כל סדרת דרמה תקופתית ב-HBO היא סיבה למסיבה של תלבושות, תסרוקות ותפאורות עשירות ורומנטיות, בדרך כלל בהפקה שמקפידה על הפרטים הכי קטנים, כמעט תמיד על רקע עלילות תככים ואהבהבים. "הפיתוי", שעלתה שם בסופ"ש האחרון בפורמט של פרק בשבוע, אינה שונה מהבחינה הזאת. היא פשוט לוקחת את זה למקום הרבה יותר קיצוני.

מדובר בהפקת מקור צרפתית של HBO, שהיא למעשה סוג של פריקוול לקלאסיקה "יחסים מסוכנים", הרומן המחרמן של פייר שודרלו דה-לאקלו מ-1782, שכבר זכה למספר עיבודים קולנועיים, תיאטרליים וטלוויזיוניים רבים מספור. אבל אם ביצירת המקור מככבים הרוזן הפתיין ואלמונט וחברתו-אוייבתו מאדאם דה מרטיי המתענגים על סבלם של קורבנות הפיתוי שלהם, "הפיתוי" הופכת עליהם את הסיפור ומביאה אל המסך מסע נקמה יצרי ופמיניסטי של אישה צעירה שנבגדה ורומתה על ידי ואלמונט.

>> צופים פני עתיד: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות וסרט קצר שהחזיקו אותנו ערות השבוע

ואין מה לומר, הסיפור הזה של מיניות ותשוקה ככוח שניתן למניפולציה ומשחקי שליטה, ממשיך לעבוד כמעט 250 שנה אחרי שנכתב כאילו לא השתנה בנו דבר. ולכן הטוויסט הפמיניסטי אמור לחלץ את "הפיתוי" מקלישאות הז'אנר. אחרי פרק אחד יש סיבה לאופטימיות: הבמאית של הסדרה היא ג'סיקה פאלוד המוכשרת שביימה את הסרט "להיות מריה", והטאץ' שלה מורגש כמעט בכל פריים. אנהמארי וארתולומיי ("מיקי 17") עוצרת נשימה בתפקיד הראשי, כל החתיכים כאן (גם לוקאס בראבו מ"אמילי בפאריז"), וכל העסק מאוד סקסי. הבנתן נכון, זה הזמן להוציא את השוקולד הטוב מהארון ולפתוח בקבוק יין.
>> "הפיתוי" // The Seduction // עונה אחת, שישה פרקים // עכשיו ב-HBO

• המסך
• מה רואים הלילה
• HBO
• קולנוע צרפתי
• סדרות מומלצות

"הסיפור של סולימן" הוא שם דו משמעי. זה הסיפור של סולימן במובן זה שהסרט מגולל את סיפור חייו של סולימן, מהגר מגינאה המתפרנס ממשלוחי מזון בפריז, וזה גם הסיפור שסולימן מספר לשלטונות צרפת, במטרה להשיג מעמד של פליט פוליטי. הסיפור הזה, כפי שאנחנו מגלים בשלב מוקדם, הוא שקרי. וזה לא השקר היחידי שסולימן מספר כדי לשרוד. כך הסרט אינו חוטא בהתחסדות לבנה טיפוסית, ויופיו בכך שאינו שופט את סולימן על שקריו, אלא מראה לנו שבסיסם יש אמת כואבת.

>> אינטימי, נוגה, מהורהר: הסרט החכם הזה יצבוט לכם בנפש יהודי
>> איגי דיין כתב את אחד הספרים המפתיעים של השנה. בטלפון שלו

ב-1948 ביים ויטוריו דה סיקה את יצירת המופת הנאו-ריאליסטית "גונבי האופניים", המספרת על גבר מובטל מזה שנה שפרנסתו תלויה באופניו. כשאלה נגנבים הוא יוצא עם בנו הקט לחפשם ברחבי רומא, עד שהייאוש דוחף אותו לגנוב אופניים של מישהו אחר. אפשר לומר ש"הסיפור של סולימן" הוא "גונבי האופניים" למאה ה-21. כמו הסרט האיטלקי, גם הוא נפרש על פני יומיים, ומספר על גיבור נואש מהמעמד המנוצל שמתפרנס באמצעות אופניו. דמיון נוסף בין הסרטים – לתפקיד הראשי לוהק "נון-אקטור", כלומר אדם נטול ניסיון משחק המביא למסך את ניסיון חייו, שהוא דומה מאוד לזה שמתואר בסרט. בשני המקרים מדובר בהופעות מוחצות מבחינה רגשית.

