טים ולטכנולוגיה, והוא התקין בבית כל מיני מערכות מתוחכמות, בהן מפתח חכם. זה היה מין אימובילייזר שנראה כמו מגנט עגול. היית מצמיד אותו לדלת והיא הייתה נפתחת ברעש מכני. לפעמים זה היה מביך, כי ברגע של הפסקת חשמל הייתה נשמעת אזעקה נוראה שהייתה מרעידה את השכונה. הטלפון היה מצלצל, אישה בקול מונוטוני הייתה אומרת "הופעלה אזעקה בבית משפחת פתיר, והיה צריך לנטרל אותה בידיים רועדות. זה כנראה היה המפגש הראשון שלי עם טכנולוגיה מדברת כאישה. הייתי ילדת מפתח ממוצעת וכמעט תמיד חזרתי לבית ריק. לצד גדג'טים מוזרים אחרים, השווה מכולם היה ממיר עם ערוצים שאבא שלי התקין לנו בבית. הייתי חוזרת הביתה עם המפתח שלי, מחממת ארוחה במיקרו ויוצאת למסע של 12 שעות של צפייה רצופה. כך פיתחתי התמכרות קשה לטלוויזיה. אחת הסדרות האהובות עליי כילדה הייתה "ילדת הפלא" – סיטקום אמריקאי על משפחה גרעינית שחיה עם ילדת קסם שהיא בעצם רובוט שפיתח האב. ויקי הייתה אחד הייצוגים הראשונים על המסך הקטן של בינה מלאכותית בגוף של ילדה, שהתכתבה עם הפיתוחים הטכנולוגיים של אותה התקופה, בין היתר עם המחשבים הראשונים שנוצרו לשימוש ביתי.

בימים אלה – כשאני הופכת יותר ויותר לסייבורג בעצמי ואינני בטוחה מתי אני מתחילה והפלאפון שלי נגמר – אני מוצאת שאני חושבת הרבה על הנרטיביים שצרכתי כילדה תוך צפייה במסך הקטן. ויקי, לבושה כמו חצי דורותי חצי משרתת, הייתה חמודה, מצחיקה ומעוררת קנאה. היא ידעה להרים דברים כבדים עם אצבע אחת, היא הייתה מצחיקה וכולם רצו בחברתה. מעצם היותה עוזרת אישית תפקידה העיקרי היה לשרת את בני הבית בזמן שהיא ובמקביל אני ניסינו להבין את המין האנושי. כמו סירי של אפל, או אלקסה של אמזון, קורטנה של מיקרוסופט ועוד מערכות חכמות שבהן אנו משתמשים היום – ויקי הייתה מנומסת, נעימת הליכות עם חיוך רחב מדי וקול מעט מונוטוני. היא הייתה טכנולוגיה מוסווית בגוף של אישה, הסוואה שעזרה לנו – הצרכנים החשדנים – להכניס את החיה החדשה הזאת הביתה.

הסדרה המהוללת בוטלה אחרי ארבע עונות בלבד, שנים רבות לפני שאני צפיתי בה בסדינדיקציה. הסיבה העיקרית לביטולה הייתה שהתסריטאים לא ידעו איך להתמודד עם הפיכתה של ויקי מילדה לאישה. למען האמת, אני זוכרת די בבירור שגם אני לא ממש ידעתי איך להתמודד עם המעבר, ובייחוד התקשתי להבין איך עוברים מחמודה למפתה, שלא לדבר על היום – מישהו יודע איך עוברים באלגנטיות מבת 20 הוללת לבת 30 מלחיצה ומשלבים נימוס, נועם הליכות וחיוך רחב?

