• Facebook
• Twitter
• Email

הטמבורייה הכי טובה

סלמה 40

בזמן שכל הספרים הפכו למעצבי שיער וכל הפיצריות לבתי אוכל איטלקיים, רק טמבוריות העיר שמרו בגאווה על הצביון הצנוע משנות ה־50. אנשי הטמבוריות לא צריכים להתנצל על דבר: יש להם את הידע ואת הכישורים שאף אחד מאיתנו לא טרח לרכוש, והם בהחלט נהנים מעמדת הכוח שניתנה להם. אלה מהטמבורייה בסלמה 40 אמנם מבינים שאתם לא יודעים חצי דבר על הברגה ועל צבע אקרילי, אך ישמחו להסביר לכם עליהם ללא שמץ של התנשאות. עם יד על הלב, לא בטוח שהייתם עושים אותו הדבר במקומם.← סלמה 40 תל אביב

[tmwdfpad]

מילה של תל אביבי: השיפוצניק הכי אמין

יובל דישון

שמעון משל, בעלי הבר פיקוק: "אני עובד עם יובל כבר ארבע שנים. האמינות שלו באה לידי ביטוי בכל דבר – החל מזמן התגובה, דרך התמחור ועד המקצועיות. אך מעבר לכך שהוא מאוד מקצועי, יובל הוא אדם שקל לעבוד איתו וניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות".
4468977־03

חנות האופניים הכי טובה

אופני עוז רבי

דפקו לכם את האופניים בפעם השלישית השנה? חסכו את החיפוש המביך אחריהם בנווה שאנן (כולל מפגש מוזר עם הגנב ובקשת ההנחה ממנו, כי זה אשכרה האופניים שלכם), ופנו ישר לעוז ודוד רבי מחנות האופניים הוותיקה בלוינסקי, שיציעו לכם דגם חדש במחירים סבירים למדי וגם יסבירו לכם באדיבות כיצד למנוע את הגנבה הבאה. טוב לכיס, מצוין לאגו.← לוינסקי 68 תל אביב, ראשון־שני ורביעי־חמישי 8:00־18:30, שלישי ושישי 8:00־14:00, 6888008־03

מעבדת הטלפונים הכי מתחשבת

Fix Phone

היתרונות של Fix Phone על פני מתחריה הם משלוחים חינם בתל אביב, אופציה להחלפת רכיבים קטנים במכשירי אייפון ללא צורך בהחלפת לוח האם כולו, והכי חשוב – מוזיקה טובה המנוגנת במעבדה לאורך כל שעות היום ומרוממת את רוח העובדים, הלקוחות והמכשירים המאושפזים.← לאונרדו דה וינצ׳י 9 (פינת קפלן 12) תל אביב, ראשון־חמישי 10:00־20:00, 705999־700־1

הגרפיטי הכי מרגש

Search On של Dede בשבזי פינת כנרת

אמן הרחוב Dede יצר כמה מהעבודות המרשימות בתחום בשנים האחרונות, בהן מטרת הענק שצייר בתקופת צוק איתן והשיניים שהצמיח למתחם הדולפינריום. אנחנו מחבבים יותר דווקא את העבודות הצנועות שלו, שהופכות כל קיר מתפורר לפינה קסומה ומשתלבות בסביבתן כאילו צמחו באופן אורגני מתוך הבטון והסיד והופכות את המרחב האורבני לצבעוני ומסקרן הרבה יותר. קראש רציני במיוחד נרשם על היצירה Search On, שהפציעה בנווה צדק רק בפברואר האחרון והפכה מיד לדבר החביב עלינו בשכונה.

A photo posted by Dede (:::[]:::) (@dede4bandaid)onFeb 21, 2016 at 8:57am PST

ההוסטל הכי נורמלי

הוסטל אברהם

עם מוטו מפתה כמו "תפסיקו לעבוד ותתחילו לטייל" ועם שם המרפרר ישירות למכניס האורחים הכנעני הראשון, אחיו הצעיר החדש של ההוסטל הירושלמי האהוב כמעט עושה חשק לצאת לחופשה בעיר מגוריכם. החדרים אמנם רחוקים מלהיות מעוצבים או מהודרים, אך הם נקיים, נוחים ומאובזרים, האווירה כיפית וארוחת הבוקר כלולה במחיר הסביר לחלוטין. חדר משותף מ־102 ש"ח, חדר פרטי מ־350 ש"ח, דירה מ־585 ש"ח.← לבונטין 21 תל אביב, 6249200־03

