>> יערה קידר (תעקבו) היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, מרצה ודוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. התערוכה החדשה שאצרה, "גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה", מוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב חולון.הרצאותיה מתמקדותבקשר שבין אופנה, תרבות ואמנות. החודש היא משתתפת בערב מיוחד של האגודה למלחמה בסרטן עם הרצאתה "סיפור מסמר שיער: על אופנה ושיער״ ואל המטרה התגייסה גם האופרה הישראלית(קוד הטבה 1+1 לקוראי טיימאאוט: כובעקרח).

1. שובר הגלים ליד מלון רויאל ביץ'

הים הוא המתנה הגדולה ביותר של החיים בתל אביב, הוא היה חסר לי תמיד בשנים הארוכות שבהן לא גרתי בארץ, ובכל פעם שקצת כבד לי על הלב אני הולכת לשבת מול הגלים ולנשום. אחד המקומות האהובים עליי הוא שובר הגלים שליד מלון רויאל ביץ’, שגיליתי בזכות בן הזוג שלי אדם. שם, על הסלעים בלב המים, מתרחקים פתאום מכל ההמולה. הים נעשה רגוע יותר בזכות השובר, והתחושה היא של אי קטן בתוך העיר. מקום רומנטי שאפשר לשבת בו, להתרחק לרגע מכל הטירוף, לחשוב על העולם ולקוות לטוב.

2. החייט: שלומי ענתבי

שלומי ענתבי הוא בן למשפחת חייטים תל־אביבית, בעלי בית המלאכה"החייטים: ענתבי". דרכו התחילה לצד אביו יוסף ז"ל, חייט יליד חאלב שבסוריה, שלימד אותו את סודות המקצוע. לאחר שסיים ללמוד בשנקר, הצטרף שלומי לאביו בסטודיו והשניים עבדו יחד במשך עשרים וחמש שנה. בעוד האב התמקד בבגדי גברים, שלומי התמחה בבגדי נשים: חליפות, שמלות ערב וכלה, ולאחר מכן הצטרף לעבודתו של אביו בבגדי גברים. בבית המלאכה של משפחת ענתבי נבנתה מסורת של תפירה אישית, מחליפות גברים ושמלות ערב ועד שמלות כלה, ועל הדרך עוסקים בסטודיו בתיקונים ועבודות יד.

שלומי ממשיך לתפור בגדים בהזמנה אישית, תוך הקפדה על מלאכת החייטות הקלאסית, אמנות נדירה בעולם ההולך ומתרחק ממנה. בשנה שעברה איבדתי בהפרש של שבועיים בלבד שני עמודי תווך בחיי: את אבא שלי גדעון ואת המנטורית שלי תמרה יובל ג׳ונס, שאותה פגשתי לראשונה כסטודנטית בשנקר, כשהיא לבושה בחצאית עשויה כולה מעניבות גבריות. החצאית הייתה כל כך יפה ורק לימים היא סיפרה לי שתפרה אותה מעניבות של אביה שנפטר. אחרי מותו של אבי מצאתי בין חפציו שק מלא עניבות. בהשראתה של תמרה ביקשתי משלומי ענתבי, איש בעל ידי זהב ויכולת נדירה להגשים חלומות, להכין לי חצאית מהעניבות שעברו אלי בירושה.
בעלי מלאכה 12 תל אביב

3. האגרוף בקולנוע פאר

אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאני אהיה בן אדם שאוהב ספורט הייתי כנראה צוחקת בקול. אבל לפני כמה שנים, בזכות המאמנת שלי, שלי אבירם, למדתי לאהוב ספורט ואת התחושה להיות חזקה. כשפרצה המלחמה חיפשתי מקום לברוח אליו ולפרק בו את הפחדים. ככה גיליתי את הסטודיו לאגרוףboxing2fitnessאצל בן שר בקולנוע פאר. מאז האיגרוף הפך בשבילי למקור כוח, השראה וריפוי של ממש. נכנסתי לשם חסרת ביטחון – מה לי ולזה? ואני אומנם רחוקה מלהיות מקצועית אבל גיליתי איך כל אימון מסתיים בתחושת ריחוף. בסטודיו, שבו מאמן גם ישראל אוגלבו, גיליתי שאגרוף הוא עולם שלם, שרחוק מהדימוי של "לתת מכות". זה ספורט של תנועה, ריקוד וריכוז, שבמרכזם שליטה בגוף ובנפש. וחוץ מזה, זה הספורט עם הסטייל היפה ביותר: הבגדים, הנעליים והכפפות הם עולם שלם של אסתטיקה שמשפיעה גם על מעצבי אופנה ואמנים בכל העולם.
ישעיהו 1 תל אביב

