>> ענת סרגוסטי (אתם צריכים לעקוב) היא מבכירות העיתונאיות בישראל, פובליציסטית, משפטנית ופעילת שלום וזכויות אדם, עורכת ספרים ויוצרת דוקומנטרית ומנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים בישראל. בעוד שבועיים בדיוק (שישי, 30.1) היא תנחה את הפאנל "המתקפה על העיתונות החופשית" במסגרת כנס העיתונות העצמאית של העין השביעית ואיגוד האינטרנט הישראלי. הכנס יתקיים בבית אריאלה יציע הרצאות, פאנלים וסדנאות מעשיות עם עיתונאים, חוקרים ואקטיביסטים על חופש מידע, בינה מלאכותית וכלים דיגיטליים, ומבטיח בין היתר לחשוף את מאחורי הקלעים של פרשת קטארגייט. הכנס פתוח לקהל,כניסה חופשית בהרשמה מראש כאן

>> בית חם בקפיטריה וקהילה מנחמת בקפה // העיר של ליאור שדמי שפיצר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל

1. חנות המכולת של לוי

בפינת יהודה הלוי ואוליפנט. החנות היא חלק אורגני מהשכונה. זו חנות קטנה במימדים הפיסיים, אבל ענקית מבחינת גיוון המוצרים שבה. זו חנות שמשרתת אוכלוסיה בשכונה מאוד מגוונת, שחציה חרדים וחציה חילונים בהכרה. זו חנות שאפשר עדיין לרשום בה, לוי מכיר כל אחד ואחת בשכונה. זו חנות ששליחים יכולים להשאיר שם דברים אם מישהו לא בבית. וכמובן עושה משלוחים הביתה. חנות של פעם עם מוצרים של היום. חנות שאפשר למצוא בה את עיתון הארץ לצד עיתונות חרדית, משפחה וקהילה. חנות מהדרין שיש בה גם מוצרים של היפסטרים ויאפים.
יהודה הלוי 66 תל אביב

2. גינת קריית ספר

ובאותו אזור, הגינה הקהילתית של קריית ספר. קיומה הוא תוצאה של מעורבות פעילה של תושבי השכונה, שנאבקו בעירייה כדי שבמקום תהיה גינה קהילתית ולא עוד מגדל שראשו בשמיים. זו גינה קסומה שיש בה פינות שמשרתות את כל האוכלוסיות בשכונה, עם גינת תבלינים, וגינת כלבים, ופינת ספורט ומלא פינות ישיבה וכמובן פינת נתינה של בגדים וחפצים וספרים. ומותאמת גם לזקנים וגם למשפחות עם ילדים צעירים, וגם לחרדים, וגם לצעירים שרוצים מתקני ספורט, וגם למשפחות שחוגגות יומולדת. ולכן כל הזמן יש בה אנשים. היא מוצלחת בביצוע ובעיקר מוצלחת ביכולת של התושבים לקחת אחריות ולהוביל תהליך מול ועם העירייה על אופי השכונה.

3. קפה תתתרבות

בפאתי שוק הכרמל. זה מקום מיוחד, משום שזה לא רק בית קפה עם אוכל טרי וטעים, זה גם מקום של תרבות. למען הגילוי הנאות אומר שהבעלים של הקפה והרוח התרבותית שמאחוריו הוא חבר, רון כחלילי. והוא מקיים לפחות פעם-פעמיים בשבוע אירועי תרבות מרתקים מסוג שאפשר למצוא רק שם. השקה של ספר עיון חדש שיוצא, הרצאה על תופעה פוליטית מתפתחת, דיון על שירה. זה לא מקום של שיחות מיינסטרים. בקפה תתתרבות תמצאו דברים חתרניים, רדיקליים, שמאתגרים את השיח ואת המחשבה ואת המיינסטרים. שגורמים אי נוחות. דברים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם: המצב בעזה, הכיבוש, שמאלנות לא מתנצלת, עם דוברים מגוונים, ובהם ערבים ומזרחים. וכמובן-כמובן נשים ואנשי קהילת להט״ב.
רחוב הכרמל 12 תל אביב (שוק הכרמל)

4. תיאטרון יפו

בועה של תרבות עברית וערבית. חלק מסצינת הפרינג' המרתקת בעיר, סצינה תרבותית נפלאה. אבל תיאטרון יפו הוא גם מקום שמכנס סביבו קהילה. קהילה של יהודים וערבים, של תרבות ותיאטרון ומוזיקה בעברית ובערבית. תמיד יש שם אווירה משפחתית, שרק מרימה ומחזקת את התוכן התרבותי. הכי לא מובן מאליו בימים אלה, כשהאזרחים הערבים בישראל נמצאים תחת מתקפה כוחנית הן מצד הממשלה והקואליציה והן מצד חלק ממפלגות האופוזיציה. תיאטרון יפו מצליח כבר עשרות שנים לשמור על הבועה גם בועטת, אבל גם יציבה. להביא קולות שניתן לשמוע רק שם, לשמור על רמה אמנותית גבוהה, והכול בניהולו האמנותי המעולה של יגאל עזרתי. באופן אישי מקומם של האזרחים הערבים הוא חיוני לחוסן החברתי שלנו ולחוסן האישי שלי. ולכן מקומות כאלה כל כך חיוניים למרקם העירוני.
מפרץ שלמה 10 יפו

