תמר בלומנפלד נוהגת להניח את האיברים הפנימיים שלה ושל כולנו על לוח לבן ואז לייצר מהם איורים. היא משרטטת בטן מידלדלת ורפויה, שריטות נוראיות של חתולים ושיחות אקראיות במרחב העירוני שמבקשות להמחיש את האמת המרה: הכול באמת נורא מטומטם.

בימי הקורונה היא חזרה לארץ לאחר גלות בלונדון, המתינה תקופה שנראתה לה כמו נצח ליציאת ספרה השני, היא אגב עדיין ממתינה, ובשני הקרוב פותחת תערוכה חדשה ולא מצונזרת עם מיטב איוריה בכולי עלמא תחת השם היפה – "טיפים לחיים גרועים יותר". בין לבין היא גם מאיירת קריקטורות לעיתון "הארץ".

"אני מרגישה שאני מסתובבת כבר שנה עם ראש של תינוק בין הרגליים והוא צריך כבר לצאת", היא אומרת לי בראיון טלפוני שקיימנו השבוע בנוגע לעיכובים ביציאת ספרה החדש, "קנאה טובה". "אני חושבת שבמהלך הקורונה וסבב הלחימה האחרון הסתגלנו לשינויים, למדנו לא להתאכזב יותר מדי מהם ולהיות יותר גמישים; נכנסנו לפרופורציות. הפכתי לשר פיטנס של המאיירות", היא אומרת בצחוק.

יוצא לך לחלק טיפים לחיים גרועים?
"נתתי טיפ לא מזמן לחברה שכדי לייבש חצ'קונים כדאי לשים סבון פנים. היא קמה עם פריחה מטורפת על כל הפרצוף. בכללי אני לא חושבת שיש לי טיפים לחיים טובים לתת ומה שמסקרן אותי זה הטמטום האנושי של כולנו, ואיך עם כל הפאסון כולנו בעצם לוזרים קטנים ואגואיסטים".

מה ההבדל בין הספר החדש לזה הקודם?
"המבנה שלו הרבה יותר מורכב – הוא חוזר אחורה וקדימה בזמן. בין התקופה שבה הספר קורה כשהגיבורה גרה בלונדון ונאלצת בעל כורחה לחזור לארץ, לבין זמן שבו היא היתה ילדת כאפות מגושמת בחיפה. הגיבורה יושבת לה על הכתף וחוזרת אתה לחיפה להוציא את מסע הנקמה שלה בכל מי שהתעלל בה בעבר, כשהיא נורא קינאה בחברה הכי טובה שלה. הספר הזה הרבה יותר אפל, הוא מצחיק אבל גם עצוב שזה דבר שאני יכולה להעיד שלא היה לי אומץ לעשות בספר הקודם (אין א ריליישנשיפ)".

בתערוכה החדשה נתנו לך להתפרע ללא צנזורה. מה את עושה פה שנגיד אי אפשר בעיתון?
"אני חושבת שאני בתהליך תמידי של צנזורה. זה קורה גם מול הוצאת 'כתר' וגם מול 'הארץ'. הפרינט הוא יותר שמרני מקשקושי רחוב (הבלוג שלה באתר הארץ) שהיה אונליין ואפילו שם זכיתי להיות מצונזרת". היא אף מספרת כי בבלוג שלה נהגה להצפין משפטים מסוימים שכנראה לא היו מתפרסמים אחרת. "אני שמחה שיש את העיניים האלה, שיש דברים שעוברים צנזורה. התערוכה מנגד היא לא פוליטיקלי קורקט ולא תלויה בשום דבר. אין אף אחד שיגיד לי זה לא וזה כן".

באיורים שלך יש אלמנט חזור של דימויי גוף. מדוע את בוחרת דווקא בזה?
"אני לא כל כך מכירה אנשים שאין להם בעיה עם דימויי גוף, אולי חוץ מבר רפאלי. זה עובר לי בראש איזה עשר פעמים ביום – האם רזיתי או השמנתי? בכלל, חשבתי שצריך לעשות איזה פקטור בגלל הקורונה ולקבל את זה שכולנו כמה קילו יותר. לומר לכולם: 'עזבו, אי אפשר, זה בלתי ניתן להורדה'.