4. בוטיק 5

עיצוב ישראלי יקר ליבי ואני מאמינה שהוא חלק חשוב בתרבות העירונית. לכן בוטיק 5 הוא מקום שאני אוהבת במיוחד: חנות שמציעה מבחר עכשווי של מעצבים ומעצבות מסצנת האופנה המקומית במקום קטן, מוקפד ואינטימי. עינת שרייבר, שהקימה את בוטיק חמש לפני יותר מ-15 שנה, בוחרת פריטים שיש להם גם פשטות וגם סטייל שמתאימים ליום יום בתל אביב. המסירות של עינת היא בעיניי אות כבוד לעובדה שיש למעצבים כאן כל כך הרבה מה להציע וחשוב לתמוך בהם, במיוחד בעולם של אופנה מהירה, רשתות מחו״ל ומותגי יוקרה בין-לאומיים.
לינקולן 5 תל אביב

5. המגדלור

אחת האהבות הגדולות בחיי היא ספרים. התמזל מזלי להוציא עד היום ארבעה ספרי תערוכות ומרגש אותי שאנשים עדיין רוצים להחזיק ספר, לדפדף בו ולקרוא. חנות ״המגדלור״ היא המקום לאנשים שאוהבים ספרים, ובעיניי היא יותר מחנות ספרים: היחס האישי של הצוות, ההמלצות המדויקות תמיד, והאפשרות להגיע לשם למפגשים ולסדנאות כתיבה, להשקות של ספרים ולאירועי תרבות אחרים. בעולם שהופך דיגיטלי ובנוף עירוני שהולך ומאבד את החנויות הקטנות שלו, המקום הזה הוא באמת מגדלור.
מקווה ישראל 18 תל אביב

6. אוניגירי-יה

יש לי ילד שרק בטעות לא נולד ביפן: הוא חובב אנימה ומנגה, סרטים וסדרות יפניות ובמיוחד חובב אוכל יפני. אוניגירי הוא אחד המאכלים הכי אהובים והכי יום-יומיים ביפן: כדורי אורז עטופים באצה. הם מוזכרים בכתבים מהמאה ה-11 ושימשו במקור את הסמוראים כארוחה ניידת בקרב. בהמשך הם הפכו לאוכל רחוב עממי שנמצא בכל פינה ביפן, בפורמטים אינסופיים של מילוי וטעם.בפלורנטין מצאנו את “אוניגירי־יה”: מקום קטן שהקימו יחד שרונה הישראלית ובעלה יושי שהגיע מטוקיו. החנות מציעה אוניגירי שמוכן במקום בידיים מיומנות, לצד סלטי אטריות, קופסאות בנטו וקארי יפני. העיצוב מינימליסטי עם קליגרפיות של יושי על הקירות והכול נטול גלוטן.זה מקום שכיף לעצור בו, לקחת אוניגירי לדרך או לשבת על ספסל ברחוב פלורנטין ולהרגיש לרגע קטן ביפן.
פלורנטין 36 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אין לי מקום אחד ספציפי אלא תופעה שחשוב לסמן: למרות שמוסדות התרבות מחויבים לדרישות רשמיות של הנגשה, בפועל מקומות הישיבה המיועדים לנכים באולמות רבים ממוקמים בצדי האולם או בשורות הקדמיות בלבד, לעיתים קרובות בזוויות צפייה פחותות ובאופן שאינו משתלב בהרמוניה עם שאר הכיסאות. התחושה של בעלי המוגבלויות, ובצדק, היא שמדובר בפתרון מקומם המתעלם מחוויית המשתמש ותורם להרגשה שנכים הם עול על האולם ולא קהל שווה זכויות. אני חושבת שקיים צורך מהותי בגישה חדשה המשלבת חשיבה עיצובית ושיתוף הציבור ליצירת מרחב תרבותי שוויוני.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מה שאבי בללי עושה, אבל במיוחד "מטבח אקוסטי" של נקמת הטרקטור.אני מעריצה את נקמת הטרקטור מאז גיל 15, כשהייתי בורחת מהבית במושב כדי להגיע בדרכים משונות להופעות שלהם. בכל פעם מחדש זו חוויה שנוגעת בי עמוק, מוזיקה שהולכת איתי גם הרבה אחרי שהאורות כבים. לאחרונה הייתי במופע ״מטבח אקוסטי״, שחוגג את האלבום האייקוני מ־1996.

