לא צריך הרבה – רק מיקרופון, מכשיר הקלטה וזמן פנוי. פורמט האודיו הכל כך נגיש הפך לרדיו החדש כבר מזמן, ונדמה שעוד לא עברו הימים בהם כל אדם שני משיק פודקאסט, מצליח פחות או יותר. אבל ישנם כאלו ששווים את הזמן שלכם במיוחד, לכן אספנו רשימה של פודקאסטים מומלצים במיוחד בעברית, לכל מי שיש לו רק אוזניות וזמן פנוי.

טיפקס: חיים בלאפה

תומר קריב ודור סער-מן כבר ייצרו את הסוג הזה – פוד קצר, קלאסי לבינג' האזנה, נוח לעיכול ומעניין מאוד. הקודם שלהם היה על ישראל והאירוויזיון ("כאן זה לא אירופה"), והשנה הגיע תורה של להקת טיפקס – והסיפור המטורף והכל כך ישראלי שלה. קריב וסער-מן הם שני אנשים שנושמים את המוזיקה העברית (כל אחד בדרכו), והצליחו לייצר תוצאה נפלאה. בדרך, תנו צ'אנס גם ל"אריק – רגל פה, רגל שם" של קריב. אולי אפילו תגלו משהו חדש על הזמר הלאומי שלנו.

מה יש בזה

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (עוד לפני שלכל בן אנוש היה פוד אחד לפחות), וכזה שמחזיק מעמד גם במעבר דרך מיזמים שונים (מי עוד זוכר את "רלוונט" ז"ל?), הוא מצליח להישאר אותנטי, מצחיק ומעניין. אלעד יצחקיאן וקובי מלמד מובילים פורמט ברור וקשיח, שמצליח לדוג סיפורים מדהימים מכל העולם. פייבוריט אישי שלי? בשתי מילים – מילי ונילי.

הפעם הגזמתם

פודקאסט ללא גבולות וכמה טוב שהוא כזה. הזוג אריאל וייסמן ורחלי רוטנר היו קשורים ביצירות רבות בתרבות הישראלית (ובקרוב וייסמן ומג'ר בסדרת הטלוויזיה "ילדחרא"), אבל זו כנראה היצירה הכי טובה שלהם – פוד שלא מחשבן לאף אחד, שמחפש להתעמת ולמתוח גבולות, ולהגיד את הדברים שלא נעים להגיד. סוג של שחרור נהדר מהתקופה ממשטרת השיח שאנחנו חיים בה. בשביל זה יש פודקאסטים.

השעשועון של גבע אהרון

היוזמה העצמאית של התסריטאי ופריק תעשיית הסלבס המקומית עלתה השנה ליגה – "השעשועון" עבר לתאגיד, וכתוצאה מכך בקרוב גם תעלה עונה חדשה עם דמויות חדשות. בינתיים, אפשר להתרפק על הפרקים שהיו עד הנה – וגם ליהנות מהתוספת החדשה, שהיא הפרק היוצא מן הכלל עם רבקה מיכאלי. אישה שפשוט אי אפשר לסרב לה, ופוד מוצלח וגאוני לחובבי הז'אנר.

הקרנף

כי פשוט אי אפשר לדבר על פודקאסטים בעברית, בלי לדבר על אחד הפודים הכי מצליחים שיש. יואב רבינוביץ' הגדיר מחדש את הפודקאסט, במידה רבה, והפך למקום שאליו הולכים הישראלים כדי לנסות למצוא פשר במציאות לא הגיונית. שנים חיפשנו ג'ון סטיוארט מקומי, ואולי הוא בכלל בא אלינו בצורה של פוד קצר, מוטרף, מצחיק – אבל גם חכם. כי גם אם אתה לא מסכים או מוקרנג', פשוט אי אפשר להפסיק לשמוע, וקשה שלא לראות את כת הקרנף שהתפתחה מסביב.