אבל ברוח הזמן הגיבור של הדרמה החברתית הצרפתית הוא, כאמור, מהגר מאפריקה, והקצב של הסרט שונה לגמרי – לחוץ ואינטנסיבי. עוד יומיים סולימן יתייצב לראיון ברשות ההגירה שיקבע את גורלו, ועד אז הוא צריך לשנן את הסיפור שיספר שם ולהשיג כסף בשביל מסמכים חיוניים. לכן הוא מתרוצץ על אופניו מפה לשם, נע בין אנשים נראים ולא נראים, שכמעט כולם מנצלים את מעמדו הרעוע כדי לנצל אותו, והסרט צובר אנרגיה של מותחן המותיר את הצופים חסרי נשימה.

הבמאי/תסריטאי בוריס לוז'קין החל את דרכו כדוקומנטריסט לפני שעבר לקולנוע עלילתי בסגנון תיעודי. זה ניכר בסגנון הצילום, ועם זאת, התסריט, שמבוסס על תחקיר מקיף בקרב מהגרים לא חוקיים העובדים בשליחויות מזון (סטייל וולט), כתוב לעילא וניחן במבנה מהודק. לתפקיד הראשי לוז'קין ליהק את אבו סנגארה, מהגר נטול מעמד חוקי מגינאה, שסיפור הרקע שלו דומה מאוד לזה של סולימן. הופעתו המרובדת, העזה והנוגעת ללב זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן (הסרט זכה שם גם בפרס חבר השופטים), והמוניטין החדש סידר לו אישור שהייה ועבודה בצרפת (לשנה אחת), אחרי שכשל בארבעה ראיונות קודמים.

סנגרה יפה התואר ניחן בכריזמה של כוכב, אבל בשלב זה הוא אומר שהוא רוצה לעבוד כמכונאי במוסך ואין לו כוונות להמשיך בקולנוע. יש לא מעט סיפורים על נון-אקטורז שאחרי תהילה קצרה בעקבות הופעה בסרט מהולל חייהם, הקשים מלכתחילה, התרסקו. למברטו מג'וראני, למשל, איבד את עבודתו במפעל בעקבות הופעתו ב"גונבי האופניים", לא הצליח לפתח קריירה קולנועית והתקשה להתפרנס כבנאי. אני מאוד מקווה שזה לא יהיה סיפורו של סנגרה.

"הסיפור של סולימן" גרף שלל פרסים בפסטיבלים נוספים, בהם פרס הסרט הטוב בתחרות הבינלאומית בפסטיבל ירושלים. כל הפרסים האלה מגיעים לו, אבל לא בטוח שהם יביאו לו צופים. לכן אוסיף שאם בא לכם לראות מותחן אקשן (בלי יריות ופיצוצים, אבל עם דם), "הסיפור של סולימן" הוא כרגע ספק המתח הכי טוב בבתי הקולנוע.

4 כוכבים
L'Histoire de Souleymane בימוי: בוריס לוז'קין. עם אבו סנגארה. צרפת 2024, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• קולנוע זר
• קולנוע צרפתי

אלן דלון, ללא ספק אחד הגברים היפים ביותר שהילכו אי פעם עלי האדמה, נחשב למגנט לנשים, ולגברים. אבל בכמה מסרטיו הטובים ביותר הוא גילם דווקא את הגבר שנשים מעדיפות גברים אחרים על פניו. העובדה שאנחנו מאמינים לדמויות האלה תורמת למורכבות של דמותו הקולנועית, מעבר להילת היופי שלא פעם תואר כנרקיסיסטי ואף אנדרוגיני.