2. מטרופוליס – יצירה בלי אם

אולי אחת הדוגמאות האיקוניות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע לדמות של סייבורג־אישה היא האל מהסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג (1927) – סרט שלא הרבה יודעים שנכתב על ידי אשתו של לאנג, תיאה פון הארבו, על בסיס ספר שהיא כתבה. האל היא אישה סקסית שאותה פיתח מדען משוגע כתחליף לאישה שסירבה לחיזוריו. בסרט היא כולאת וגונבת את גופה ופניה של מריה הצעירה, המייצגת את הפרולטריון. בגופה המקומר היא מייצגת את הכוח ההרסני של המכונה בגרמניה שבין מלחמות העולם. כמו ויקי, גם האל היא יצירה של אישה בלי בריאה ובלי אימא. בסיקוונס אחד בלתי נשכח היא פוצחת בריקוד אירוטי מלווה ברקדנים שחורים שמסחרר את כל הגברים בעיר הבדיונית עתידית מטרופוליס – היסטוריה ארוכה של נשים כרובוטיות סקס, מישהו? מעניין לחשוב בדיעבד על כל הנשים שעטו מאז על גופן את תחפושת האל/מריה, בהן איקונות כגון מדונה, קיילי מינוג, ביונסה, טינה טרנר ועוד, בניסיון לנכס את האירוטיקה כתרגיל בהעצמה נשית, ותוך בקשה מאיתנו, הצופים, לקנות עוד ועוד מוצרים שהן מוכרות.

3. העוזרת האישית ואני – הזיוף של העבודה

לכבוד תערוכה חדשה שבה אני משתתפת בגלריה ברוורמן, חשבתי איך אני יכולה לעכל את כל ההיסטוריה הזאת ולעשות איתה משהו שירגיש לי מביך מספיק וגם מאתגר, אז ליהקתי את עצמי לתפקיד העוזרת האישית. הלכתי למעבדה של חדשנות במשרדי WeWork בדרום תל אביב, וביקשתי שיסרקו בתלת ממד את גופי העירום על כל פגמיו – צלוליט וכו'. את ההעתק הדיגיטלי שלי חיברתי בקוד למערכת של זיהוי פנים כמו של פייסבוק וגוגל, ובעזרת המתכנת המוכשר יוני גואטה בנינו תוכנה שהיא "אני" בהזמנה אישית. הצופה המתבונן בגלריה יכול להביט בדמותי הדיגיטלית ולפי הבעות הפנים שלו/ה אני פוצחת באחד משבעה ריקודים אירוטיים: ריקוד לכל אחד משבעת הרגשות שמחשבים יודעים לזהות: שמחה, עצב, פליאה, גועל, פחד, כעס ואדישות. שמחה זה ריקודי בטן, כעס הצלפות בטוסיק, הפתעה בלט קלאסי ולכבוד גועל אני פוצחת בטווירקינג. את הריקודים הקטנים השאלתי מאתר אנימציה חינמי והם אינם מתארים בכלל את התנועה הטבעית שלי, אבל מצליחים להתקרב למקור, ובעוד שאחרים מצליחים בקלות להפריד ביני לבין הייצוג הדיגיטלי שלי, אני מודה שלי זה בכלל לא קל.

לעבודה קוראים ״Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad", על שם מם אינטרנטי נפוץ. כשאני חושבת על ויקי, אני חושבת על החיוך הגדול שלה על גבי המסך הקטן ועל מה אנחנו מבינים מהמחשב שלנו על עצמנו. במילים אחרות אני מרגישה שהרבה פעמים מדע בדיוני מלמד אותנו יותר על העבר מאשר על העתיד.

4. פריז, טקסס

בשנת 1984, לצד הסדרה ״ילדת הפלא״ והמחשב הביתי של מקינטוש, יצא גם הסרט של וים ונדרס, "פריז, טקסס". סצנה איקונית אחת בו עזרה לי להבין בחירות שעשיתי בעבודה החדשה לחלוטין בחוסר מודעות. הסצנה שנכנסה ללבם של כל מכורי הקולנוע היא של נטאשה קינסקי המשחקת את ג׳יין – אישה צעירה ויפה שנטשה את בנה בגלל אהבה בלתי אפשרית לאבא, ועכשיו האב מנסה לאחד בין השניים. הוא פוגש אותה לראשונה לאחר ארבע שנים כעובדת בבית בושת שבו תאי הצצה משוכללים. החדרים בנויים כך שהגברים מציצים מצד אחד של מראה בלשית בעוד הנשים יושבות בצדה השני של המראה (החדרים מרוהטים כקלישאות: חדר אחות, מלצרית במסעדה, חדר במלון לפי שעה). הנשים שאמורות להתפשט לכבוד הגברים אינן רואות את הגברים המציצים אלא רק את הבבואה של עצמן.