הקיוסק הכי מספק

אף פעם לא מאוחר

ברחוב יהודה הלוי מסתתר קיוסק עם ממתקים כה שווים שאפשר לחשוד שמדובר באחיו הקטן של שווייצריה הקטנה, עם שלל מציאות מתוקות ומלוחות שכלל לא ידענו שאפשר להשיג בעיר. במקפיא תמיד יש טעמים נדירים יותר של מוצרי בן אנד ג'ריז, ולמיקסום המנצ'יז (תחום שאסור לזלזל בו) – גם ג'אנק פוד קפוא כמו כדורי בטטה ושניצל תירס. המלצה חמה מאיתנו – ממרח מלטיזרס. אתם עוד תודו לנו (ואחר כך ממש ממש תצטערו על זה).← יהודה הלוי 95 תל אביב, 5662632־03

חלל העבודה הכי אטרקטיבי

WeWork

אם יוצאים מנקודת הנחה שסביבת עבודה יצרנית, מעוצבת, מפרה ועדכנית היא מה שאתם צריכים כדי להתקדם עם הפרויקט שממתין בסבלנות על הלפטופ שלכם, ראוי שתמירו את השולחן המתנדנד בבית הקפה מתחת לבית בחלל עבוודה מושכר. מתחם WeWork בדובנוב מציע אפשרויות התמקמות ורסטיליות, שירותי משרד מגוונים ואווירה סבבית אך עניינית, ואף ניחן בשיק חו"לי סופר קולי. זה המשרד שתמיד חלמתם עליו והמקום הנכון ביותר להעביר בו את היום. ←דובנוב 7 תל אביב, 3053*,wework

הספסל הכי מבוקש

מול טוני וספה באלנבי

יש שעות שבהן קל יותר למצוא חניה מול סביח טשרניחובסקי מאשר לדחוף חצי ישבן לספסל הצמוד לסניף הפיצה של טוני וספה באלנבי. המתחרים: סקייטרים במאנצ׳, זוגות בגילים מתקדמים שזה עתה סיימו מסע מפרך לאורך שדרות רוטשילד וכמובן הומלסים. הפרס הגדול: רגע של נחת במיקום מרכזי בעיר (מטר מהברקפסט!). שיהיה בהצלחה.← אלנבי 118 תל אביב

לעמוד הבא

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• מיוחדים
• פארק החורשות
• קיוסק אף פעם לא מאוחר
• הנסיף הקטן
• חוף רדינג
• הכי טובים שיש
• טמבורייה
• קריית ספר
• WeWork
• טוני וספה
• גרפיטי
• Dede
• מלון נורמן
• הכי טובים בתל אביב 2016
• אברהם הוסטל

• Facebook
• Twitter
• Email

"הם ריצפו גן עדן והקימו חניון", שרה ג'וני מיטשל, ומאוחר יותר, גם הקאונטינג קרואוז עם ונסה קרלטון. גם המשורר התל אביבי אורן עילם כותב שירים על חניונים, אבל אצלו זה במובן הליטרלי. את “ספר השירים" החדש שלו תוכלו למצוא על קירות חניון הוורד ברחוב גרוזנברג. עילם הוא משורר רחוב שמרסס את הפואטיקה שלו על קירות ומדרכות העיר, ומתעד את מעלליו בעמוד הפייסבוק שלו – “שירה בקבלנות".

הכל התחיל לפני כמה שבועות. עילם נכנס לחניון עם מכוניתו. זה היה המקום האחרון שבו חשב למצוא שת"פ אמנותי. “בעל החניון ראה שיש באוטו שלי סטנסילים של אותיות ושאל מה זה. הסברתי לו, הצעתי שארסס בחניון איזה שיר, הוא עף על הרעיון והחלטנו לעשות מזה פרויקט. הוא בעל חניון מחוספס כזה ואני משורר, זה חיבור מעניין". האמת היא שהשילוב בין
חניון אפרפר לשירה של עילם הוא כמעט טבעי, שכן שיריו – כגון “עישון" או “תאנת דרכים" – נטועים בהוויה העירונית היומיומית. בינתיים הוא כתב שישה שירים בחניון, ויש לו כוונה לפנות גם למשוררים נוספים ולהפוך את החניון ל"אתר שירה", כפי שהוא מכנה זאת.