>>למה להרוס? הקולנוע הישראלי סוף סוף בכיוון הנכון, אל תעצרו אותו

את שנות השישים, העשור הכי מפואר בקריירה שלו, דלון פתח וסיים עם צמד מותחנים מעולים – "לעין השמש" ו"הבריכה" – בהם הופיע לצד מוריס רונה. בשניהם דלון גילם בחור חסר בטחון (כן, למרות איך שהוא נראה) שקנאתו בגבר הבוגר והנינוח, ובתשומת הלב שהוא מקבל מהאישה שלצידו, מביאה אותו לרצוח אותו. "לעין השמש" של רנה קלמן מ-1960 – עיבוד ל"הכישרון של מר ריפלי" מאת פטרישה הייסמית – היה הסרט הראשון שהעניק ליופיו של דלון טוויסט שטני, ותוך כדי כך הביא לו פרסום בינלאומי.

ב"הבריכה" של ז'ק דריי מ-1969, רומי שניידר גילמה את האישה שבין שני הגברים. שניידר היתה בת זוגו לשעבר, ומי שתרמה לקידום הקריירה שלו כשב-1958 ביקשה שהשחקן הצעיר ילוהק לצידה בסרט הרומנטי "כריסטין". הפעם היה זה דלון שביקש ללהק את שניידר. לפי הדיווחים הוא ניסה בחוסר הצלחה לשוב לכבוש את ליבה לפני ובמהלך הצילומים, והמתח ביניהם הטעין את הסרט בחשמל. יש להוסיף שבשני הסרטים הרטובים האלה דלון פשט את החולצה וחשף את חזהו (הלא שרירי מדי) לעין השמש, מה שהעניק לרצח ממד ארוטי.

אלן דלון, שמת אתמול בגיל 88, זכה למעמד של כוכב אגדי, למרות שההתנסות הקצרה שלו בהוליווד לא היתה מוצלחת במיוחד. זה נדיר ששחקן זוכה למעמד של סופר-סטאר בינלאומי על בסיס הופעה בסרטים שאינם דוברי אנגלית. זה יכול היה לקרות רק בשנים שבהן האולפנים ההוליוודיים התקשו להתאים את עצמם לזמנים, והקולנוע האירופאי החדשני תפס את הבכורה. כשהחל להופיע בסרטים בשנות החמישים, הדביקו לדלון את הכינוי "ג'יימס דין הצרפתי". אך בשנות השישים הוא כבר לא נזקק למיתוג הזה, כי אז החל לעבוד עם כמה מגדולי הקולנוענים בעולם, והרפרטואר שלו התמלא ביצירות מופת, לצד להיטים נשכחים.

מיד אחרי "לעין השמש", הבמאי האיטלקי הדגול לוקינו ויסקונטי, שאהב גברים יפים, ליהק את דלון לתפקיד הראשי ב"רוקו ואחיו" – דרמה אופראית על משפחה כפרית שעוברת למילאנו. בסרט הזה היה תואם מלא בין מראהו המלאכי לבין האפיון שלו כקדוש מעונה, ומספרים שכשוויסקונטי ראה אותו לראשונה הוא צעק "זה הוא!". דלון נתן בסרט הופעה אקספרסיבית ונוגעת ללב, שונה מאוד מהדימוי הקשוח שנוצר לו בסרטי הגנגסטרים שיבואו מאוחר יותר. למי שתוהה אם הוא בכלל ניחן בכישרון משחק, מומלץ לצפות ב"רוקו ואחיו". דלון הותיר פחות רושם בשיתוף הפעולה הבא שלו עם ויסקונטי ב"הברדלס" – אפוס היסטורי מפואר שהשפיע רבות על סרטים כמו "הסנדק" ו"צייד הצבאים".

בין לבין, ב-1962, דלון הופיע ב"ליקוי חמה" של אמן הניכור מיכלאנג'לו אנטוניוני, הבמאי האיטלקי שהתווה את הדרך לסרטי פסטיבלים מאז ועד היום. הוא גילם בסרט סוכן בורסה שמתחיל לצאת עם מתורגמנית בגילומה של מוניקה ויטי. אלא שלא כמו בסרטים הוליוודיים, העובדה שהשניים צעירים ויפים אינה מספיקה כדי לתחזק זוגיות. "הלוואי שלא הייתי אוהבת אותך, או שהייתי אוהבת אותך יותר", אומרת ויטי כשהיא דוחה את הצעת הנישואים האגבית שלו. בסוף הסרט שניהם לא מגיעים לדייט שקבעו יום לפני כן, ואמרו זה לזו שיתראו "מחר, וביום שאחרי מחר, וביום שאחריו" – הבטחה רומנטית ששניהם ידעו שלא יעמדו בה – ואנחנו נותרים עם תחושה של עצב מהול בריקנות.