נחל עוז – המוצב שהופקר

במעבר חד? הוכחה שלפעמים גם פודקאסט יכול להיות גם יצירת מופת. מוצר נדיר יחסית בעברית של פודקאסט סיפורי (ולא קבוע, יומי או שבועי, כמו רוב הפודים שמצליחים) – רק חמישה פרקים, אבל נגיעה ישירה בטראומה של ה-7.10. העיתונאיות המוערכות קרן נויבך וצליל אברהם צללו לתוך הסיפור הקשה והכואב של מוצב נחל עוז, שם התקיים הקרב עם מספר האבדות הרב ביותר לצה"ל בטבח שבעה באוקטובר. אי אפשר שלא לעצור את הנשימה, ונויבך ואברהם יודעות גם לספר את הסיפור היטב.

רצח בקומה השנייה

ואפרופו "נחל עוז", הנה עוד דוגמא לפודקאסט שבא לספר סיפור: הפעם מדובר בעיתונאית גלי גינת, שבחמישה פרקים מגוללת את הסיפור הדי מדהים של משפחת אבו ג'ליל – הראיות לרצח, האישום וגם הניסיון להילחם בהרשעה – ולפתוח מחדש את התיק. סיפורים שבדרך כלל רואים רק בחו"ל (או בטלוויזיה), מגיעים גם למדיום ההאזנה – וזה יוצא מצוין.

אצל קלצ'קין

אחד האבסורדים הגדולים סביב העידן שבו אנחנו חיים הוא הפער – מצד אחד אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מהירים, טיקטוק וקצב גבוה; ומצד שני גם יכולים לעכל הרבה יותר שיחות ארוכות ומעמיקות. דוגמא מצוינת לכך היא הפוד הזה של אריאל קלצ'קין – ששרד גם את ימיו ב"רלוונט", חזר ל-EPGB ולמרות ירידה בקצב הפרקים, נשאר איתן באיכותם. הפרק האחרון עם שולי רנד לבדו יזכיר לכם כמה שווה להאזין לשיחות מעמיקות ושורת האורחים המעניינים שראוי להאזין להם.

איך לעשות דברים

עונה שנייה כבר באוויר, ושיר ראובן ממשיכה לתת בראש עם אחד הפודקאסטים הכי כנים וחשופים שיש בסביבה, בו ראובן פוגשת אנשים מיוחדים שמלמדים אותה… איך לעשות דברים. זה נשמע פשוט, אבל הביצוע מושלם ודרך ההומור המצוין שלה, והפורמט החמוד (שמבוסס על מדור שראובן כתבה בעיתון הזה בעבר), היא מצליחה להגיע לרבדים מדהימים עם שורה של אורחים שלכאורה תמיד שמענו – אבל לא שמענו ככה. משהו בשילוב שבין הציניות לאמפתיה של ראובן הופך את הדיאלוג לקסום במיוחד, אישי יותר, ובעיקר יוצא מהשבלונה של "ראיון בפודקאסט". יופי של דבר.

גיקונומי

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (מפה לשם, כבר עשור באוויר), שתמיד מצליח לתת ערך. הוא החל בתור יוזמה של ראם שרמן ודורון ניר, שני חברים לסטארט אפ – היום שרמן בעיקר מחזיק את המושכות – ומעל הכל משמש במה לאנשים מעניינים, כאלו שיש להם מה להגיד, שמקבלים את הצ'אנס סוף סוף לדבר. בתוך תרבות הסאונד בייטס והציוצים שאנחנו חיים בה, יש משהו מאוד מרענן במקום שמאפשר שיח ברמה קצת יותר גבוהה, קצת פחות רדודה – ומאוד לא פופוליסטית. בימינו זה כבר ממש לא מובן מאליו.

המוג'ו של בן בן ברוך

כי לפעמים אי אפשר להתווכח עם הצלחה. הפוד של בן ברוך הוא כנראה הניסיון הכי מוצלח לפצח את ג'ו רוגן – שיחה זרוקה, פרועה, בלי פילטרים עם האנשים הכי מצליחים. היה ניסיון לעבור לטלוויזיה שירד די מהר מהאוויר, היה אולפן חדש שהושק בראיון הסנסציוני שלו עם ערן זהבי, היו גם פודקאסטים אחים שנפתחו – בקיצור, בן בן ברוך ממשיך להביא את המוג'ו שלו לאוזניים של הקהל. וזה עובד נהדר.

