תראו, אתם לא יכולים להאשים אותנו על שאנחנו זהירים. מי שנכווה ברותחין וכל זה. כי כשאמן הטוויסטים הבלתי נסבלים מ. נייט שאמלאן הוציא את עיבוד הלייב אקשן הראשון ל"אווטאר: כשף האוויר האחרון" ב-2010, הלב שלנו התנפץ ופתאום גם טיפה לא סבלנו יותר את דב פאטל. כמה גרוע זה היה? 5% ברוטן טומטו וממוצע ביקורת של 2.9 מתוך 10 גרוע. גרוע ברמת זכייה בפרס פטל הזהב גם ל-"הבימאי הכי גרוע", "הצילום הכי גרוע" ו"השימוש הכי שגוי ברמת עקירת-עיניים בתלת-מימד". בחיינו שזה פרס אמיתי שהוא קיבל.

>>מעבר לכל דמיון: זו לא רק סאטירה מצוינת, זו התקפה על תרבות הווק

אם ככה, אי אפשר להאשים אותנו על כך שאנחנו ממש זהירים עם עיבוד הלייב אקשן החדש של נטפליקס לסדרת האנימה האמריקאית. אבל יש סיבה להיות אופטימיים, ולא רק בזכות העיבוד המוצלח שנטפליקס כבר הוציאו ל"וואן פיס", אלא גם בזכות העובדה שהפעם – בניגוד לסרט ההוא של שאמלאן – ההפקה הקשיבה לרחשי הקהל. כשדווח כי הוחלט שהסדרה תכיל שינויים כאלה או אחרים מחומרי המקור, עצומה לביטולה צצה ברשת – ובניגוד לניסיונות כושלים ללכת ראש בראש נגד הקהל, הפעם האולפנים התקפלו, והכריזו שיצמדו כמה שניתן לחומרי המקור.

והפעם נראה שזה עבד, ויש לנו אפילו מדד לבחון את התאוריה הזו – רוטן טומטו, שהפעם הגיע לציון משוכלל של 63% מטעם המבקרים – עלייה של 58% מהקודם. נכון, חלק מהמבקרים עדיין תהו אם אנחנו בכלל צריכים עיבוד לייב אקשן שכזה, אבל כולם ציינו את ההפקה המרשימה, עבודת השחקנים המצוינת ולא פעם את השימוש המדויק באפקטים. אף אחד מהם לא החמיא על כך שהם לא "שגויים באופן מנקר עיניים", אבל אנחנו מניחים שזה גם יתרון. אז נראה שהפעם יש סיכוי שנאהב את הגרסה החיה של אנג, ונרצה שיאחד את ארבעת האומות. או לפחות יהיה לנו 8 פרקים לכעוס על נטפליקס. נשמע כמו ווין-ווין.
"אווטאר: כשף האוויר האחרון", 8 פרקים,עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• אדפטציה

עוד בתור ילד אהבתי את סיפוריו של צ'ארלס דיקנס על אסירים, יתומים וכייסים – אנשים מהיומיום שהחיים התאכזרו אליהם. אבל כאדם מבוגר, אני חייב להודות שהדמויות שיצר הסופר היו נחשבות כיום לתמימות מדי, ואולי אפילו סטריאוטיפיות. בסדרה החדשה של דיסני+ "דוג'ר", הגוללת את חייו שלהכייס המיומן מהרומן "אוליבר טוויסט", הצליחו לעשוות עבודה מבריקה כשלקחו את האכיטיפים שיצר דיקנס, ונתנו להם טוויסט טיפה בוגר יותר (כן, זה משחק מילים גרוע. וכן – יהיו עוד).

>>אוכלים סרטים: 9 אוצרות קולנועיים נסתרים שמתחבאים בדיסני+

את דמותו של הכייס החביב ג'ק "דודג'ר" דוקינס (תומאס ברודי סנגסטר) אנחנו פוגשים באוסטרליה, כמה שנים לאחר שהצליח לברוח מידי החוק, בזמן שאוליבר טוויסט נהנה מהירושה השמנה שהרגע קיבל. דוג'ר עובד באוסטרליה כמנתח, בזכות ידיו הזריזות והרגישות, ומסתבך בחובות עבור דריוס (טים מינצ'ין) – הגנגסטר השכונתי שמאיים לכרות לו את הידיים. בשלב בו רק תחבולה יכולה להציל אותו. הסדרה מרגישה ממש נאמנה לאווירה מסיפורי אוליבר טוויסט, ועם זאת היא יותר בוגרת ומודעת לעצמה – שזה מפתיע, בעיקר כי לרוב במקרים כאלה משתדלים להתרחק מחומרי המקור כאילו היו אש, בעוד שכאן מצליחים לעשות גם וגם.