בהתאם לסרט (ותודה לבמאי אורי סיוון על הרפרנס), בעבודה החדשה החלטתי לשים את דמותי כפורצת מבעד למראה בדיוק כמו זו של ונדרס בסרט, אבל הפעם המנגנון הוא הפוך: בעוד ש"אני", הבינה המלאכותית, צופה בצופה המתבונן בעזרת מצלמת רשת, הצופה עצמו רואה את בבואתו במקביל לדמותי הדיגיטלית. ככה הצופה, כך אני מקווה לפחות, רואה גם את התמורה לאגרה אבל גם את המחיר – פרצופים מוגזמים ומזוייפים שהוא/היא עושים למראה.

5. התאמה אישית וצפייה לפי דרישה

אני חושבת הרבה על התאמה אישית ועל צפייה בדרישה (On Demand), כי מדורת השבט שעליה גדלתי הופכת פרסונלית עם הזמן. כמו במשחקי מחשב, פתאום אנחנו יכולים לבחור את הסוף הטוב שאנחנו רוצים. המחיר הוא פרידה מיוצרים עקשנים שרוצים לספר סיפור ספציפי, לטובת יוצרים שיספרו לנו תמיד רק את הסיפור שאנחנו רוצים לשמוע. אבל כמו רוב הפיתוחים הטכנולוגיים נראה שאין טעם להילחם בקדמה כי היא תגיע בכל מקרה. אולי הבליינד ספוט העיקרי שאנחנו כצופים חדשים צריכים לזכור הוא שיחסי הגומלין החדשים הופכים אותנו לעובדים ללא שכר של תאגידי ענק שמרוויחים על חשבוננו, ואנחנו עוד משלמים על השירות. נראה לי שבמקום לפחד ממה שהטכנולוגיות יכולות להציע לנו אפשר לחשוב איך אנחנו יכולים להבין יותר לעומק את מנגנוני הכוח ואיך אנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לשדרג לא רק את חווית הצפייה שלנו, אלא גם את מעמדנו כצרכנים.

רות פתיר היא אמנית וידיאו וניו מדיה, זוכת פרס אמן וידיאו צעיר לשנת 2018

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• תרבות
• מדע בדיוני
• וידיאו
• אמנות

אין צבעים כאלה: 10 יוצרים שלא כדאי לפספס ביריד צבע טרי

❤ תרבות

אין צבעים כאלה: 10 יוצרים שלא כדאי לפספס ביריד צבע טרי

מאיה פולק, החממה, יריד צבע טרי 2025

מחר (21.5) תיפתח המהדורה ה-16 של יריד צבע טרי, הפעם במבנה מעניין במיוחד בביצרון שנפתח לציבור לראשונה, וגם השנה יתבסס היריד כאירוע האמנות הכי גדול ושווה בישראל. רעות ברנע מפלסת לכם דרך בתוך אוקיינוס העבודות הצבעוני אל כמה מההיילייטס הכי שווים של התערוכה. זה הולך להיות כיף חיים

מאתרעות ברנע

20 במאי 2025

• Facebook
• Twitter
• Email

זו השנה ה-16 שיריד צבע טרי הואאירוע האמנות הכי גדול וגם הכי שווה במחוזותינו. היריד, שהתחיל כיוזמה עצמאית וקטנה של יפעת גוריון ושרון טילינגר אי אז ב-2008, הפך לאחד המיזמים המשמעותיים בתחום האמנות והתרבות בארץ, ומדי שנה הוא קורם עור וגידים בלוקיישן עירוני חדש בשותפות עם עיריית תל אביב-יפו. הפעם מדובר במבנה המסתורי שפינתה חברת החשמל בביצרון, "המרכז הטכני קרמניצקי", לראשונה ממזרח לאיילון, מקום שאפילו קל יחסית (ומומלץ) להגיע אליו בתחב"צ – גם ברכבת ישראל וגם ברכבת הקלה (תמיד מומלץ להגיע בתחב"צ וללכת קצת ברגל אם צריך. ולא, אני לא אפסיק לחפור בנושא).

