הערוץ נראה מקצועי, כל עוד הוא על מיוט. אבל כשמגבירים את הסאונד, מתגלות כל הבעיות: פאנלים של צעקות למרות שכולם מסכימים, אורחים עם עבר מפוקפק ותוכנית סאטירה שהדבר הכי מצחיק בה הוא השקופית בהתחלה שטוענת שמדובר בתוכנית סאטירה
מה המטרה של אקטאוליה בטלוויזיה? לכאורה התשובה היא פשוטה: להודיע לצופים מה קורה במדינה ובעולם. אבל כולנו יודעים שזה כבר לא נכון, ואין מקום בו זה יותר נכון לא נכון מאשר בערוץ 14, הערוץ מס' 1 לכל מה שאתה חושב כבר קודם, בהנחה שאתה חושב את הדברים שהם חושבים. צפייה בערב שידורים של הערוץ המצליח דומה לצפייה בעולם פנטזיה, בו כולם מסכימים אחד עם השני על הכל, וכל מה שהממשלה עושה הוא לטובתנו. וזה נחמד לחיות בעולם הזה לפעמים. אבל אז אתה נזכר מה קורה בעולם האמיתי ואתה מתחיל לאבד שפיות.
כשהערוץ החל לשדר בראשונה, הוא נודע בעיקר בתקלות הטכניות שלו, אבל מצפייה בערוץ כיום, הוא נראה כמעט מקצועי. תקלה בטיימינג פה ושם, אבל אם הטלוויזיה על מיוט אפשר לחשוב שאתה צופה בערוץ חדשות אמיתי. אם תדלקו את הסאונד, תשמעו מדי פעם פנינים כמו ריקלין צועק "ממילא בג"ץ יפסול! אתם זוכרים שיש פה שליט לעסק? ואנחנו חשבנו שזה בורא עולם", או נווה דרומי שואלת מפגין את השאלה המתבקשת "האם אתה גם מתרגש מזה שאני ורבים כמוני עומדים בפקקים בגלל ההפגנות?". אבל היי, לפחות הם ראיינו מפגין! שמאלני אמיתי לערוץ שלהם ונתנו לו לדבר קצת! זו התקדמות.
לוח השידורים של ערוץ 14 מורכב בעצם מאותה תוכנית, כל הזמן, עם מנחה אחר. יש לנו את ריקלין, הארכיאולוג לשעבר שממשיך לחפור, יש לנו את ברדוגו, עורך הדין שמוביל את העדים – והרכש החדש שרון גל, שנראה שהשתלב בקלות במקום העבודה החדש שלו. הרי ההבדל היחיד שעכשיו שמאלנים לא מפריעים לו באמצע הדיווחים, ויש לו יותר זמן לדבר עם בחורות אמיתיות באינטרנט. הידיעות בכל תוכנית יהיו בדרך כלל אותו דבר, כנ"ל האורחים. מדי פעם יפציע איזשהו פרצוף מוכר מהעבר שיזכיר לכם שהקונספט של זמן הוא חסר משמעות, כמו חיים רמון או מומו פילבר, שכמובן מתראיינים בלי שום אזכור לאירועים מסויימים מהעבר, או אלי לוזון שבא להשמיע שיר חדש על אחדות בעם. "איזו מדינה", מה לא ככה?
"ערוץ 14" הוא גם ערוץ מסחרי, אז יש פרסומות בין התכניות. בתור מיליניאל צעיר, אני לא צופה בפרסומות על בסיס קבוע, אבל אני לא זוכר כל-כך הרבה פרסומות ל"משכנתא הפוכה" והלוואות מפוקפקות בערוצים 12 ו-13. אפשר לחשוב שבמסע של ערוץ 14 להפוך לפוקס ניוז הישראלי, הם גם אימצו את הפרסומות המשודרות בערוץ האמריקאי, שבדרך כלל פונות לקהל מבוגר יותר. לא רחוק היום שנראה פרסומות לחוקן ביתי עם גרסה ישראלית של קאובוי.
"הפטריוטים" היא, לכאורה, תכנית סאטירה. לפחות כך כתוב באזהרת הצפייה שמופיעה תמיד לפניה "התכנית מכילה תכנים סאטיריים ויש להתייחס אליהם בהקשר הזה". אם היא בעצם כל הזמן הזה הייתה סאטירה על הימין של היום, שמבוצעת על ידי קבוצה של שחקנים מתודיים ששקעו עמוק מדי לדמות, אז היא הייתה כנראה היצירה הסאטירית הגדולה של כל הזמנים. אבל היא לא. מה שהיא כן זה דוקומנטרי מרתק על אנשים שמסכימים אחד השני על תשעים אחוז מהנושאים שהם מדברים עליהם, ובכל זאת מצליחים לצעוק על השני.
"הפטריוטים" מציגה את עצמה כתכנית פאנל קומית בסגנון "משחק מכור" או "עד כאן!", אבל קולות צחוק נשמעים לעיתים רחוקות מהקהל הדליל (למרות הרייטינג המטפס ותוצאות הבחירות) באולפן. מה שכן שומעים זה מחיאות כפיים בכל פעם שאחד המשתתפים מעלה נקודה נדושה, טיפשית או שקרית. הטייסים לא סומכים על הממשלה? "אבל שפרה מעפולה כן סומכת! והיא הצביעה לה!" אומר ינון מגל (מי זו שפרה? מי יודע?) לקהל המריע. "הקצינים אומרים שחיי הילדים שלכם כבר לא חשובים להם!" אומר יותם זמרי. כן! למה לא? אפשר להגיד הכול במרחב הבטוח של הגנן ינון. "המשטרה בחרה בצד של המפגינים", אומר יקי אדמקר, וכנראה מתכוון לשוטר שאהב מפגינה כל כך שלקח ממנה ביס. הקהל נהנה מכל רגע, כולל האיש שיושב בקדמת המסך עם חולצת "FCK TLV" (אבל די לשנאה, חבר'ה!).
ינון מגל, שקשה לראות אותו עכשיו בלי לחשוב על החיקוי המדוייק של ערן זרחוביץ', הוא אפילו לא מנחה טלוויזיוני טוב. הוא מתקשה להשתלט על פאנל של חמישה אנשים, מועד בלשונו (יש שיגידו מגמגם, לא אפוי) ונואם וצועק עד שהוא מאבד את חוט המחשבה שלו. אבל מסיבות מסתוריות, הברנז'ה ה"שמאלנית" לא רוצה אותו, אז ערוץ 14 ישמח לקבל אותו לחיקם. מיד אחרי התכנית של מגל, תזכו לראות את פיסת הפרפורמנס הטובה ביותר של הערוץ: המונולוג של אראל סג"ל, מופע להטוטים מרשים של נושאים שונים ומגוונים שתמיד איכשהו מגיע לזה שהוא צודק לגבי הכל והשמאל טועה. ככה יודעים שערוץ חדשות עושה את עבודתו נאמנה: כשהוא בצד של הממשלה, וכשהממשלה בצד שלו. איזו מדינה, לא ככה?
