>> איתי דורון הוא יוצר ומנהל אמנותי, וביום חמישי הקרוב (12.6) הוא יציג לעולם את "לילה אחד. שישים שנה", ערב של חגיגת תרבות בניהולו האמנותי (יחד עם דפנה קרון) שיכלול עשרות הופעות במוזיאון ישראל במלאת לו 60 שנה החל מהשעה 18:00 בערב ועד 01:00 בלילה.התוכניה המלאה כאן, וכרטיסים אתם לא צריכים כי הכניסה חינם. חינם אנחנו אומרות לכם!

>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר
>> נקודת המפגש של האנדרגראונד והבר הכי טוב // העיר של אלכס סספר

1. קאב קם

אשתי ואני הכרנו במסעדה המיתולוגית ברוט שנסגרה שנה שעברה. זה היה הבית השני שלנו והמקום האוטומטי שהיינו יוצאים אליו כל ערב שלא עבדנו בו (כן, כן, קצת מוזר). מאז קשה לנו למצוא תחליפים ראויים (אנחנו מאוד סנובים), אבל קאב קם הוא המקום שהפך להיות האוטמט החדש. יש שיגידו (אני, למשל) שזו המסעדה התאילנדית הכי טובה מחוץ לתאילנד. כשהגעגועים לבנגקוק מבעבעים (וזה קורה לנו לא מעט), תמצאו אותנו שם. מנות שמפתיעות כל פעם מחדש וגורמות לי לרקוד בכיסא – לפעמים כי חריף, לפעמים כי זה פשוט טעים מדי. אני אוהב להגיע מוקדם, כשהמקום עוד מתניע – גם בגלל האפרטיבו וה-20 אחוז הנחה עד 19:00, וגם כי הכי כיף שם בשעות האלה.
לינקולן 11 תל אביב

2.גשר יהודית

אני גר בשכונת ביצרון המהממת (איסט סייד רפרזנט), ולפחות פעמיים ביום (בדרך כלל 4) אני חוצה את גשר יהודית. הגשר מחבר אותי עם האופניים לכל מקום שאני רוצה – ברבע שעת רכיבה גג. אין שמחה לאיד יותר מספקת מאשר להציץ על הפקקים הנוראיים באיילון ולפדל לי בהנאה.

3. פלור בר יין

עדי ואוריפתחו מקום לתפארת. מוזגים שם את מה שהם אוהבים לשתות ומבשלים את מה שהם אוהבים לאכול. כל יום התפריט אחר, ותמיד טעים ברמה שקשה למצוא בעיר. תפריט כאוטי, גחמני והדוניסטי – בקטע הכי טוב ולא מתפשר. כל כך טעים שם. ונעים לשבת, להתרווח, להתחיל ככה בשתי מנות ושתי כוסות יין – ולסיים את כל התפריט בלי ששמת לב.
וילסון 10 תל אביב

4. CCA – מרכז לאמנות עכשווית

מסוג המקומות שאם הייתי נתקל בהם בכל עיר בעולם – הייתי נגנב לגמרי ושואל את עצמי: איך אין אצלנו כזה? אז הנה – אצלנו – מרכז אמנות עם תערוכות והופעות שוות ומגרות.
צדוק הכהן 2א' תל אביב

