דגה פדר היא אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ומנהלת להקת המחול ביתא, מוזיקאית ואמנית חזותית. בהמשך חודש ספטמבר (9-11.9) היא תציג יחד עם אנסמבל ביתא אתמַהֲרֵן-נה – "רחם עלינו" בשפת הגֶעז העתיקה שבה השתמשו הקסים באתיופיה – שיצרה יחד עם צביקה היזקיאס בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, בהפקת בית הקונפדרציה בירושלים ובניהולו האמנותי של אפי בניה.פרטים וכרטיסים תמצאו כאן, אבל לפני כן כדאי מאוד שתקראו את הטור שמסביר על עומק היצירה שלה, והערך שהיא מביאה לישראל של אחרי ה-7 בספטמבר.
>>לבד בחושך: 15 מקומות בתל אביב שעדיין פתוחים אל תוך הלילה

החיבור ביני לבין צביקה היה רק עניין של זמן ואחרי שנים רבות של היכרות, סוף סוף אנחנו משתפים פעולה. מה שמחבר בינינו הוא המקום הייחודי שבו אנחנו פועלים – שני כוריאוגרפים ורקדנים ממוצא אתיופי שפועלים כבר שנים בתחום המחול, תחום שנתפס כאליטיסטי למדי, בו אנחנו בין הבודדים מבני העדה. עם זאת, הסיפורים שלנו שונים זה מזה: אני צמחתי כרקדנית בלהקות "אסקסטא" ו"ביתא", ששימשו בית לרקדנים מצטיינים בני העדה האתיופית, והתמקדו במחול בהשראת המסורת האתיופית; צביקה, לעומתי, היה רקדן מצטיין בצה"ל ורקד בלהקת "בת-שבע". המפגש בינינו הוביל ליצירה חדשה – מופע המחול "מהרן-נה", בביצוע להקת "אנסמבל ביתא", שהוא גוף מחול צעיר ועוצמת שנולד מתוך חזון אמנותי-תרבותי עמוק, שמאמין בכוחה של תנועה לשנות ולעורר.

את להקת "ביתא" ייסדה הכוריאוגרפית רות אשל בחיפה בשנת 2005, יחד עם קומץ רקדנים, ביניהם אני. בהמשך הדרך, הלהקה פעלה תחת ניהולי האמנותי. בסוף 2023, אחרי כמעט עשרים שנה בחיפה, העברתי את פעילות הלהקה לתל אביב ואספתי קבוצת רקדנים חדשה – "אנסמבל ביתא". לא היה זה רק מעבר גיאוגרפי, אלא אמירה אמנותית: שאיפה להתמקם בלב הפועם של התרבות הישראלית, להשמיע קול, להשפיע, ולהפוך את הבמה למרחב של נראות, גאווה והתחדשות. בתל אביב יש מקום לקולות מגוונים – ואני כאן כדי להשמיע את קולה של הקהילה.

הקמתי את האנסמבל החדש ממש רגעים לפני פרוץ המלחמה. הייתה לי מטרה ברורה – להנכיח את הגוף האתיופי, ואת שפת התנועה האתיופית, בתוך שיח מחול עכשווי, ישראלי ובינלאומי. למרות הקשיים, ובמיוחד לאור התקופה המורכבת של הלחימה, הצלחנו לשמור על רצף חזרות ומפגשים. כל אחת ואחד מהרקדנים והרקדניות הביאו איתם לא רק כישרון יוצא דופן, אלא גם מחויבות עמוקה לתהליך ולשפה האמנותית והרוחנית שאנחנו יוצרים יחד. היה לי חשוב ליצור מרחב שלא רק מאפשר יצירה אמנותית, אלא גם מהווה בית ותמיכה לרקדנים ולרקדניות מהקהילה – מרחב קהילתי, מרפא, במיוחד בתקופה הקשה. דרך שיחות עמוקות ודרך צינורות התנועה הצלחנו להתאחות, ולעבד יחד את הכאב והחרדות כתוצאה מהמלחמה.

מתוך המקום הזה נולדה "מהרן-נה" – יצירה שמבקשת לעבד אובדן דרך תנועה, צלילים, ספוקן וורד וגם שתיקות. באתיופיה לא מתמודדים עם אובדן בשקט. יש קולות, יש תנועה, והגוף לא קופא, הוא מדבר. ההתמודדות עם שבר וצער נעשית דרך שירה, קינה ותנועה. מתוך הערכה עמוקה ליכולותיו האמנותיות של צביקה, הזמנתי אותו להצטרף אליי למעשה היצירה. צביקה מביא איתו נוכחות פיזית עוצמתית ורגישות לחלל. מעבר לכך, הוא מהווה עבור הרקדנים דמות גברית משלימה לנוכחות הנשית שלי ככוריאוגרפית.