האזנה מודרכת

אחת מחוויות ההאזנה הבולטות שלי – נפלתי עליה לגמרי במקרה, אבל זה אחד הפודים המוזיקליים הטובים ביותר שיש. עומר גפן, מבית גלגלצ, לוקח אותנו אל נבכי הקלאסיקות הגדולות של המוזיקה. אנשים כמוני, שאוהבים לראות איך שירים נולדים ולמה, יתמכרו אליו כמעט מיד. שווה תמיד (ושווה גם לחכות לפרקים חדשים, שצצים מדי פעם).

כמעט מפורסמים

במילה אחת: טראש. בכמה מילים: כמה כיף שיש את הטראש הזה. הפודקאסט בהגשת צליל הופמן ועדן יואל, שבהתחלה שידר ברדיו תל אביב וכיום נמצא תחת חממת הרכילות של "ישראל היום", הוא פנינה אמיתית של התייחסות לזוטות ולתרבות הסלבס המקומית – עם לא מעט ביקורת, אבל גם עם לא מעט אהבה ושקדנות לדבר. העביר לי לא מעט ימים מבאסים, ברמה האישית, והפך להצלחה לא קטנה. כיף אמיתי.

מסיבת הפתעה

כנראה הפודקאסט המצטיין בתחום ההומור, שמאחד שני דורות של עולם הבידור הישראלי לשיחה פרועה, מוגזמת וקיצונית, אבל כל כך מצחיקה. חיבור קוסמי שלא ציפינו וקרה בכל זאת – טל פרידמן ומתן חלק, שמגיעים לפודקאסט ללא שום דאווין, נוגעים ברגעים הכי נמוכים, שפלים ונשגבים כאחד, ועושים מזה קומדיה מצחיקה רצח.

לך תחפש

במוקד עומד איש אחד – יוסי מרשק. אחד הקומיקאים הטובים בישראל רגיל בדרך כלל להתחפש, אבל כאן הוא בתור עצמו, אבל לגמרי בתור עצמו. במסגרת התהליך שעובר על מרשק שבו הוא הולך ונהיה פוליטי, הוא מראיין אנשים בקול רציני לחלוטין (אבל לא לגמרי נטול הומור, בכל זאת מדובר במרשק), צולל איתם לעומק – ובעיקר מפרק את הטראומות הגדולות שאחרי 7.10. יש משהו בישירות של מרשק, בכנות שלו ובעיקר במורכבות שהוא מייצג – שפותחת דלתות ומאפשרת שיחות כנות וטובות. בזה, מרשק אלוף.

שיר אחד

כי אי אפשר להרכיב רשימת פודקאסטים ישראליים בלי לדבר על היצירה הענקית של "כאן 11", שלימים עברה גם לטלוויזיה – תוצר עבודתם של ניר גורלי, תומר מולבידזון ומאיה קוסובר, שנכנסים לקרביים של המוזיקה הישראלית והשירים גדולים. הדוגמא האחרונה היא הפרק על "הרעות" של חיים גורי – פרק אנתולוגי מרהיב, שנגע בכל הנקודות הרגישות סביב רצח יצחק רבין ז"ל, שמפה לשם עברו מאז 30 שנה. האנשים שהכי יודעים לדבר את הרגש, לגעת בלב ולגרום לך לדמוע שלוש פעמים בפרק. על השעון.

• פודקאסט
• פודקאסטים
• ❤ תרבות
• יואב רבינוביץ'
• שיר ראובן
• כאן
• טל פרידמן

היום אני מסיים מסע ארוך מאוד שלא היה לי מושג בכלל שאצא אליו בחיים: "ההסכת שאין לומר את שמו", שהגשתי יחד עם שיר ראובן מסתיים היום (רביעי, 9.11), אחרי שנתיים וחצי, שבעה ספרי "הארי פוטר" שקראנו לפי הסדר ויותר מ-80 פרקים שצברו פופולריות יוצאת דופן. האמת, שכמו שלא חשבתי לעולם שהפרויקט הזה באמת יצליח לצאת לפועל, אז אחרי שהוא התחיל גם לא האמנתי שבאמת נצליח להגיע לסוף שלו. השנתיים וחצי האחרונות היו רכבת הרים, בהן למדתי כמה דברים על הארי פוטר, על פודקאסטים, ובכלל על הקשר שבין יוצר, יצירה, פרשן וקהל.