המופע שילב כמיטב המסורת רביעיית מיתרים וביצוע של פרק מתוך “רכבות אחרות” של המלחין היהודי סטיב רייך. זו יצירה שנכתבה בסוף שנות ה־80, ומשלבת קולות רכבות, דיבור מוקלט ונגינת מיתרים. רייך כתב אותה מתוך זיכרון אישי: כילד שנוסע ברכבת בניו יורק במלחמת העולם השנייה, ותוך מחשבה על רכבות אחרות, אלו שהסיעו ילדים יהודים באירופה למחנות. היה קשה להקשיב לקטע הזה מבלי לחשוב על הסיטואציה שלנו, בטח כשבמהלך היצירה יש גם קטעים שנשמעים כסירנות. זה היה שילוב של כאב ויופי, של זיכרון ושל נוכחות עכשווית.

בללי הוא בעיניי יוצר שהמסירות שלו ליצירה היא חסרת תקדים. כבר מעל ל־30 שנה הוא מוכיח בכל הופעה מחדש עד כמה הוא מחויב לאמנות ולחדשנות. מהיצירות של נקמת הטרקטור ועד שיתוף הפעולה המרגש שלו ב"אנאפאזה" עם להקת בת שבע בניצוחו של אוהד נהרין, שחזר לאחרונה לסיבוב יפהפה. בשילוב שלו מנגן בלייב יחד עם התופים של דני מקוב אפשר להרגיש מקרוב איך נראה אומץ אמנותי.ב"מטבח אקוסטי" בללי מדגים את המחויבות שלו לאמנות: הוא אלתר דיג׳רידו – כלי הנשיפה האוסטרלי – מצינור ביוב שקנה בטמבוריה, וגילה שהוא מפיק צלילים דומים לכלי המקורי. הוא גם הגיע להופעה לאחר שנפצע בתאונה ולא ויתר בה על דבר.
נקמת הטרקטור בפייסבוק

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "מחר יום חדש" (C’è Ancora Domani),סרט איטלקי יפהפה שכבש את ליבי והכניס בו תקווה. זהו סרט הביכורים של פאולה קורטלזי כבמאית, שגם כתבה את התסריט וגם מגלמת את דליה, הדמות הראשית.העלילה מתרחשת ברומא של 1946, שנה קריטית בתולדות איטליה: עיר הרוסה ממלחמה, חברה שחיה בצילו של פשיזם מתפורר ולראשונה נשים מקבלות בה את זכות הבחירה. ברגע ההיסטורי הזה נפרש סיפורה של דליה, אישה שחיה בתוך מערכת פטריארכלית אלימה, מנסה להגן על ילדיה ולחלום על עתיד אחר. זהו סיפור אישי מאוד, שמצליח להיות גם קולקטיבי: מיקרוקוסמוס של מציאות שלמה.

הייחוד של הסרט הוא גם בשפה הקולנועית: לצד סצנות בשחור־לבן בסגנון ניאו־ריאליסטי נשמעת פתאום מוזיקה עכשווית כמו השיר של אאוטקאסט BOB – קיצור של Bombs Over Baghdad או "The Little Things" של Big Gigantic עם אנג’לה מק’קלסקי. הבחירה הנועזת הזו מזכירה שהמאבקים של דליה ושל נשים רבות לא שייכים לעבר ומתרחשים גם היום.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ב-10 בספטמבר תהיה לי את הזכות להשתתף באירוע ההתרמה של חוג ידידי האגודה למלחמה בסרטן, המוקדש לגיוס תרומות לרכישת כובעי קרח. מדובר בטכנולוגיה מתקדמת המסייעת לצמצם את נשירת השיער במהלך טיפולי כימותרפיה ומאפשרת שמירה על עד 75% מהשיער.בערב אציג את ההרצאה שלי "סיפור מסמר שיער: שיער ואופנה", מסע היסטורי מרתק בעקבות שיער, אופנה ודמויות כמו מעצב השיער של מארי אנטואנט, הפאות של אנדי וורהול ושמלות השיער של אלכסנדר מקווין. לאחר שנה של שיתוף פעולה מוצלח שלי עם האופרה הישראלית, התגייסו גם באופרה להופיע עם שיר מיוחד לכבוד הערב הזה.
כל ההכנסות יוקדשו למטרה בעלת ערך אדיר וחשוב,קוד הטבה:כובעקרח מעניק הטבת 1+1.לפרטים נוספים על האירוע

