באמת שמגיע לנו יותר קומדיות רומנטיות בארץ הזו. יש מספיק רצינות וכאב ראש בארץ הזו, ואם כבר הטלוויזיה הישראלית מתעקשת להיות אסקפיסטית, שלפחות זה יהיה עם קצת רומנטיקה וצחוקים, ולא צעקות ריאליטי. הז'אנר הכה מתקתק לא ממש הצליח לתפוס בארץ, למעט מקרים נדירים במיוחד, ו"בלאדי מורי" של סתיו אידיסיס היא בדיוק מסוג הקומדיות הרומנטיות שאנחנו רוצים לראות – גם קיטצ'ית ומתוקה, אבל גם כיפית ולא מעליבה את האינטיליגנציה. עכשיו, 3 שנים אחרי שעלתה העונה הראשונה שלה, היא חוזרת עם 2 פרקים ראשונים בעונה שנייה ל-yes.
>>תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת דעיכה לתרבות בישראל

למי שבמקרה פספס, בלאדי מורי עוקבת אחר שתי רווקות בגילאי ה-30 שלהן – המורה לקולנוע מורי, והרופאה המיילדת דנה – שתיהן חברות מהתיכון ושותפות לדירה, שמנסות למצוא את האחד בתוך בליל הרווקים הישראלים. העונה השנייה לוקחת צעד מתבקש בחסות השעון המתקתק של גיל 38, ועוסקת גם בהתמודדות עם עולם האפליקציות וגם עם תרומת זרע. אתם יודעים, שני הצדדים של הרווקות המאוחרת.

"במבט ראשון היא קיטשית ורדודה. אולי גם במבט שני. אבל יש בה קסם, דווקא בפרטים הקטנים", כתבה אריאל ארבל על הסדרהכשעלתה העונה הראשונה. "הסדרה עוסקת בנושאים אמיתיים שמעסיקים נשים, בעיקר נשים שנמצאות ברווקות מאוחרת. זה אולי לא סקסי וגם לא מעורר את הצחקוק הקליל שהיינו מצפים לו מקומדיה רומנטית, אבל זה אמיתי, כואב וגם משעשע. ב"בלאדי מורי" יש הפלה, אובדן שחלה והקפאת ביציות – אולי אלו בדיוק הנושאים שקומדיות רומנטיות אמורות לייצר אספקיזם מהם, אבל כאן זה הופך אותן לנגישות יותר". עכשיו נראה שגם הורות מאוחרת בדרך להפוך לנגישה יותר.
בלאדי מורי, 2 פרקים ראשונים עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• קומדיה רומנטית
• קומדיה ישראלית
• yes

הניינטיז היו שנות השיא של הקומדיה הרומנטית, עם להיטים אהובים בכיכובם של מג ראיין, ג'וליה רוברטס ויו גרנט. במאה הנוכחית הז'אנר הלך והתדרדר, ובהדרגה הוגלה למחוזות הסטרימינג. הסיבות לכך רבות ומגוונות, אך אציין רק את הצורך למצוא מגבלות ומעצורים שיעכבו את האיחוד הרומנטי, שלא פעם הניב המצאות מלאכותיות עד זרא (בעידנים שמרניים יותר, המגבלות הציעו את עצמן). לפני שהתיישבתי לכתוב על הקומדיה הרומנטית המקסימה "בקרוב אצלך", חזרתי לרשימתהקומדיות הרומנטיות הכי טובות של העשור הקודם, שהרכבתי בדצמבר 2019, ומצאתי שרובן חרגו מהתבנית הבסיסית של "בחור (לבן) פוגש בחורה (לבנה), בחור מאבד את הבחורה, בחור משיג את הבחורה בחזרה", או לכל הפחות הרחיבו אותה.
>>בקטע רדיקלי: ערב בלי טלפונים משתלט על מוזיאון תל אביב