שירת אימוג'י

השיר שמלווה את הנהגים הנכנסים, “שירי אהבה", דן בנושא חוזר בשיריו של עילם – מבוכה. הרגש הזה הוא שהניע אותו להציג את השירה שלו על קירות העיר ולא בערבי שירה. “הרבה פעמים בערבי שירה אנשים באים, מתרגשים ומכבדים זה את זה, אבל בסופו של דבר זה משכנע את המשוכנעים, ולי באופן אישי קשה להקריא את השירים שלי, זה מביך אותי מאוד".

ושירה בפייסבוק?

“אני מאוד מובך גם מזה. אני ממש לא מזלזל בזה, ויש שם אנשים שכותבים טוב, אבל עצם הפורמט הוא בעייתי בעיניי. יש בזה משהו קל מדי. יש שם עומס תכנים ועומס רגשי – רואים משהו מצחיק ואז מקומם ואז פוליטי ואז עצוב, וקשה מאוד לעורר רגש במסגרת הזאת. ברחוב, לעומת זאת, השירים תופסים את האנשים כשהם לא מוכנים, הם כופים את עצמם עליך, כמו כאפה. אי אפשר לגלול או למחוק כמו בפייסבוק. זה מעורר דיון, זה נוכח. הכפייה על אנשים בהקשר הזה היא לא דבר רע, היא מנענעת קצת את אמות הספים".

מדינת הגרפיטי פלורנטין

אחרי שסיים את התואר במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, התחיל עילם לרסס ברחבי תל אביב וירושלים. להבדיל מכותבים מרססים רבים אחרים, הוא לא עובד ידנית אלא עם סטנסילים חתוכים בלייזר, המאפשרים לו לכתוב טקסטים ארוכים בלי בעיה. באחד הפרויקטים האחרונים שלו, למשל, הוא חיקה את הפורמט הגרפי של פרויקט “שירה על הדרך" של העירייה, ושיבץ שירים שלו ברחובות העיר כאילו בחסות העירייה.

“בגרפיטי של הכתיבה, בניגוד לגרפיטי של הציורים, אין קהילה", הוא מסביר. “היא בין שתי ברנז'ות – כותבי הפייסבוק ואמני הרחוב – למרות שהיום העיר מפורקת בטקסטים". ההצפה והאופן האגבי שבו שירה ואמנות רחוב מתקבלות כיום בתל אביב, הובילו את עילם לפעול לאחרונה יותר מחוץ לעיר. “פלורנטין כבר הוכרה כאתר גרפיטי על ידי העירייה. לא ממש מוחקים שם דברים יותר, ואפילו עושים שם סיורים מאורגנים בנושא. בסופו של דבר פחות מעניין אותי לרסס שם כרגע, אני מנסה להגיע לקהל אחר, שלא מצפה לזה. לעבוד ברמלה בערבית למשל או בחיפה. שם אני עושה את זה בלילה, בתל אביב אפשר ביום כי העירייה יותר סלחנית, השוטרים מעלימים עין וזה משעמם".

התוכן הוא המלך

בזמן שהשירה יוצאת לרחוב, חלק מהאמנים בתחום עושים גם את הכיוון ההפוך – אל תוך הגלריות המסחריות.משוררת הרחוב ניצן מינץ, למשל, תציג ביריד צבע טרי הקרוב, ואמן גרפיטי כמוDedeמציג בשנים האחרונות בגלריות בארץ ובעולם (או בנקסי, שעבודותיו נמכרות במאות אלפי דולרים).

התהליך הזה לא מעיד על מותו של האתוס האנטי ממסדי ושל אתוס ה־DIY שמזוהה עם הגרפיטי?

“אנשים הולכים לעשות גרפיטי כי זו הפלטפורמה היחידה שלהם לזכות בהכרה, וברגע שהם מקבלים אותה, הם הרבה פעמים מאבדים את הרצון לעשות גרפיטי. זה הגיוני לגמרי. איזו מחאה יש בעצם הפעולה של גרפיטי? נגד השוטר? נגד הפקח? זו לא מחאה אמיתית. המחאה האמיתית היא בתכנים, לא בעצם הכתיבה. להיות פעיל חברתי זה מחאה, לרסס את השם שלך על קיר – פחות".