5. תיאטרון תמונע

אין עוד הרבה זמן ליהנות מהתופעה הגראנג'ית, האנרכיסטית והמופלאה של תיאטרון תמונע ברחוב שונצינו. המקום שהתחיל מחזון של שלישיית מופרעים ואבירי מסדר התיאטרון העצמאי – נאוה צוקרמן, מיקי צוקרמן ואילן רוזנטל – והפך למרכז לאמנויות הבמה העצמאי הגדול והמשמעותי בעיר.נאוה, ארז ואני דואגים שיהיו הצגות מעולות, ניב ואורן מוודאים שיהיו הופעות מחול וואו – שלא נדבר על הפסטיבלים המעולים (ואירועי ספרות, מוזיקה, בר, גלריה ועוד ועוד).אין הרבה מקומות של חופש טהור כמו תמונע. וממש תיכף – המעבר למשכן החדש בשכונה הביתית שלי, ביצרון. גם שם הוא הולך להיות פלא – מסוג אחר, אבל פלא.
שונצינו 8 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שער בגין // כיכר החטופים.זה המקום השנוא עליי בעולם. עצם קיומו מצביע על שפל מוסרי ואובדן דרך כל כך חמורים. זה מקום נורא, כי הוא תזכורת להפקרה האדירה של אותו יום ארור. זה מקום שנוא, כי הוא עדות מתמשכת לכישלון הממשלה לעשות את המובן מאליו והבסיסי ביותר (אין יותר בסיסי מזה) – ובאותה נשימה עכורה, גם להצלחה של המפקירים לקטב את החברה אפילו סביב זה.ולמרות שזה מקום שנוא עליי, והוא מנקז את כוחותיי עד לייאוש שאיש מאיתנו אינו חסין – נמשיך להגיע לשם, ולהיכן שנדרש,כי כל עוד ישנה סולידריות – יש תקווה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכות החדשות במוזיאון ישראל בירושלים. שיטוט במוסד הזה עבורי הוא מסע מתמשך של בירור זהותי. לא בכל מוזיאון אתה חוצה אולמות בין אוצרות ארכיאולוגיים (כולל תערוכה חדשה ומטריפה לילדים על ממלכת החיות של פרעה), מסורת ומורשת של העולם היהודי על המגוון האדיר שבו (למשל הכתובות בשפות שונות שמוצגות עכשיו בתערוכת "בסימן טוב!") – לבין אוסף אמנותי מתפקע ובלתי ניתן להכלה: תצוגה חדשה של האוסף הישראלי (זה וואו), אמנות אירופה הקלאסית, אמנות מודרנית עם כל הניים-דרופינג, תערוכת החלומות העצומה, תערוכת הצילומים של כריס מרקר, תערוכת קטלוגים חדשה לציון 60 שנה, מעבדת שימור חיה, ושיפוץ מחודש לגן האמנות! ואי אפשר שלא להזכיר את האירוע שבו אפשר להתרשם מכל אלה ועוד מעל 20 יצירות מקור חדשות – בחינם לגמרי! (12.6, החל מ־18:00 ועד חצות,"לילה אחד. שישים שנה.")

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז שבעה באוקטובר יש לי חבר חדש: עמנואל לוינס. בחיפוש אחרי משמעות בתוך הכאוס, הגעתי לכתבים שלו – וגיליתי קול צלול, חומל ועמוק שעוזר לי לחשוב על אחריות, על זהות, על מוסר, על יצירה, וגם על מה זה להיות יהודי ברגע הזה ובמקום הזה. התחלתי עם קובץ המאמרים"חירות קשה" (הוצאת רסלינג), ומאז אני שוקע עמוק יותר בכתיבה שלו – מוצא את עצמי מתהלך איתו בעולם, קורא איתו ספרים, מתבונן על המציאות דרך המילים שלו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מערך עוטף עצורים.יגיע היום שהם יקבלו פרס ישראל החבר'ה האלה (או תגיע הישראל שתביא להם פרס כזה) הם הוציאו אותי ממעצר שווא, וגם הרבה מחבריי ובני משפחתי. בלעדיהם הייתי מפחד ללכת להפגין. וגםתרבות של סולדריותשעושים דברים נפלאים. אני ממליץ לעצמי ולכם לתרום ולהתנדב אצלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהולך אחרי יום מחורבן לשער בגין או לכיכר החטופים. כל מי שלמרות שאין לו כח (כי למי יש) יוצא לעשות פעולה של סולדריות. כל מי שעושה פעולות בלתי נראות של אכפתיות – אתם אדירים. אתן מדהימות.

מה יהיה?
מי יודע? בטח הכל מהכל – אפשר להניח שיהיה עוד יותר רע ומותר לחשוב שיגיע תיקון. ועד שהוא יגיע (או שאנחנו נביא אותו), האחריות מוטלת עלינו לדאוג לאחר ולנסות להיטיב. כל עוד נעשה את זה תהיה משמעות (ולכן גם אהבה). לגבי כל השאר – Bring it on.