הרקדנים באנסמבל הם צעירות וצעירים מהעדה האתיופית, רובם בשנות העשרים לחייהם. לרבים מהם לא היה רקע קודם במחול אמנותי, אבל אני מאמינה שלא צריך טכניקה מערבית כדי ליצור אמנות משמעותית. יש איכויות אחרות שאפשר לחלץ מהגוף – איכויות שנובעות ממסורות תנועה לא מערביות, כמו אלו שבאות מאתיופיה, ושניתן להעבירן טרנספורמציה אסתטית מעולם של מסורת לעולם של אמירה אמנותית עדכנית ואוניברסלית. כל זה מתאפשר בזכות הרקדנים והרקדניות של האנסמבל, שמביאים איתם אנרגיה צעירה, כישרון, מחויבות והתמסרות מלאה לתהליך, ומייצרים יחד תוצאה נדירה בשדה המחול הישראלי. רובם עובדים גם בעבודות נוספות, ואני מקווה שבעתיד תתאפשר להם האפשרות להקדיש יותר זמן למחול.

ביצירה "מהרן-נה" בחרנו צביקה ואני להנכיח דווקא את מה שלרוב נשאר בצל: את הגוף המתאבל, הרועד, הזוכר – אבל גם זה שקם וממשיך, בתקווה לעתיד.
אני מקווה שזהו רק הפרק הראשון בשיתוף הפעולה שלנו. אנחנו מאוד נרגשים להעלות את היצירה החדשה שלנו במסגרת פסטיבל הולגאב ליצירה הישראלית-אתיופית, ביוזמת בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה. אני שמחה לקחת שוב חלק בפסטיבל שכולו חגיגה של התרבות האתיופית-ישראלית. זהו פסטיבל חשוב שנותן ספוט לייט לתרבות, לקולות ולסיפורים של האמנים מהקהילה. עבורי, זו הזדמנות מרגשת להביא את הזהות, הסיפור והאמנות שאני יוצרת ולחלוק אותו עם הקהל הרחב והמגוון שמביא הולגאב.
מַהֲרֵן־נֶה בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, 9.9.25, מרכז לאמנות המופע, הפרסה 3, ירושלים.לרכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• אתיופים
• מחול
• ריקוד

עילאיה שליט היא רקדנית יוצרת ילידת 1980, ובוגרת מגמת מחול בביה"ס לאומנויות ע"ש "תלמה ילין", שרקדה לאורך השנים באנסמבל "בת שבע", קבוצת המחול נעה דר, אצל יסמין גודר ואצל רננה רז. יחד עם רז ייסדה שליט את שיטת התנועה "בוגי ווגי" – סדנאות שיעורי תנועה יצירתית וייחודית לגיל הרך. את ה"בוגי ווגי" היא פיתחה מתוך חיבור לאמהות, לאמנות ולתשוקה ליצור חוג בו כל ילד וילדה יכולים לנוע בדרכם, לבטא את עולמם הפנימי, להתחזק ולפרוח. היא גם למדה פסיכולוגיה וטיפול בתנועה לתואר שני, ומטפלת במרפאת מבוגרים בשלוותה ובקליניקה פרטית בתל אביב. השנה היא גם משתתפת בפרויקט 48 במסגרת בת שבע מארחת, כך שהיא כנראה לא בקטע של לשבת ולנוח.

1. גינת דובנוב

המקום שבו כולנו גדלנו. עוד כשהייתה שם רק ערימת חול פשוטה. חגגנו ימי הולדת, ואני זוכרת את אבא שלי עומד עם הפנייטה, וצוחק. היום כשאני מביטה על הפינה ההיא בגינה אני יודעת שהוא מסתכל עליה מהשמיים – שומר על הזיכרון הזה איתנו. ועכשיו אנחנו גרים ממש מעל הגינה. כל תקופת המלחמה התפללנו בלב שיישמר לה השקט.