• אמנות רחוב
• שירה
• גרפיטי
• Dede
• ניצן מינץ
• פלורנטין
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• חניונים בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

הימים ימי החלפת המילניומים, וכדי להתחבר לאינטרנט עדיין צריך לנתק את קו הטלפון. במהלך הגלישה ברשת אפשר ללכת למטבח, לסחוט כוס מיץ תפוזים ולחזור לעמוד שעוד לא נטען לגמרי. אם רוצים להוריד סרטון וידיאו, עדיף לתת לו לרדת לפני שהולכים לבית ספר ועם קצת השגחה אלוהית אולי תושלם ההורדה עד ארוחת הצהריים. בחנויות מחשבים עוד אפשר לרכוש דיסקטים. הכוכבת של כל אתר שמכבד את עצמו היא אנימציית הגיף, שנולדה ב־1987 (יוצריה קוראים לה ג'יף, אבל נו באמת) כטכניקה חדשנית לשמור בקובץ קל משקל יחסית תמונות באיכות טובה, ובהמשך זכתה גם ביכולת ההנפשה שהפכה אותה ללהיט אמיתי.

השנים חלפו, זוהרו של הפורמט הועם. איפה התינוק המרקד היום? בטח במוסד גמילה. עלייתם של אתרי שיתוף הווידיאו, שבהם סרטון מלא נטען מהר יותר מאשר אנימציה של 20 שניות בשנת 1999 הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של הגיף, או לפחות כך חשבנו לפני שטאמבלר נכנס לחיינו. בראשית העשור השני של שנות האלפיים, תחת שלטון הממים והנוסטלגיה, הדרך הכי הגיונית להגיב לכל דבר הייתה בעזרת "ריאקשן גיף" – גיף תגובה המורכב מכמה שניות שנקצצו מסרט, סדרה או סרטון. מעצבים ואנימטורים אימצו את הטכנולוגיה הישנה מחדש והרחיבו את גבולות הפורמט מעבר לפרצופים מצחיקים של סטיב קארל. השיקום הושלם כשגם בפייסבוק הבינו שאם אי אפשר להילחם בגיף, עדיף לתת למשתמשים לאמבד אותו ישירות לפיד ובלי קישור חיצוני והוסיפו לכל העסק מאגר גיפים ייעודי.

עבודתם של מעין צוריאל ו-Untay, מתוך התערוכה

כמו הגיף, גם חן חייפץ, ממייסדות מונפש – האתר לאנימציה ישראלית; ואורי דירקטור, מבעלי הבר ספוטניק, ציינו או יציינו השנה יום הולדת 29. העובדה הזו, בין היתר, היא שהובילה אותם להפיק יחד תערוכת גיפים. 11 אמנים ו־11 אנימטורים נפגשו ויצרו יחד אנימציות באורך של עד עשר שניות, והתוצאות יוקרנו בלופים בחלל הבר בעזרת מקרנים, מסכים דקים ומקלטי טלוויזיה ישנים ועבים. "בהתחלה רצינו לקרוא לזה 'דור הגיף'", אומר דירקטור. "זה פורמט שהוא פשוט ומרשים כאחד, וזה מתאים בדיוק לאווירה של מסיבה, כאמנות אטרקטיבית שמתחרה על תשומת הלב של הצופה". הקשר בין השניים נוצר במקרה, כשחייפץ, אנימטורית בוגרת בצלאל, חיפשה דרך מעניינת לחגוג יום הולדת ראשון לאתר שבבעלותה.

"האתר שאותו אני מנהלת עם דניאלה קופלר ויוני שלמון, מבקש להיות במה לאנימטורים ולחשוף את התחום בפני מתעניינים שאינם מקצוענים", היא מסבירה. "חברה שהייתה בספוטניק הציעה לי אותו כמקום מגניב שאפשר לקיים בו אירוע מעניין. כשנפגשנו הרעיון לעשות משהו עם גיפים עלה מהר מאוד ופשוט נדלקנו מזה, כי הם משלבת קלילות ורעננות לצד יצירה מקורית ומושקעת. התערוכה היא הזדמנות טובה לאנימטורים, שרבים מהם מקדישים את רוב זמנם לפרויקטים מסחריים, לעשות משהו שהוא לחלוטין אמנותי, בשביל הנשמה. יש רעב להזדמנויות כאלה".

בתערוכה "GIF: Format / Form of Art" ישתתפו, בין היתר, פילפלד ואוסי ולד ("ואלס עם באשיר"), רוס פלאזמה וענבל אוחיון, Dede וסטודיו טוטמי, חייפץ וקופלר עצמן וצמדים מעניינים אחרים, ותשלים אותה תחרות גיפים פתוחה לכל בנושא חלל (בכל זאת, אנחנו בספוטניק).