בדיוק היום נתקלתי בדיון לגבי הקטע של גברים שקובעים לדייט ואחרי רבע שעה בורחים. מישהו כתב לי בסודיות ששמורה רק לדושבאגים – שהן פשוט מרמות באפליקציית ההיכרות לגבי המראה. כמובן שעניתי לו שגברים מרמים לא פחות, וזה שאנחנו לא עוזבות אחרי רבע שעה זה כי יש לנו חמלה".

העניין של לצותת לאנשים ברחוב, זה עדיין קורה?
"לא, כבר לא. עשיתי את זה במשך שש שנים עד לנקודה שאמרתי 'די, דברים טובים צריכים להסתיים'. אבל אני עדיין מאזינה לשיחות ומפנטזת על מה הייתי עושה אתם. זה כבר תחביב שנהיה דרך חיים".

יצא פעם שאדם שצותת לו זיהה את עצמו בקומיקס וחזר אליך בתגובה זועמת?
"לא, אבל קרה ההיפך – אנשים זיהו את עצמם בלי שהם באמת היו קשורים. הם היו בטוחים שזה הם וכמובן שלעתים זרמתי אתם". אלא שפעם אחת היא בהחלט כיוונה את הקומיקס לכתובת מסוימת: "עשיתי פעם משהו מכוון למישהו לאחר שנפרדנו. הוא עצבן אותי והוא זיהה את זה מן הסתם".

כמה מהסיפורים מורכבים מהחוויות האישיות שלך?
"אני חושבת שדי הרבה, אבל זה לא שיש לי איזה סיפור מעניין. יש לי את הזווית שלי שדרכה הכל מצחיק, או לפחות הרוב".

איך היה ליצור בזמן הקורונה?
"בתחילת התקופה גרתי בלונדון והייתי בזוגיות והתגעגעתי לארץ. היצירה באנגלית שניסיתי שם הרגישה לי כאילו ירדתי מחגורה שחורה לחגורה לבנה, אז היתה לי תקופה מאוד קשה. גם הספר התחיל להתעכב ותהיתי 'כמה אפשר?'. לפני שבעה חודשים באחד הסגרים הרעיון לחזור לארץ זרם לי; מעין רנסנס מחודש".

לבסוף בלומנפלד אכן חזרה לארץ והחלה לערוך סדנאות קומיקס בכולי עלמא. עניינים החלו להסתדר. "עכשיו קורים דברים טובים: הספר שבקרוב יוצא והתערוכה. אבל היתה תקופה ארוכה של חוסר מוטיבציה. החזרה לארץ החזירה לי את חדוות היצירה, עם הקשר יותר הגיוני לסביבה שבה אני עובדת".

בנוגע לאיור שמרמז על היבט מזוכיסטי באימוץ חתולים, כחובב חתולים, מה יש לך נגדם?
"הו, אנחנו נכנסים לוויכוח לא נעים. לראשונה היה לי חתול בלונדון ונקשרנו, כי אתה נקשר לכל בעל חיים פחות או יותר – אולי לא לתנין. אבל באמת זו חיה חרא: היא מתהפכת עליך בשניות ואני לא מבינה איך אפשר להשוות את זה לכלבים. החתול היה שורט לי את הפנים והרגליים. זה כל הזמן להסתובב עם שריטות, ואנשים חולי חתולים קנאים לדבר הקדוש הזה. אבל מודה שאני מתגעגעת לליטופיי חתול. מבינה את הקסם אבל פשוט לא סומכת עליהם".
התערוכה "טיפים לחיים גרועים יותר" נפתחת בשני הקרוב, 31.5 בכולי עלמא, מקווה ישראל 10.לפרטים נוספים

• ❤ תרבות
• אמנות
• קומיקס
• כולי עלמא
• איורים
• ראיון

• Facebook
• Twitter
• Email

אירוע נוסף ומעניין שמתקיים לשם שינוי במרחב הציבורי הוא פסטיבל האיור שנפתח בימים אלה ברחבי העיר. הפסטיבל מתקיים זו הפעם השביעית, אלא שבמקום שבוע כפי שהיה נהוג בעבר, הוא יערך במשך חודשיים בגלריות שונות ברחבי העיר ובמרחבים פתוחים ויכלול כ-50 תערוכות בהשתתפות מאות מאיירים, מעצבים ואמנים מקומיים וגם מהעולם.