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבית שאני רוצה להרים לה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון שפרשה לאחרונה מתפקידה אחרי 18 שנים, מתוכן 9 שנים בתפקיד האוצרת הראשית. את מיה פגשתי ב-2017 בעבודה על התערוכה הראשונה שלי במוזיאון, "ז׳ה טם רונית אלקבץ". מאז היא ליוותה אותי כאוצרת ראשית בשלוש תערוכות נוספות שאצרתי, ואני לא יכולה לדמיין את התערוכות האלה בלעדיה. המוזיאון שבר שיאים חדשים הודות למיה והיא השאירה אחריה מורשת מרגשת. אני מקווה שהיא תמשיך בעשייה שלה, אולי הפעם בתל אביב.

מה יהיה?
שאלה כל כך מורכבת, אבל אני חייבת לומר שבתור בן אדם שנאחז באפשרות לאופטימיות, הדרך שלי להאמין שיהיה טוב היא לחפש נקודות אור בתוך החושך. הרגשתי את זה במיוחד בעבודה על התערוכה האחרונה שלי, ״גיבורות: אופנה ותקווה במלחמת העולם השנייה״, ובמחקר סביבה שהפך לעבודת הדוקטורט שלי. בבסיס התערוכה עמד העיקרון שבתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות, נשים וגברים מצאו דרכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, לשמור על צלם אנוש ולהיאחז בתקווה. בעזרת דמיון, יצירתיות ותעצומות נפש, אופנה הפכה לכלי שמעורר תקווה ומשמר את הרוח האנושית גם בזמנים הקשים ביותר. אני מאמינה שלתרבות, לאמנות ולאופנה יש תפקיד עמוק וחשוב בחברה שלנו. הן מאפשרות לנו לעבד חוויות, למצוא משמעות ולהמשיך קדימה. בתקופה המורכבת שבה אנו חיים לאני בוחרת להתמקד בזה: להמשיך לטפח תקווה.

• העיר שלי
• עיצוב
• אופנה
• מוזיאון העיצוב חולון
• אבי בללי
• המגדלור
• אוניגירי
• אגרוף

מאז שסדרת המופת "כנופיות ברמינגהם" (די נו, כולם קוראים לזה פיקי בליינדרז, וגם אנחנו) הגיעה לסיומה אני מודה – נשאר בי חלל ריק שחיכה לאיזו סדרת כנפיות באנגליה שתמלא אותו. כבר הכריזו על סרט המשך שמלבד העובדה שימשיך את אירועי הסדרה לא ידוע לנו עליו הרבה. גם לא מתי הוא באמת ייצא, אם בכלל, כי כולנו יודעים כבר שלפרויקטים כאלה יש נטייה להתמהמה ואף להתבטל. אז כדי שלא יחסר לכם, דיסני+ דאגה לסדרה מסטיבן נייט, היוצר שהביא אותנו לסמטאות ברמינגהם – "אלף מכות" (A Thousand Blows – סוף כל סוף תרגום מוצלח, מדויק ולא מתחכם בשירותי הסטרימינג!). ובגדול – זה מה שהיה קורה אם "רוקי" היה עושה ילד עם "פיקי בליינדרז".

>>בואו תראו יש מכות: 12 סדרות מעולות שיודעות לבעוט (בפרצוף)

הפעם את ברמינגהאם מחליפה לונדון, לשם מגיע חזקייה מוסקאו (מלאקי קירבי), ג'מייקני שמגיע עם חברו אלק ללונדון כדי להיות מאלף אריות, ומוצא את עצמו משתלב בסצנת האגרוף המחתרתית של העיר. הוא גם מסתבך עם מארי קר – מנהיגת כנופיית הפילים של לונדון, המורכבת מנשים בלבד (והייתה קיימת במציאות). מצד אחד, זה בהחלט מזכיר את "פיקי בליינדרז" מבחינת הסגנון והעיסוק בפשע, ומהצד השני תיזכרו גם בסילבסטר סטאלון, כי בסופו של דבר זה סיפור קלאסי על ספורטאי מתחילת דרכו. מצד שלישי, זה גם הזכיר לי את "The Get Down" – סדרה די נשכחת ולא מספיק מוערכת של נטפליקס על ראשית ההיפ-הופ. כי איך שלא מסתכלים על הסדרה – היא גם מספרת את הסיפור של הספורט עצמו.