>>

ואם כבר בגילויים נאותים עסקינן: צבע טרי הוא מיזם שיקר לליבי, גם הודות לנפשות הפועלות בו – צוות של נשים גדולות מהחיים שבורא את האירוע המאוד-מורכב הזה בכל שנה מחדש; גם הודות לעובדה שזו תהיה השנה הרביעית שאני חלק מצוות ההדרכה ביריד שמופקד בידי מגזין פורטפוליו; וגם אובייקטיבית – כי הוא פשוט כיף חיים. דבר שאנחנו זקוקים לו. תמיד, ובמיוחד עכשיו.

כמו בכל שנה – היריד נחלק לשלושה מתחמים מרכזיים: חממת האמניםות שמציגה 48 תערוכות יחיד של אמנים ואמניות בתחילת דרכםן, שנבחרים מדי שנה באופן אנונימי על ידי ועדה מקצועית; מתחם עיצוב טרי, שבו מציגים 44 מעצבים ב־35 ביתנים ובהם פרויקטים עיצוביים ומסחריים יותר ופחות; ומתחם הגלריות והפרויקטים שמכיל כ-40 ביתנים של תערוכות יחיד וקבוצתיות, כולן אצורות, של אמניםות בשלבים שונים ומגוונים של הקריירה שלהם. במקביל מוצגים פרויקטים מיוחדים מוזמנים, רצועת לייב של מופעי פרפורמנס ועוד אירועים כאלה ואחרים שיתקיימו לאורך ששת ימי היריד.

הביקור ביריד הוא חוויה שצריך להקדיש לה זמן, וכדאי לבוא עם סבלנות כי לפעמים היא אפילו קצת אובר-וולמינג. מי שכבר מגיע, אני באופן אישי ממליצה להשקיע ולעבור בכל מה שיש לו להציע, אבל אם בכל זאת חשקה נפשיכם בכמה המלצות לדברים ששווה לשים אליהם לב בתוך כל הטרפת – בשביל זה אנחנו פה:

אוריין יעקבי // החממה

אוריין יעקבי, בוגרת טרייה של המדרשה לאמנות, היא כנראה אחת הסטאריות העולות בעולם האמנות המקומי. ביריד היא מציגה סדרה של ציורים שממשיכים את הקו והנושא שבו עסקה בפרויקט הגמר (המטורף) שלה – מצבי חירום. הציורים, שמתארים סיטואציות של מצבי חירום כאלה ואחרים, מצוירים בצבעוניות זרחנית ושמחה (לכאורה). יעקבי עושה שימוש בצבעים שמיועדים לשלטי אזהרה, כאלה שמסמנים איפה הירידה למקלט, למשל, כך שברגע שמכבים את האור – העבודות הצבעוניות הופכות לירוקות-זוהרות, כמו מתריאות בעצמן על הסכנה המתקרבת.

מאיה פולק // החממה

מאיה פולק מגיעה מצילום, ובמהלך לימודיה בביה"ס לאמנות בסיס (ז"ל) פיתחה דרך עבודה חדשה שמבוססת על צילום אבל טכנית רחוקה ממנו שנות אור: היא מאתרת דימויים ברשת או מצלמת כאלה בעצמה, מעבירה אותם בתוכנות דיגיטליות שיוצרות בהם גליצ'ים ועיוותים, ואת התוצאה היא רוקמת בטכניקה מסורתית של גובלן. מה שמתקבל הוא גובלנים משגעים עם דימויים של פוטין מחזיק כלבלב, נוף אורבני מפוקסל או תחב"צ על מופעיו השונים.

ורוניקה ברנרד // החממה

ורוניקה ברנרד, בוגרת לימודי אמנות באקדמיה של סנט פטרסבורג שחיה ועובדת בשנים האחרונות בחיפה, מציגה כמה סדרות של עבודות: הראשונה היא פסלים קטני ממדים של דמויות אנושיות, טיפוסים שונים וקיצוניים יותר ופחות; השנייה היא פסלי בד רכים שעשויים בדים ממוחזרים ובובות פרווה ישנות; והשלישית היא עבודת פסיפס ענקית שמתארת עיר אוקראינית ששקעה מתחת למים – פסיפס שעשוי מקרטונים של אריזות מזון.