1. הארי פוטר לא הולך לשום מקום

זה נשמע קצת דבילי לכתוב את זה, אבל זה נכון. מדי פעם, במיוחד בתחילת ההסכת, שאלו אותי אם לדעתי "הארי פוטר" זו יצירה שתחזיק מעמד שנים קדימה. בהתחלה הייתי קצת אמביוולנטי לגבי זה, אבל אחרי שפגשתי את הקהל שאוהב את היצירה הזו לעומק, אין לי שום ספק שהארי פוטר כאן כדי להישאר וזה לא מקרי שגם ממשיכים להוציא עוד מוצרים בפרנצ'ייז הזה. אבל האמת היא שגם אם מחר יפסיקו עם זה, זה לא ישנה כלום: המותג הזה כיום חי וקיים בלבבות לא רק של בני ה-30 שגדלו עליו, אלא גם של עשרות אלפי ילדים, מצטרפים טריים, וזה רק בישראל, בקהילה קטנה של דוברי עברית. גם הדור הבא כבר מכור לגמרי להארי פוטר. בקיצור, כל מי שקורא את השורות הללו – כנראה שתמשיכו לשמוע עליו עד הקבר.

הכי נקרא בתל אביב, זיליון שנה ברציפות. מתוך הסרט הראשון של "הארי פוטר"

2. בן גוריון צדק

אחת האמירות הידועות של בן גוריון הייתה "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך". יש המייחסים לבן גוריון, במידה רבה של צדק, נטיות דיקטטוריות כאלו ואחרות, אבל בעניין הספציפי הזה, הזקן פשוט צדק. במהלך העבודה על ההסכת קיבלנו אינספור הצעות מהמאזינים שלנו – את מי לארח, באיזה דמויות להתמקד, להדגיש רגעים כאלה או להרחיב על הפרקים האלה. ב-95% מהמקרים ההערות אמנם לא הזיקו אבל גם לא סייעו. או שהן הכילו רעיונות מובנים מאליהם שלא הרגשנו שיש טעם להציג, או שהן היו משעממות, לא קשורות, או אפילו מנוגדות לאופי ההסכת. אז זה לא שאני בעד להסתגר בדל"ת אמותיך – בסוף ניהלנו גם קבוצת פייסבוק שתקשרה עם המאזינים דרך קבע – אבל גיליתי שבסוף, ההסכת הזה הוא שלנו ושנינו יודעים הכי טוב איך לקחת אותו לכיוון שבסוף המאזינים גם נהנו ממנו. דיקטטורה נאורה זה מה שהולך. לפחות בהסכתים.

"איפה רשימת רבי המכר?" דוד בן גוריון (צילום: Getty Images)

3. בין קריאה צמודה לבולשיט

עם הזמן, ככל שההסכת התקדם, שמתי לב לדבר אולי מובן מאליו – בתור אנשים בוגרים, אנחנו קוראים את "הארי פוטר" אחרת, וזה אומר קריאה צמודה שמנסה לשים לב לכל הרעיונות שמתחבאים מאחורי הטקסט. אבל במקביל צצה אצלי גם תהייה אחרת: האם אנחנו לא נגררים במקרה למחוזות הבולשיט? למעשה, זה היה אחד הדברים שהכי הפחידו אותי לאורך ההסכת (במיוחד בנוגע לכתיבה שלי, כי על שיר אני סומך פחות או יותר בעיניים עצומות). אבל האם אני לא ניגש לטקסט כמו בשיעור ספרות – מתאמץ לנתח אותו ולהוציא ממנו דברים שאין בו, רק כדי לנסות להגיד משהו עמוק איפה שאין כלום? לשמחתי גם בעונות המאוחרות הפופולריות שלנו המשיכה ואפילו נראה שהתפתחנו עוד יותר. אבל, בגלל שאני עובד על ניתוחי טקסטים גם בעבודות האחרות שלי, אני שמח שסיגלתי לעצמי את הרגישות הזו.