• העיר שלי
• מוזיאון ישראל
• קאב קם
• גשר יהודית
• פלור Flor
• cca
• תיאטרון תמונע
• כיכר החטופים

>> המעצבת תמי חומסקי מתגוררת בבית קטן עם גינה בשיכון הקצינים סמוך לבית החולים איכילוב. במשך 18 שנים היא הפעילה את המותג שלה T/9 מסטודיו בקרית המלאכה ופריטים בעיצובה נמכרו בבוטיקים קטנים לקהל נאמן, אלא שהמצב טרף את הקלפים. בעקבות שינויים כלכליים ומצפוניים בהרגלי הצריכה והעדפת קנייה באונליין, שמצריכה אופרציה מסוג שונה, היא בחרה לעבור לפורמט פופ אפ, שבו עדיין קיים מפגש פנים אל פנים עם הלקוחות אך ללא מחויבות להימצאות בחלל קבוע על כל המשתמע מכך. הפופ אפ הנוכחי יתקיים במשך שני סופי השבוע הקרובים (היום ומחר 31.5-30.5, וגם בשבוע הבא, 7.6-6.6) ברחוב מנחם בגין 50 החל מהשעה 10:00. למען הסר ספק – כל הפריטים חדשים, מיוצרים במיוחד (כולל הטקסטיל עצמו) ונתפרים בארץ.

>> בית עם סקס אפיל וקפיצה קטנה לניינטיז // העיר של קרן מור
>> בית קפה מהאגדות ומקום שנותן כוח להאמין // העיר של ליאת יצחקי

1. בית רדיקל

אני אוהבת את בית רדיקל בגלל התוכן, ההיסטוריה והאדריכלות. יש קסם במבני תעשייה שמקפלים מאחוריהם סיפור שקשור לתולדות העיר. בית רדיקל מהווה מקום מפגש לרעיונות ומתקיימות בו הרצאות מעניינות, והתוכן הקולינרי מעניין גם כן.
התחייה 27 פינת הרצל

2. CCA

מרכז לאמנות עכשווית שהוא בין גלריה למוזיאון. שיתוף פעולה בינלאומי ואוצרות נבונה של ניקולה טרצי מפגישים אמנים צעירים מהארץ והעולם ומייצרים מרחב לתוכן מרתק ולחשיבה אחרת.
צדוק הכהן 20

3. בית ארקפה

עוד בניין תעשייתי שאני אוהבת בגלל ההיסטוריה שלו. בבית ארקפה ניתן עדיין לראות את שרידי המבנה הישן, שמשמש רקע למכונות קלייה וטחינה ומאפשר ממש לצפות בתהליכי הכנת הקפה. מאחור יש חצר שקטה וירוקה, שמפתיע לגלות במקום שנמצא קצת בשוליים, במקום שפחות מסתובבים בו.
הצפירה 23

4. מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

נחום גוטמן הוא אחד מהאמנים שפעלו בתל אביב ומגדירים אותה עד היום. המוזיאון בשבזי הוא כמו שמורת טבע קטנה, עם תערוכות שמצליחות להפתיע. לצד תערוכת הקבע, המציגה עבודות היסטוריות של נחום גוטמן התל אביבי, אפשר למצוא כאן תערוכות מפתיעות כמו "עור וצל", תערוכת וידיאו ארט של בן הגרי, אמן בינלאומי שעבודותיו מוצגות עכשיו. בעיניי המוזיאון הוא מקום שמצליח לקשור קצוות מקומיים ובינלאומיים.
שמעון רוקח 21

5. גן יעקב

פיסת טבע במרכז העיר, שלמרות מיקומה נמצאת בכל זאת קצת בשוליים ונסתרת מהעין. אני אוהבת את האדריכלות שתכנן יעקב רכטר, את השקט ואת הצמחייה, ובמיוחד את פריחת הוויסטריה.