"בקרוב אצלך", המבוסס על מחזה מאת מדהורי שקאר ההודית-אמריקאית, לא עושה שום דבר שלא נעשה לפניו. יש בו אפילו דמות משנה של החבר השמנמן והקשקשן, שנשאלה ממחסן הדמויות המשומשות. אך הוא עושה הכל בחן רב ובסימפטיה עמוקה לדמויות, והוא גורם לנו להתאהב בכולן. וכפי שמציינת אחת הדמויות, התוספת של ניחוח בוליוודי גדול מהחיים תואמת את העובדה שמדובר בסיפור אהבה הומואי.

הסרט נפתח בחתונה הודית תוססת, המצולמת דרך עיניו של אחי הכלה. נאבין (קאראן סוני, שגילם את דופינר בסרטי "דדפול") מספר לנו שארונדת'י (סוניטה מאני מ"מר רובוט") נישאת לגבר ששידכו לה ההורים, ושגורל דומה אינו מחכה לו. הוריו המסורתיים יודעים שהוא הומו, אבל הם מעולם לא ראו אותו מתנהג כהומו, והוא מתקשה לדמיין את עצמו מציג בפניהם בן זוג. זה משחרר אותו מהלחץ למצוא כלה, אבל זה לא אומר שהוא בחור משוחרר. כפי שעולה מסצנה מרגשת לקראת סוף הסרט, נראה שהעיסוק ברפואה לא היה הבחירה הראשונה שלו. אחת ממעלותיו הרבות של "בקרוב אצלך" היא שאינו מילולי מדי, והוא משאיר דברים מרומזים.

יום אחד נאבין פוגש את הצלם ג'יי (ג'ונתן גרוף מ"לוקינג" ו"מיינד האנטר") – בחור לבן עם נשמה הודית. ג'יי מספר שאומץ בנעוריו על ידי הורים הודים זקנים, ואימץ בחפץ לב את המסורת התרבותית שלהם. בדייט הראשון הוא לוקח את נאבין לראות את הסרט הבוליוודי "Dilwale Dulhania Le Jayenge" מ-1995, שכולל סצנה רומנטית מפורסמת בשדה פרחים צהובים, והרגשנות והפתיחות של ג'יי מרתיעות את נאבין המסוגר. אנחנו מזדהים עם נקודת מבטו של נאבין, גם כי גרוף נראה פחות חתיך מהרגיל, והתספורת הלא מחמיאה שסידרו לו תורמת למבוכה שנוצרת כשהוא פורץ בשיר מתוך "DDLJ" באמצע הרחוב.

המכשול הראשוני מתפוגג די מהר, ומפנה מקומו למכשול האמיתי – הפגישה עם ההורים. וכאן מתגלה תבונתם של התסריטאי אריק רנדל והבמאי רושאן סת'י. המבוכה הקומית הצפויה שעולה במפגש, מתנגשת בתסכולה של האחות ארונדת'י, שמוסיפה חמיצות מרעננת. היא גם שולחת את ההורים לבחון את נישואיהם שלהם. אמנית הסטנד אפ זארנה גארג והשחקן ההודי הוותיק האריש פאטל נהדרים בתפקידי האם המשתדלת (שצופה ב-OUTtv בניסיון להבין את בנה) והאב השתקן והבשלן.

קאראן סוני שבתפקיד הראשי הוא מותק של שחקן, והוא מגלם מבוכה באופן לא פחות מלבב מיו גרנט בזמנו. וגרוף, שקנה את עולמו בתפקיד המלך הלבן בקאסט של שחקנים שחורים ב"המילטון", שובה לב בתפקיד הבחור שעונד את ליבו על שרוולו, כמו שניסח שייקספיר. שניהם גאים (סוני נשוי לבמאי הסרט) והכימיה ביניהם נהדרת, ומקפיצה את הלב – משהו שכבר מזמן לא קרה לי בקומדיה רומנטית.