4. כל אחד פוגש יצירה במקום אחר בחיים

בסוף כל עונה אירחנו משהו וממנו למדנו איפה הארי פוטר פגש אותו, וההבדלים היו מרתקים. שלי יחימוביץ' קראה את הספרים הראשונים לבן שלה בילדותו, ואז כל המשפחה המשיכה לקרוא ביחד. גם נעם רותם הגיע לסדרה דרך ההקראה לבן שלו. עקיבא נוביק וגיתית פישר, שהם צעירים יותר, בכלל קראו את הסדרה בזמן אמת בנעורים שלהם. לוסי איוב נתקעה בספר השלישי או הרביעי. שאול אמסטרדמסקי הקריא את הספר לבן שלו, חלק את ההקראה עם אשתו, והוא עצמו לא הבין על מה כל הרעש – עד שהאזין ממש בשנים האחרונות לאודיובוק ורק אז התמכר לסדרה ולא היה יכול לעצור. ורק אחת, גילי בר הלל, קראה ואהבה, אבל כמובן לא צפתה שספר הפנטזיה שהיא מתרגמת הוא יצירה שתהפוך לטירוף לאומי ועולמי. זה מעניין שזה לא משנה אם נתקלת בספר לראשונה בגיל 12 או בגיל 40 – משהו בו מיד תופס אנשים (או כמעט מיד, שאול).

5. הכי כיף זה להקליט

בתהליך העבודה על ההסכת יש מעגל חוזר: לקרוא את הפרקים, לכתוב את הנקודות, להקליט עם שיר, להעלות טיזר לקבוצה, ולאחר מכן להעלות את הפרק עצמו ולחכות לתגובות. בכל המעגל הזה אין ספק שהחלק הכי כיפי בפער ענק הוא לשבת עם שיר ולהקליט. זו גם העבודה עם שיר עצמה שהיא אדם מבריק, וגם פשוט העניין של לשבת, לדבר ולנהל שיחה שאתה יודע שהיא מוקלטת – יוצר איזון ממש נעים בין אווירה משוחררת למשהו שבכל זאת שואף להיות טוב יותר מסתם שיחה רגילה.

החלק הכי טוב זה להיות באולפן ביחד. במשך כמעט 90 פרקים. שיר ראובן ודור סער-מן (צילום: שיר ראובן)

6. יש גבול גם לכיף

אחרי שנתיים וחצי אני יכול להגיד שבהחלט, אבל בהחלט, יש דבר כזה – יותר מידי הארי פוטר. כבר שנתיים וחצי שחברים, מכרים וגם זרים מוחלטים שולחים לי כל ידיעה, בדיחה וסתם כל שפריץ באינטרנט שקשור איכשהו להארי פוטר. הקריאה החדשה והצמודה גרמה לי לחיות באופן מאד אינטנסיבי את היקום הפוטרי וזה גרם לי להבין שזה טוב שגם לדברים הכי מדהימים בעולם יש סוף. אני זקוק לסגירה הזו ולמרווח הנשימה שיהיה לי בעולם שאחרי ההסכת. זה נותן גם פתח לרעיונות להסכתים חדשים ולפרויקטים אחרים. "הארי פוטר" זה דבר עצום ובאמת תרומה נהדרת לתרבות הילדים ולתרבות בכלל. אבל אם יש משהו שלמדנו מהילד המקולל – זה שצריך לדעת גם לסיים בזמן.

כל פרקי "ההסכת שאין לומר את שמו"נמצאים באתר כאן 11, וכמובן שגם בספוטיפיי, אפל מיוזיק ובכל שאר האפליקציות הרלוונטיות

• ❤ תרבות
• ספרות
• פודקאסטים
• הארי פוטר
• כאן 11
• שיר ראובן

יש לה את כל המרכיבים להיות להיט, ולא שאנחנו מנסים לסכסך או משהו אבל אתם חייבים לצפות בה הערב: "ילדות סכסכניות" של שיר ראובן, רבקה אלנבי וטליה לביא עולה הערב (א') לשידור בהוט.