"זה לא סתם משהו נעים לעין. היצירות שישתתפו בתערוכה הן עבודות מעוררות מחשבה, מהפנטות. לא לכל אמן יש הזדמנות לראות את היצירה שלו קמה לתחייה, ואנחנו מעריכים שלפחות חלק מהמפגשים שיצרנו יהפכו לשיתוף פעולה נוסף בעתיד כי נוצרו חיבורים מצוינים", אומרת חייפץ. גם דירקטור את חפץ כבר מתכננים את התערוכה הבאה, שכנראה לא תהיה תערוכת גיפים נוספת, אלא תפנה לסוג אחר של יצירה נעה ומונפשת.

GIF: Format / Form of Art, משבת בספוטניק

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• גיפים!!!
• Dede
• ואלס עם באשיר
• ספוטניק
• עירוני
• חלל

• Facebook
• Twitter
• Email

"ונדליזם פרופר", כך מכנה אמן הרחוב Dede (דדה) את הפעם הראשונה שלו. "כשהייתי נער קפצתי לילה אחד לחצר של בית הספר שלמדתי בו וריססתי על קיר מרכזי בבניין.

לא ידעתי מה אני בכלל רוצה לרסס. הסתכלתי למעלה והיו כוכבים, אז ציירתי את מערכת השמש, בקו איקוני, פשוט סדרה של עיגולים וטבעות".

לא היה לך משהו דחוף להגיד, סתם רצית לרסס על קיר אסור?

"חזרתי מבילוי, במקרה מצאתי פחית עם שאריות ספריי, במקרה הדרך הביתה עברה בבית הספר. הכל היה 'שם'. הרגע הזה שבו אתה גם לא יודע בדיוק מה לעשות – גם צריך להגיב מהר וגם להסתכל כל הזמן שלא בא מישהו וקולט את הריח של הצבע – תפס אותי חזק".

דדה, בוגר בצלאל, הוא האיש שנתן לכם את הפלסטרים, את השיניים בדולפינריום ועוד אינספור עבודות שהפכו לחלק אינטגרלי מהעיר. ביום חמישי (3.12) הוא פותח תערוכה ראשונה בגלריה דן. אמנות הרחוב שאחרי בנקסי מחד גיסא ו־Know Hope מאידך גיסא עשתה כברת דרך ארוכה מחבורות רחוב ניו יורקיות שמטרתן לצייר יפה את היום שבו תחוסל ביריות החבורה המתחרה, והיא מוצגת, נסחרת ונשפטת כאמנות לכל דבר. אבל שאלת ההתמסחרות תהיה תמיד רלוונטית למי שממשיך לנכוח בסטריט. "הוויטרינות הגדולות שפונות לרחוב גורמות לצופה להתייחס לחלל הזה כמובלעת שהיא אמנם סגורה אבל נמצאת ממש לידו, נגישה לקהל כמו עבודות שאני עושה במרחב הציבורי", מסביר דדה, "זו תערוכה דמוקרטית. גם מי שלא יבוא לפתיחה ולא ייכנס לגלריה, אבל ילך בבן יהודה, יראה כמעט את כולה. ברגע שחציתי את קו הדלת הזאת ואני מציג בגלריה – זו כבר לא אמנות רחוב. זו אמנות. נקודה. אני לא מתיימר להכניס את הרחוב לגלריה, אבל האפשרות שאתפוס בזווית העין את תשומת הלב של הולך הרגל חשובה לי. גם אם זה לא יקרה, האפשרות עצמה מעניינת אותי".

מה ממה שמכירים באמנות שלך ברחוב ייכנס לכאן, ומה לא?

"החומריות אמנם שונה, אבל יהיה חיבור לעבודה שלי בחוץ. השתמשתי בחומרים שמצאתי ברחוב וערבבתי מדיות. יהיו גם דימויים מוכרים – פלסטרים, בתים מתפרקים, חיות מעץ וגם צילומים שצילמתי בעיר בסדנאות ואזורים מוזנחים, שעכשיו הורסים כדי לבנות מגדלים".

בכל ילד אייטיז יש איזו כמיהה למתפרק ולמתפורר, והרבה התעסקות בקו התפר שבין פרה לפוסט ג'נטריפיקציה. זה קשור לדור שהוא רגל לפני הדיגיטל ורגל אחרי?

