>> צפי טימור חיה וגדלה בתל אביב אהובתה, ולבית ילדותה ברחוב ארלוזורוב הייתה משמעות כה עצומה עבורה עד שזכה לככב על כריכתהספר החדש שהוציאה כעת, "טביעות רגל"– ממואר על חייה. את קריירת ההוראה שלה היא החלה בגיל 23 והייתה למורה מיתולוגית באליאנס (שם זכתה גם בבחירת התלמידים בתחרות "המורה של המדינה" שנערכה ב"ידיעות אחרונות). ספרה החדש הוא שיר הלל לעיר תל אביב, יחד עם פרידה וגעגועים למה שלא ישוב עוד.

>> רעות נחושתן מפונה מקיבוץ רעים כבר יותר משנה. וזאת העיר שלה
>> מירב בלומנפלד חזרה לגור ביפו אחרי שנה בקופנגן. וזה האי שלה

1. כיכר דיזנגוף

אני אוהבת את האנרגיות של העיר, את הדינמיות התמידית, את הרחובות הומי האדם, את השילוב של ההומה עם הירוק. מקום שאהוב עלי מאוד בתל אביב היא כיכר דיזנגוף. אמא שלי גדלה ברחוב דיזנגוף, וסבי ז"ל התגורר באותו הבית שמעל חנות הנעליים גלזרס עד ליום מותו. זכרון ההליכה האחרונה שלי עם אתו הייתה מביתו עד לכיכר כשהוא מצויד במקל הליכה מלווה אותי עד היום. היום הכיכר שינתה את פניה והאווירה בה השתנתה, אך בליבי תמיד תהיה לה פינה חמה.

2. הסינמטק

אני אוהבת אתהסינמטק, שנמצא בסמיכות לבית הספר התיכון שבו למדתי, עירוני א', ברחוב שפרינצק, שם היה ה"קיוסק של סבא" שכבר לא קיים. המשרד של אבא שלנו היה ממוקם ברחוב הארבעה, כך שכל המשולש של רחובהארבעה, שפרינצק וקרליבך הוא חלק מימי נעוריי.
הארבעה 5

3. חוף הצוק

כמי שגדלה בתל אביב אני מחוברת לים משחר ילדותי. אני אוהבת את הטיילת של תל אביב שאין כמוה בעולם כולו. בכלל, חוף הים של תל אביב והשקיעות שלו מיוחדות בעיניי. מאחר ואני תושבת רמת אביב, אני בעיקר מחוברת לחוף הצוק הדרומיולירידה התלולה לבית הקפה שבו, עם מוזיקת הרקע הנהדרת והכחול שלא נגמר.

4. המשכן לאמנויות הבמה

יש בעיר שני מתחמים מלאי קסם בעיני שממלאים אותי בגאווה כתושבת העיר: המשכן לאומנויות הבמה – בית האופרה, הקאמרי ולצידם ספריית אריאלה ומוזיאון תל אביב. המקבץ של הבניינים יוצר אווירה מיוחדת של תרבות במיטבה, והכל בהישג יד. גם המתחם הכולל את הבימה, היכל התרבות, ביתן הלנה רובינשטיין והשטחים הפתוחים של כיכר התזמורת, כיכר הבימה וגן יעקב מיוחדים בעיניי ומזמינים לחלוק את מופעי התרבות שהם מציעים.
שאול המלך 19

5. נווה צדק

אני אוהבת להסתובב בשכונתנווה צדק, להתבונן בשלטי הרחוב המספרים את ההיסטוריה של העיר, את הפרחים מהמרפסות, את הרחובות הצרים והאופי המיוחד של השכונה.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