אבל לא פחות משזו קומדיה רומנטית שהיא גם באמת רומנטית וגם באמת מצחיקה, זאת דרמה משפחתית מרגשת על אנשים טובים שבוחנים את עצמם ואת חייהם, ופתוחים לשינויים. "בקרוב אצלך" אמנם נצמד לתבנית המוכרת של הז'אנר, אך הוא כמעט נטול קלישאות, וניחן בזרימה טבעית. הדבר היחידי הלא מוצלח הוא השם הגנרי שניתן לסרט בעברית. מן הסתם המפיצים חשבו שהשם המקורי, "בחור הודי נחמד", לא יביא קהל.
4 כוכבים
A Nice Indian Boy בימוי: רושאן סת'י. עם קאראן סוני, ג'ונתן גרוף. ארה"ב 2024, 96 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קומדיה רומנטית
• הודו
• להטב"ק

ט"ו באב שמגיע בסופ"ש עלינו לטובה הוא בדיוק הזמן לפזר קצת רומנטיקה באוויר, ולנטפליקס יש המון מה להציע. אז אם אתם לא באמת רוצים לצאת מהבית ולפוצץ 500 ש"ח על דייט, אבל עדיין רוצים דייט רומנטי ביתי – או שאולי אתם בכלל לבד רק רוצים להרגיש טיפה את אווירת החג – אלו הקומדיות הרומנטיות הכי טובות שתוכלו למצוא בנטפליקס.
>>הלב הפועם של העיר: 10 הנקודות הכי רומנטיות בתל אביב

חברים מהקולג' (2017-2019)

קבוצת חברים מימי לימודיהם בהרווארד מנסים להתמודד עם החיים ואחד עם השני גם בשנות ה-40 לחייהם. היא אמנם בוטלה אחרי שתי עונות ולא ממש היתה אהובה אצל רוב המבקרים, אבל הספיקה למצוא לעצמה קהל מעריצים די אוהד, וברטרוספקטיבה היא לא רעה בכלל, ומעבירות כמה שעות של בינג' כיפי ונחמד.

>> 10 הסדרות הכי מחרמנות של נטפליקס

מר וגברת סמית' (2005)

סרט קלאסי לאמצע שנות האפליים המוקדמות בכיכובם של בראנג'לינה, ערבוב בין קומדיה רומנטית לסרט פעולה והבסיס לסדרה ההרבה יותר טובה של דונלד גלובר. הסרט מספר על זוג מתנקשים בשני ארגונים מתחרים שמקבלים את המשימה להרוג אחד את השנייה. תמיד כיף לצפיה, במיוחד עם הכימיה הבראנג'לינית.

קלולס (1995)

תראו, כשמסתכלים בפרספקטיבה על העלילה של קלולס זה נשמע כמו משהו שאפשר למצוא בפורנהאב: שר היא ילדה עשירה ומפונקת שמאד רוצה לעשות דברים טובים, אז היא עושה מייקאובר למישהי ומוצאת אהבה לכל מי שסביבה, מבלי להבין שהיא מתאהבת באחיה החורג לשעבר – ג'וש. שנות התשעים היו תקופה משוגעת, אבל בתוך כל זה יש סרט מגדיר דור שבשנינות רבה מאפיין את המשבר של דור ה-X, רגע לפני שהמילניאלז הרסו הכל. בכל זאת, לא סתם מדובר באחת מהקומדיות הרומנטיות המפורסמות ביותר בעולם.

החבר השמן שלי (2022)

אין יותר מדי קומדיות רומנטיות ישראליות, אלא אם אתם מחשיבים סרטי בורקס אולי. "החבר השמן שלי" לא מחדש בתחום יותר מדי, אבל בהחלט מדובר בסרט שמנסה להיות קצת שונה בנוף, לעתים מצליח ולעתים נכשל. הסרט עוקב אחר קשר ארוך שנים בין שני ידידים, האחת היא אישה יפה ומוצלחת ואילו השני בחור שמן שלא מתקרב למעמדה החברתי. זאת בהחלט יצירה ששווה צפייה, רק כדי לראות משהו שמנסה לשנות ולו במעט את הנוף בקולנוע הישראלי.