במרכז הסדרה סיפור הקשר בין ליהי (מיה לנדסמן המעולה), סטודנטית לרפואה, לבין לאה (עינת הולנד), חרדית לשעבר שניתקה קשר עם משפחתה. הסדרה, איך לא, מתרחשת כאן בעיר.

הפרק הראשון של הסדרה כבר עלה ליוטיוב, כך שגם אם אין לכם HOT אתן יכולות לצפות בו ולקבל התקף FOMO לקראת הפרקים הבאים. תבלו

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• הוט
• טליה לביא
• שיר ראובן
• מיה לנדסמן

• Facebook
• Twitter
• Email

הפופולריות האדירה של "חזרות" הרימה לתיאטרון, והתיאטרון בתגובה מרים למחזאים צעירים שכותבים וחיים בתל אביב. עיריית תל-אביב- יפו מציגה הבוקר את יוזמת "עתיד התיאטרון", במסגרתה יופעלו במהלך 2021 ארבע חממות פיתוח למחזאות צעירה וחדשה, בארבעת התיאטראות הרפרטואריים של העיר (הבימה, בית ליסין, הקאמרי וגשר).

היוזמה תוליד 16 פרויקטים בימתיים שיכתבו בידי מחזאיות ומחזאים צעירים – תושבי העיר ובני פחות מארבעים – עבור התיאטראות המשתתפים. הכותבות והכותבים עליהם הפרויקט פורס חסות יקבלו תשלום עבור כתיבת המחזות ועבודת הדרמטורגיה, כאשר כל תיאטרון מתחייב להעלות על במותיו לפחות פרויקט אחד מכל חממה בשנת 2022 (ולפחות לשלושים הצגות).

מחזאית צעירה כמו שמחזאית צעירה צריכה להיות. גיתית פישר (צילום: איליה מלניקוב)

הפרויקט יתוקצב בכ-640 אלף שקלים, מחציתו מכספי עירייה ומחציתו מכספי התיאטראות, כאשר כל מחזאי יקבל 30 אלף שקל וכל דרמטורג מלווה יקבל עשרת אלפים שקלים. מטרת התיאטראות היא לטפח לראשונה באופן מוצהר דור חדש של כותבים וכותבות לבמה הישראלית, מתוך שאיפה כי התוצרת גם קהל הצעיר. הפרויקטים שאושרו עוסקים בנושאים הנפיצים המעסיקים את התל אביבי הצעיר, ביניהם מצוקת הקיום הכלכלי בעיר, מרוץ הקריירה, השסע העדתי, חיבוטי זהות מינית וחיים בצל תחושת ההתפרקות המלווה את החברה הישראלית.

המחזאים שישתתפו במיזם הם אורי אוריין/ איתי סגל/אושרת אינגדשט/ ליאור סורוקה(הבימה); ג'ייסון דנינו הולט/ מאיה ביתן/ גיתית פישר ושיר ראובן/ רוני ברודצקי(הקאמרי);נטע וינר/ עליזה חנוביץ'/ אריאל ברונז/ אילאיל סמל(גשר); טל מילר ודניאל אדלסון/ שירה קוריאל/ אמיר זלוטר/ אור סיני(בית ליסין).

גיורא יהלום, מנהל אגף התרבות והאמנויות של עיריית תל אביב- יפו, הסביר את החזון יפה: "בשנות ה-70 וה-80 פרץ לבמה הישראלית דור חדש של מחזאים. עבודותיהם של חנוך לוין, הלל מיטלפונקט, עדנה מזי"א, יהושוע סובול ומרים קיני שימשו הד לקהל בן גילם וביססו דור חדש של צופים ישראליים שהתאהבו בתיאטרון לנצח. 'עתיד התיאטרון' שואף ליילד כעת את הדור הבא של מחזאי ישראל. רשימת המחזות שבפיתוח מגוונת מאין כמוה ומעוררת תקווה שאנו מסייעים לקידומו של תור זהב חדש שיוסיף ויעשיר את רוחה של העיר".