כן, "אלף מכות" מנסה להיות המון דברים, ולמען האמת די מצליחה. קשה להימנע מההשוואה לכל מה שהגיע לפניה, אבל בעידן של היום זה בלתי אפשרי, כי כבר עשו הכל. עכשיו השאלה הכי חשובה עבור יוצרים היא לא "מה עוד לא עשו?", אלא "איך אני הופך את זה לשלי?". וטביעת האצבע של סטיבן נייט מורגשת מאד בסדרה, מתחילתה ועד סופה – וזה אולי ההישג הכי גדול שלה. המוזיקה, הצילום, האלימות, הגסות של הדמויות, הבנה היסטורית מרתקת – הכל צועק "סטיבן נייט", וזה כיף גדול, בעיקר כי מאז הוא עשה לא מעט סדרות, ולמרות שחלקן מצליחות יותר וחלקן פחות, אף אחת לא הפכה להיט כמו "אלף מכות". הבעיה היחידה היא שלמרות כל זה, יש תחושה שהמעבר לדיסני השפיע קצת על הסיפור.

גם ב"פיקי בליינדרז" הייתה רומנטיקה, אבל היא אף פעם לא הייתה במרכז, אלא יותר חלק מהחיים של הדמויות. ב"אלף מכות", נייט וצוות היוצרים שמו כמעט יותר מדי דגש על הרגש – אין פה יותר מדי קלישאות או קיטש, אבל יש תחושה שעצם ההחלטה להגיע עם הסדרה הזאת לדיסני השפיעה על האווירה. את ההבדל רואים בגיבור עצמו – טומי שלבי הוא לוחם מסוג שורד-אסטרטג מחושב וחכם שמצליח להימלט מכל מלכודת. חזקייה, לעומת זאת, הוא לוחם שמאד מונע מהרגש והאמונה שהכל יהיה בסדר, וזה גם חלק מהסיפור שלו.

לאורך כל הביקור שלו בלונדון חזקייה נתקל באנשים שלא רואים בו בן אדם, נתקל ברוע לב ואכזריות, והגישה איתה נחת בחופי בריטניה מתנפצת לנגד עיניו. הוא ממשיך להאמין וממשיך לנסות, אבל אם ציפיתם לעוד טומי שלבי, עדיף שתחפשו אותו דווקא בצלע הנשית של הסדרה, מארי קר. גם כאן יש לנו משחק על הרגש – אבל על דרך השלילה. מארי קר לא מרגישה דבר עבור אף אחד. היא לא מפחדת להסתכן כשהיא שודדת את בית המלוכה האנגלי, והיא לא מפחדת להסתבך כשגבר נואש מכוון עליה אקדח. היא דמות מצוינת ומעניינת (ואולי זה טוב שהיא לא הדמות הראשית, כי את זה כבר ראינו), אבל לקראת סוף העונה הטקסט שלה הופך לטיפה קלישאתי יותר, ואני מקווה שזאת מעידה חד פעמית ולא סימפטום שיתגבר בעונה השנייה, שככל הנראה תגיע מוקדם יותר ממה שנדמה. בסוף קיבלנוסדרה מעולה, מלאה בקרבות אגרוף מצוינים, עם בנייה מורכבת של עולם הפשיעה של לונדון וסיפור נפלא. אז מה אם לקראת הסוף מורגש הטאץ' של דיסני, ורמת הקיטש קצת עולה? יש מכות, בואו נראה.
"אלף מכות", 6 פרקים, עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• מכות
• אגרוף

במשך לא מעט זמן עקבנו אחר טומי שלבי והממזרים מברמינגהם, והחיים האלימים של אנגליה שמתחת לנימוס. סטיבן נייט, יוצר הסדרה ההיא, יודע לבנות עולם היטב, וגם לבסס אותו על מציאות במידה כזו או אחרת. והסדרה החדשה שלו ב-Hulu (בארץ זמין בדיסני+) היא תוצאה של כזה תחקיר, שהביא את נייט להתעסק בזמן לא כזה שונה ובמקום לא כזה שונה מהסדרה הקודמת, עם לא פחות אלימות, והרבה יותר בסיס היסטורי יציב.