יומנה של ברידג'ט ג'ונס (2001)

עוד קלאסיקה של שנות ה-2000 המוקדמות. הסרט, שמבוסס על ספר שנכתב בהשראת "גאווה ודעה קדומה", מספר על רווקה בת 32 שלא מתיישבת עם מודל הנשיות של תחילת שנות האלפיים, ומחליטה שתוך שנה היא מוצאת אהבה. היא כמובן מגדילה ראש ומוצאת שני מחזרים, ביניהם היא צריכה לבחור. קומדיה רומנטית מתור הזהב של הקומדיות הרומנטיות ואחלה קומדיה רומנטית ליום האהבה.

דקמרון (2025)

סדרה מוגבלת המבוססת על הספר האיטלקי הקלאסי מביאה בצורה שונה את סיפורה של קבוצת אצילים באיטליה שמסתגרת בתוך וילה בזמן המגיפה השחורה. זאת לא קומדיה רומנטי פר סה, אבל זאת קומדיה סאטירית שהעיסוק המרכזי בה הוא רומנטיקה. יש בה סקס, סודות, שקרים ובגידות, וזה אחד מהבינג'ים הקצרים והמספקים ביותר שיש בנטפליקס כרגע.

לאכול, להתפלל, לאהוב (2010)

לפני שראיין מרפי הפך למכונת טלוויזיה משומנת, הוא עשה את הקומדיה הרומנטית שובת הלב הזאת, שמבוססת על הספר המצליח בעל אותו שם. הסרט, בכיכובם של ג'וליה רוברטס וחוויאר ברדם, עוקב אחר סופרת מצליחה שמחליטה להתגרש על מנת להגשים את חלומותיה, וכדי לעשות זאת היא מבקרת בשלושה יעדים: איטליה, הודו ואינדונזיה. זאת לא הקומדיה הכי מצליחה ברשימה, אבל הסרט הצליח למצוא קהל, בעיקר אצל מי שלא קרא את הספר קודם, והסיבה האמיתית לצפות בו הוא המשחק הנהדר של ג'וליה רוברטס וחוויאר ברדם, ואולי גם ויולה דייוויס. הייתי אומר גם ג'יימס פרנקו, אבל הוא דמות בעייתית כרגע, אבל כן, בסרט הזה הכוכבים הסתדרו.

יום אחד (2024)

לפני יותר מעשור, כשעוד הייתי בתיכון, החברה שלי דאז קנתה לי את הספר הזה כמתנה. היא נפרדה ממני לפני שהספיקה לתת לי אותו, ואני זכיתי לראות אותו רק יום לאחר מכן, הרוס לגמרי מחוץ לבניין שלה כי מרוב עצבים היא החריבה את הספר. כשהייתי בחו"ל מאוחר יותר, קניתי את הספר כדי לעשות לה דווקא, ולא פתחתי אותו מעולם. לקראת יציאת הסדרה שמבוססת עליו התחלתי לקרוא בו קצת, והוא התיש אותי נורא מהר – אבל כשצפיתי בסדרה גיליתי קומדיה רומנטית מקסימה, עם קאסט מוכשר וזוג עם כימיה מדהימה שנפגש כל כמה שנים בהזדמנויות שונות. לרוב אני אוהב שלקומדיות רומנטיות יש "טוויסט" מסוים, אבל כאן אין צורך בשטיקים וטריקים, בעיקר כי זה אחד מהמקרים הנדירים האלה בהם הסיפור מתאים יותר לפורמט הטלוויזיוני מאשר לדף.