"גם, אבל בעיקר מאיפה באת, מאיפה המשפחה שלך, איפה היית בדבר הזה שנקרא בית. לכל אחד יש חסכים ומשקעי עבר. מעבר לזה יש את המקום שבו אני עכשיו. אני אוהב את העיר אבל קשה לי להתמודד איתה. יש המון דברים שגורמים לך להרגיש חוסר ביטחון מוחלט לגבי המחר. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה ביולי־אוגוסט. זה לא הדבר היחיד שגורם לי לצייר בתים מתפרקים, אבל החוסר בקרקע בטוחה הוא לגמרי חלק מזה".

העבודות של דדה אמנם תורמות למראה ולדימוי העצמי של תל אביב כעיר ללא הפסקה, אבל אין לחולדאי טעם להתקשר לדדה ולהעניק לו את פרס ספריי הזהב. "גם אם העירייה מעלימה עין מאמנות רחוב ולא מוחקת ציורים, זה עדיין לא כמו לתמוך, ובעיניי זה צריך להישאר ככה ואפילו יותר מזה – העירייה לא צריכה להעלים עין. חלק ממה שמשאיר את הסצנה הזו בועטת וחיה הוא שהיא לא מוכרת על ידי הממסד. במקומות בעולם שכן התחילו לקבל אותה ושופכים כספים ומנופים כדי לבצע פרויקטים גדולים שמפארים את העיר, יש משהו חינני, אבל אני לא 100 אחוז מתחבר לזה וגם הקהל מרגיש את ההבדל".

מכסח הפרסומות

אמני הרחוב של היום אמנם לא מגיעים היום ברובם מהרחוב, אלא מבתים מבוססים ברחובות מטופחים, אבל האמנות עצמה היא עדיין חברתית ועוסקת במצוקותיו של האדם המודרני לנוכח שלל הכוחות הבאים עלינו לכלותינו. דדה עוסק גם ב־AD Busting – "כיסוח פרסומות", כך שאם ראיתם את בר רפאלי עם פלסטרים אול אובר הפרצוף היפה שלה, תדעו למי לפנות. ההתנגדות לפרסום במרחב הציבורי, או התפיסה שלו ככובש, הולכת יד ביד עם התפיסה של הרחוב כרכוש הכלל: "אנחנו מוקפים ברחוב בפרסומים ושילוט שצועקים עלינו. מי חוסם לי עכשיו את הנוף? מי שיש לו כסף. הוא יבנה מגדל, הוא ישים בילבורד. זכותי שלא ישתלטו לי על הרחוב ויציבו שלט, גם כי אני רוצה לראות מה יש מאחוריו וגם כי אני לא רוצה שיכתיבו לי מה לקנות. וכשאני יושב בתחנת אוטובוס, למה מנצלים את העובדה שאני קהל שבוי? למה אני צריך לשבת ליד פרסומת למשקפי שמש? גם לי מותר להביע את דעתי בפומבי, לא רק למותגים".

למה קראת לתערוכה "נא לא להאכיל את החיות"?

"יש בתערוכה כמה סדרות שכל אחת בוחנת מיהן החיות ובמה לא להאכיל אותן. מצד אחד אלו בעלי ההון, הם החיות שאוכלות אותנו ומאכילות אותנו בולשיט. בכל עבודה החיה זה מישהו אחר. לפעמים האמן מאכיל את החיה, מתלבט אם כדאי לו, ולפעמים הוא החיה שצריכה לאכול ומוכרת עבודות".

בתערוכה מוצגת סדרת הדפסי מבנים, שבמבט ראשון נראים אקראיים, אך החוט המקשר ביניהם הוא שמדובר בבתים או משרדים של אספני האמנות הגדולים בארץ. העיסוק באספנים עצמם עלה לכותרות השנה, כשפורטרטים של אספנים מקומיים הוצגו בגלריה Raw Art. דדה מסביר את ההבדל: "אני לא בא להפוך את זה לצהוב. שמו של האספן בכלל לא מופיע".

יש פה ממד של סטוקינג.

"לגמרי. אני בחוץ, מדמיין אם העבודה שלי שם – האם היא יכולה להיות בפנים, האם הוא ירצה אותה, האם אכפת לי. אני מדבר על נגישות של קהל לעבודות ובחללים האלו של האספנים מציגים את העבודות, אבל אני אפילו לא יכול להיכנס לראות אותן".

גם בתערוכה עצמה מתעסק דדה עם עצם הצגתה, עם עולם הגלריות ו"הפתיחות המפונפנות". כחלק מהדיאלוג הזה הוצבו בגלריה פסלים של מה שהוא מכנה "מאזטים" שעשויים מג'אנק שאסף ברחוב וציפה בעיסת נייר לצורות של נשנושים כמו גבינה עם זיתים, קרקרים עם מטבל גבינה וקלאב סנדוויץ'. האחרון הוצב ברחוב כמתאבן לתערוכה. "המטרה היא למשוך תשומת לב, שישאלו מה זה", הוא מסביר.