לא היו לי הרבה ציפיות מדודג'ר. חשבתי שהנה, הולכים להרוס עוד קלאסיקה שאני אוהב. אבל ככל שהמשכתי לצפות, כך התאהבתי יותר בדמויות, ובאווירה שכל כך נאמנה למקור. אולי אפילו יותר מדי נאמנה. הדיאלוגים של חלק מהדמויות שואבים השראה מהחלקים ביצירותיו של דיקנס שכיום נשמעים לנו תמימים או ילדותיים, וזה מוביל לכמה שורות דיאלוג מטופשות אצל דמויות משניות. אבל אל תתנו לזה להרוס לכם, כי הדמויות המרכזיות מפצות על כך.

פייגין , שלקח תחת חסותו בעבר את אוליבר טוויסט ודודג'ר בילדותם, הוא עדיין נוכל מבריק, גם אם מזדקן. הוא עושה יותר טעויות וצריך את דודג'ר לצידו. השחקן דייוויד ת'יוליס (לעד הנבל הנפלא וי. אם. ורגה), מגלם באופן מפתיע דמות חביבה מאד, ומעין קלף ג'וקר מופקר מוסרית. דודג'ר מנסה להיפטר מעברו כפושע ללא הצלחה, וסנגסטר שנראה כמו ילד בן שלושים הוא ליהוק מצוין לדמות, אבל הדמות הכי מפתיעה כאן היא ליידי בל, בת המושל, אותה מגלמת מאיה מיטשל בכישרון רב, ומצליחה לייצר דמות נשית מורכבת, מה שקורה יותר ויותר לאחרונה בסרטים וסדרות טלוויזיה.

עד לא מזמן המניע של רוב הנשים על המסך היה אהבה, הריון או משפחה. או סרטן. רק לאחרונה אנחנו מקבלים פתאום דמויות נשיות עם תחומי עניין אמיתיים ואמביציה משמעותית להגשים את עצמן גם בסדרות מיינסטרימיות. וליידי בל היא אחת מצוינת – בת המושל המחוזרת שאינה מעוניינת בדבר מלבד ללמוד כירורגיה. היא חכמה, בעלת יכולת חשיבה עצמאית ויצירתית, אבל לפעמים הגאווה שלה וחוסר היכולת שלה לוותר פוגעות בה. זאת דמות משנית מעניינת וסיפור האהבה שנרקם בינה לבין דודג'ר הוא לא התכלית של כל הדמות שלה, וזה תענוג לראות איך היא מתפתחת כמנתחת וכאישה בחברה שמרנית ביותר.

לא אשקר, לקח לי קצת זמן להתאהב. הסדרה מתחילה קצת מפוזר, ולמי שלא מכיר את העלילה של אוליבר טוויסט יאבדו חלק מההקשרים. גם אני, בתור קורא של דיקנס מילדות, הלכתי קצת לאיבוד ושכחתי חלק מהאירועים שהדמויות דיברו עליהם, אבל ככל שהסיפור המשיך "דודג'ר" ממשיכה לתת לי סיבות לאהוב אותה, ואף הצליחה ממש עד הרגע האחרון להפתיע, לשעשע ולטשטש את הגבול בין טוב לרע, כולל הטוויסט של אוליבר (הבטחתי שזה יגיע), שעליו לא ארחיב כדי שתהנו.