לעבור את הקיר (2016)

הקומדיה הרומנטית הישראלית הזאת מספרת על חוזרת בתשובה רווקה שמחליטה בגיל 32 (היי, ממש כמו ברידג'ט ג'ונס!) למצוא לעצמה שידוך. בתפקיד מיכל החוזרת בתשובה יש לנו את הרווקה בת ה-30 פלוס הכי טובה על המסך הישראלי – נועה קולר, שנים לפני שירה שטיינבוך, וזאת אחת מהעבודות הטובות ביותר בקריירה שלה. מעבר לאווירה הקומית הקלילה שיש בסרט, הוא נוגע בנושאים קיומיים אבל גם בנושאים הכי ישראליים שיש, וזה פשוט סרט שכדאי לראות, גם בלי קשר לט"ו באב.

קח את זה כמו גבר (2008)

אין הרבה סרטים כמו "קח את זה כמו גבר", שיצא בתקופה שבה כל הקומדיות הרומנטיות נראו אותו דבר ולקראת צניחה דרמטית בז'אנר. באותה תקופה הגברים בקומדיות הרומנטיות היו או חתיכים מסוקסים שלומדים להתרכך או רומנטיקנים חסרי תקנה, כך שזה היה שינוי מרענן לראות דמות כמו פיטר ברטר (ג'ייסון סיגל) בחור שלא עונה בדיוק על הדרישות של מודל הגבריות שהוצג אז, מתמודד עם בעיות די יומיומיות כמו להתגבר על האקסית. שלא לדבר על סצינת הפתיחה. ניק סטולר, במאי הסרט, יצר עם סיגל הכותב קומדיה קורעת ואנושית מאוד שתעשה לכם את יום האהבה.

Entergalacticי(2022)

קומדיה רומנטית כפי שלא ראיתם מעולם. המוזיקאי והיוצר קיד קאדי הפתיע עם ספיישל האנימציה הזה, שהעיף לי את המוח והראה שגם בז'אנר שדי מיצה את עצמו כמו קומדיות רומנטיות, אפשר לעשות דברים חדשים ומרעננים. הספיישל הטלוויזיוני מספר על אמן רחוב מבטיח שליבו נשבר לאחר שנפרד מבת זוגו, ולומד להתאהב מחדש בזכות שכנתו הצלמת. "אנטרגלקטיק" כנראה תהיה הבחירה הכי טובה בשבילכם עבור ט"ו באב – זה קצר, לא משעמם ואפילו מצליח לרגש, וגם המוזיקה ממש טובה, אבל יותר מכל – זה פשוט כיף לראות משהו שהוא אחר.

אמילי בפריז (2020-הווה)

כשהתחלתי לכתוב את הרשימה הזאת היה לי ברור שהסדרה הזאת תיכנס, מאחר והיא כל כך גרועה שהיא טובה. כי לאחר חשיבה מעמיקה, זהו ללא ספק הדייט המושלם עבור יום האהבה, תסמכו עליי.
שלב א':לבחור משקה אלכוהולי אהוב.
שלב ב':תכינו כוסות שוטים.
שלב ג':תכינו דף ותרשמו עליו את החוקים הבאים:
בכל פעם שמזכירים את פריז שותים שוט; בכל פעם שמזכירים את צרפת שותים שני שוטים; כל פעם שאומרים את המילה "צרפתים" שותים עוד שוט; כל פעם שאמילי עושה משהו מטומטם להחריד – שוט; כל פעם שאמילי לובשת משהו מטופש לחלוטין – שוט;
הדייט האולטימטיבי ליום האהבה. בהצלחה לכולם