2. תולעת ספרים

גן עדן למטפלות.ים. ב־15 השנים האחרונות אני קוראת כמעט רק ספרות מקצועית, ותולעת ספרים בשבילי היא כמו חנות ממתקים – מלאה באוצרות לראש וללב. מעבר לזה, היא גם הפכה לבית חם למפגשי הבוגי שלנו. כבר יותר מעשור שאנחנו נפגשות שם, יושבות, חושבות, וחולמות יחד את הבוגי ווגי.
מלכי ישראל 9 תל אביב

3. פארק הירקון

רגע של חיים. בכל פעם שאני פוגשת את הנחל במהלך הריצה, זה רגע שממלא לי את הגוף והנפש. אח שלי צוחק שאני כל כך טבועה בעיר, שהנחל הזה מרגיש לי כמו טבע פראי. אבל אני יודעת שכל מי שרץ.ה בפארק מבין.ה בדיוק למה אני מתכוונת – זה הרגע הזה, המזוקק, שבו החיים מורגשים בעור ובלב.

4. סוזן דלל

אני מרגישה שגדלתי שם, ולכן אני גם אוהבת וגם שונאת את המקום הזה. כל כך הרבה הופעות, חזרות, משברים ורגעים שאי אפשר לשכוח. אני זוכרת במיוחד רגע אחד, כשעזבתי את האנסמבל והייתי די אבודה. במקרה פגשתי את רננה ברחבה שבין סטודיו A ל־B. היא עצרה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה משפט שנשאר איתי עד היום, כמו מצפן: "עילאיה, בטוח תמצאי את הדרך. יש לך מקום בעולם המחול. קצת זמן – וזה יקרה." ומאז, רננה תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות. כמו מגדלור.
יחיאלי 5, תל אביב

5. שוק לוינסקי

הלב הספרדי שלי בעיר. זה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב. אני באה ממשפחה ספרדית, ואלברט עם המרציפנים תמיד היה גולת הכותרת – חגיגה של טעם וזיכרון.כל ביקור באברמנטו של סימה ברחוב דה פיג'וטו 8 הוא מסע בזמן – ריחות, טעמים, זיכרונות של פפו ונונה.

6. זמנהוף פינת קינג ג׳ורג׳

הדייט הראשון שלי עם דןדן. פעם היה שם בית קפה בשם "ג׳ורג׳יה", בתחילת המילניום. לדייט הראשון שלנו איחרתי 40 דקות – לא היו טלפונים, והלב שלי רק דפק. לא ידעתי מה גרוע יותר: אם הוא כבר הלך, או הבושה הנוראית שאיחרתי כל כך. אבל הוא חיכה. ישבנו בג׳ורג׳יה, והשיחה הייתה מפתיעה באינטימיות שלה. כשקמנו, דןדן אמר "ביי" והלך. פשוט ככה. נשארתי תקועה במקום, לא מאמינה. הוא אמור היה לחזור. הוא חייב לחזור. הוא צריך לנשק אותי, איזה מפגר. וברגע האחרון, לפני שפניתי ללכת – הוא חזר. וזו הייתה… אחת הנשיקות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב מעודדת עצמאות של ילדים. הם מתנהלים בעיר מהר מאוד – באוטובוסים, בהליכה רגלית, בין חברים, בגינות ובמגרשי הכדורגל. עצמאות מביאה איתה גם התמודדות, וזה חלק מהעניין. אבל כשאני חושבת על הדרך שהילדים שלי יצטרכו לעשות לבית הספר "ביכורים", אני פשוט מתבאסת. זה פשוט יותר מדי. מעברי חציה מסוכנים, חניונים עמוסים שהמכוניות בהם זולגות למדרכות דווקא בשעות הכי עמוסות של היום, עבודות רכבת קלה, תמ״א בכל פינה – הדרך לבית הספר נראית כמו מסלול מכשולים. זה כמעט בלתי נתפס שעיר כל כך מתקדמת לא מצליחה למצוא פתרון פשוט, בטוח והגיוני לילדים שרק רוצים להגיע בבוקר לבית הספר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
VHS– רננה רז וניצן כהן,מופע שמאפשר לזיכרונות להפוך לנשימה חיה. דרך קטעי וידאו אישיים, נפתחת רשות להרגיש – כאב, אבל, קרבה, צחוק. תהליך שהוא גם אמנות וגם ריפוי;
Performing Love – רוני חדש,כמו שוט ישיר של אהבה ותשוקה. תנועה שמציתה חוויה גופנית ורגשית, חיה ובוערת, שאי אפשר להישאר אדיש אליה;
ההפגנות למען החטופים וסיום המלחמה,ויניקוט כתב על החוויה התרבותית כהמשכו של מרחב פוטנציאלי– כזו שחורגת מהקיום האישי. הכיכר היא בדיוק זה: מרחב מעבר שבו אני עומדת לבד, אבל אף פעם לא באמת לבד. מוקפת בא.נשים שמסרבים לוותר – על ערכים, על מוסר, על תקווה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בחודשים האחרונים חזרתי והעמקתי בהרבה טקסטים מקצועיים, בעיקר סביב טראומה. הם היו לי לעוגן והציעו שפה וסדר בתוך הכאוס.אבל דווקא הספר שנגע בי באמת היה "השמיים שבתוכי" של אתי הילסום.ספר מלא תשוקה, כנות מחוספסת ואנושיות נדירה.אחד הקטעים שנשאר איתי:״אולם נדמה לי שזו סכנה גדולה. נכון, מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם, ושתמול שלשום עוד נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אולי יש באדם כוחות אחרים מלבד התבונה, שלפנים לא ידענו אותם ושיש לאל ידם לרדת לעומקה של התדהמה הזו? אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד לכל התרחשות, המאפשר לו לעכל אותה״.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מלבד העבודה עם הבוגי ווגי, אני מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ובבית החולים שלוותה.בשלוותה המצב מורכב: כוח האדם מצומצם מאוד, מתקנים חסרים, והשכר נמוך ומבייש.יש רשימות המתנה ארוכות, ואנשי המקצוע במקום הם מהמובילים, החכמים, היצירתיים והמסורים שיש. הלב שלנו נמצא במקום הנכון – אבל אנחנו הולכים ונשחקים.למרות כל זאת, אני שמחה להגיע לשלוותה, כי זה צוות יוצא דופן. אני מאוד אוהבת ומעריכה את המטופלים.ות שלי. יש המון רעיונות לקידום, אבל לצערי, כבר זמן רב שאנחנו צועדים מול רוח חזקה מאוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולנו! כולנו עובדים בטרוף, מנסים להחזיק משפחה ושכר דירה, בתוך טילים מאיראן, מלחמה בתוך מלחמה, בתוך אימה.חטופים, הפקרות, מיסים ותשלומים שנעלמים לכל מקום חוץ מחינוך הילדים שלנו, מהרווחה, מהתרבות, וכמוני כנציגת המגזר הציבורי, גם משם.ואז ברחוב אני פוגשת נשים יפהפיות, לבושות מדהים, רוכבות, הולכות, תמיד סוחבות משהו.אני מסתכלת עליכן, וזה גם אסתטי, גם נותן כוח, וגם מחבר אותי לעיר הזו – למרקם האנושי, האינטליגנטי והערכי שעדיין כאן.