יותר מכל דלון מזוהה עם שלושת הסרטים שעשה עם ז'אן פייר מלוויל, הקולנוען היהודי הגדול שייבא לצרפת את ז'אנר הפילם נואר ועיצב אותו מחדש. סרטם הראשון יחד היה "הסמוראי" מ-1967, מסה אקזיסטנציאליסטית שבה דלון גילם רוצח שכיר בעל הבעה אטומה. בשל הגוונים האפרוריים של הסרט, עיניו נראות פחות כחולות מהרגיל. מלוויל סיפר שבא לביתו של דלון כדי לספר לו על הסרט שכתב במיוחד עבורו. הוא החל לתאר לו את העלילה, וכעבור עשר דקות דלון עצר אותו ואמר "עד כה אין בכלל דיאלוג. אני אעשה את זה". ואז הוא לקח את מלוויל לחדר השינה שלו והראה את חרב של סמוראי שהיתה תלויה על הקיר.

דלון גילם מקצוענים בודדים ושתקניים במעילי גשם ארוכים בשני מותחנים מעולים נוספים של מלוויל – "המעגל האדום" מ-1970 (המוצע כרגע לצפייה ביס) ו"לילה על העיר" מ-1972. באותן שנים הוא גילם גנגסטרים גם בסרטים של במאים אחרים. הבולטים שבהם הם "החוב הסיציליאני" של אנרי ורניי (עם פסקול מאת אניו מוריקונה) שבו הופיע לצד ז'אן גאבן, הכוכב האייקוני של הדור הקודם, ו"בורסלינו", קומדיית פשע תקופתית שבה כיכב לצד הכוכב הגדול השני של דורו – ז'אן פול בלמונדו. זה היה שיתוף הפעולה השני שלו, מתוך תשעה, עם ז'אק דריי, והוא הפך ללהיט הגדול ביותר שלו. אבל הסרט התיישן לא טוב, לא רק מבחינת יחסו לנשים. דלון מספק הופעה סתמית למדי – ניכר שבלמונדו חש נוח יותר בקומדיה – ואני מזכירה אותו רק כדי שלא יטענו ששכחתי אותו.

סרטו המהותי האחרון של דלון היה "מר קליין" מ-1976, שבו שב לעבוד עם מאסטר של קולנוע. ג'וזף לוסי ביים אותו במותחן קפקאי על סוחר אומנות בפריז הכבושה על ידי הנאצים, שנחשד בטעות שהוא יהודי המסתיר את זהותו. ב-1990 הוא השלים פער, והופיע לראשונה בסרט של ז'אן לוק גודאר, מי שהיה בשנות השישים הקולנוען פורץ הדרך, שהוביל את הגל החדש הצרפתי ששינה את פני הקולנוע העולמי. בלמונדו, כזכור, כיכב בשלושה סרטים של גודאר, בהם "עד כלות הנשימה" מ-1960 שנלמד בכל קורס בתולדות הקולנוע. דלון בן ה-55, שנראה מבוגר מגילו, גילם תפקיד כפול בסרט שנקרא "גל חדש" והורכב כולו מציטטות ספרותיות וקולנועיות. גודאר תיאר אותו כ"אלגוריה על תולדות הקולנוע". הביקורות היו לא טובות, ואחרי בכורתו בפסטיבל קאן "גל חדש" הוא לא זכה להפצה של ממש (אבל אפשר למצוא אותו במלואוביוטיוב).

דלון המשיך להפיק סרטים, ולככב בהם, עד שהודיע על פרישתו ממשחק ב-1997. הוא הופיע פה ושם, אבל במקביל לשקיעת הקולנוע הצרפתי הוא לא זכה להשתתף בעוד יצירה מהותית. בחלוף הזמן התדמית הציבורית שלו הוכתמה כשהשמיע מיני דעות מכוערות בתחומים שונים, וסרטים תיעודיים על נשים שאיתן היה בקשר חשפו מעשים לא ראויים. מותו מחזיר אותנו ליופיו החד פעמי ולסרטיו הגדולים.