יחשבו שזה פרומו ל"מאסטר שף".

"זה לקרוא לקהל שמכיר אותי מהרחוב, זה שלא קורא עיתונים, לבשר שיש לי משהו חדש והנה טעימה קטנה ממנו, ואני אשמח אם תבואו לראות את השאר".

Do Not Feed the Animals עד 1.1.2016 בגלריה דן, בן יהודה 107

שיעורי בית: כמה עבודות שחייבים להכיר לפני שהולכים לתערוכה

Wind Up Teeth, מתחם הדולפינריום

"במשך שנה וחצי לפני שהוצאתי את העבודה הזאת לפועל, כל מה שראיתי זה השיניים האלו. זו נקודה אסטרטגית על החוף, אין תל אביבי שלא מכיר. התחבר לי המסר של הנשיכה הזאת בנוף, הנגיסה של אנשי נדל"ן בשטח, ומשהו בחיוך שאומר שאף שהיה כאן פיגוע, אנחנו מתקדמים.
פעמיים־שלוש במשך השנה וחצי האלו נכנסתי פנימה. לרוב המקום היה פרוץ וישנו בו הומלסים, לפעמים המועדון מהצד השני דאג שיסגרו אותו. בפנים יש את בריכת הדולפינים שמלאה בזבל והכל שם שבור והרוס. בסוף הגיע העיתוי הנכון. במשך חמישה לילות עבדתי מהקרקע עם מוטות מחוברים ורולר בקצה בגובה של עשרה מ'. עשיתי את זה לבד, כל יום קצת, מחצות עד חמש בבוקר עם פנס וירח. מדי פעם ירד עליי גשם, כל הזמן הסריח משתן. זה היה קשוח, בהחלט האתגר הכי גדול שהיה לי עד היום".

פלסטרים, ברחבי העיר

"את הפלסטר הראשון שלי עשיתי לפני שמונה או תשע שנים, בעט אדום על מדבקה צהובה קטנטנה, בגודל שני ס"מ, והדבקתי אותו על בלון שהיה בתוך פח ירוק. בלון בתוך פח זו שמחה שנזרקה, ועוד עם פלסטר. הרי אם יש לו חור זה אבוד. זה היה מאוד אינטואיטיבי בשבילי, סוג של ייצוג ויזואלי בשביל תרפיה עצמית בתקופה בעייתית בשבילי. ככל שעוברות השנים אני מגלה כמה משמעות יש לו. לא נמאס לי ממנו. מהבלון הוא עבר לארונות חשמל, הייתי סוגר את שתי הדלתות עם פלסטר. מבחינתי זה היה לסגור את הרווח, הפצע, אבל אחר כך הבנתי שזה גם מסר לחברת החשמל. משם הוא המשיך לבתים נטושים ואחר כך עבר עוד ורסיה לפלסטרים רוקדים, לפעמים הם בזוגות ומשתלבים זה בזה. אף שהם פופ ארטיים, הם עדיין עצובים בעיניי".

Stencil Specific, רחוב שוקן

"מאחורי עבודות הסטנסיל יש הרבה עבודה תיאורטית שעשיתי בעקבות קריאה חוזרת של 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני'. אני מחפש מקומות ספציפיים, מוצא את המקום שנוח להניח עליו את הסטנסיל ואז אני מצלם אותו. אני חותך לפי התמונה, חוזר לשטח כדי לשים אותו מחדש ומצלם שוב את אותו המקום. מבחינתי זה מתגבר על מחסום של הסטנסיל כי פתאום זה הופך אותו לספציפי: אני משתמש בשבלונה רק פעם אחת, בניגוד למה שבדרך כלל עושים עם סטנסיל, שזה לכתוב אג'נדה ולרוץ איתה בכל העיר ולחזור על הסטנסיל מיליון פעם. פה זה חד פעמי: בשום מקום לא תראה את זה ככה".