• המסך
• נטפליקס
• קומדיה רומנטית
• רומנטיקה

לינה דנהאם אולי לא התכוונה להיות הקול של הדור החדש של הקומדיות הרומנטיות, ומאז ההצלחה הפנומנלית של "בנות" (2017-2012) גם עשתה כל שביכולתה כדי לברוח מהייעוד הזה, אבל דרישת הקהל והתחרות הגוברת בין שירותי הסטרימינג – כלומר, הכסף הגדול של נטפליקס – החזירו אותה לז'אנר על מלא. התוצאה היא "מוגזמת", קומדיה רומנטית חריפה ומעודכנת – ויש שיאמרו מדויקת – על ג'ס (מייגן סטלטר), ניו יורקרית חולמנית שמגיעה ללונדון בתקווה למצוא אהבה ומפנטזת על אחוזות כפריות מפוארות וגברים בלבוש ג'ורג'יאני כמו בסרט של מרצ'נט אייבורי.

במקום זה היא מוצאת את עצמה בדירות האקניות מתפרקות, מסיבות היפסטרים מתודלקות קוקאין במערב לונדון על רקע נוטינג היל (רומנטי!), ובמקום אציל על סוס לבן היא מקבלת את מוזיקאי האינדי המגניב-אך-מורכב פליקס (וויל שארפ), וכמובן שמתברר שאהבת אמת היא מסלול זרוע לוחמים אקולוגיים ראסטאפריים ואקסיות צרפתיות מתנשאות.

כמו הגיבורה שלה, "מוגזמת" בוערת מאהבה לז'אנר, עם קריצות תכופות לקומדיות רומנטיות קלאסיות כמו "אישה יפה" (וגם הדלת מ"נוטינג היל" מופיעה בהופעת אורח), ולמרות הביקורות הבינוניות מדובר בממתק כיפי שבו נראה כאילו דנהאם מתפייסת עם ההצלחה שלה בז'אנר. ביקשנו ממנה לבחור את הקומדיות הרומנטיות הכי טובות בכל הזמנים בעיניה וקיבלנו תשובות יפות.

>> שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שכבר ראינו בפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>> סינמה חמסין: 18 הסרטים שאנחנו הכי מחכים להם בקיץ 2025

3. ביי ביי בירדי // Bye Bye Birdie // (1963)

"זה לא נראה כמו קומדיה רומנטית, אבל זה כן: קומדיה רומנטית מוזיקלית. צפיתי בסרט שוב ושוב, זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שממש מצאתי את עצמי מעודדת את סיפור האהבה כמו צ'ירלידר. אני בטוחה שמישהו יגיד שזה לא נחשב, אבל אני מאתגרת אתכם לא לבכות מסיפור האהבה עם ג'נט לי. ואני מאתגרת אתכם לא לבכות כשצופים בקים והוגו מוצאים את דרכם זו לזה אחרי שקונרד בירדי מבלבל את כל העיירה".

2. החתונה של החבר הכי טוב שלי // (1997) // My Best Friends' Wedding

"אני אוהבת את זה כי זה רומנטי, זה מפתיע וזה מספר את הסיפור הישן והטוב של נשים והחברים ההומואים הכי טובים שלהן בצורה יפהפיה. מבחינתי, זה סיפור האהבה האמיתי של הסרט הזה. אני אוהבת שהוא לוקח את הז'אנר והופך אותו קצת על הראש. והקאסט פשוט מדהים".

1. ארבע חתונות ולוויה אחת // (1994) // Four Weddings and a Funeral

"המקום הראשון בז'אנר מבחינתי הוא סרט שעיצב אותי. זה קשור לרגע ולאופן שבו סרט מכה בך לראשונה, וכשראיתי את 'ארבע חתונות' חשבתי שזה פשוט לא יכול להיות טוב יותר מזה. רציתי להיות עם האנשים החכמים, המצחיקים והמורכבים האלה. רציתי ללכת לארבע חתונות וללוויה אחת. רציתי לעשות הכל. כמו כן, זה סיפור המקור של דינמיקת היחסים בין בחורה אמריקאית וגבר בריטי, שזה מה שהלכתי עליו גם בחיים שלי".