מה יהיה?
יש בי תקווה, לא אופטימיות.כשרואים את הסטטיסטיקות, זה מבהיל. וכשמביטים על ההנהגה – זה אפילו מבהיל יותר.בבוגי יש שיעורים על נפילות. רננה ואני רואות את הנפילה לא רק כסיכון, אלא גם כהזדמנות לחוסן – להבנה עמוקה שלפעמים הדברים פשוט לא בשליטתנו.אבל אנחנו כן יכולות ללמוד איך ליפול נכון, איך לקום ולמצוא את הכוח להמשיך.אין ספק שהנפילה כואבת – ואנחנו לא יודעות עד מתי היא תימשך.בימים אלה, אני בעיקר מסתמכת על קבלה רדיקלית: זה קורה עכשיו, ואני לא שולטת בזה. מה שכן בשליטה היא הדרך שבה אני מתמודדת עם העננים האפלים שמסביב.אני בוחרת להאמין שגם הם יעברו, ויחשפו מאחוריהם את מה שתמיד היה שם – השמיים הכחולים.והשמיים האלו הם אנחנו.

• העיר שלי
• ריקוד
• רקדנית
• אנסמבל בת שבע
• סוזן דלאל

טוב שיש עדיין קצת אירועים בתל אביב, אחרת נשתגע ממה שקורה ברחבי הארץ. ואולי כדי לשמור על תקווה, או לשמור על שפיות, אנחנו עדיין מקווים שנוכל לקראת הסופ"ש להתעסק במציאות קלילה יותר, כזו שבה אנחנו רוקדים ביחד מבלי לחשוב על טילים. פסטיבל "יפו רוקדת يافا ترقص" ינסה לנתק אותנו קצת באמצעות תנועה.

>>

הפסטיבל יערך ברחבי שלושה אתרים מרכזיים ביפו – המרכז הערבי-יהודי, בית הבאר (סלמה 6), מחסן 2 בנמל יפו – החל מיום רביעי ועד הסופ"ש (25-27.9). זו היא שנתו השנייה של הפסטיבל, המבוסס על הרצון להנכיח את תרבות המחול ביפו, כדרך לבניית אמון בין פלחי האוכלוסייה השונים בעיר. נו, אתם יודעים בדיוק אלו – הקהילות הערבית והיהודית. חיבור עירוני באמצעות מיומנה ובאטל ברייקדאנס? נשמע מושלם עבור כל המשפחה.