• המסך
• קולנוע
• קולנוע צרפתי
• צרפתים

לז'אנר הסרטים האוטוביוגרפיים של במאים מעצבנים שמעצבנים את המפיקים שלהם כי הם לא מסוגלים לסיים את העבודה על הסרט החדש שלהם, מצטרף סרטו החדש של מישל גונדרי. לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על "דניאל אויערבאך" של דוד וולך, והזכרתי את "81/2" ואת "אדפטיישן", ועכשיו מגיע אלינו "ספר הפתרונות", שהוא הכל חוץ מפתרונות. למען האמת, המונח ז'אנר אינו מתאים כאן, משום שמדובר בסרטים אישיים לחלוטין. מעצם כך, אף אחד אחר לא יכול היה לעשות אותם כמו שהם, ולכן למרות משפט הפתיחה, הם שונים מאוד זה מזה.

>>"סיינפלד" הצילה את "תרגיע": לארי דיוויד סידר לנו פינאלה מושלם

תזכורת – מישל גונדרי היה במאי וידאו קליפים נערץ שב-2004 הפך לקולנוען נערץ עם שיתוף הפעולה השני שלו עם התסריטאי המבריק צ'רלי קאופמן, "שמש נצחית בראש צלול". את סרטיו הבאים, "מדעי החלום" ו"קדימה, תריץ אחורה" המקסימים, הוא כתב בעצמו, והם שימרו את המוניטין שלו כאמן עם ראש יחיד במינו וידיים של בתיה עוזיאל. ב-2011 ניסיונו לביים שובר קופות הוליוודי, תוך כדי דקונסטרוקציה של הז'אנר, פחות צלח. "הצרעה הירוקה" קיבל ביקורות איומות, והעבודה עליו תוארה על ידי התסריטאי והכוכב סת' רוגן כ"סיוט". אז גונדרי חזר למולדתו צרפת ויצר שם את "צל הימים" על פי ספרו של בוריס ויאן. ההפקה הלכה והסתבכה ויצאה מכלל שליטה, ובעקבות סכסוך עם המפיקים גונדרי לקח את החומרים שצילם אל בית דודתו סוזט שבכפר, שם השלים את עריכת הסרט (התוצאה היתה קשה לצפייה).

"ספר הפתרונות", המוקדש לדודה סוזט, הוא מעין בחינה עצמית כנה של גונדרי בעקבות החוויה המסויטת של העבודה על "צל הימים". לבמאי בסרט קוראים מארק בקר, והוא שב ומוצא לעצמו מיני תירוצים להתחמק מעריכת החומרים שצילם. בשלב מסוים הוא אף נענה להצעתו של ראש הכפר להחליף אותו בתפקידו. העורכת שרלוט, מנהלת ההפקה סילביה, ואנשים נוספים (בעיקר נשים) שבאו איתו לכפר, עושים כמיטב יכולתם להוציא לפועל את גחמותיו, בכל שעה משעות היום והלילה. אך הם הולכים ומאבדים את סבלנותם כי אין לו גבולות. האגו שלו משתולל (על אחת כמה וכמה אחרי שהפסיק לקחת את הכדורים שהוא אמור לקחת), הוא מדבר אל כולם בגסות (חוץ מאשר אל הדודה), והוא נעשה יותר ויותר בלתי נסבל.

בעוד דוד וולך ליהק את עצמו לתפקיד בן דמותו הקולנועי, גונדרי בחר בפייר ניני ("פרנץ", "איב סן לורן") לגלם את האלטר אגו שלו. האטרקטיביות של הכוכב הצעיר והחינני (בהחלט יותר מגונדרי בן ה-60) מייצרת אבחנה בין היחס של הצופים אל מארק, לבין זה של האנשים בתוך הסרט, שצריכים להתמודד עם הקפריזות שלו. משום שלא אנחנו אלה שצריכים לקום באמצע הלילה, אנחנו אוהדים את מארק בשל עקשנותו להתנסות עוד ועוד בניגוד לכל הגיון (זה מגיע לשיא אבסורדי עם הרעיון שלו לגבי האופן שבו יקליט את הפסקול עם תזמורת, בלי מלחין, בלי לחן ובלי פרטיטורה, ויגייס את סטינג להשתתף). גם הדודה המקסימה בגילומה של פרנסואז לברון הוותיקה ("האם והזונה") עוזרת לנו להתחבר לסרט.