בשנים האחרונות קשה להכיר את העיר. אני לא אוהבת אתהמנופים מכל עבר, את התעלות הנפתחות כל הזמן ומשנות מיקומן בשלהרכבת הקלה, לא נעים ללכת עלהמדרכותבחלקים גדולים של העיר בגלל המדרכות שהפכו צרותוהקורקינטים החשמליים. עירי שינתה את פניה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?"
לאחרונה ביקרתי בתערוכה "לתפוס רגע חולף" – 150 שנה לאימפרסיוניזם. אני כל כך גאה בכך שבמוזיאון העברי שלנו מתקיימת תערוכה כזו, שבדרך כלל רואים במוזיאונים גדולים בעולם. כציירת חובבת וכמתעניינת באומנות, האימפרסיוניזם קרוב לליבי מאז ומתמיד. היכולת לתפוס את העולם בדרך אחרת, להסתכל על המציאות בעיניים אחרות, בראייה אישית יותר וייחודית יותר. משיכות המכחול המיוחדות מקסימות בעיניי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אין לי ארץ אחרת"– כל כך היה קל השנה בכל כך הרבה נקודות בזמן ליפול לתהומות הייאוש, והשיר הזה הוא שיר שמגן עלינו ומזכיר את המוטיבציה להילחם ולשמור על הקיים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל התנדבות ותרומה ראויה בעיניי תמיד. אישית אני תורמת לארגון "לתת" ולעמותות נוספות, ומתנדבת עם מפונים באופן אישי ולכן לא אפרט כאן. העוול הגדול נגרם ללא ספק לחיילי מילואים – אלה שנושאים בנטל הניתוק מהבית כבר שנה, והעצמאיים שביניהם שחווים הרס כלכלי. אני מציינת זאת אגב שאלת ההתנדבות, כי הפתרון חייב לבוא מהממשלה ולא מאזרחים טובים שמתנדבים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שמגויסלמילואים, כל הלוחמיםבסדיר, כל בניהמשפחותשל המגויסים והלוחמים, כל בני משפחות החטופים וכל מי ששוהיםבכיכר החטופיםבהתמדה ובנחישות.

מה יהיה?
זו שאלה שמעסיקה אותי ואת כולנו. קטונתי מלענות על השאלה הזאת. ברור לי רק שבכל מה שתלוי באנשי הארץ הזאת – תהיה תקומה בצפון ובדרום. בכל מה שקשור לממשלה לגבי שוויון בנטל – סימן שאלה גדול.

• העיר שלי
• בתי ספר בתל אביב
• תיכון אליאנס
• כיכר דיזנגוף
• סינמטק תל אביב
• חוף הצוק
• נווה צדק

אי שם בשנת 2015 הרחוקה, החלו מורים ומאבטחים בבתי הספר להטריד ביתר שאת נערות צעירות לגבי אורך המכנסיים שלהם. בתגובה פצחו מספר תיכוניסטיות תל אביביות ב"מחאת המכנסיים הקצרים", התקשורת סערה לזמן קצר, ומאז אפשר למדוד בדייקנות את היום הראשון של הקיץ לפי היום הראשון שבו מגיעות תלונות של הורים ותלמידות על מסדרי צניעות בכניסה לבית הספר. והיום הוא היום הזה.

>> הבעיה היא לא המכנסיים שלי – אלא המוסר הכפול שלכם // טור דעה
>> ד"ש מ-2015: במחאת המכנסיים הקצרים האורך לא קובע // טור דעה

הבוקר, בשעה מוקדמת, נתקלו תלמידות כיתה ז' בבית הספר אליאנס בתל אביב בדרישה ללבוש מכנסיים ארוכים כתנאי ליציאתן לטיול שנתי באזור מדבר יהודה. ההורים, שנדרשו להביא מהבית בגדים ארוכים בהתראה קצרה, מחו על הדרישה הזאת ביום חם במיוחד ופנו לסגנית ראה"ע ת"א-יפו לשעבר, ציפי ברנד. בביה"ס מיהרו להסביר להורים שהדרישה היתה מכל התלמידים היוצאים לטיול, אך עם זאת – לדברי הבנות – האכיפה של קוד הלבוש המחמיר נעשתה רק מולן, בעוד שהבנים נשארו במכנס קצר.

"הבת שלי התקשרה בוכה וסיפרה לי שדרשו מהן לעמוד למסדר שבו נזפו בבנות על המכנס הקצר ודרשו מהן להחליף אותו בארוך", מספר רמי, אביה של אחת התלמידות. "אני לא אחד שמנהל מאבקים בדרך כלל, אבל הבנתי שמדובר כאן באכיפה בררנית על בסיס מגדרי וכאזרחים במיוחד בימים האלה, אנחנו חייבים למתוח קו אדום". הורה נוסף סיפר כי כשיצאו לטיול, רוב הבנים לבשו קצר, ולא עד הברכיים כפי שנדרש לכאורה ע"י ביה"ס, מה שמבהיר שמאחורי הדברים לא עמד שיקול של בטיחות בלבד.