• ❤ תרבות
• תיאטרון בית ליסין
• תיאטרון גשר
• תיאטרון
• הבימה
• תיאטרון הקאמרי
• עיריית תל אביב
• שיר ראובן
• אריאל ברונז
• נטע וינר
• ג'ייסון דנינו הולט

1. לנקות ולהפוך לאמא שלך

הבית מגעיל. נשורת של שגרה שהשארת בדרך אל או מאיפשהו, זבל, רצפה מגורענת במשהו שנפל ואף אחד לא טרח להרים. זה קורה. מה שאף פעם לא קורה זה טקס במשרדי העירייה שבו אומרים לשורה של אנשים: מזל טוב, מעכשיו אתם אנשים מבוגרים ומן הראוי שהבית שלכם יהיה מסודר. לא מסודר שיגרום לאורח לפחד שאם הוא יניח כוס במקום הלא נכון אמא שלכם תמות, אבל מסודר מספיק כדי לא להיראות כאילו מוכרים משם נייס גאיי, רון חולדאי גוזר לכם סרט, נותן ספר ציטטות ואומר "ברוכים הבאים לעולם המבוגרים". לא, זו תחושה חמקמקה שמתעוררת בכל אחד בזמנה, כמו גיל התבגרות שני שבמקום לעשות את בעליו חרמנים על אנשים אחרים הוא עושה אותם חרמנים על פתרונות אחסון.

איך עושים את זה? קודם כל צריך להפוך לאמא שלך. זו חרדה נפוצה להפוך להורה שלך וכמו כל חרדה נפוצה היא כזו כי בעצם מדובר בגורל שבהכרח יתגשם. כולנו נהפוך להורים שלנו, והשלב הראשון הוא להתמסר. כמו במדיטציה – צריך לשתוק מספיק זמן כדי שדאגות היומיום והמחשבות והרגשות יפנו את מקומם לדממה שלווה, ומתחת לדממה השלווה נמצא הבנאדם שלימד אותך לדבר ולאכול ולהשתין. תקשיבו לו. הוא לוחש, "למה יש גרביים בסלון?", "קראתי ב־ynet בריאות שלנשום כל כך הרבה אבק עושה אסטמה" ו"שלחו לי באימייל טיפ איך למתוח את המצעים, אני אעביר לך".

כולנו נהפוך להורים שלנו, והשלב הראשון הוא להתמסר. כמו במדיטציה – צריך לשתוק מספיק זמן כדי שדאגות היומיום והמחשבות והרגשות יפנו את מקומם לדממה שלווה, ומתחת לדממה השלווה נמצא הבנאדם שלימד אותך לדבר ולאכול ולהשתין. תקשיבו לו. הוא לוחש, "למה יש גרביים בסלון?"

2. לסדר ולהפסיק לפחד מהמוות

אם פרויד היה כותב גרפיטי בפלורנטין במקום להמציא את הפסיכואנליזה, הוא היה אומר שהארון הוא התת מודע של החדר. סטטיסטית, לסדר את הארון זו המטלה הדחויה ביותר מבין מטלות הבית (הסטטיסטיקה מבוססת על שכנה ששאלתי, לא לצטט את זה בדוקטורט). מחקרי מקרא עדכניים משערים שחג הפסח הומצא מהדמיון רק כדי שאנשים ייאלצו הלכתית לפתוח את הארון ולזרוק בגדים ישנים. נחש משיל את העור שלו וממשיך הלאה ללחוש דברים מפחידים להארי פוטר, בני אדם משילים את המלתחה שלהם וקוברים אותה במאחורה של הארון כי מה, אולי אני ארצה מתישהו את החולצה הזאת מיום הצופה שלא בכבוד שלי ללבוש כפיג'מה אפילו.