עדן זורניצר // החממה

עדן זורניצר, בוגרת של המחלקה לצילום בבצלאל, מציגה סדרות שונות שעוסקות כולן בתמות לימינאליות ובחקר הזהות הקווירית. הראשונה היא סדרת פורטרטים של אינדיבידואלים מהקהילה הקווירית המקומית. השנייה היא סדרת הדפסי צבע אנלוגיים שבהם היא משלבת הורמונים (נגיד, טסטוסטרון על נייר); והשלישית היא סדרה שבוחנת את חלל המועדון בתור מרחב לימינאלי-קווירי.

סטודיו Cotta ועדן כליף // עיצוב טרי

שיתוף פעולה בין סטודיו קוטה של הקרמיקאיות אביה חיימי ואביב לה-עוז כליף, לבין האמן, המאייר והמקעקע עדן כליף, הניב פרויקט מחרפן שמורכב מ-421 (!!) כלים קרמיים מסוגים שונים בחמישה עיצובים שונים (צלחות, כוסות, ואזות וכו') שיוצרו בטכניקת יציקה בתבניות. כל אותם 421 כלים מרכיבים קיר קרמי אחד גדול, שעליו צייר כליף ציור שלם – יצירה אחת גדולה – שמכילה 421 חלקים, שאת כל אחד מהם אפשר כמובן לרכוש בנפרד.

אליה בלוך // עיצוב טרי

אליה בלוך, בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, יוצרת תקדים ביריד ומציגה במקביל גם בחממה וגם במתחם עיצוב טרי. בחממה מדובר בפרויקט אמנותי יותר שהיא יוצרת בטכניקות שונות בעבודה עם זכוכית, ובמתחם העיצוב מדובר בגופי תאורה ופסלים בניפוח זכוכית – חלקם שקופים, חלקם צבעוניים, בצורה שכמו נשפכת או נוזלת מהבסיס שלה ומפזרת את האור הזה שאנחנו כל כך צריכים.

אבי בן שושן // עיצוב טרי

אבי בן שושן, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, עומד כבר כמה שנים מאחורי אחד המותגים הקרמיים הלוהטים בסצנה המקומית – ABS Objects. לרגל הסדרה החדשה שמוצגת ביריד הוא עבר עיברות ועתה הוא "א.ב.ש חפצים", והיא כולל אובייקטים בעבודת יד, בהשראת ההיסטוריה הישראלית ותעשיית הקרמיקה שפעלה ושגשגה בארץ. העיצובים מאזכרים מבנים אדריכליים ומשלבים מוטיבים טיפוגרפיים עבריים, כשהאות הופכת לאלמנט פיסולי וחומרי, ויוצרת שפה עיצובית שמחברת בין עבר, חומר וזהות מקומית.

קרטוגרפיה של חלומות // גלריות ופרויקטים

תערוכה זוגית משותפת ללנה ולנה – לנה גוברמן ולנה רבנקו, שאוצרת לימור מרגוליס. גוברמן, מאיירת ואנימטורית שבשנים האחרונות עוסקת בפיסול קרמי ורבנקו, אמנית שעוסקת בציור – חברו לדיאלוג ויזואלי בין מדיומים שונים ומשוטטות איתו במרחבים חלומיים וסוריאליסטיים. התערוכה משרטטת ייצוגים חזותיים של חלומות וממפה את העולמות הפנימיים ששוכנים בהם החלומות.

בית ישראלי // גלריות ופרויקטים

תערוכת יחיד לרוני יפה שאוצרת שושי צ'כנובר. יפה, ציירת שעוסקת בעיקר בציור ריאליסטי, מציגה ציורי שמן על עץ בגדלים שונים, רובם מתארים סיטואציות יומיומיות שקשורות באוכל ובאכילה. מפרוסת חלה עם שוקולד, דרך קוטג' וזיתים וכלה בכריכים מתפקעים – הציורים שלה הם מצד אחד אסתטיים וחושניים להפליא, ומצד שני הכי ביתיים ומוכרים שיכולים להיות.

אולי ראיתם את הרוח? // פרויקטים מיוחדים

אמנות זה חשוב, אבל יש משהו חשוב יותר: החזרת 58 חטופים וחטופות שכבר למעלה משנה וחצי בשבי החמאס. יריד צבע טרי בין הראשונים בעולם האמנות שהרים את הכפפה ופעל להעלאת המודעות בנושא, כבר בנובמבר 2023, ולא מפסיק מאז. בכניסה ליריד הנוכחי מוצבים מיצב ועבודת וידיאו שיצרו אורי שיפרין ענבי ומיכאל שבדרון (בשיתוף מטה משפחות החטופים), שמורכב מ-58 דגלים צהובים שמתנוססים למעלה; לצד עבודת וידיאו שמתעדת יצירה של מיצב דומה בפברואר האחרון בים המלח, שכלל 251 דגלים כאלה.