>>מה ראינו בלילה: 5 סדרות (וספיישל) שהחזיקו אותנו ערות השבוע

"אלף מכות" מתרחשת בלב אנגליה הוויקטוריאנית של שנות ה-1880, עמוק בתוך הסצינה הרועשת, האלימה והבכנות קצת סקסית של איגרוף בלתי חוקי. בריטים שרירנים מפוצצים אחד את השני בלי חולצה ובלי כפפות? כן תודה על לא דבר. את הסדרה מפיק נייט יחד עם השחקן סטיבן גראהם, ששיחק בעבר את אל קפון ב"אימפריית הפשע", וגם ב"כנופיות ניו יורק" וכמובן, בעונה השישית של פיקי בליינדרז. הוא, באופן טבעי, קיבל את תפקיד המתאגרף המנוסה והמאיים שוגר גודסון, שהיה דמות אמתית בעולם האגרוף המחתרתי של אותם הימים.

למעשה, הוא לא היחיד שמבוסס על אדם אמיתי, כי גם הגיבור של הסדרה הזקייה מוסקאו (בחיינו, זה השם. בגילומו של מלאכי קירבי), מהגר מג'מייקה שמוצא את עצמו נשאב לתוך כור ההיתוך האלים של לונדון הוויקטוריאנית, רגע אחרי המהפכה התעשייתית. הוא נמשך לעבר הלב הקרימינלי של סצינת האגרוף ללא כפפות, שם הוא פוגש את מרי קאר (בגילומה של ארין דוהרטי, "הכתר"), מנהיגת כנופיית הנשים הנודעת לשמצה "The Forty Elephants" שהתמחו במעשי שוד מתוחכמים. וגם הפעם, מדובר באישה אמתית מכנופייה אמתית, והשלושה ננעלים בקרב מתמשך שנשפך גם מעבר לזירה. יהיה חשוף ואכזרי כמו שרק קרב ללא כפפות יכול להיות.
"אלף מכות", 6 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• דיסני+
• אגרוף
• אנגליה

בום. ואז עוד בום. ואז עוד בום. כך נראית בינתיים 2024 של נטפליקס, שהנחיתה על רשתות הברודקאסט והכבלים בארצות הברית בחודשים האחרונים מכה אחרי מכה עם כניסתה לתחום שידורי הספורט לייב. כך נראה גם קרב אגרוף ממוצע של מייק טייסון כשהיה בשיאו, כשהפיל לקרשים את יריביו בנוקאאוט אחרי נוקאאוט. השידוך ביניהם נועד לקרות.

>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות (וסרט) שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> רוק אנד ראמבל: המהלך שיעלה לנטפליקס חמישה מיליארד דולר

היום הכריזה נטפליקס כי ב-20.7 היא תשדר בלייב סטרימינג מסביב לעולם את קרב האיגרוף בין טייסון בן ה-57 ובין היוטיובר-שהפך-למתאגרף ג'ייק פול, בן 27, אחיו הצעיר של אליל היוטיוב, יצרן משקאות הפריים והמתאבק-מתאגרף בעצמו, לוגן פול. את האירוע והשידור תפיק נטפליקס יחד עם חברת המדיה והפרומושן האימתנית של פול, MVP, והוא יתרחש באצטדיון AT&T העצום בארלינגטון טקסס, ביתה של קבוצת הפוטבול דאלאס קאובויס. האירוע צפוי למשוך עשרות מיליוני צופים ברחבי העולם ויכלול מספר קרבות נוספים בעלי סקס אפיל דומה שיוכרזו בהמשך.

בארצות הברית מכונת ההייפ של האחים פול נכנסה להילוך גבוה מיד עם ההכרזה, וג'ייק כבר הכריז קבל עם ואינטרנט בציוץ ראוותני ש"הגיע הזמן להרדים את איירון מייק" וכי בכוונתו להפוך לאלוף העולם באגרוף. נקווה שטייסון יפוצץ את הפרצוף הזחוח והדושי של פול, כמובן, אך בין טייסון והאחים פול יש מערכת יחסים חברית ומבדרת שנמשכת כבר שנים, והוא מרבה להתארח בפודקאסטים ובשידורים אחרים שלהם ברשתות. לפני כשלוש שנים הם שברו יחדיו את הרשת כשהמתאגרף הוותיק אכל פטריות הזייה מול המצלמות בפודקאסט של לוגאן פול.