המנהלות האמנותיות, דליה חיימסקי ועדי בוטרוס, יצרו שלושה ימים מלאי ריקוד ותנועה, עם אירועים, סדנאות יצירה וכמובן, המון זיעה. אבל בעיקר למופיעים, אתם יכולים לא לדאוג. מבין האירועים המסקרנים אפשר למצוא: מפגש מיומנה לכל המשפחה, שילמד את הקהל לתופף על דליים (ועל עצמו, למי מאיתנו שיש אומץ); היצירה "על מה את חולמת" של שקד מוכיח, שמשלבת חלומות של ילדות תושבות יפו (לטוב ולרע) לרצף קולי וכוריאוגרפי שבתקווה, יבטא גם תקווה; והעבודה "בעצירה" של מאיה ברינר, שעובדת יחד עם קבוצת נשים יפואיות מקהילות ערביות ויהודיות ליצירת מסע משותף.

אבל רגע, הבטחנו לכם היפ הופ, לא? היום השלישי של האירוע – שזה, לפי החישוב שלנו, יום ו' – יוקדש לתרבות ההיפ הופ והמפגש שלה עם ריקודים, באוצרות הגר וייצמן. יתקיימו בין היתר באטלים קבוצתיים של ריקודי היפ הופ, במה שמיועדת לרקדנים מקצועיים שרוצים לעשות שואו-אוף, ואף סדנאות לריקוד היפ הופ. לאורך כל שעות הפעילות בשני הימים הראשונים של הפסטיבל ייפתח גם מרחב שקט – חדר יצירה לילדים וילדות עם צרכים מיוחדים. למעט מפגש מיומנה – שאליו ניתן לרכוש כרטיס בהנחה למחזיקי ומחזיקות דיגיתל (20 שקלים) – הכניסה חופשית לכלל המופעים והסדנאות, כאשר חלקם מותנים בהרשמה מראש. שווה מאוד לבדוק אתהאתר המושקעשל הפסטיבל.
"יפו רוקדת", 25-27.9

• ❤ תרבות
• דרום העיר מזרח העיר ויפו
• ריקוד
• מחול
• היפ הופ
• עיריית תל אביב

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם חושבים על פול דאנסינג aka ריקוד על עמוד? טעות, תחשבו מחדש. המייסדים של הליין "בסיבוב" שחוגג שנה, רוצים לשנות את האימג'ים הסליזיים שלכם על מועדוני חשפנות חשוכים, ומוציאים את הריקוד על עמוד לבמה לקהל הרחב – ועושים מזה חגיגה.

>>סכסוך משפחתי: דירגנו את בני משפחת בנאי לפי השפעה תרבותית

"כל חשפנית עושה עמוד, אבל לא כל מי שעושה עמוד היא חשפנית". מסבירה לירון היימן, מייסדת "בסיבוב" ובעלת "we pole", מותג לבגדי תנועה וריקוד על עמוד. היימן מתאמנת כבר עשור בפול דאנסינג אקרובטי, ולפני שנה התחברה עם סארי מנסור, רקדן העמוד הערבי הראשון בארץ, שעלה על עקבים ומתחרה בתחרויות, ומדריך ריקוד. כן, זה דבר שקיים. עד שנגיע לתחרויות, נסתפק במסיבה שנותנת במה לרקדנים ברחבות השונות של הכולי עלמא, ומתייחסת אליהם בכבוד המגיע להם – כאמנים.

"רוב ההזדמנויות של רקדנים על עמוד היו במסיבות פטיש" אומר סארי. "בתחילת הדרך, לפני שלוש שנים, הופעתי במקומות חשוכים, בהם האמן שמגיע להופיע לא מוכר, יותר 'בוא תעשה את העבודה שלך ותלך הביתה'". בלי שמות, בלי מצלמות, וכפי שהוא מתאר זאת, גם ללא הערכה. "הרגשתי כמו חפץ. בא לי שאנשים יראו אותי ולא רק להיות מוסתר במקום חשוך".

למי שחיצוני לעולם הריקוד על עמוד, לא בהכרח ברור שהגיעו הימים בהם ניתן לנתק את העמוד מההקשר המיני. גם היימן וסארי מעידים שהקהל בארץ עוד לא מודע מספיק, ולכן הרבה פעמים התגובות מזלזלות, כאילו מדובר באקט זול. "צריך להבין: העמוד הזה דורש לבוש חושפני. אני לא יכול להידבק לעמוד בג'ינס" מסביר סארי. "ומי שעושה את הספורט הזה מתאמן חמש שעות ביום, שישה ימים בשבוע. אם אתה בוחר להסתכל על זה כמשהו זול, הבעיה אצלך במוח, נשמה".