מקום לא אהוב בעיר:

הצומת שמול תחנת רכבת סבידור, פיסת קרקע שגובלת בכבישים סואנים ואינה ידידותית להולכי רגל. מקום מוזנח, עצוב ולא מטופח שנופל בין הכיסאות של הרשויות המקומיות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"העיקר זה המילים", המופע של יוני רכטר ותזמורת המהפכה. הייתי במופע הראשון מתוך שלושה, שכל אחד מוקדש למשורר מרכזי בחייו של רכטר – דליה רביקוביץ', אברהם חלפי ועלי מוהר. רכטר מעלה לבמה מוזיקאים אורחים, שמעניקים פרשנות חדשה לשירים, ולמרות שבמופע אין שום איזכור לפוליטיקה – כשהמוזיקה נדמה והקהל עמד להתפזר, אחד הצופים צעק בקול "את כולם" והקהל ענה "עכ-שיו", וכך שלוש פעמים. התרגשתי עד דמעות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לא יצירה מסוימת אלא עצם היצירה והעשייה. כל עשייה בכל העולמות – יצירה, התנדבות, חקלאות – כל יוזמה שהיא, בין שהיא בקנה מידה אישי ועד אירועים כמותערוכת צבע טרי. הארץ שלנו מלאה באנשים שהעשייה שלהם מעוררת השראה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כשאנו נמצאים יותר מ-600 יום מאז פרוץ המלחמה, ויש עדיין 58 חטופים בידי החמאס – חד משמעית צריך לתרום או להתנדב בכל צורה שהיאלמען מטה החטופים. אין חשוב מכך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
העיתונאית סיון קלינגבייל, שפרסמה את הספר"אני מניר עוז", ובו ראיונות שהיא ואחותה שני קלינגבייל-שילה ערכו עם אנשי הקיבוץ. הוריה ממקימי קיבוץ ניר עוז, ובספר היא חוזרת אליהם ואל צורות ההתיישבות השונות שיש לנו, העיר והכפר, ומראה שכולנו קשורים. חשוב להכיר את ההיסטוריה והסוציולוגיה של מדינת ישראל.

מה יהיה?
אני מאמינה שאם נצליח לגרום לשינוי בבחירות הקרובות, נתקן, נבנה, נקים ונשקם את המדינה. אבל כל אחד צריך לדאוג לכך באופן אישי, להביא את השכן הפסימי, הילד שלא מתעניין בפוליטיקה ואת הקרובים שבחו"ל וכל המתלבטים כדי לגרום לשינוי. אני לא אומרת במי לבחור, אבל שינוי צריך להיות כדי שנוכל לבנות משהו חדש וטוב. כמי שנמצאת בעולם השכול כבר 30 שנה, לאחר ששכלתי את שני אחיי, אני מאמינה שבמלחמה אין תוחלת אך בסופה יכולה להיות תקומה. יש תוכניות לשיקום ואנשים שיכולים להוציא אותן לפועל לו רק תינתן ההזדמנות.

• העיר שלי
• אופנה ישראלית
• בית רדיקל
• cca
• ארקפה
• מוזיאון נחום גוטמן
• גן יעקב

1. רחוב שינקין

הרחוב שלי בעשור האחרון, ששינה את פניו מיליון פעמים בתקופה הזו ואני אוהבת כל פינה בו – החל מהקפה של הבוקר, היין במנו וינו, הדרינק והגבינות על הספסל בעדינה אחר הצהריים (שהציל אותי בימי הקורונה), גינת שינקין שלמדתי להכיר מאז שנהייתי אמא, והשדרוג החדש עם המתוקים של אלון שבו. מעל כל אלו נמצאת השקיעה ברחוב ביום שישי לפנות ערב, שגורמת לי לנשום מחדש וממלאת את ליבי.

2. Bini Bouquet

חנות פרחים שהיא עולם ומלואו. אני אוהבת לפקוד אותה ולבחור זר בעצמי, אבל תכלס יש לי מנוי וכל שבועיים אני מקבלת זר בהפתעה בשישי בבוקר ונפעמת ממנו כל פעם מחדש.
נחלת בנימין 108

View this post on Instagram

A post shared by BINI BOUQUET (@bini.bouquet)

3. גן קריית ספר

המקום הכי קסום בעיר, מלא בפינות חמד מתוקות כמו בריכת הדגים. אני פוקדת את הגינה כמה ימים בשבוע והיא מספקת לי אסקפיזם קטן מרעשי העיר.