ארון הוא לא פתרון אחסון אלא פתרון אגרנות. למה אנשים אוגרים? גיגול של הדבר העלה תמונות של אוגרים אוכלים גזר, אז נאלץ לנחש. זמן זה מפחיד. היומרה של האנושות לקצוב אותו לשעות ודקות שווה ערך ללהניח קולר על דינוזאור. האם הדינוזאור הזה באמת שלך עכשיו? אתה יכול להגיד לו מה לעשות? לזרוק לו כדור ושהוא יביא? לא אחי. זמן זה כאוס. הוא עובר, אין שום הוכחה לכך שהדברים שקרו אכן קרו למעט הזיכרון, ומי יכול להאמין לו בכלל. אנשים אוהבים ושונאים ורבים ומשלימים ואוכלים ומבזבזים כסף ובוגדים ולובשים את אותה חולצה יום אחרי יום – ואז הם מתים. כל דקה שעוברת נוקשת על הרעיון שבסופו של דבר נמות ונישכח יחד עם כל הדברים היפים שקרו לנו.

מה עושים מול הכאוס הזה? הופכים את הארון למקלט סנטימנטים. אוגרים נעליים וחולצות ותחתונים. הם הוכחה שהזמן עבר והדברים קרו. אבל כדי לסדר את הבית צריך להסתכל לפחד הזה בעיניים. נכון, הכל יעבור. נכון, כולנו נמות. נכון, תפיסת הזמן האנושית היא כלי הישרדותי אבולוציוני שהתודעה פיתחה כדי שנוכל להתרבות כחומר ביולוגי. האם זה אומר שהארון שלי צריך להיות מבולגן? לא. פותחים שקית זבל, מרוקנים אליה כל בגד שלא לבשת עונה ונותנים לנזקקים. מה נזקקים יעשו עם ג'ינס עד הכוס וגרבי ספורט שכתוב עליהם SLUT? זה עניינם.

ברגע שמסיימים לסדר, הטבע נכנס לתוקף ואומר שצריך ללדת. חשוב מאוד לצפות את זה מראש ולא להקשיב לו. הטבע טועה. הטבע מגעיל. ראית פעם קופים אוכלים כינים אחד של השני? זה טבע. ראית פעם כלב מתפלש בקקי על דשא? זה טבע. אפשר להציע לטבע פרס ניחומים ולקנות עציץ

3. לרהט ולעשות סיבוב באיקאה

אדם לא מתבגר בגיל מסוים אלא בפעם הראשונה שהוא רוצה ללכת לאיקאה. איזה מקום. לבתי הבכורה אקרא איקאה, חנות שמוכרת קווי מתאר נקיים לחיים שלך. אני מקנאה במעצבים השבדים הגבוהים כי רק נפש צלולה מאוד יכולה לייצר רהיט מפוסטר כמו ארון הנסוויק. על מה חולם בן אדם שהמציא רהיט כמו שולחן אשקהולמאן? האם הוא פשוט חולם את היום שלו מחדש ומתעורר רענן אחרי שמונה שעות? כנראה. למה אנשים נוסעים להודו כדי לעשות מדיטציה? מה הודים מבינים בשלווה? הרהיט היחיד שהם המציאו כאומה זה לוכד חלומות, והוא עובד רק אם הם חלמו על תשתיות.

4. לסיים לסדר ולא להביא ילדים

חוסר מזל גדול של הקיום האנושי הוא שאי אפשר להגיד "אוקיי, טוב לי ככה, אשמח שדברים יישארו אותו דבר לכל החיים, איפה חותמים?". לסדר את הבית זה להתנהג כאילו אורחים אמורים להגיע, רק בטוב, כלומר בלי שמישהו ידפוק בדלת ויפריע לך לגלול בטלפון בשביל "לנהל שיחה". ברגע שמסיימים לסדר, ברגע שהכל מונח באיזשהו סדר פנימי שנמצא גם בתוכך, הטבע נכנס לתוקף ואומר שכן, יש אורחים, אבל צריך ללדת אותם קודם. חשוב מאוד לצפות את זה מראש ולא להקשיב לו. הטבע טועה. הטבע מגעיל. ראית פעם קופים אוכלים כינים אחד של השני? זה טבע. ראית פעם כלב מתפלש בקקי על דשא? זה טבע. אפשר להציע לטבע פרס ניחומים ולקנות עציץ. זה גם מאוד פותח את החלל.

• הבועה
• איך לעשות דברים
• שיר ראובן
• סידור הבית
• ניקיון
• ניקיון פסח