את הסטיגמה הזולה של העמוד גם היימן וגם סארי מנסים לשבור. פשוט כי העמוד הזה שינה להם את החיים. "באתי ממקום שיש לו את הערכים שלו, שתמיד הייתי צריך להסתיר את הנשיות שלי", אומר סארי. "היום כבר יודעים שאני רוקד על עקבים, אבל בשנה הראשונה סיפרתי רק לחברים קרובים. האינסטגרם שלי היה סגור, לא רציתי להעלות דברים כי לא ידעתי אם אני רוצה לקחת את הסיכון ולשלם את המחיר שכביכול דמיינתי שאשלם. אחרי שנה, כשכבר ניגשתי לתחרויות, הבנתי שזה משהו שאני באמת אוהב וטוב בו, ובא לי להוציא את זה החוצה, להראות לעוד אנשים שאפשר".

הוא התחרה וזכה, ופנו אליו כדי לעשות עליו סרט דוקו שילווה את המסע שלו כרקדן ערבי על עקבים שמשתתף בתחרויות. אבל אז הוא עצר. מבחינתו, אם הוא הולך לככב בדוקו, הוא צריך לוודא שהמשפחה שלו און בורד. "בגדול אף פעם לא באמת הסתרתי שאני גיי. המשפחה שלי סוג של ידעה אבל פחות דיברנו על הדברים האלה".

סארי רצה לוודא שאבא לא יגלה עליו דברים מהטלוויזיה. "השיחה התחילה מ'היי, מצלמים עליי דוקו'. אבא שאל, 'למה דוקו? מה מעניין בך?'. אמרתי לו 'זכיתי בתחרות, עכשיו אני ניגש לעוד תחרות. אני רקדן עמוד ערבי ראשון, והראשון שעושה את זה על עקבים בעולם'. ואז הוא אמר: 'איזה עקבים? במה מדובר?' אז הסברתי שחלק מהעולם הזה כולל לרקוד על עקבים, וזה בעיקר מה שאני עושה".

"כאן הייתה הרמת הגבה הראשונה", אומר סארי. "'למה אתה עולה על עקבים, אתה הומו?' הוא שאל. עניתי שלמרות שזה לא מתקשר אחד לשני – אם אני עולה על עקבים זה לא אומר שאני הומו, ולהפך – אבל כן, במקרה אני גם הומו.הוא אמר מלא דברים שהוא לא התכוון אליהם. זה יצא על מאה. על אוטומט. המשפט שחזרתי עליו כל השיחה היה 'תמשיך לדבר ולפרוק. אני לא מצפה בסיטואציה הזאת שרק אתה תכיל אותי, גם אני מכיל אותך'".

"אבא שלי מדור מאוד שונה" הוא ממשיך. "הוא לא יודע מה זה ריקוד על עמוד או איך באמת נראים החיים שלי. דרשתי מעצמי להיות הכי מכיל. עם כל הדברים שאמר לי ושלא הייתי רוצה לשמוע, הזכרתי לעצמי שאנחנו שני צדדים בסיטואציה הזאת. זה לא רק שההורים צריכים להכיל אותנו. גם אנחנו צריכים להכיל אותם. גם לו לא קלאם ילך ברחוב ויגידו 'הבן שלו רוקד על עקבים'. אני הראשון שעושה את זה. כל בן אדם ראשון שבוחר לעשות משהו, יש מחיר מאוד כבד לשלם, והוא צריך להיות מודע אליו. הייתי מודע, ואמרתי, אוקיי אני הולך על זה".

כעבור שבועיים, הם נפגשו שוב בבית קפה בכרמיאל. באיזשהו שלב, הבעלים של בית הקפה ניגש אל סארי ושאל אותו במה הוא עוסק."אמרתי לו 'אני רקדן עמוד ומדריך לריקוד על עמוד, אני עושה אקזוטי, אני גר בתל אביב'. וזאת הייתה הפעם הראשונה שממש אני מתבטא בנוח, מציג את עצמי על מלא מול אבא שלי. [הבעלים]הסתכל על אבא שלי ואמר לו, 'וואו, כל הכבוד. זה כל כך יפה לראות מישהו כמוך שיש לו ילד כזה'. כשהוא הלך, אבא שלי חייך. אמרתי לו, 'אבא, אתה רואה שיש עוד צדדים?'. היה לו בראש שאנשים יבואו אליו ויגידו לו איך זה הבן שלך? איך אתה קורא לו בן שלי. ובדיוק בא מישהו לו והראה לו אחרת".