ציפי ברנד, המתמודדת לראשות העיר, סיפרה שקיבלה פניות רבות בנושא והוסיפה כי "בתל אביב-יפו העצמאית והדמוקרטית שלנו לא יציבו דרישות צניעות לפי מגדר. גם לא במסווה של בטיחות. אם יש קוד לבוש הוא יהיה אחיד לבנות ולבנים. הבהרתי לכל הגורמים הרלוונטיים: איש לא יעמיד את הבנות שלנו למסדר בושה. מדובר בשלב נוסף בניסיון ההפיכה שאנו עדים לו בחודשים האחרונים".

גם סגנית ראש עיריית ת"א-יפו מיטל להבי מיהרה להגיב בעקבות הדרישה מתלמידות בית הספר, אמרה כי :בישראל 2023 בכלל ובת"א-יפו בפרט לא תיתכן ולא תתקבל אפליה על רקע מגדרי". ופנתה למנהלת החינוך של עיריית ת"א-יפו וליועצת ראש העיר למעמד האישה בבקשה להוציא חוזר הבהרה לכל הנהלות בתי הספר שהנחיות בטיחותיות הקשורות לאורך המכנס ביציאה לטיולים ובכלל תהיינה תקפות גם לתלמידים וגם לתלמידות.

ראובן לדיאנסקי, סגן ראש עיריית ת"א-יפו אף הוא, דרש בתגובה לזמן באופן מיידי את מנהל בית הספר לשיחת הבהרה. "אין מקום למשמרות צניעות בבתי הספר", אמר לדיאנסקי, "את הבנות שלנו לא יבזו ויעמידו למסדר לבדיקת אורך המכנס. את זה אני אומר קודם כל כאבא לנערה בת 13 (בבית ספר אחר בעיר) ואחר כך כנבחר ציבור. כל טיעוני הבטיחות נראים כתירוצים משוללי יסוד מאחר שהבנים בשכבה הורשו לעלות לאוטובוסים עם מכנסיים קצרים".

• הבועה
• בתי ספר בתל אביב
• תיכון אליאנס
• תיכונים בתל אביב
• שוויון
• פמיניזם
• ציפי ברנד
• מיטל להבי

• Facebook
• Twitter
• Email

יש לי שני ילדים במערכת החינוך הממלכתית. ילדה בכיתה ה' וילד בכיתה ח'. והנה, ביום שישי בבוקר התבשרנו ששר החינוך, הרב רפי פרץ, הכריז על ריצה משותפת לכנסת עם עוצמה יהודית, מפלגתם של האוחזים בתורתו של כהנא. הבשורה הזו לוותה בתמונה מחוייכת של שר החינוך לוחץ ידיים בחום לאיתמר בן גביר, מי שבסלון ביתו תלויה תמונתו של המחבל היהודי ברוך גולדשטיין, מי שזמן מה לפני רצח רבין תלש את סמל המכונית שלו ואמר "כמו שהגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין".

שר החינוך – מי שאמון על חינוכם של ילדיי – לוחץ ידיים בחום עם איתמר בן גביר ומזמין אותו לרוץ איתו יחד לכנסת ישראל. שר החינוך מחבק את ממשיכי דרכו של מאיר כהנא, מחבק את הגזענות והבריונות ללב הפועם של החברה הישראלית, לתוך מערכת החינוך. והארץ לא רועדת? איך זה יתכן?

בשבת התחילה התארגנות ספונטנית של הורים שהחליטו להניף דגל שחור מעל המהלך הזה של שר החינוך. הורים מרחבי הארץ כולה שמרגישים שאי אפשר להחריש עוד. אנחנו קמים להגן על הילדים שלנו מפני ההשחתה המוסרית, מפני הרוע המתפשט, מפני הנורמליזציה של הגזענות

והרי לפעמים נדמה שכל כך קל להתרגל: התרגלנו כבר לשיח ציבורי רווי אלימות והסתה. התרגלנו לשר חינוך שהעביר טיפולי המרה. התרגלנו לראש ממשלה שמסית בראש חוצות נגד ערבים. התרגלנו לראות כותרות על פרעות תג מחיר, דבר שבשגרה, והתרגלנו לזה ששר החינוך וראש הממשלה שותקים אל מול זה. ומרוב ההתרגלות הזו, לפעמים נדמה שמה זה כבר משנה, הכל אותו דבר, אין הבדל.

אבל ההתרגלות הזו כל כך מסוכנת. יש רגעים שצריך לעצור בהם, למתוח קו ולומר – עד כאן.זהקו שאסור לחצות. יש נקודות שאסור להתעלם מהן, אסור להסיט את המבט. אסור להתרגל.