5. אולם העיתונות בבית אריאלה

אני יודעת שבית אריאלה, ששופץ וחודש, כבר הפך למקום מאוד פופולרי, מסביר פנים ובדרך כלל מלא. גם אני רשומה לספרייה ולוקחת שם ספרים. אבל אולם העיתונות הוא האולם החביב עלי. במשך השנים ביליתי שם המון. כל כך הרבה סיפורים עיתונאיים שעבדתי עליהם התחילו שם, באולם העיתונות הגדול של בית אריאלה, עם הכרכים הענקיים של כל העיתונים שיצאו בארץ, מסודרים לפי שנים, ולפי עיתונים. אפשר למצוא שם גיליונות של עיתונים שכבר אינם, כמו העולם הזה (שבו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי) וגם של כאלה שעוד יוצאים לאור במהדורת הדפוס, כמו הארץ וידיעות אחרונות. אפשר לשבת לקרוא שם בשקט, וגם לעבוד. אז כמי שעסקה כל חייה המקצועיים בעיתונות, אני מרגישה שם את כל שרשרת הדורות.
שאול המלך 25 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

זה לא מקום ספציפי, זה יותר אזור. אני לא אוהבת להגיע ליפו העתיקה. בעיקר לחלק המלוקק והמשופץ שנמצא בצד המערבי של יפו העתיקה. זה אזור שמשקף מהלך של ג'ניטריפיקציה שהתרחשה שם לפני עשרות שנים, עוד לפני שהמושג היה מוכר, ואולי אפילו לא קראו לו כך. במשך עשרות שנים תהליכים יזומים ותהליכי כוח שוק דחקו את האוכלוסייה הערבית מתוך יפו למקומות אחרים ובמקומם נכנסו יהודים, חלקם בעלי ממון.

בכלל, תהליכי ג׳ניטריפיקציה הם תהליכים שלעיתים צריך לנסות לאזן אותם באופן יזום, על ידי העירייה. כי הם תהליכים שהופכים את העיר למקום מאוד הומוגני, בדרך כלל הומוגניות של בעלי אמצעים, ודוחקים החוצה קהילות שהופכות את העיר למה שהיא: עיר ללא הפסקה, עיר מגוונת, עיר עם קצוות, עיר שגם אנשים עניים יכולים וצריכים לגור בה, וגם צעירים וגם אמנים חסרי אמצעים, וגם מבקשי מקלט ועובדים זרים. זה הכוח של העיר. ואם כל העיר תהיה סטרילית, ויקרה, ותתאים רק לאוכלוסיה חזקה – היא תאבד את הכוח והלב שלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הכבש השישה עשר. יצירה אלמותית של יהונתן גפן. בתקופת הדיסקים (או אולי אפילו הקסטות) ברכב, היו לי שני דיסקים שהשמעתי הכי הרבה כשהבן שלי היה קטן ונסע איתי באוטו: הכבש השישה עשר ודיסק של שחקן בריטי קורא את פו הדוב באנגלית. וגם בשנים שאחר כך, כשהבן שלי כבר גדל והמעיט לנסוע איתי ברכב, עדיין המשכתי לשמוע את הדיסק המופלא של הכבש השישה עשר. לראות את ההרכב על הבמה, עם צוות נגנים נהדר, העניק שעתיים וחצי של שפיות, נורמליות. זו הייתה אפשרות להתחבר לטקסטים נהדרים, יוצרים עם נפח עבודה מדהים מאחוריהם וקהל שאוהב איכות מהסוג הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרון נהדר שהתגלגל לידי, בהוצאת פרדס: "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שכתבה וירג׳יניה וולף בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. זה טקסט נהדר, מחשבות שלה בזמן שהעיר מופצצת, והיא מצליחה לנסח אותן באופן מעורר השראה. כמובן, שהיא משלבת בו גם את נקודת המבט הפמיניסטית. "אין אף לא אישה אחת בקבינט", היא כותבת מילים שמתאימות גם לנו כאן ועכשיו, "ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות".

ועוד ציטוט קטן: "אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט הלחימה בתוכם, את ההיטלריזם הלא מודע שלהם. עלינו לפצות את הגבר על אובדן הרובה שלו".