לקח לו שנה לצאת עם התשוקה שלו לעולם, ולפתוח אתעמוד האינסטגרם שלולכולם.מאז הוא מקבל הרבה פידבקים חיוביים, כולל לא מעט טינאייג'רים, גם מהמגזר, ששאבו השראה והלכו בעקבותיו."היו מלא קולות שאהבו. למשל ישבתי בבית קפה של חברה בכפר, בא מישהו שמכיר אותי מהכפר ואמר לי, 'אתה בחור מדהים. אני רואה את האינסטגרם שלך, תמשיך לעשות מה שאתה עושה, אתה נותן השראה למלא אנשים'. מבחינתי זהו. אני את שלי עשיתי".

הסיפור של סארי די יוצא דופן, ומבחינה מסוימת, עם הימן זה מקרה הפוך. כהתחילה להתאמן על עמוד, בן הזוג שלה דאז חשב שהיא מחפשת תשומת לב מינית. "זה כל כך לא היה שם, כי החוויה בשיעורי ריקוד זה פשוט בנות מוחאות כפיים אחת לשנייה, זה הכי חברוּת שיש. בסוף עזבתי אותו והמשכתי עם העמוד. זה הקשר הכי יציב בחיים שלי".

בפועל, רקדנים על עמוד עדיין מקבלים יחס מזלזל והטרדות מיניות ממי שלא בא מהתחום. "לכן במסיבה היה לי חשוב מההתחלה שנשמור על הכבוד של הרקדנים, שירגישו כאילו הם באים להופעה. זה סייפ ספייס לכולם – גם לקהל וגם למופיעים".אומרת היימן."'בסיבוב' הפך למקום שאיחד את כל רקדני העמוד מכל ארץ", מוסיף סארי. "עד למסיבות זה היה מפוזר, אנשים הכירו אחד את השני מתחרויות או מאינסטגרם. כאן אנחנו בונים סצינה. כולם פתאום מכירים גם אחרי האירוע. אני רואה אנשים יותר חברים, יותר מכירים, יותר עושים פרויקטים ביחד".

לאחרונה הם פתחו גם את "מיני בסיבוב", ליין ספין אוף של במה פתוחה לרקדנים מתחילים שיתנסו בהופעות בסביבה מכילה ומעצימה. וזו, אולי, מילת המפתח בהקשר הזה. "תמיד אני אומר בסטודיו למצטרפות חדשות: לפני שהייתי עושה עמוד הייתי הולך ברחוב ומסתכל על הרצפה", אומר סארי. "היום אני הולך ברחוב עם גב זקוף ומסתכל לאנשים בעיניים".
"בסיבוב" x ג'וס, 28.9, 21:00,פרטים נוספים באינסטגרם
כולי עלמא, מקווה ישראל 10, כניסה חופשית

• חיי לילה
• ❤ תרבות
• ריקוד
• ריקודים
• כולי עלמא

אני רקדנית במקצועי ורוקדת בלהקת המחול קולבן דאנס כבר 4 שנים. הגעתי לישראל מפוזנן בפולין לפני 5 שנים, ובניתי את חיי בעיר תל אביב. הקריירה שלי כאן, והצלחתי לייצור קשרים מדהימים וטובים עם הרבה חברים. כיום אני מרגישה כישראלית לכל דבר וכחלק מהחברה הישראלית. הגעתי לישראל כי באירופה סצנת הריקודים הישראלית מאוד נחשבת, אז כמובן שכמו הרבה זרים רציתי לבדוק את הסיכויים שלי באחד ממרכזי הריקוד התוססים והנחשקים ביותר בעולם. כמובן שידעתי שישראל היא ארץ מורכבת, עם הסכסוך המפורסם והבלתי פתור בעולם, אבל לא ידעתי הרבה על האנשים, הוויברציות של הערים, אופי המקום. באתי אך ורק כדי לקדם את קריירת הריקוד שלי, אבל כשנחתתי לראשונה בתל אביב, אני חייבת לומר שהתאהבתי מהמבט הראשון.