4. בטשון

ביום זו המקום לקנות את הדגים הכי טריים וטובים שיש, בערב זו מסעדה עם הווייב הכי פאן שיש. כל מנה וואו והפאי לימון הכי טעים שאכלתי בחיים.
קרליבך 29

5. המרכז לאמנות עכשווית (CCA)

יעד מושלם ומלא השראה לטיול בוקר בשבת. אני מגיעה לשם לכל תערוכה, והביקור שם תמיד פותח את הראש, מעורר דיון ומרגש.
צדוק הכהן 2

View this post on Instagram

A post shared by CCA Tel Aviv-Yafo (@ccatelavivyafo)

טל גולני היא אמנית ואוצרת משנה של עיצוב טרי, יריד צבע טרי. תערוכת היחיד שלה "באין דורש" תפתח בבית האמנים ירושלים בשבת הקרובה (11.3) ותעסוק בשרידי מלונות נטושים.

• העיר שלי
• אמנות
• אמנות ישראלית
• תערוכות
• שינקין
• קריית ספר
• cca

1. יד המעביר 29

למרות ששנים הכחשתי כששאלו אותי, לא גדלתי בשינקין או ברחוב החשמונאים, גדלתי בתל אביב אבל בעצם בהדר יוסף, ברחוב יד המעביר. ׳האדר יוסף׳, כמו שאומרים, היא בעיניי היפה שבשכונות עבר הירקון. כשהייתי קטנה התביישתי בה, כי רציתי שגם ההורים שלי יהיו אמנים מטיומקין, ושיהיה לנו בית ציורים מגואלים בדם של גרשוני או ג׳וינטים בקופסא של אבא. ככה זה היה אצל החברות שלי מבית ספר לטבע שגרו במרכז. היום בדיעבד, אחרי שכל ההורים ההם התגרשו, אחרי שהחברות גילו שאין להן ירושה, ואחרי שפגשו בשנית איזה מאוננן רנדומלי בחדר המדרגות של הבניין – הבנתי שהדר יוסף הייתה אואזיס מצוין לגדול בו. מקום בו היה אפשר לרשום במכולת ולהסתובב חופשי ללא השגחה הורית. לאכול פלאפל מדהים ברחוב גטו ורשה, לשוטט בין קהילות השואה האחרות ולהתגלץ׳ במגלשה של פארק פרנקפורט.
עוד קצת פרטים על השכונה הצפונית

2. הגן הבוטני

למדתי בטבע כאמור, עוד לפני שזה היה בהגרלה, והעברתי את ההפסקות עם החיות בגן הזאולוגי שמאז נסגר או כאן. ליד בית הספר, מלבד הכנסיה הרוסית, יש גן בוטאני קסום אותו הכרתי לראשונה בשיעורים שהיינו עוברים שם. מאוחר יותר לשם היינו מתפלחות עם הבנים מהשכבה מעלינו שהיו מעשנים שם סיגריות. ספציפית ליד הביצה איפה שהצפרדעים. לגן יש צ'ארם של דל תקציב ואווירה של פדגוגיה ים תיכונית. ועד היום אם אני רואה אלון מצוי, אלון תולע, אלה ארצישראלית או קטלב אז למראה הצמחים אני נזכרת בריח האפטר שייב של הבנים מכיתה ט׳ וליבי מתמלא נוסטלגיה.
הרצל 155

3. קופילאב

לפני כמה חודשים עברתי לשכונת שפירא ולקחתי סטודיו בקריית המלאכה. ממיקומי החדש אני חייבת לציין שאין ספק שהמקום החדש האהוב עליי הוא בית הקפה ״קופילאב״. אני בחורה של קפה בחוץ בבוקר לפני שמתחילים את היום ובדיוק מה שאני צריכה זה את הקפה המושקע והשיחות היפות עם עזי ונווה אשר פוגשים אותי בכל מיני מצבי צבירה ומעירים אותי לחיים. זהו בית הקפה של קריית המלאכה והוא מקום שכולו לב. הקים אותו דולב, בנו של עזי, אשר לפני שנתיים נפטר מסרטן צעיר ואחרי מאבק ממושך. ולזכרו, החליט האב לשמור על המקום וככה להחזיק בזיכרון. מלבד קפה טוב, זה מקום טוב לפתוח בו את הלב ולקבל קצת בחזרה.
הר ציון 108קפה ספציאליטה: בתי הקפה עם הקפה הכי טוב בתל אביב