מסמך נוסף שמצליח לנסח את מה שעברנו כאן בחמש שנים האחרונות הוא הסרט הדוקומנטרי על הסטנדאפיסטית הנפלאה, נועם שוסטר אליאסי. הסרט נקרא Coexistence My Ass – ובו היא מנסחת בדמע ובצחוק, כמו שאומרות, את המציאות הבלתי אפשרית כאן, כמי שגדלה ביישוב היחיד בישראל שבו יהודים וערבים חיים ביחד מבחירה, נווה שלום וואחת אל-סלאם, ומזכירה שהיא הייתה נערת הפוסטר של הדו-קיום. ומה קרה לדו-קיום הזה בשנים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נדמה לי שמה שנמצא עכשיו באיום הכי קונקרטי, חוץ ממערכת המשפט ושלטון החוק, הוא העיתונות החופשית. הממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה בעיתונות החופשית בישראל, והיא פועלת בכמה מימדים: בליץ של חקיקה, שחלקה נגד תאגיד השידור הציבורי, חלקה נועד ליצור כאוס בשוק העיתונות המסחרית, חלקה מעניק הטבות רגולטוריות מפליגות לערוץ 14 (ששוות הון) וחלקה נותן לממשלה סמכות לסגור כלי תקשורת זר. ויש קמפיין מאורגן ומתוזמן נגד כלי תקשורת ועיתונאים ברשתות החברתיות. איומים והכפשות, והסתה נגדם. ואנשים לוקחים את זה לרחובות ומטרידים עיתונאים ללא הרף. וכמובן צעדים קיצוניים נגד עיתון הארץ, הרצון לסגור את גלי צה״ל.

כל זה חלק מאותה תוכנית-על להחלשת התקשורת החופשית. ולכן אני ממליצה לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים, שחיים מתרומות ועובדים רק אצל הציבור. וספציפית ממליצה עלהעין השביעית. כל תרומה לעין השביעית הופכת אתכם למו״ל. זה גוף שחי אך ורק מתרומות. כל התכנים שלו חינמיים. זו לא רק עיתונות בלתי תלויה, זו עיתונות שמספקת משקפיים וכלים להבין את שוק התקשורת בישראל. ואלה תובנות מאוד חשובות, בעיקר בתקופה שהעיתונות נמצאת תחת מתקפה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה להרים לשתי נשים שכבר יותר משלושה עשורים מחזיקות – כמעט כנגד כל הסיכויים – את אחד המוסדות המקסימים, מעניינים, תרבותיים ומיוחדים שיש בעיר,תולעת ספרים. תמיד כיף לבוא לשם, זה מקום מוצלח לקיים פגישות. זה בוודאי מקום מוצלח לרכוש ספרים, שלא דרך הרשתות הגדולות. חנות ספרים שיש בה באמת ספרים, ולא צעצועים ושאר ירקות כמו ברשתות. חנות ספרים שיש לה גם בית קפה, קצת אוכל, ועוגיות. בית קפה שיש לו חנות ספרים. והכול תחת הניהול המוצלח של אליענה יידוב ופאני הירשזון – שתי נשים שהן הבעלים הבלתי נלאות של תולעת ספרים. ומצליחות לא רק לשמור על המוסד בתקופות הכי קשות, אלא לשמר אותו כמקום רלוונטי, נעים, טעים וכמובן עם מבחר ספרים איכותי – כולל ספרי עיון.
מלכי ישראל 9 תל אביב

מה יהיה?
לצערי אני אישה פסימית. אז מעבר לשאיפות שלי שהמדינה תחזור לשפיות, ולא תאבד את הערכים הליברליים-דמוקרטיים, אני מקווה שהעיר שלי, תל אביב, תמשיך לשמור על עצמה כמרחב פלורליסטי, פתוח, בטוח לכל סוגי האוכלוסיה, חילוני, ליברלי, תוסס ומגוון. בימים הקשים של מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהעיר תשכיל לשמור על הקהילות היותר פגיעות שלה, בעיקר התושבים הערבים שעוד נותרו ביפו, וכמובן קהילת מבקשי המקלט. תל אביב חייבת להמשיך להיות המצפון והמגדלור של כל הערכים האלה.

• העיר שלי
• עיתונות
• העין השביעית
• תולעת ספרים
• תתתרבות
• בית אריאלה
• תיאטרון יפו
• קריית ספר
• מכולת

ההצגה "רביע ויוליה", שתעלה ב-14.8 בתיאטרון יפו (לרכישת כרטיסים) עוסקת בסיפור אהבתם הבלתי אפשרי של מלצר בקייטרינג ובן של איש צבא, שנפגשים באירוע בו שניהם מרגישים זרים, ומתוך מפגש מקרי בין המנה הראשונה לעיקרית נרקם קשר אהבה לא צפוי, שמטשטש גבולות ונוגע בלב. כי רביע, אם לא ניחשתם, הוא ערבי. ובמציאות שלנו היום – גם הליברלית – זה קשה שיתקשה להחזיק. אור ענבר, יוצר ובימאי ההצגה, בטור מיוחד על המחזה הטראגי הכל כך רלוונטי שלו.
>>ג'אזיסט ישראלי בניו יורק: הכל השתנה, אבל מוזיקה היא הפיתרון
>>"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