>>המסעדה החדשה של אייל שני, המעדנייה של אפרת אנזל ועוד חדשות אוכל

החיים כאן הם בלאגן חיובי – אני מאוד נהנית מהפתיחות והחיוניות של העם הישראלי. כולם סקרנים וידידותיים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, המורשת, המסורות שלו. מדהים לראות איך יש כאן שילוב גדול של תרבויות

החיים כאן בתקופה מאתגרת זו הם די קדחתניים ולא בטוחים, אבל אני מוצאת יופי בכוח המדהים של החברה הישראלית, בתמיכה וברצון לדחוף ולהמשיך. להקת המחול שלנו, "קולבן דאנס", הופיעה פעמים רבות ועדיין מופיעה בפני מפונים בכל הארץ, עם מופע מיוחד לילדים וגם מופעים לכולם. אני מאושרת שבאמצעות האומנות שלנו אנחנו יכולים לתת לאנשים הפסקה מהמציאות הקשה, להעלות חיוך על פניהם של ילדים או אפילו אולי לעזור להחלים מהטראומה. המופע החדש שלנו, בהשראת מה שקורה מאז המלחמה, הוא מעין מסע פנימי, לעיתים סוער, לעיתים מהורהר, שמעלה זכרונות ודימויים ששטים בעולמנו בעוצמה – כמו מסיבת הנובה, ובמקביל, כמו הנשף האחרון בטיטאניק.

השנה הצטרפתי גם לצוות של "קולבן דאנס" כראש קשרים בינלאומיים, ואני עוזרת לאמיר קולבן, המייסד והמנהל האמנותי של הלהקה. כידוע, יש קשיים לשווק את האמנות הישראלית בחו"ל כרגע. בחודש אפריל האחרון הוזמנו להופיע בפסטיבל בעיר ממנה באתי, פוזנן, וזה כמובן שימח אותי מאוד. ואכן כולם היו מאוד מסבירי פנים וידידותיים – לא קיבלנו הערות שליליות או שאלות על המלחמה, כולנו היינו שם בכדי ליהנות ולחלוק את האמנות והתרבות שלנו.

המשפחה והחברים שלי מודאגים מאוד, ועדיין מבקשים ממני לחזור. היו לנו הרבה שיחות קשות בחודשים האחרונים, אבל אני מעריכה שהם מכבדים אותי ותומכים בי בהחלטתי להישאר כאן. יש לי בן זוג ישראלי, יש לי מעגל של אנשים יקרים שפגשתי במהלך חיי כאן, דרך בן זוגי ומשפחתו, וכעבודתי כרקדנית. חוויתי את הטראומה כמו כל ישראלי אחר, יש לי חברים ובני משפחה שמשרתים בצבא, אנשים שאיבדנו, אנשים שנפצעו. הרגשתי הכל, למרות שאני זרה שגרה כאן. היתה מחשבה שנעזוב, אני ובן זוגי, אבל החלטנו להישאר כי כמעט כל בני המשפחה שלו התגייסו למלחמה. הדיבורים על עזיבה היו בעיקר בשביל השקט הנפשי של המשפחה שלי, שיהיו רגועים שאנחנו בודקים את זה למקרה שנהיה בסכנה. לא חשבתי שזה מתאים לי ללכת כשהמשפחה שלי כאן צריכה אותי.

החיים כאן הם בלאגן חיובי – אני מאוד נהנית מהפתיחות והחיוניות של העם הישראלי. כולם סקרנים וידידותיים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, המורשת, המסורות שלו. מדהים לראות איך יש כאן שילוב גדול של תרבויות, ויש דבר אחד הכי חשוב שמחבר את כולם – להיות ישראלי ויהודי. זה מאוד יפה ומרגש לחוות את זה. אתם אומה מאוד גאה וחזקה, אני מאוד מעריצה את זה.

למרות שאני פולניה, אני אוהבת מזג אוויר חם ושמש, אני אוהבת לבלות את השבתות שלי על החוף של תל אביב. את החגים אני בדרך כלל מבלה או עם המשפחה של בן זוגי או עם חברים. באופן כללי אני ילדת חגיגות גדולה, אז מה שזה לא יהיה – מנגל ליום העצמאות, מסיבת רחוב בפורים, חנוכה, ראש השנה – אני נהנית מכל זה, ומאוד מעניין אותי להכיר את כל המסורות. ישראל היא ארץ נהדרת, זה הפך להיות הבית השני שלי. אני באמת מרגיש מחוברת למדינה הזו בהרבה רמות. וכמובן שזה יהיה נפלא להיות מסוגלת לקבל אזרחות יום אחד! מי יודע מה יביא העתיד.
להקת "קולבן דאנס" תופיע במרכז סוזן דלל בתאריכים 24-26.7 עם המופע החדש DUO.לפרטים וכרטיסים

• טור אישי
• ❤ תרבות
• ריקוד
• סוזן דלאל