אז בשבת התחילה התארגנות ספונטנית של הורים שהחליטו להניף דגל שחור מעל המהלך הזה של שר החינוך. והנה – כאש בשדה קוצים – עוד ועוד הורים הצטרפו, הורים מרחבי הארץ כולה שמרגישים שאי אפשר להחריש עוד. אנחנו קמים להגן על הילדים שלנו מפני ההשחתה המוסרית, מפני הרוע המתפשט, מפני הנורמליזציה של הגזענות.

הצטרפו גם אתם למחאה: הניפו דגל שחור ברשתות, בבתי הספר. אל תתרגלו!

איך מצטרפים? אפשר להדפיס את השלט שכאןאו להכין שלט ביתי, להצטלם איתו. לתלות פיסת בד שחור על שער בית הספר ולחבר אליו את השלט. לכתוב מכתב למנהלת בית הספר ולקרוא לה להביע התנגדות, כי כהניזם – לא בבית ספרנו.

מוטלת עלינו החובה להראות לילדים שלנו שיש קווים שאסור לחצות. מוטלת עלינו החובה האזרחית לא לעמוד מנגד אל מול מגמות כאלו. לא לשתוק, לא להחריש. לקום ולעשות מעשה. ביחד יש לנו את הכוח לשנות ולהשפיע. יש לנו את הכוח להגן על הילדים שלנו.

>> הצטרפו למחאה בפייסבוק עם ההאשטגים #כהניזם_לא_בבית_ספרנו #מאוחדים_נגד_גזענות

• מחאה
• מחאה חברתית
• גזענות
• בתי ספר בתל אביב
• חינוך
• משרד החינוך
• אקטיביזם
• תיכון אליאנס
• תיכונים בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

בזמן האחרון אופנתי מאוד להתעסק בדור ה־Y, אני דווקא מתעניין בדור ה־Z. בני הנוער שאומרים עליהם שהעיניים שלהם תקועות בווטסאפ. שהם לא קוראים ספר. שכל מה שמעניין אותם זה לצוד פוקימונים ברחוב וחדי קרן בסנפצ'ט. אך בניגוד לכל ההשמצות, אני לא חושב שדור ה־Z תקוע במסכים. הם פשוט מנהלים איתו שיחות עם כל העולם. המסך הוא השער שדרכו הם לומדים שהכל פתוח, שכולם דומים, שאפשר וצריך לערער על הכל ולשנות את המציאות.

היום בבוקר ילכו אלפי תלמידים תל אביבים, חושבים ומעודכנים לתיכון שבו הם לומדים. אולי הם לא יהיו מוכנים להודות בזה, אבל המבוגרים שהם יפגשו שם אחראים, במידה רבה, על החינוך שיקבלו, על האנשים והאזרחים שהם יגדלו להיות. הם אלה שילמדו אותם לא לפחד שידקרו אותם, לא להתמסטל מהקשקושים של מירי רגב ומהשנאה של ביבי ומהלאומנות של הצל.

ארבעה מבוגרים משמעותיים מאוד ברגע הזה הם ג'לאל, ורדה, אלי ובני – ארבעה מנהלי בתי ספר תיכוניים בעיר. רגע לפני שאני חוזר להעיר את הבנים שלי בני ה־16 ואת בתי בת המצווש לבית הספר, פגשתי את ארבעת המחנכים המשמעותיים האלה, שחוץ מאתגר הסנפצ'אט צריכים להתמודד גם עם ספר אזרחות חדש ומדיר, אמירות נגד ערבים ופליטים, לאומנות, גזענות ושנאת האחר. אבל כמו הדור שהם מחנכים, גם המנהלים כבר הבינו שאפשר וצריך לערער על הכל.

לחצו כדי לקרוא מה יש להם להגיד

אלי נחמה | קמפוס ביאליק-רוגוזין

"משתמשים בילדי הפליטים כדי לחמם את הזירה"

ורדה כגן | תיכון אליאנס

"גודל הכיתה מקשה על ההוראה, אלו לא תנאים"

ג'לאל טוחי | בית ספר אג'יאל

"אם בבתי ספר יהודיים יהיו מורים ערבים התפיסה תשתנה"

בני פרל | ישיבת אמנויות ומדעים בר אילן

"אמרו לנו שכל התלמידים ייצאו חילונים ויעשנו קנאביס"

השתתפה בהכנת הכתבה: ענבר נעמן

• ג'לאל טוחי
• ורדה כגן
• ישיבת אמנויות ומדעים בר אילן
• אלי נחמה
• 1 בספטמבר
• תיכון אליאנס
• אלדד יניב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• בתי ספר בתל אביב
• בית הספר ביאליק רוגוזין

• Facebook
• Twitter
• Email

על בית הספר

בית הספר הראשון שהוקם בתל אביב. השנה ילמדו בו 1,600 תלמידים בכיתות ז-י"ב, ב־43 כיתות. רוב הילדים הם מרמת אביב. צרפתית נלמדת שם כשפה זרה שנייה.