"דודג'ר" מלאה באהבה לדיקנס, שלפעמים תופסת קצת יותר מדי מקום, אבל בזכות כתיבה שנונה וחכמה היא מצליחה לתת עוד טוויסט מרענן (טוב די, אני מפסיק) על דמויות אהובות, הישג שלא הרבה עיבודים ליצירות ספרות קלאסיות יכולים להתגאת בו. לא חשבתי שבסיום הסדרה ארצה כל כך להגיע לבאה, ואני מקווה שבהמשך יתנו לנו עוד צדדים של אוסטרליה מלבד פורט ויקטורי. יהיה נחמד לראות יותר מהטבע המופרע של האזור, ובטח שלא אתנגד ללראות את ג'ק ופייגין מתמודדים עם החיות המסוכנות שמקיפים אותן. אולי יהיה קצת קשה להתחבר בהתחלה, אבל אני מבטיח – עד סוף העונה אתם תתאהבו בה, ותופתעו מכל טוויסט (די לירון).
"דודג'ר", העונה הראשונה זמינה במלואה בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• דיסני+
• המסך
• אדפטציה

בשנים האחרונות נדמה שעבודים טלוויזיוניים וקולנועיים על משחקי מחשב מקבלים החייאה וחוזרים להסתובב בינינו. ראינו כמה נסיונות כושלים, דוגמת "רזידנט איוול" (שחזיתי את ביטולה), אבל האמת היא שהם חזרו בגדול, ובמיוחד בשביל המעריצים. מהצד הטוב של עיבודי המחשב אפשר להיזכר, כמובן, ב-"האחרונים מבינינו" של HBO, או סרטי מורטל קומבט החדשים (קיימות גם גרסאות אנימציה מצוינות, וגם סרט הלייב-אקשן משנת 2021). ולמרות שיש לא מעט סרטים המבוססים על משחקי מחשב, רק בשנים האחרונות זה מרגיש שפיצחו את השיטה, והרעב של המעריצים לעיבודים נוספים הולך ומתגבר. מה שמעלה את השאלה: איך עדיין לא ראינו סרט שמבוסס על GTA או Red Dead Redemption – או אפילו על Legend of Zelda – אבל עיבוד לאחד המשחקים הכי נישתיים של סוני, Twisted Metal, אנחנו כן מקבלים?

גיימרים ילידי שנות השמונים והתשעים אולי יזכרו את Twisted Metal, משחק בו נהגים נלחמים אחד בשני עד מוות, והשורד האחרון מקבל משאלה אחת. עם זאת, למרות שזכה למעמד פולחני, אם ישאלו "איזה משחק תרצה להפוך לסרט/תכנית טלוויזיה", יהיו לפחות עשרה משחקים אחרים לפני שמישהו יגיד Twisted Metal. המשחק האחרון בסדרה יצא בשנת 2012 וזכה להצלחה מסויימת, אבל לא מספיקה כדי שיתכננו משחק המשך לדורות הבאים. אולי בגלל זה הבחירה של רשת Peacock לעבד את סדרת המשחקים מפתיעה. ולא שמדובר בקאסט מי-יודע-מה אנונימי – לסדרה לוהקו כמה כוכבים גדולים: בתפקיד הראשי אנתוני מאקי, ולצידו סטפני ביאטריס ("ברוקלין 99") ותומאס היידן צ'רץ', ובתפקיד סוויט טות', הליצן מהסיוטים שלכם, מככבים וויל ארנט (שנותן את קולו) והמתאבק סומואה ג'ו (שנותן את גופו). כל הקאסט מצוין, הכמיה ביניהם מוצלחת, אבל רק טעות חמורה בליהוק.

סדרת המשחקים התמקדה יותר בסוויט טות', ליצן פסיכופת עם ראש בוער שאוהב רצח, כאוס, דם, ראשים ורצח. במשחק הוא היה פרוטגוניסט מצוין, אבל בסדרה עצמה הבינו שצריך מישהו עם קצת יותר, הממ… עומק. יוצרי הסדרה, רט ריס, פול וורניק (שעבדו ביחד על סרטי דדפול) ומייקל ג'ונתן סמית', החליטו ללכת על הדמות של ג'ון דו – אדם שלא מכיר את עברו ומנסה לגלות מי הוא. החזון של כותבי הסדרה היה ככל הנראה להציג גנגסטר שחור, היפראקטיבי וצעיר. אז את מי הם גייסו? את קפטן אמריקה החדש. שלושת התסריטאים הלבנים (ומחלקת הליהוק) בחרו בשחקן הלא נכון, כי זה ממש רחוק מלהיות הטייפקאסט של אנתוני מאקי. ליהוקים ששוברים את הטייפקאסט יכולים להיות מעניינים, אבל אם השחקן לא מסוגל להיות מה שצריך, זה לא עוזר במיוחד. הטייפקאסט של מאקי הוא איש שקול, אינטליגנט ושקט – לא פטפטן סטייל ריאן ריינולדס. זה נחמד שאנתוני מאקי רוצה לשבור את השגרה ולעשות דברים שונים, אבל הוא פשוט לא השחקן המתאים לסגנון של הדמות. וטעות כזו משמעותית בליהוק הייתה יכולה לסכן את כל הסדרה – אם היא לא הייתה כל כך פאקינג כיפית.