מול הפרויקט ניצב פרויקט מיוחד נוסף, "עוד יש מפרש", שיצרה אדוה קרמר – אמנית, מעצבת, שייטת לשעבר וחברת צוות היריד, שמשלב טקסטיל ו-PVC ומציע פרשנות פיזית, יפה ומימית לתקווה. שני הפרויקטים האלה – שמקבלים את פני המבקרים לפני הכניסה ומברכים אותם לשלום ביציאה – מזכירים לפני, אחרי ותוך כדי – את מה שבאמת הכי חשוב כרגע.

>> יריד צבע טרי 2025, 26-21.5, המתחם הטכני קרמניצקי, קרמניצקי 7.לפרטים וכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• ❤ תרבות
• צבע טרי
• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכות

מחר (21.5) תיפתח המהדורה ה-16 של יריד צבע טרי, הפעם במבנה מעניין במיוחד בביצרון שנפתח לציבור לראשונה, וגם השנה יתבסס היריד...

בר שאפשר לסמוך עליו והים שתמיד מרגיע. העיר שלי יולי אילדיס

"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים ממליצים על המקומות האהובים עליהם. והפעם: יולי אילדיס, אמנית רב-תחומית (ומנהלת בוינונה פוראבר!), תציג את...

הצבע מתעורר: 11 עבודות שאסור להחמיץ ביריד צבע טרי 2024

ביריד צבע טרי שייפתח השבוע במרכז הספורט החדש בהדר יוסף יש הכל מהכל. יש אמנות, יש עיצוב, יש אהבה, יש חיי...

מוכנים, היכון, רוצו: יריד צבע טרי 2024 מתייצב על קו הזינוק

יריד האמנות והעיצוב הגדול והחשוב בישראל חוזר: החלה מכירת הכרטיסים ליריד צבע טרי שייערך בחודש הבא (8.7-3.7), כשלפי מיטב המסורת הוא...

כל כך הרבה צבע. כל כך טרי. כל כך כיף. רוצו לנמל יפו עכשיו

אירוע האמנות והעיצוב הגדול בארץ פותח את שעריו בפעם ה-14 במחסנים המשופצים בנמל יפו שנחשפים לציבור לראשונה. היינו שם ובאנו כדי...

לגלות את נמל יפו מחדש: הקונטיינרים שיגרמו לכם להרגיש בחו"ל

שלחו אותנו לגלות מקומות חדשים, אהובים ומרגשים עם בקבוק יין של Porta 6, וזה בדיוק האתגר שהיינו צריכים בחיים. והפעם: מחסנים...

צבע טרי 2023: יריד האמנות האהוב עובר לנמל יפו המתחדש

יריד האמנות האהוב "צבע טרי" חוזר (4.6-30.5), וכמיטב המסורת גם השנה הוא יחנוך לוקיישן עירוני חדש ומרהיב, והפעם זה מרהיב במיוחד:...

בואו להפוך את מלון אימפריאל לטריפ האישי שלכם

שיתוף פעולה בין אוצרת מוזיאון הפופ אפ הסופר מצליח לבית אנשי מלון אימפריאל יוצא בקול קורא שמציע לכם (בהנחה ואתם אמנים)...

המלצה יומית: צ'אנס אחרון לבקר ביריד האמנות צבע טרי

יריד האמנות הגדול והחשוב ביותר נסגר מחר וזו לגמרי הזדמנות אחרונה עבורכם לבקר בו ואספנו גם כמה המלצות עבורכם. בואו ליהנות...

יריד צבע טרי נפתח אתמול ויבעבע בסופ"ש. אלה ההמלצות שלנו

לאחר שבשנה שעברה התקיים בצורה מקוונת, חוזר מחר יריד האמנות הענק בוולדרום הלאומי בצפון העיר. בזמן שאופניים ירכבו סביבכם תוכלו ליהנות...