ספר הפתרונות, שעל שמו הסרט, הוא ספר עזרה עצמית שמארק מחליט לכתוב – במקום לערוך את הסרט – ובו הוא מציע מיני פתרונות לאנשים יצירתיים כמותו שמתמודדים עם מיני מכשולים ובהם אנשים ספקניים. משום שלא מדובר באיש עם חשיבה שיטתית, חלק מהפתרונות סותרים זה את זה. כי גם לעצמו מארק לא תמיד מקשיב. כאמור, הוא מסרב לשבת עם שרלוט (בלאנש גארדן) ולצפות בגרסה שהיא עורכת. נראה שהבעיה העיקרית היא המבנה. האם לערוך את הסרט באופן כרונולוגי, או אולי מהסוף להתחלה כמו "ממנטו"? בשלב מסוים מארק מציע לשרלוט לערוך את הסרט כמו פלינדרום – הסוף וההתחלה ייפגשו ובאמצע יהיה סרטון אנימציה על שועל שפותח מספרה. הרקע הלבן מאחורי השועל, אומר מארק, יאיר את האולם ויאפשר לצופים לצאת לשירותים בלי להרגיש שהם מפסידים משהו.

מבנה הוא שאלת יסוד בקולנוע, והרעיון שמארק/מישל מציע פחות מופרך מכפי שהוא נשמע. יש לו לפחות תקדים קולנועי מפורסם אחד. "יצרים" (Blow Up) של אנטוניוני מ-1966, ניחן במבנה כזה (בספרות קוראים לזה תקבולת מוצלבת), שבו לכל סצנה בחלקו הראשון של הסרט יש סצנה מקבילה בחלקו השני (ובאמצע הסצנה בפארק שבה הצלם לוכד במצלמתו זוג אוהבים). מתישהו אחרי שמארק מציע את הרעיון, ושרלוט דוחה אותו, מופיע פתאום סרטון אנימציה קצר על שועל שפותח מספרה. אצטרך לצפות בסרט שוב כדי לאתר אם מה שאני כותבת כאן הוא נכון, אך נראה ש"ספר הפתרונות" עצמו ניחן במבנה פלינדרומי. זה בולט בסיום שמהדהד את הפתיחה – בשתי הסצנות מארק בורח מהקרנה של הסרט שלו. נוסף לכך, הסצנה המוקדמת שבה מארק יוצר את סרטון האנימציה על השועל שפותח מספרה ומשתמש באוזניו כמספריים, מהדהדת בסצנה מאוחרת שבה ראש הכפר מארק משיק את הפתיחה של מספרה עם זוג מספריים גדולות.

רוצה לומר, חוויית הצפייה ב"ספר הפתרונות" כוללת לא רק את התגובה המידית לפורטרט של גאון מטורלל בפעולה (מן הסתם לא כל הצופים יוקסמו כמוני), אלא היא מזמינה גם פירוק של הסרט לגורמים וחיפוש אחר חיבורים נסתרים, כמו שסינפילים נוהגים לעשות כשהם צופים בסרטים של קובריק וטרנטינו, וקולנוענים נוספים שזכו למעמד של אוטרים נערצים. לגונדרי בהחלט מגיע יחס כזה, אפילו שהוא נודניק.
4 כוכבים
Le Livre des solutions בימוי: מישל גונדרי. עם פייר ניני, פרנסואן לברון. צרפת 2023, 102 דק'

• המסך
• ביקורת סרטים
• קולנוע צרפתי
• צרפתים
• מישל גונדרי

על פניו, "אנטומיה של נפילה" הוא דרמה משפטית מהסוג שהמון סדרות טלוויזיה ניזונות מהן זה עשרות שנים. באזור הררי ומושלג בדרום מזרח צרפת סמואל (סמואל תאיס) נופל אל מותו מעליית הגג שבביתו, ואשתו סנדרה (סנדרה הולר מ"אזור העניין") נאשמת ברצח. התובע (אנטואן ריינרץ מהסדרה "אירמה ופ") טוען שהיא חבטה בראשו לפני שדחפה אותו, ואילו היא טוענת שהיא ישנה בזמן שסמואל נפל, ומוסיפה שהוא ניסה להתאבד בעבר. עורך הדין שמייצג אותה (סוואן ארלו) הוא ידיד ותיק, שדלוק עליה גם היום. אז מה מבדיל בין הסרט הזה לבין כל השאר, והופך אותו לראוי לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ולמועמדות לחמישה אוסקרים בקטגוריות הראשיות, כולל זכיה בפרס על התסריט?