למרות האמונה בכוחו של החיבור בין רביע ויהלי, בחרתי שלא לסיים את המחזה שלי בהפי אנד. אהבתם של רביע ויהלי לא מצליחה לנצח את הכוחות החזקים של החברה. כי במציאות, רוב המקרים לא נגמרים בהפי אנדינג. הבחירה הזו שעשיתי נועדה לעורר בקהל צער על אהבה יפה וצעירה שנאלצת להיגדע בגלל שהחברה בישראל אינה מאפשרת את קיומה, צער שיכול להיתרגם לפעולה למען עתיד טוב יותר שבו לאהבתם של רביע ויהלי יהיה סיכוי. אני רוצה שהצופים בהצגה ייצאו עם תחושת "חבל" ו"הלוואי שהיה יכול להיות אחרת", שאולי תוביל ל"בואו נדאג שיהיה פה אחרת". זו הדרך שלי לנסות לשנות.

אהבתם של רביע ויהלי ניצתת על רקע הכאב המשותף שלהם, שהוא חזק יותר מהזהות הלאומית שאמורה לכאורה להפריד ביניהם. הכאב המשותף של לגדול כהומו בארון בסביבה שלא מבינה אותך, ודורשת ממך לא להיות מי שאתה באמת. הכאב הזה, כך אני מאמין, משותף לכל להט"ב, אפילו למי שגדל בחברה הכי ליברלית וסובלנית, כי הנחת היסוד תמיד תהיה שכולנו הטרו-נורמטיביים, ואם אנחנו לא, אנחנו צריכים לגלות את זה בעצמנו בלי עזרה מהסביבה. הכאב המשותף הזה הוא בעיני כוח שחזק יותר מגבולות של דת ולאום.

החיבור שנוצר בין רביע ויהלי, על הרקע הזה, מתוך היכרות אקראית במסיבת הפרישה של אביו של יהלי מהצבא שבה רביע ממלצר, מאפשר להם לראות זה את זה לא כיהודי וערבי – אלא כבני אדם שרוצים ויכולים לאהוב זה את זה. בדרכם השקטה רביע ויהלי מציעים כיוון חדש לחברה בישראל, כיוון שנראה כיום כמעט דמיוני.

גם לי היה לתקופה מסויימת "רביע". הסיפור בינינו היה הרבה פחות סוער, והוא נגמר לא מסיבות פוליטיות, אבל התקופה שהיינו ביחד איפשרה לי לשים לב לאופן שבו הסביבה הליברלית שמקיפה אותי הגיבה, שחשף פער בין עמדות תיאורטיות לבין המציאות. אף אחד לא אמר לי שיש לו בעיה עם זה שאני יוצא עם בחור ערבי, אבל היו אמירות עקיפות כמו "זה לא יהיה פשוט לקיים מערכת יחסים כזאת". ואני מרגיש שהיום ההפרדה בין העמים כל כך חזקה ומושרשת, שבאמת קשה לדמיין עתיד למערכת יחסים כזאת, ודווקא בגלל זה היא בעיני כל כך חשובה, וכל כך משמח אותי לשמוע על המקרים שכן מצליחים, כמו צחי הלוי ולוסי אהריש המדהימים.

הרעיון שאהבה יכולה לגשת על פערים שנוצרים בשל שנאה אינו חדש, אבל הוא כל כך חזק, אפקטיבי ורלוונטי לכל זמן ומקום, עד שהוא מתגלגל בתרבות ובאמנות משייקספיר עד ימינו. האהבה החד מינית יכולה להוות גשר אפילו עוד יותר חזק, בגלל הזהות המשותפת שהחיבור אליה יכול להיות לעיתים חזק יותר מהזהות הלאומית. ה"הצעה" של רביע ויהלי עבורנו היא לא לראות זה את זה כאויבים, ולהבין שאולי יש בינינו הרבה יותר משותף מאשר מפריד, ומתוך הנקודה הזאת ניתן ליצור חיבור בינינו.
רביע ויהל, 14.8 בתיאטרון יפו,לרכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזה
• תיאטרון יפו
• דו קיום

>> שמעון מימרן הוא שחקן ובמאי ותיק ומוערך, ובימים אלה הוא משחק בקומדיה הסאטירית החדשה של אנסמבל "קבוצת עבודה" –"הפצוע הישראלי"שתעלה החל מ-2.4 בתיאטרון תמונע ובוחנת את הדרכים בהן אמנות, פוליטיקה ורוחניות מתיימרות לעזור לנו להתמודד עם טראומות העבר. את ההצגה כתב נעם גיל ומביים יגאל זקס, ולצידו של מימרן משחקים מעיין בלום, אורלי טובלי, ויקטור סבג וליז רביאן. מימרן הוא גם חבר הוועדה האמנותית של פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד,שיתקיים בחוה"מ פסח (14-16.4)בתיאטרון יפו, ובתומשייה ביפו העתיקה.