4. CCA

המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב יפו הוא המקום הכי מדויק לאמנות עכשווית בעיר לטעמי. מאז הקמתו (1995) ועד היום זה מקום שאני הולכת אליו כדי לקבל השראה ולספוג קצת אווירה של חו״ל. בגלל מיקומנו האזוטרי בעולם, המרכז תמיד הצליח להביא לכאן תערוכות של אמנים צעירים שנייה לפני שהם התפרסמו. בימים אלה, שאמנים בינלאומיים פשוט לא מוכנים לבוא ולהציג פה יותר, התפקיד של המרכז שמצליח עדיין להיות אקס-טריטוריה – משמעותי מאי פעם. המרכז הוא קטליזטור לדברים אחרים כמו אירועי תרבות-קצה ותכניה עשירה בפרפורמנס, פסטיבל מחול, ואפילו לכמה חודשים התקיים שם מועדון סגור של אמנים לאמנים שעזר להפיג את הבדידות של הקורונה וסגירת עולם התרבות. החודש יש שם תערוכה נהדרת של רונה יפמן באוצרות של תמר מרגלית שמוקדשת לחייה של נתיבה בן יהודה.
קלישר 5

5. נילוס

גרתי ארבע שנים בניו יורק וכשחזרתי הדבר שהכי התגעגעתי אליו הוא בר תל אביבי שמרגיש כמו בית. ברור שהנילוס לא צריך אותי שארים לו כי הוא מסתדר יופי לבד. אבל בשבילי זה מסוג המקומות שמתקיימים רק בעיר הזאת ובגללם כיף לחזור הביתה וטוב לגור בת״א. בר נוצץ שתמיד אני יכולה להגיע אליו לבד וכבר אמצא עם מי לדבר. אני יכולה לבוא לשבת בו שמונה שעות ברצף מבלי לשים לב לזמן, לעבור בין שולחנות כי פגשתי חברים מהיסודי, מהלימודים, מהקולנוע, מהאמנות, מהמלצרות או סתם מהחיים. גם תמיד נורא יפה בנילוס, כי כל סידור פרחים יפה כמעט כמו האנשים שיושבים מסביב לשולחן.
אלנבי 33

רות פתיר תשתתף בשבוע הבא בפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים 24/26.5.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• הדר יוסף
• פארק החורשות
• נילוס
• cca

• Facebook
• Twitter
• Email

"העבודות שלי מחפשות את הקצוות של הסכסוך. אני לא מראה את הדבר עצמו אלא מראה עד איפה גלי הסכסוך מגיעים", מיטיב לתאר גסטון צבי איצקוביץ את המנעד הפוליטי המאופק והחכם של עבודותיו. אחת הסדרות שתוצג בתערוכתו החדשה "קינון", שתעלה בשבוע הבא במרכז לאמנות עכשווית, נקראת "כרוניקה של שינויים", ומוצגת בה התחלתו של מחקר מעמיק שאיצקוביץ עורך על הבול הפלסטיני. הבולים מצולמים, מוגדלים ונחתכים ותוך כך נחשפות פעולות שבוצעו בבול עצמו אחרי הדפסתו. "ברגע שפרסמו את הבולים הפלסטיניים הראשונים, אחרי הסכמי אוסלו, התחיל ריב על הבולים בין הישראלים לפלסטינים. לישראל היו דרישות לגבי איך ומה אמורים להראות על הבולים ולפלסטינים יש תפיסה אחרת בעניין זה. פעולת הצילום מראה תוספות ומחיקות מאוחרות: חותמות, השחרות, אפילו שינוי של סוג המטבע בוויכוח על נרטיבים. הבול הוא שדה קרב פוליטי ותרבותי".