>>סרט מאפיה עם בריונים חרדים במקום גנגסטרים? תמיד רלוונטי

נתחיל מזה שכל השבחים והעיטורים מגיעים ליצירת המופת של ז'וסטין טרייה, שבמשך שעתיים וחצי מרתקת אותנו למה שהוא בעיקרו רצף של דיאלוגים בין מספר מצומצם של דמויות. אלה דיאלוגים נבונים, מדוקדקים ועתירי רבדים, וכל ניואנס בהם מהותי. אך מהותית אף יותר השפעתם על האחד שעיקר תפקידו הוא כמאזין. אותו מאזין הוא דניאל בן ה-11 (מילו משדו גרנר), בנם של סנדרה וסמואל שהתעוור בתאונה בגיל ארבע. דניאל מתעקש לשבת במשפט ולהקשיב לכל העדויות, בניגוד לדעתה של השופטת המבקשת להוציאו כדי לחסוך לו טראומה שלישית (הטראומה השנייה היא שהוא זה שגילה את גוויית אביו). אף שלא היה בבית כשאביו נפל אל מותו, הוא עצמו משמש כעד מרכזי במשפט.

"אנטומיה של נפילה" משתמש בתבנית של דרמה משפטית, ועושה זאת במיומנות מתעתעת, כדי להציג לנו אנטומיה של התפרקות של זוגיות. האם סנדרה רצחה את בעלה? הסרט מספק תשובה שצופים שונים מפענחים אותה באופנים שונים. זה מתאפשר, כי נקודות המבט הסותרות של סנדרה ושל סמואל מוצגות (בפלשבק) בוויכוח מפורט, עמוק ומשכנע, שאינו מקל על בחירת צד. בהחלט יכול להיות שצופים גברים יזדהו יותר עם סמואל, שמאז התאונה הקדיש את עצמו לגידול בנו, ונשים יזדהו עם סנדרה, שמסרבת לחוש אשמה בשל היותה מצליחה יותר מבעלה.

סצנת הפתיחה המעולה מספקת התרשמות ראשונית על היחסים בין סנדרה ובעלה, שאינו נראה בתמונה. אנחנו נכנסים באמצע שיחה של סנדרה עם אישה צעירה, ומבינים שזאת סטודנטית שהגיעה לראיין סופרת מוערכת. מהקומה מעל נשמעת מוזיקה בעוצמה מוגזמת (גרסה אינסטרומנטלית של "P.I.M.P" של 50 סנט), וסנדרה אומרת שבעלה עובד איתה. המוזיקה, שחוזרת על עצמה בלופ, משתלטת על המרחב ואינה מאפשרת את המשך הריאיון. מדוע סנדרה לא מבקשת מסמואל להנמיך את הווליום? אולי משום שאינה רוצה לפתוח בריב בנוכחות הסטודנטית, כי נראה שהוא משמיע אותה כדי להכריז על נוכחותו ולהפריע למהלך הריאיון. האם סמואל מקנא? במה בדיוק הוא מקנא? המוזיקה נמשכת באותה עוצמה כשהסטודנטית עוזבת, כשדניאל יוצא לטייל עם כלבו, וכשגווייתו של סמואל מתגלה. אך גם אחרי שנפסקה, האימפקט של המוזיקה בסצנות הפתיחה כה עז שהמשכתי לשמוע אותה באוזני הפנימית לכל אורך הסרט. זו עדות לבימוי המבריק של טריה, שיצרה זהות בין המוזיקה הרועשת לבין סמואל, ואף שלאורך רוב רובו של הסרט הוא נעדר מהתמונה, הוא נוכח באמצעות המוזיקה שממשיכה להדהד בדמיון. סצנת הפתיחה, דרך אגב, תעלה לדיון במשפט, ואז נגלה בה רמזים נוספים למורכבות היחסים בין סנדרה וסמואל.