איזו שנה מצפה לתלמידים שלך?

"גודל הכיתה מקשה על ההוראה והלמידה. אלו לא תנאים. קשה להגיע לכל התלמידים, בין אם אלו ילדים שיש להם קשיים, ובין אם אלה ילדים שקל להם. אם בין השאלה לתשובה יש כמה שניות, מיד מתחיל רעש והשיעור הולך. מתי בדיוק הילד יחשוב? איך נחנך ילדים להיות אזרחים חושבים ולא רק אזרחים שיודעים ללמוד ולשנן?".

יש התמודדויות ייחודיות לבית הספר שלומדת בו אוכלוסייה מבוססת?

"קודם כל, לא כולם חיים ברמת חיים גבוהה, יש גם וגם. מעבר לזה, יש בעיות שמשותפות לכלל הנוער בישראל כגון בעיות רגשיות ונפשיות. אנחנו רואים היום יותר בעיות מאשר בעבר, אולי כי זה דור המסכים. יותר הפרעות קשב וריכוז, יותר לקויות למידה.

"יש גם בעיות שהן יותר אופייניות לצפון – יש לנו יותר ילדים להורים גרושים. היום זה קצת השתפר, אבל תמיד היו אצלנו יותר הפרעות אכילה ומחשבות אובדניות. למרות שבית הספר ענק והכיתות גדולות מדי, אנחנו משתדלים לתת יחס אישי ותשומת לב מירבית כיוון שבגיל הזה נבנה הביטחון ומתגבשת הזהות".

איך אתם מטפלים בשיח הגזעני והשנאה ברשתות החברתיות?

"אנחנו מדברים על זה הרבה בשיעורי אזרחות וחינוך. אנחנו לא מלמדים מהספר, אלא עם הקשר אקטואלי. כל שיעור אזרחות הוא שיעורי אקטואליה שלא מכוון בדיוק לבגרות. כשקורה משהו אנחנו מנתחים אותו והילדים משתפים פעולה. התופעה מתגברת בכל הארץ, אבל בתוך בית הספר אנחנו לא רואים הסלמה".

קיים אצלכם שיח של שמאל וימין?

"אצלנו זה יותר שמאל מימין, אבל כיום יש גם ימין כי אופי בית הספר השתנה. אנחנו מביעים דעות, גם המורים והמחנכים. הרעיון הוא לכבד את כל הדעות וכל אדם באשר הוא אדם".

איך אתם מתמודדים עם נושא הגיוס לצה"ל?

"לעומת מה שחושבים, יש אצלנו אחוז גיוס מאוד גבוה. כמעט כולם מתגייסים. תלמידים שלא מתקבלים ליחידות המובחרות חווים מפח נפש גדול. אנחנו עושים הרבה פעילויות שמחברות אותן למדינה, מאוד שיפרנו את הנושא הזה. ביטלנו את הטיול לאילת למשל והתחלנו במסע ישראלי, שהוא טיול ארוך בארץ".

מה העמדה שלך לגבי המסעות לפולין?

"אני מאד בעד. אני מכירה את הביקורת ויש גם ביקורת מבפנים, זאת אוכלוסייה מאוד דעתנית וביקורתית. שני שליש מהתלמידים שלנו יוצאים, אבל דור המסכים כבר פחות מתרגש – אנחנו יוצאים בליווי הורים שמתרגשים הרבה יותר. יחד עם זאת, הילדים לומדים וחוזרים מהמסע אחרים. אני לא יודעת כמה זמן זה מחזיק, אבל הם חוזרים מחוברים יותר למדינה, יותר רגישים ומתחשבים. עם פרופורציות".

ואם היית צריכה לבחור בין המסע לפולין לבין מסע ישראלי?

"אי אפשר להאשים אותי בתור דור שני לשואה שזה חשוב לי, אבל אני לא יכולה לדמיין מציאות שבה תלמיד מסיים 12 שנות לימוד בלי מסע ישראלי".

• צפיפות בכיתות לימוד
• המסע לפולין
• ורדה כגן
• תיכון אליאנס
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• בתי ספר בתל אביב