כל פרק הוא באורך של חצי שעה ומלא בהומור שחור מהסוג הגרוע ביותר, קרבות מדממים, וסיפור מוזר ביותר. היא מתרחשת בעולם שבו אנשים חיים בערי מקלט מבוצרות, והפושעים מוגלים לאזור נטול חוקים שבו הם יכולים לסמוך רק על הרכב שלהם ועל המזל. ג'ון דו הוא נהג המשמש בתור "חלבן", שליח שמעביר חבילות עבור אותם אנשים בתוך הערים. יום אחד הוא מקבל על עצמו משימת התאבדות, שאם ישרוד אותה יהפוך לתושב קבע בניו סן פרנסיסקו. בניגוד למשחק, טורניר טוויסטד מטאל שעל שמו גם נקראת הסדרה עדיין לא קיים. הכותבים החליטו לקחת על עצמם קודם את פיתוח הדמויות והעולם, ורק אז לייצר את הטורניר. וזה דווקא נחמד שיש זמן להכיר את הדמויות לפני שכולן מנסות להרוג אחת את השנייה בשביל משאלה בדרבי ענק של מכוניות משוריינות.

העולם שנוצר הוא עולם מוזר ששואב את מרבית ההשראה מהמשחקים, אך גם מזכיר מעט את סרטי "מקס הזועם" המוקדמים (ומבלי שזה מרגיש כמו העתק-הדבק). בין אם מדובר בצמד אסירים נמלטים שמיועדים להיאכל על ידי קניבלים, ובין אם מדובר בליצן רצחני שפותח מועדון מעריצים – הסדרה מצליחה להפתיע, להצחיק ולזעזע, דווקא בגלל שהיוצרים מעזים להתרחק מחומר המקור שהוצג עד כה, ומגישים גרסה מעוותת משלהם לפורנו המכוניות וההרס של משחקי Twisted Metal.

אין ספק שהדמות שהמעריצים הכי חיכו לה היא סוויט טות', שלו כבר היו כמה גרסאות שונות – כשהאייקונית מבין כולם היא הגרסה של המשחק האחרון משנת 2012, לפיה סוויט טות' הוא מוכר גלידה שהשתגע ורצח את כל משפחתו. הסיפור החדש שהסדרה מציגה טוב לא פחות, ופשוט כיף לשמוע את הדיבוב המצוין של וויל ארנט לדמות שמגלם סומואה ג'ו. בדרך כלל אני לא אוהב כשמשתמשים במדובב לדמות שהיא לא CGI, אבל הקול של ארנט כל כך מתאים לדמות הליצן, עם תזמון קומי מדהים, שלמתאבק סומואה ג'ו פשוט אין את הכישורים לתת באותה רמה.

צריך להגיע בראש פתוח לצפייה ב-"טוויסטד מטאל". היא סדרה מאד מוזרה, צריכים להיות מוכנים לקבל את המוזרות שלה. זה לא "שובר שורות" או "הסופרנוס", והיא גם לא מתיימרת להיות כזאת, אלא פשוט סדרה כיפית ואלימה שנועדה עבור המעריצים הותיקים של סדרת המשחקים, ואם היא יכולה לאסוף עוד כמה מעריצים חדשים בדרך, אז למה לא? הסדרה, נכון לעכשיו, עוד לא הגיעה לשידור בישראל, אבל דווקא בגלל זה כדאי לכם להכיר אותה. כי לא תראו משהו דומה ל-"טוויסטד מטאל" על המסך.