יש בסרט עוד מוטיב מוזיקלי חוזר – דניאל לומד לנגן בפסנתר את "אסטוריאס" מאת איסק אלבניז, ואנחנו שומעים את ההתקדמות שלו. בהתחלה הצלילים מגמגמים ובהדרגה הם מקבלים צורה, במקביל לניסיונו לפענח מה קרה בין הוריו. דמות מהותית נוספת היא סנופ, כלב הנחיה של דניאל – בורדר קולי צרפתי שזכה בפרס "Palm Dog" בפסטיבל קאן, ואף השתתף בטקס האוסקר. בסרט שכולו דיבורים, סנופ אינו מדבר, אך הוא מקבל נקודת מבט – בסצנה מוקדמת המצלמה יורדת לגובה שלו ורצה איתו. לא רק זאת, הסצנות המעטות שלו מפלחות את הלב, ובהן הניתוח הקר של מה שקרה שם מתערבב בדמעות הצופים.

אפשר לכתוב מאמר שלם על השימוש המבריק בשלוש השפות של הסרט. סמואל הוא צרפתי וסנדרה היא גרמניה, ולכן הם בחרו לתקשר ביניהם בשפה שלישית – אנגלית. אחרי כמה שנים בלונדון הם עברו להתגורר בסביבת הולדתו של סמואל, לכן המשפט מתנהל בצרפתית, שפה שסנדרה אינה שולטת בה שליטה מלאה. בהיותה סופרת (ומתרגמת), שליטה בשפה היא עניין מהותי עבורה, וברגעי מפתח היא דורשת להתבטא באנגלית. אבל דווקא עם בנה דניאל היא מחויבת לדבר רק בצרפתית, כדי שהמשגיחה שמונתה מטעם מערכת המשפט, תוכל לאשר שסנדרה לא משפיעה על דניאל. השפה השלישית, שפת האם של סנדרה, נוכחת בסרט מעצם היעדרותה. נושא השפה עולה לדיון בריב בין סמואל וסנדרה – שהקלטה שלו מושמעת במשפט – ואיתו השאלה מי מכתיב את הטון בנישואיהם.

אי אפשר לסיים את הביקורת בלי לציין עד כמה הולר מזהירה בתפקיד המאתגר של סופרת שמשתמשת בחייה כבסיס ליצירתה – מה שתורם לחשדות כלפיה. טרייה כתבה את התפקיד (יחד עם בן זוגה ארתור הררי) במיוחד עבורה, אחרי שכיכבה גם בסרטה הקודם "סיביל". ב-2016 "טוני ארדמן" פרסם את שמה של הולר בעולם כולו, ומאז היא צוברת עוד ועוד פרסים. הופעתה ב"אנטומיה של נפילה" זיכתה אותה במועמדות ראשונה לאוסקר (גם הסרט, הבמאית והעורך לורן סנשל היו מועמדים). לצידה, משדו גרנר נפלא בתפקיד הילד דניאל, ואני די בטוחה שאילו הסרט היה אמריקאי גם הוא היה מקבל מועמדות לאוסקר. דניאל, שהוא בסופו של דבר הגיבור שלוקח על עצמו את הבחירות הכי מהותיות בסרט, הוא העיוור שרואה בלי לראות. מאז שהמיתולוגיה היוונית סיפרה על הנביא העיוור תרזיאס שהיטיב לראות את נפש האדם, זאת הפכה לאחת המטאפורות הכי שחוקות של התרבות המערבית. עצם העובדה שעיוורונו של דניאל מהותי לעלילה המשפטית ולדרמה המשפחתית בלי להפוך לקלישאה, הוא עוד ביטוי לגדולתו של הסרט.
★★★★★ 5 כוכבים
Anatomy of a Fall בימוי: ז'וסטין טרייה. עם סנדרה הולר, מילו משדו גרנר, סוואן ארלו. צרפת 2023, 151 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• חמישה כוכבים
• קולנוע צרפתי
• אוסקר