• המסך
• קומדיה רומנטית
• לינה דנהאם
• נטפליקס

לינה דנהאם היא אחת מהיוצרות הכי חשובות של המאה ה-21. היא הפכה להיות מודל לחיקוי עבור יוצרות אחרות שרוצות לדבר על מה שנקרא "נשיות אמיתית". לרוב אלה נשים שלא מדברות או מתנהגות כפי שגברים מצפים מהן, לא מעודנות, לא דוגמניות צמרת ועם יצר הרס עצמי חזק במיוחד. כיף.

גם בסדרה החדשה שיצרה יחד עם בעלה לואיס פלבר עבור נטפליקס, "מוגזמת", היא עוסקת בדמויות כאלה, אבל במהלך הצפייה בסדרה תמצאו את עצמכם מתחברים למעט מאד דמויות, למרות שהיא עוסקת בנושאים די אוניברסליים הנוגעים למערכות יחסים רומנטיות. המסע של הדמויות הוא לרוב מייגע, חסר השלכות וגורם בעיקר לתהות: איך סדרה עם יריית פתיחה כל כך מוצלחת הופכת להיות כל כך מתישה?

"מוגזמת" עוקבת אחרי החיים של ג'סיקה סלמון, אישה בשנות ה-30 של חייה שסיימה מערכת יחסים של כמעט 8 שנים ומפתחת אובססיה לוונדי ג'ונס, בת זוגו של האקס שלה. כמה האובססיה עמוקה? יש לה משתמש פיקטיבי פרטי שאליו היא מעלה קטעים בהם היא פונה אליה באופן ישיר. לאחר שהוא מציע לוונדי להתחתן איתה, ג'סיקה פורצת לבית שלהם כשהיא שיכורה. התקרית המצערת הזאת גורמת לה להחליט לפתוח דף חדש בלונדון, שם היא פוגשת את פליקס, מוזיקאי אינדי שהוא גם מכור נקי עם טראומת ילדות. יריית פתיחה מעולה שאמורה לעשות לי חשק לעוד. לצערי, לא הצלחתי למצוא דמות להריע לה לאורך הסדרה, אולי מלבד סבתא של ג'סיקה (ריה פרלמן האדירה) שמופיעה לעתים על המסך.

בואו נדבר רגע על התרגום של שם הסדרה – את "Too Much" תרגמו כאן למילה "מוגזמת", אבל למען האמת היה אפשר לקרוא לזה פשוט "יותר מדי", כי ג'סיקה היא באמת יותר מדי. היא לא חביבה במיוחד, היא וולגרית, היא לא מודה בטעויות שהיא עצמה עושה ולמעשים שלה בקושי יש השלכות. למען האמת, הדמות שלה (וגם כל הסדרה) מרגישה כמו גרסה של "אמילי בפריז" שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. אין לי בעיה עם דמויות פגומות, לרוב אני אפילו מעדיף דמויות פגומות, אבל גם להן צריכה להיות תכונה או מטרה שתגרום לי להיות בעדן.

ג'סיקה עושה טעויות על ימין ועל שמאל, כמו כמעט לשכב עם הבמאי שלה בזמן שהיא במערכת יחסים עם פליקס (וגם לזה יש מעט מאוד השלכות), פליקס גונב מהבית של הבוס של ג'סיקה סבונייה יקרה ממרוקו, ג'סיקה משקרת על דברים וכועסת על דברים שהיא בעצמה עשתה, ולמרות שזה מאוד אנושי, פשוט לא יתכן שאין השלכות לכל הדברים האלה. אני לא יודע, אולי יש נשים שיוכלו להתחבר לדפוסי ההתנהגות האלה, אבל בסופו של דבר אני רואה כאן מערכת יחסים מאד רעילה שאין לי שום סיבה לרצות שהיא תצליח. למעשה, אני לא מבין למה שהשניים יתאהבו ככה אחד בשנייה מלכתחילה.