>> אופוריה בשדרה וקסם של ארמון בוכרי // העיר של ג'וליה פרמנטו-צייזלר
>> מוסד תרבות שנראה כמו חלום ובר שנושם אמנות // העיר של רועי אסף

1. רחוב הגלבוע

ילדיי גדלו ברחוב הזה, שם למדו לרכוב על אופניים וליפול מהם. מקום שמעורר בי נוסטלגיה מאוד גדולה.

2. תיאטרון תמונע

לפני כמה שנים שיחקתי בהצגת הבכורה שפתחה את התיאטרון ולאחר מכן שיחקתי שם מכן בהצגה "רעה". עכשיו אני חוזר לשם עם הקומדיה הסאטירית "הפצוע הישראלי" של אנסמבל "קבוצת עבודה". התיאטרון הזה, מצד אחד הוא תיאטרון פרינג' במובן הטוב של המילה, קרוב לקהל ומאוד כיף לשחק בו. בתוך שחקן שמשחק גם בפרינג' וגם בתיאטרון הרפרטוארי מדובר בתיאטרון מאוד מחבק עם צוות מקסים.
שונצינו 8

3. תיאטרון יפו

התיאטרון, בניהולו האמנותי של יגאל עזרתי, מארח את פסטיבל תיאטרונטו שאני אחד ממנהליו האמנותיים כבר 8 שנים. הפסטיבל מתקיים מדי שנה בחול המועד פסח והפך לבית מאוד חם להצגות יחיד – סוג של מזוודה שאתה לוקח אתך כשחקן. וכל זה קורה בבית היולדות – תיאטרון יפו.
מפרץ שלמה 10

4. פיקוק

הפיקוק ברחוב מרמורק הוא מסוג המקומות שאם בא לך לצאת לבלות ואתה לבד – תמיד תוכל לפגוש שם אנשים וחברים. מקום מזמין ונעים, בהנהגתו של שמעון משל הבעלים, שהפך למקום מפגש לשחקנים ויוצרים.
מרמורק 14

5. עלמה ביץ'

מקום עם זכרונות ילדות. אני תל אביבי מלידה ואני זוכר שהייתי נוסע בקו 16 עם הוריי משכונת התקווה בה גדלתי לחוף הים. אחר כך הייתי לוקח ילדיי לים והיינו יורדים מרחוב הגלבוע. ועכשיו אני עושה את הדרך לחוף מרחוב שינקין באופניים. מקום נוסטלגי שנותן תחושת חירות. כשהייתי בתיכון ואני וחבריי נהגנו לצאת מבית הספר כדי ללמוד ב"מגמה ים תיכונית".

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית הישנה והחדשה – מקומות נידחים, שכוחים, שייכים לעולם אחר ולא קשורים לתל אביב. זה היה אמור להיות מין קניון ובפועל המקום עלוב ומוזנח. כל פעם שאני נמצא באזור יש לי חמלה רבה כלפי האנשים שחיים באזור בקושי רב ודחייה מהכיעור של המקום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מופע מחול יוצא מן הכלל בשם"עוד מוקדם לדעת"של עמותת "תוצרת בית", שהוקמה על ידי זוג היוצרים אביגיל רובין ויואב ברתל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
במשך 25 שנה אני מופיע בהצגה "אשכבה", מחזה שכתב חנוך לוין. לאחרונה עלינו שוב עם ההצגה, והמילים הללו של חנוך לוין כל כך רלוונטיות ומתחברות למלחמה. המוות שיש בה, כל כך הרבה מוות מיותר של בחורים צעירים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שתורם לחיזוק חיילי הסדיר והמילואים על תרומתם האדירה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זוג היוצרים שהזכרתי קודם –יואב ברתל ואביגיל רוביןשהקימו את קבוצת התיאטרון "תוצרת בית" שמשלבת תיאטרון ומחול ומכשירה את דור העתיד של יוצרים בעולם התרבות.

מה יהיה?
חייב להיות טוב.

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• רחוב הגלבוע
• תיאטרון יפו
• פיקוק
• עלמה ביץ'
• תחנה מרכזית תל אביב

דיסקליימר לפני שמתחילות: אתם לא תספיקו הכל. אלא אם כן יש לכם יומיים-שלושה, ואזדברו איתנו לגבי המלצות איפה לישון באזור. אם ברשותכם כמה שעות בלבד, בחרו את אחד-שניים מהאזורים או דגמו את מה שהכי מדבר אליכם מתוך הרשימה. מרחקי ההליכה אינם גדולים ותמיד אפשר ללכת על רצועת החוף (אם אתם באים מצפון, אנחנו תמיד ממליצים לעשות את זה חמושים במרגריטה קפואה מעלמה ביץ'. גם אם קריר בחוץ, ההליכה תחמם אתכם). במיוחד עכשיו, כשאירועי "מאירים את יפו" של עיריית תל אביב-יפו צובעים את הרובע באורות החגים, השוטטות בין מוקדי התרבות והאמנות של יפו יכולה לזמן הפתעות רבות וכדאי להתעדכן מראש באתר העירייה.