• דדה
• בנקסי
• אמנות רחוב
• know hope
• גרפיטי
• Dede
• דולפינריום
• רון חולדאי
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

גלריה ראשונה בישראל המוקדשת לאמנות רחוב תפתח את שעריה החודש בשכונת פלורנטין. יריית הפתיחה למקום תהיה התערוכה הקבוצתית "צוות זמני", שתיפתח ב־15.10 בהשתתפות 13 מאמני ואמניות הרחוב הבולטים והפעילים במרחב הציבורי התל אביבי. מאחורי הגלריה, הנקראת בפשטות Street Art Gallery, עומדים צלם האופנה הבינלאומי דניאל סיבוני ואלי אדרי. סיבוני מתעד אמנות רחוב ברחבי העולם זה שנים, ואף ילווה וייעץ לאמני ואמניות הגלריה בנוגע להתפתחותם המקצועית בשוק המקומי והבינלאומי. אדרי הוא הבעלים של שלוש גלריות נוספות בשכונת פלורנטין, בהן הגלריה "פחות מאלף", שכדי להנגיש לציבור הרחב את עולם האמנות מציעה יצירות מקוריות במחירים שווים לכל נפש.

"הגלריה לאמנות רחוב ממוקמת בלב לבה של זירת אמנות הרחוב המקומית: במרכזו של רחוב אברבנאל בשכונת פלורנטין, מאחורי בית הכנסת הבוכרי, המעוטר גם הוא ציורי קיר", אומר אדרי. "מטרתה היא לקיים מעין המשך טבעי לעבודות הממלאות והמחיות את קירות הבניינים שמסביבה, ובו בזמן לספק הצצה לגוונים ורבדים נוספים שלהן". אדרי ואשתו, לימור זוהר־שביט, מתכוונים לפתוח בהמשך גלריה נוספת בפלורנטין, חמישית במספר, שתתמקד באמנות נשית.

בתערוכה הראשונה שתוצג בגלריה ישתתפו אמנים שקירות השכונה היוו להם קנבס ראשון ליצירותיהם. אוצרת התערוכה היא ניצן מינץ – אמנית ומשוררת רחוב בת 26, היוצרת במרחב הציבורי מ־2008 ואף מציגה בגלריות בארץ ובעולם. יצירותיה הראשונות נתלו על עמודי החשמל הישנים ברחבי פלורנטין.

"האמנים שמציגים בתערוכה פועלים במרחב הציבורי זה עשור ומהווים חלק מדור מסוים באמנות הישראלית, שמבקש לפרוץ את הממסדיות הנהוגה בעולם האמנות", מסבירה מינץ. "מדובר בחבורה מלוכדת שפועלת ביחד ולחוד. חבריה, שכל אחד ואחת מהם מוכרים לציבור בעבודתם ברחבי העיר, מקיימים מעין זהות אמנותית כפולה: העבודה ברחוב אל מול העבודה בסטודיו". משתתפים נוספים בתערוכה הם Foma, Know Hope, Dede, Untay, Dioz, עדי סנד, Signor gi ואורן פישר.

הזמניות שבכותרת התערוכה מתייחסת לזמניות של חברי הקבוצה, שלעתים מתפקדת כקולקטיב ולעתים כאסופה של אמנים אינדיבידואלים, בהתאם לפרויקט שעל הפרק. היא מתייחסת גם לנוכחותה הארעית של עבודתם במרחב הציבורי: העשייה בזירה האורבנית איננה חוקית ואיננה נתמכת על ידי הממסד. על פי רוב זה מוליד עשייה אמנותית חתרנית ושאפתנית שמבקשת להשאיר חותם, ובו בזמן יצירות שמעצם טבען הן בנות חלוף – חלקן נמחקות או מושחתות עוד בטרם ראו אור יום. כאשר אדרי נשאל אם עצם הקיום של גלריה לאמנות רחוב אינו דיסוננס, הוא משיב: "לא מדובר בניסיון לתלוש ולבודד את אמנות הרחוב בתוך חלל גלריה צח וסטרילי, אלא להצמיח קורת גג שתשמר ותטפח אותה בתנאים המתאימים ביותר. לאפשר לה וליוצריה להתקיים ולנשום". במסגרת פעילות הגלריה, אדרי וסיבוני מתכוונים לערוך בעתיד הרצאות בנושאים שונים הקשורים לאמנות רחוב בארץ ובעולם, סיורי אמנות רחוב ברחבי תל אביב, שיתופי פעולה עם גלריות ואמני רחוב מובילים בעולם וסדנאות אמן.

"צוות זמני", פתיחה ביום חמישי 15.10, 20:00, אברבנאל 54, Street Art Gallery

• Dioz
• UNTAY
• אמנות רחוב
• know hope
• גלריה
• גרפיטי
• Dede
• ניצן מינץ
• Foma
• תל אביב
• עירוני