גם בשלוש הסדרות הנוספות שיוצגו בתערוכה מציג איצקוביץ בפני הצופה פרקטיקות של השתלטות וכינון זהות במרחב הפיזי והתרבותי. בסדרה המתמשכת "נטיעות", למשל, הוא מציג עצים צעירים שזה עתה ניטעו על ידי קק"ל באירועי נטיעות המוניים. "מיד אחרי שהקהל מתפזר אני מצלם את המגע של העץ המאוד עדין וקטנצ'יק עם האדמה. הנטיעות הן דרך לסמן ולהשתלט על המרחב. גם כאן אני מעדיף לא לצלם את המחסום כזירת ההתרחשות של הסכסוך, אלא צורות תרבותיות שדרכן מפתחים רעיונות לאומים ותרבותיים. כל התערוכה הזאת, שנקראת 'קינון', עסוקה בבנייה של מרחב, של בית ושל הרס, משני הצדדים".

איצקוביץ (41), בעל תואר שני בצילום ואמנות מבצלאל, הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם – בין השאר במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, מוזיאון MACRO ברומא ועוד, וזכה בפרס ע"ש ג'רארד לוי לצלם צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2008) ובפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות הישראלי (2010). העבודה המרכזית בתערוכה החדשה היא הצבת וידיאו של חמש הקרנות מתוזמנות עם חמישה ערוצי סאונד שנקראת "העיר רוואבי". רוואבי, המכונה גם "מודיעין הפלסטינית", היא העיר המתוכננת הראשונה (והיחידה בינתיים) בפלסטין. בהקרנות מופיעים חמישה סתתים שעוסקים בחיפוי מסורתי של הבנייה המודרנית ברוואבי. "בניית רוואבי היא רגע חשוב, מדהים, מכונן שהלוואי שיביא איזשהו שינוי והתפתחות מקומית. מקום כזה יכול להוריד כמה שכבות של סטריאוטיפים, של מבט שהוא מכוון מראש. מקום שיכול לתת מרחב מחיה ותנאים אחרים לגמרי".

מה משך אותך לרוואבי?

"כשפגשתי את רוואבי בפעמים הראשונות נדהמתי מהמודרניות שלה ומנגד מהבחירה בסיתות הידני, האטי והעתיק, שהוא עבודה יומיומית וחזרתית. היה משהו בקונטרסט שמאוד סקרן אותי, לצד הצליל של הסיתות על רקע העיר הכה שקטה, הלא מיושבת עדיין. אלו דברים שהם מעבר ולפני כל מה שדיברנו קודם. המפגש שלי, של אמן, מול מקום, אלו הדברים שמושכים אותך דבר ראשון. הנראות של המרחב שבו הם מסתתים מאוד עניינה אותי".

כלומר המבט שלך הוא קודם כל אסתטי?

"הדברים לא מנותקים זה מזה, הרי לא ירדתי לרחוב ומצאתי קיפוד ואמרתי: 'איזה יופי, קיפוד ברוטשילד'. בחרתי לנסוע לרוואבי, לעיר הפלסטינית המודרנית הראשונה. אני מבין את המשמעות של מהי העיר ומהו הסיתות, ואולי מה שאמרתי עכשיו זה מה שמבדיל ביו צלם שיוצא ומחפש אטרקציות ומחפש את הדברים היותר אקזוטים לעבודה של אמנים־צלמים, שכאשר הם עומדים מול סוגיות פוליטיות יש להם המודעות, המחקר וההבנה של מה אתה עושה ואיפה אתה עושה את זה".

התחושה היא שכל פריים בישראל, לא משנה של מה, הוא פוליטי ואף הולך ונעשה יותר ויותר פוליטי.

"אי אפשר להסתכל על שום נוף ולהתבונן בו דרך מבט רומנטי ותמים, והדבר הזה נכון פי אלף למקום שבו אנחנו חיים".

מן הסתם זה לא תקף רק לנוף, אלא גם לדיוקנאות, כמו דיוקנאות המתנחלים שהצגת בעבר.

"אותו דיוקן של מתנחל יכול להיראות אחרת לגמרי למישהו שלא מכיר את התופעה או למישהו שמכיר את התופעה ומתנגד לה. ברור שאין צילום תמים, הכל פוליטי. הבחירה להראות משהו היא פוליטית".

גסטון צבי איצקוביץ, "קינון", CCA, קלישר 5 תל אביב, פתיחה בחמישי (18.8)

• קק"ל
• בולים
• גסטון צבי איצקוביץ
• קינון
• נטיעות
• cca
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• כרוניקה של שינויים
• אמנות
• תרבות