>> יפו זאת אהבה: 31 המלצות לוהטות לסופ"ש של רומנטיקה יפואית
>> יפו של הילדים: כל הדרכים ליהנות מיום יפואי מושלם לכל המשפחה

אפשר להתחיל מהשכונה הצפונית של יפו,שכונת נגה, המוכרת בעיקר הודות לתיאטרון גשרהנהדר והמדרחוב שבו הוא שוכן. המדרחוב מאובזר בבתי קפה, ברים וחנות טבע מעולה, ואם תזוזו מעט לצדדים תמצאו אתחנות הספרים החדשה והלוהטת אובלומובעל שלל אירועי התרבות שהיא מקיימת, גינה קטנה שמסביבה אופציות רבות לקפה ופחמימות איכותיות, עצי הדרים שפורחים בעונה ויופי רב. ממש מעבר לקצה הדרומי של השכונה תמצאו אתבית הבאר היפהפה בדרך סלמה, עוד זירה מקומית רוחשת של סדנאות, הופעות ותערוכות.

משכונת נגה על שלל חנויותיה המיוחדות אפשר להמשיך אל אזורשוק הפשפשים, מומלץ ורצוי לעשות את זה דרך הרחובות הקטנים שלהשוק היווניו/או גם לתפור על הדרך סיבוב בשדרות ירושלים המתחדשות, לצפות ברכבת הקלה, לחוש עצמכם בחו"ל ואולי אפילו לעלות עליה סתם בשביל החוויה. ואז לרדת. בסוף דצמבר יתהדר השוק היווני גם באירוע"מרימים את השאלטר"– אירוע האמנות של עיריית ת"א-יפו שחוזר בפעם השביעית, וישתלט על האזור עם עבודות פנים וחוץ של אמניםות כמו סיגלית לנדאו, מרים כבסה, דוד עדיקא, רפאת חטאב ואחרים.

האזור שלכיכר השעון, שהוא בעצם אחת הכניסות הרשמיות ליפו, הוא הכי יפה בעונה הזאת של השנה. לא, זה לא אומר שאין בו פקקים, אבל אנחנו בלי רכב באירוע הנוכחי אז איך אומרות, בעיה שלהם. מה שכן קורה בו הוא עץ כריסטמס ענקי שמוצב מדי שנה, ולצידו מיצבי אור חמודים שעושים קצת טוב על הלב. אז אם בחו"ל עסקינן – סיבוב בכיכר השעון יתבל עבורכם את החוויה. עכשיו שמישהו רק ידאג לשלג (מלאכותי, כן? אנחנו סובלים מהקור).

ברחוב שמעון הצדיק הסמוך נמצאתהגלריה של יערהשמציגה תערוכות מתחלפות; ובדרככם לשוק, או אחרי שתבקרו בו, אתם יכולים לעבור בגלריה המשגעת שלמגזין 3ברחוב עולי ציון, שהיא בכלל שלוחה של מוזיאון באותו השם שפועל בשטוקהולם. מי חשבה. מגזין 3 מפעילה גםחנות ספרי אמן קטנהומשובחת מעבר לרחוב, ואם תחליטו לרכוש משהו תוכלו לעלעל בו כשאתם עוצרים לקפה או לאכול באחד מבתי הקפה או המסעדות הרבות שמפוזרות ברחבי שוק הפשפשים – ובאמת, כל האופציות קיימות. בליבו של השוק תמצאו אתמרכז עמיעד,שבמסגרת אירועי "מאירים את יפו" עומד לארח את"בית המלאכה לממתקים של סנטה", אך לאורך השנה מארח גם תערוכות אמנות רבות.

תיאטרון הביתשל בית הספר למשחק ניסן נתיב גם הוא נמצא ממש באותו האזור, כך שאם אתם מגיעים בשעות הערב – מומלץ לבדוק מראש מה יש לראות, כי תמיד זה שווה (והרבה פעמים גם בועט, פרוע ונורא נורא כיף).

בשלב הזה תוכלו לחתוך רגע מזרחה, ולפני שאתם מתקדמים לכיוון הים יש שלושה מוקדים אמנותיים שנמצאים באזור של אצטדיון בלומפילד וממש לא כדאי לכם לפספס:

הראשון הואהתחייה 14, קומפלקס תעשייתי שהפך למרחב מלאכה ויצירה, שחלק ניכר מהחללים בו הוסבו לסטודיואים של אמניםות ומעצביםות בשלל ז'אנרים. היום הוא משלב 44 בתי עסק שונים: בתי מלאכה מסורתיים, גלריות לאמנים ותעשיות טכנולוגיה מתקדמת. בתחייה 14 מתקיימות כדרך קבע תערוכות מתחלפות, סיורים מודרכים וביקורי סטודיו, ובפטיו המלבלב שבמרכזו מתקיימות מדי פעם הופעות ומוזיקה חיה. זה גם מקום שבו תוכלו פיזית להתנסות באמנות, בסדנאות מעשיות שונות כמו זו הקרובה שבה תוכלו ליצור אהילים מנייר פליסה (כן, כן).