העונה הראשונה של Twisted Metal זמינה ברשת פיקוק. טרם ידוע אם תגיע לשידור בישראל

• המסך
• סדרות
• סדרות מומלצות
• משחקי מחשב
• אדפטציה

• Facebook
• Twitter
• Email

העלאה מחודשת של מחזה קלאסי נחשבת הליכה על בטוח וקריצה ברורה ללב (ולכיס) של מפעלי המנויים וועדי העובדים. טיפול חדשני במחזה קלאסי בניסיון להמציא אותו מחדש זו כבר תעוזה ראויה לשבח. העיבוד החדש ל"חשמלית ושמה תשוקה", מיצירותיו הבולטות ביותר של המחזאי האמריקני טנסי וויליאמס, הוא קודם כל קאמבק מרשים של הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי הבימה אילן רונן, המגיש כאן את עבודתו המרשימה ביותר בשנים האחרונות.

המחזה, שהועלה לראשונה ב־1947, מתרחש בעיר ניו אורלינס שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. האחיות בלאנש וסטלה הן בנות למשפחה אריסטוקרטית עם שורשים צרפתיים. סטלה התאהבה ונישאה לסטנלי, צעיר חם מזג וגס רוח ממעמד הפועלים ובן למשפחת מהגרים פולנית בשם קובלסקי. בלאנש, אישה שברירית עם גינוני דיווה שירדה מנכסיה, נאלצת לעבור להתגורר עם אחותה וגיסה בדירתם העלובה. מכאן ההתנגשות הטרגית בין בת הטובים האשכנזייה והערס האלים היא רק עניין של זמן.

בעיבוד הנוכחי, קופרודוקציה של הבימה והתיאטרון הקאמרי, מחליפה את ניו אורלינס ההגדרה "שכונה קוסמופוליטית". בלאנש וסטלה מדברות ביניהן ברוסית, ושם משפחתו של סטנלי אינו מוזכר אך בלאנש מתייחסת אליו כאל "התורכי". רונן מנסה (ומצליח) להתיק את העלילה לנוף חדש וקרוב ברוחו לקיבוץ הגלויות בפריפריה הישראלית של ימינו, שבה עורבבו בעל כורחם עולים מחבר העמים ובני עדות המזרח. גם העריכה המוזיקלית המצוינת של מירי לזר כוללת בעיקר אלמנטים אתניים, אפקט המגיע לשיאו בסצנת סקס הפיוס הסוער של סטנלי וסטלה כאשר ברקע שרה השחקנית מיקי פלג־רוטשטיין בערבית את "Ne Me Quitte Pas" של ז'אק ברל.

האם רונן ניסה לשתול בדרמת היצרים של וויליאמס משל ליחסם של גברים ישראלים לנשים מחבר העמים, שרובן תרבותיות ומשכילות מהם בהרבה? כך או אחרת, זהו טוויסט מעניין ומרענן. לאווירה החדשנית תורם עיצוב הבמה הנפלא של נטע הקר, עם קיר הלבנים שעליו מציירים השחקנים בזמן אמת כתובות גרפיטי זוהרות. גם הפיכת אנסמבל השחקנים הגברי למעין מקהלה יוונית המדקלמת הוראות בימוי היא, אחרי שמתרגלים אליה, הברקה.

אבל "חשמלית ושמה תשוקה" היה ונשאר מחזה של שחקנים, בהם פיני קדרון כמיטש, חברו עדין הנפש של סטנלי המחזר בגמלוניות אחרי בלאנש. אנה דוברוביצקי היא סטלה עם כוח נשי ועמוד שדרה, לא שפחת מין כנועה אלא אישה שופעת מיניות הרוצה ואוהבת סקס לא פחות מבעלה. עמוס תמם עוקף בחוכמה את המיתוס של מרלון ברנדו (כוכב המחזה המקורי והסרט שהתבסס עליו) ומגלם להפליא את סטנלי כגרסה משודרגת ואלימה של קזבלן, וכמו במחזמר ההוא מהלך על הבמה כמו פנתר העומד להתנפל בכל שנייה. מעל כולם מצטיינת יבגניה דודינה כבלאנש, שדמות המלכה המתפוררת תפורה למידותיה. לאורך רוב המחזה היא מצליחה להישאר חזקה ומתוחכמת, קונטרה הולמת לתוקפנות האגרסיבית של תמם, מה שהופך את קריסתה למחוזות הטירוף במערכה האחרונה למפגן ראווה מרהיב.

השורה התחתונה:אתה ראשון, יה קזה!

• טנסי וויליאמס
• מחזה קלאסי
• יבגניה דודינה
• מרלון ברנדו
• עמוס תמם
• רימייק
• ביקורות מחול ותיאטרון
• ביקורות
• אדפטציה
• תרבות