פליקס הוא הגבר הראשון שפונה אל ג'סיקה והיא קופצת על המציאה הראשונה שהיא נתקלת בה. היא מטפלת בו כמו אמא, ולא מסוגלת לחוות שום נקודת ראייה שהיא לא שלה. גם פליקס הוא כזה. כשהוא רוצה להתבאס על היום המסריח שעבר עליו הוא לא רואה שום דבר אחר מלבדו וכשהיא עוברת יום מדהים היא פשוט מנחיתה את זה עליו מבלי הכנה מוקדמת ומתבאסת כשהוא לא מגיב כמו שהיא רוצה שהוא יגיב. אלו בעיות אמיתיות של מערכות יחסים אמיתיות אבל זה תמיד מרגיש כאילו דנהאם רוצה שהצופה יהיה בעד הזוגיות, כשהתוצאה היא זוגיות רעילה שלא צריכה לשרוד – בטח לא לשרוד עונה שלמה.

הבעיה היא לא רק הדמויות, אלא גם העובדה שאין רגע לנשום ולחוות לכל אורך הסדרה שעוברת בין קרייסיס אחד של ג'סיקה לאחר. אולי אם ג'סיקה הייתה חווה קצת דייטים וסטוצים או קצת מטיילת בלונדון זה היה מייצר אמינות כלשהי, אבל היא נוחתת וישר מתחילה לעבוד, ישר נכנסת למערכת יחסים ואולי זה חלק מהאופי שלה כי היא "יותר מדי", אבל זה גם יותר מדי בשבילי כצופה.

למעשה, זה נהיה מתיש יותר ויותר ככל שהסדרה נמשכת – וחוסר האחידות באורך הפרקים לא תרם לזה. פרק אחד יכול להימשך חצי שעה בעוד פרקים אחרים יכולים להגיע ל-40 ואפילו ל-56 דקות. אני האחרון שיתלונן על אורך של יצירה – כל עוד זה מוצדק. צפיתי בגרסה המלאה של "היו זמנים באמריקה" שזה כמעט 4 שעות ונהניתי מכל רגע. האורך כאן מרגיש פשוט לא מוצדק עבור סיפור שאפשר היה לסגור גם בשישה פרקים. יש בסדרה הזאת הרבה יותר מדי רגעים מיותרים ולא רלוונטיים בכלל לעלילה, כולל עלילת צד מיותרת להחריד על השכנות של ג'סיקה שרבות על גבר מסוים. הסיפור שלנו היה יכול לשרוד גם בלעדיהן.

כשהייתי בלימודי תיאטרון היה ביטוי שתמיד היינו אומרים כשאנחנו מציגים בכיתה יצירה שאנחנו לא שלמים איתה – "זאת עבודה בתהליך". גם ג'סיקה מעידה על עצמה שהיא "עבודה בתהליך" ואולי זה גם הקטע של "מוגזמת", שהיא "עבודה בתהליך", אבל למסך בכל זאת צריכה להגיעה יצירה מוגמרת. דנהאם לא מצליחה לגרום לצופה לרצות שהזוגיות הזאת תעבוד. ייתכן שאני לא קהל היעד של הסדרה, אבל זאת הייתה אחת הצפיות הכי מייגעות שהיו לי בשנים האחרונות, וזה אפילו לא כזה גרוע. זה מצולם טוב ומשוחק כל כך טוב שאני באמת לא מסוגל לסבול אף אחת מהדמויות שם. גם אם זו רק "עבודה בתהליך", אני לא רואה סיבה לחזור על החוויה הזאת בעונה הבאה, אם תהיה כזאת. תכלס? עדיף לצפות כבר ב"אמילי בפריז". לפחות שם יש מודעות עצמית.

• ביקורת טלוויזיה
• לינה דנהאם
• נטפליקס
• קומדיה רומנטית