בהמשך רחוב התחייה שוכן אחד המתחמים הכי לוהטים בשנה האחרונה –מרחב 3426, שהיום אולי מכירים אותו יותר תחת השםבית רדיקל– אבל בית רדיקל הוא רק אחד המרכיבים בו. לצד החלל של הוצאת הספרים שמקיימת הרצאות ומפגשים עם האנשים הכי מעניינים בעיר, פועלת במקוםהגלריה של בית האדריכלשמציגה תערוכות אמנות ואדריכלות עכשווית, ופועלים בה עוד כמה מיזמים שבטח עוד נשמע עליהם. נציין רק שמדובר גם באחת החצרות הכי נעימות בעיר, שלאחרונה גם מתהדרת בבית קפה/מסעדה שכ-ו-ל-ם מדברים עליו.

בדרך, אם חלפתם בגינת כרונינגן הנעימה שליד האצטדיון, בטח ראיתם גם את המבנה הנאה שלמרכז המוזיקה העירוני של תל אביב-יפו, מקום שכולו אהבת מוזיקה ומאות ילדים, ילדות ובני ובנות נוער שמנגנים בו בשלל תזמורות, ומקיים באודיטריום היפה שלו שלל קונצרטים והופעות. שווה לעקוב ולראות אם אחת מהן משתלבת לכם בלו"ז.

התחנה הבאה שלנו, עם הפנים מערבה, היאיפו העתיקה, והיא, איך נאמר זאת בעדינות – עולם ומלואו. קודם כל, מדובר באחד המקומות אובייקטיבית הכי יפים בארץ. איפה עוד תמצאו סמטאות כאלה, מבנים אדריכליים כל כך מרתקים ואפס קליטה סלולרית? ובכן, זו כנראה ההזדמנות שלכם להתנתק קצת. מגיע לנו.

כל האזור של יפו העתיקה משופע בטבע עירוני, נוף לים והמון היסטוריה ותרבות. ברחוב הצורפים תוכלו למצוא אתגלריה שלושהנהדרת שמציגה תערוכות מתחלפות של כמה מהאמנים והאמניות הכי מעניינים בסצנה המקומית; אתבית קנדינוףשמלבד אוכל טעים יש בו גם אמנות ואירועים וגם גלריות נוספות וכמה סטודיואים של המעצבים הכי לוהטים במחוזותינו.

בין סמטאות יפו העתיקה עצמה, כן, כל אלה עם המזלות, יש מלא מה לראות גם כן.גלריות קטנות,סטודיואים פרטיים,חדרי תצוגהוגלריית חוצות בדמות קופסאות אור שמציגה תערוכות קבוצתיות מתחלפות והכי שווה לצפות בה בשעות החשכה. בגן הפסגהתוכלו לתפוס את התצפית הכי יפה לחוף הים, וכשתרדו ממנו לכיוון טיילת מפרץ שלמה – חפשו את התרנגולים שחיים שם על העצים. באלוהימה. על הטיילת עצמה פועלמוזיאון יפוותיאטרון יפו, שהוא במה לתרבות עברית-ערבית וגם בו רפרטואר של הצגות ומופעים כיפיים ביותר.

מהטיילת אין מנוס אלא להמשיך לנמל יפושלא מפסיק להתחדש.מרכז נא לגעתשנמצא בכניסה לנמל הוא אחת החוויות היותר מעניינות שאתם יכולים להעניק לעצמכם, והמחסנים 2 ו-3 שעברו לפני כשנתיים שיפוץ מאסיבי מלאים אפשרויות תוכן ובילוי – ממועדון הבארבי החדשועדבית המכולותשמפעיל מיזמים ותוכניות בנושא קיימות ואקולוגיה. ובנמל, כמו בנמל, אין כמו לשבת עם דרינק ולצפות על הים.

את אותו הדרינק (או אחד נוסף, לא שופטים) תוכלו לקחת איתכם לפארק המדרון, החלק הכי ירוק של יפו, שצופה גם הוא כולו אל הים ולאחרונה התחדש בכמה מפסלי החוצות הכי יפים בעיר, במסגרת פרויקט "אבץ" של המחלקה לאמנויות של עיריית ת"א-יפו. בקצהו הצפוני נמצא הפסל "שער כוכב" של נועה יפה, שאפשר אפילו לעבור דרכו, בהמשך, קרוב יותר אל החוף נמצא "ציירים על החוף" של אפרת נתן שדרכו תוכלו להתבונן אל הים, ובראש הגבעה שבפארק "לונה" של משה רואס, שאם תצליחו לתזמן את ההגעה שלכם אליו בשעת השקיעה – אשריכם.

יפו משופעת בעוד המון אפשרויות לחוויות. המרכזים הקהילתיים –מרכז אניס,בית צ'רנר,המרכז היהודי-ערבי,מרכז מנדלוגםמרכז פרס לשלום– הם כאלה שאפשר להעביר בהם ימים שלמים ולהשתתף בפסטיבלים, אירועים, שיחות, מפגשים, מופעים, הקרנות סרטים, פעילויות לילדים וכן הלאה.