מאחורי כל הקרקס המטורלל הזה, שבוודאי גורם פריחה לא קלה לחובבי אגרוף רציניים אך עשוי לשבור שיאי צפייה תודות לקהילת העוקבים העצומה של האחים פול, המהלך של נטפליקס הוא חלק מהמגמה הכוללת שבמסגרתה מנסים שירותי הסטרימינג להתחיל ולנגוס נתחים מהעוגה הגדולה של שידורי הספורט לייב, שנחשבים לאחד המעוזים החשובים של ערוצי הברודקאסט ורשתות הכבלים.

מוקדם יותר השבוע שידרה נטפליקס בשידור חי את ה"נטפליקס סלאם", משחק ראווה בין כוכבי הטניס רפאל נדאל וקרלוס אלקרס במשדר כיפי להפליא בן שלוש שעות עם פאנל פרשנים שכלל כוכבי עבר כמו אנדרה אגאסי, אפס פרסומות, והרבה כוכבים הוליוודים כמו שרליז ת'רון ומייקל דאגלס על הטריבונות. זה היה אירוע הספורט החי השני בתולדות נטפליקס, והוא מתרחש רגע אחרי שהתבשרנו על המעבר של השידורים החיים מעולם ההיאבקות של ה-WWE אל נטפליקס ב-2025. מבחינת ענקית הסטרימינג, שמתחילה להשקיע כספים משמעותיים מאוד בפיתוח זרוע הספורט שלה, זהו צעד משלים לסדרות וסרטי הדוקו-ספורט שהיא מנפקת בקצב גובר, בדרכה לנצח את רשתות הטלוויזיה במגרש שלהן.

• המסך
• נטפליקס
• ספורט
• אגרוף
• סטרימינג

בכל ענף ספורט יש את השמות האלה שמעבירים צמרמורת של פחד במורד עמוד השדרה של יריביו. ג'ורדן, מסי, פדרר. אבל יש רק ספורט אחד שהפחד המדובר מתורגם לפחד מוות, אבל כזה אמיתי. מייק טייסון, המתאגרף הפרוע ביותר בתולדות הספורט, בעל המכה האיימתנית שהפילה ענקים, האיש עם המבט מעורר האימה והזרועות לגבות אותו – הוא האגדה הכי מפחידה בתולדות הספורט המקצועני. וזה לא רק בשל האגרסיה המלחיצה שהפגין בזירה, אלא בעיקר בגלל הטרלול שהיה הלחם והחמאה שלו מחוץ לה. עכשיו, 17 שנים אחרי שפרש מאגרוף מקצועי (אבל לא מהתדמית הפרועה) סדרה חדשה מציגה את סיפור חייו. והוא לא ממש שמח בנוגע לזה.

"Mike" היא מיני סדרה חדשה בת 8 פרקים מבית Hulu שמגוללת את "הביוגרפיה הלא רשמית" של מייק טייסון. לכפפות המלחיצות של מייק נכנס טרוונטה רודס, שפרץ בתפקיד מהמם בסרט זוכה האוסקר "אור ירח" ועל פי הטריילר נראה שלא חסכו בהפקה גם על צילום הקרבות המרשים וגם על חייו האישיים של טייסון. זה נוצץ כמו "פאם וטומי", פרובוקטיבי כמו "מלך הנמרים" ומטורלל כמו שרק מייק טייסון יכול להיות.

עם זאת, הסדרה לא התקבלה בחיבוק על ידי האדם עצמו, כשבמהלך החודשים האחרונים טייסון פרסם את התנגדותו לפרויקט במדיה החברתית, כותב בין היתר "אל תתנו להולו להטעות אתכם. אני לא תומך בסיפור שלהם על החיים שלי. הם גנבו את סיפור חיי ולא שילמו לי". עם התנגדותו בצד, נראה שהוא לא מכחיש בשלב הזה אירועים שמוצגים בסדרה (ופורסמו לאורך השנים באינספור דרכים), כך שאפשר להינות בשקט מהרעש שטייסון עשה בגרסה דרמטית מושקעת. או סתם לראות מכות מלחיצות בעוצמתן. זה גם כיף.

"מייק", שני הפרקים הראשונים זמינים ב-Hulu והחל מה-8 לספטמבר בדיסני פלוס

• מה רואים הלילה
• המסך
• מסתרי מייק טייסון
• אגרוף
• מכות