וכמו שהתחלנו – כך נסיים – עם הים. הדבר הזה שנראה לנו כל כך מובן מאליו, אבל יש א.נשים ברחבי העולם שלא זכו לראות אותו אפילו פעם אחת בחייהם. והוא שם, לאורך כל הדרך וכמעט בכל מקום. אז אפשרו לעצמכם קצת ים, גם אם זה רק בפורמט של התבוננות אל האופק. גם זאת תרבות. אנחנו צריכים את זה.

>> אירועי "מאירים את יפו" של עיריית תל אביב-יפו מתקיימים כבר שנים בתקופת חנוכריסמס וכוללים השנה שלל פעילויות מיוחדות וסיורים בתשלום.כדאי להתעדכן כאן

• מאירים את יפו
• יפו העתיקה
• תיאטרון גשר
• תיאטרון יפו
• תיאטרון הבית
• גלריות

משטרת ישראל מונעת הקרנת סרט ללא סמכות. זו השורה התחתונה של הפעילות המשטרתית סביב הקרנת "ג'נין ג'נין 2", סרט ההמשך של מוחמד בכרי לסרטו מעורר המחלוקת "ג'נין ג'נין". בתחילת השבוע סגרה המשטרה את סניף מפלגת חד"ש בחיפה עקב הכוונה להקרין שם את הסרט – צעד חסר תקדים נגד מפלגה ישראלית – ואמש הגיעו השוטרים אל תיאטרון אלסראיא ביפו, חקרו את מנהלו מחמוד אבו ערישה והגישו לו צו האוסר על הקרנת הסרט גם בתל אביב.

>> כל כך סימבולי: מדינת ישראל התנתקה מהמציאות. רק הסמלים נשארו
>> בא לי להפסיק לראות את הסדרה הזאת. הנחמה היחידה היא התנגדות

כזכור, הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" שנוצר ב-2002 נאסרה על ידי בית המשפט העליון ב-2022, לאחר שקבע כי הוא מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל, ובכרי שילם 50 אלף שקלים לסא"ל במיל' ניסים מגנאג'י שהופיע בסרט ותבע אותו אישית. אלא שסרטו החדש של בכרי אינו כלול, מן הסתם, בפסיקת בית המשפט התקדימית והמשטרה פועלת לאסור את הקרנתו ללא כל עילה וסמכות. סרטו החדש של בכרי מתמקד בהתרחשויות השנה שעברה (2023) במחנה הפליטים של ג'נין, ואינו מכיל את הקטעים השנויים במחלוקת שבעקבותיהם נאסרה הקרנת הסרט הראשון.

חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו מטעם רשימת "עיר סגולה", איתמר אבנרי, פנה במכתב חריף אל מפקד המחוז, ניצב פרץ עמר, ובו דרש כי המשטרה תבטל את הצו שהגישה לתיאטרון וקבע כי מדובר ב"החלטה שערורייתית, אנטי-דמוקרטית, המהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות". לטענת אבנרי, "האיסור על הקרנתה לא רק שנשען על טיעונים חסרי בסיס, אלא גם מעלה חשש כבד למסע השתקה והפחדה כנגד אנשי התיאטרון, כנגד החברה הערבית-פלסטינית ביפו וכנגד כל מי שמחזיק בדעות המנוגדות לאלו של השר האחראי על המשטרה".

גורמים משפטיים הביעו אתמול תדהמה מהחלטת המשטרה לאסור על הקרנת הסרט ולפעול נגד מקריניו, החלטה שאינה נשענת על שום סעד חוקי ומהווה למעשה פעולה בלתי חוקית של גורמי האכיפה, אבל מול משטרה שפועלת בניגוד לתקנותיה ותוקפת באלימות אזרחים בכל הפגנה כמעט, לא נשאר הרבה ממה להידהם."אני קורא לך לעצור את ההידרדרות המהירה שצעד זה מהווה", כתב חבר המועצה אבנרי לניצב פרץ עמר, אך נראה שההידרדרות מכוונת.

תיאטרון אלסראיא היפואי הוא מוסד תרבות מוערך מאוד ביפו, הפועל לצד תיאטרון יפו במסגרת "התיאטרון היהודי-ערבי" בניהולם של יגאל עזרתי וגבי אלדור מאז היווסדו ב-1998. מוחמד בכרי עצמו ניהל את תיאטרון אלסראיא בעבר, ועם הרשעתו במשפט הדיבה על "ג'נין ג'נין" נערך בו ערב איסוף תרומות עבור תשלום הפיצויים. התיאטרון משמש מטרה נוחה לימין הגזעני בישראל, וב-2018 דרשה מירי רגב להעמיד לדין את מנהלי התיאטרון אחרי שערכו ערב מחאה לטובת המשוררת הפלסטינית הכלואה דארין טאטור.

• ❤ תרבות
• תיאטרון יפו
• כיבוש
• עיר סגולה