מציירים בנווה שאנן: העירייה תממן 5 ציורי קיר לאמנים מקומיים

הפסטיבל מתקיים תחת השם 'אוהבים אמנות. עושים איור", בהובלת המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו, בשיתוף מגזין 'פורטפוליו' ובתמיכת חברת המידע הפיננסית investing.com.באתר הפסטיבלתוכלו להתעדכן בזמן אמת בנוגע לתערוכות השונות, וגם על אירועים מיוחדים ומפגשי גלריה.

אז מה צפוי לנו? בין השאר, וממש בתמצות: תיערך תערוכה לזכר המאיירת הצעירה הגר ברקת, שנפטרה במהלך השנה; תערוכת מחווה של תלמידי בית הספר לאמנויות ללהקת הדג נחש; בתערוכה מקיפה של המאיירת דברת בן נחום עם איורים מ־40 השנה האחרונות; בתערוכה המציינת 100 שנה להולדת יוסף באו; במאיירים ובאמני הדפס מנורדריין־וסטפאליה (NRW) מגרמניה; ובתערוכה שבה יציג מישל קישקה עשרות איורים שהתפרסמו בעיתונות בשנים 2000-1980, בימים של טרום עידן התקינות הפוליטית.

הפסטיבל יערך בין השאר במוקדים הבאים: ב"אתר", בסמטאות יפו העתיקה והגלריות בקריית המלאכה בדרום העיר; באברהם הוסטל, בבית הספר לאמנויות, במרכז אדמונד דה רוטשילד ובית יוסף באו במרכז העיר; בגלריה של מכללת לוינסקי בצפון העיר ועוד.

יובל סער, האוצר הראשי של פסטיבל האיור, מציין כי "מאז פרוץ הקורונה הממשלה מתעלמת באופן שיטתי מעולם התרבות ומעכבת את שובו לפעילות. בחודשים האחרונים פעלנו בתנאים של חוסר ודאות והנחיות סותרות, אולם היה לנו ברור שאנחנו לא מוותרים על קיום אירוע פיזי, גם אם זה אומר לפתוח תערוכות תחת הנחיות התו הסגול". לדבריו, אף על פי שרבים מהיוצרים לא מתפרנסים בתשעת החודשים האחרונים, הם המשיכו ליצור תוך שהם מצליחים ללכוד את רוח התקופה בצורה מעוררת השראה. כך לדוגמה מספר תערוכות יעסקו בטבע המתעורר ובמורכבות של אכילה רגשית בשגרה ובימי קורונה".

• ❤ תרבות
• שבוע האיור
• איור
• איורים
• אמנות
• אמנות ישראלית

• Facebook
• Twitter
• Email

אם יצא לכם להתהלך בעיר בחודשים האחרונים ולסובב את הראש בעקבות חולצה, ז'קט או פוסטרים מאוירים בצבעים מסמאי עיניים, דינוזאורים מוצבים בתנוחות פרובוקטיביות, המבורגרים מתאבדים וכיתובים באמהרית – כנראה נתקלתם באחת היצירות שלPupik. את כולן מלווה אותה יד, אותם קווים מדויקים, אותן דמויות מתוקות להחריד ובעיקר הרצון הבלתי נשלט כמעט להסתכל, לנסות לפענח מה מתרחש בהתפוצצות הצבע הפסטלית. את שמו וזהותו ביקש Pupik שנשמור במערכת, אך על הסיפור מאחורי היצירה שלו יש לו הרבה מה לומר.

"שיחקתי דיאבלו כשהייתי קטן ולאחת הדמויות שלי קראו Pupik. אני אוהב את איך שזה נשמע, את איך שההברות של המילה מסודרות, אז החלטתי ללכת על זה כשם", הוא מסביר. "לא למדתי לצייר או לעצב, פשוט תמיד עשיתי את זה. בגיל ההתבגרות התחלתי לעשות גרפיטי ואחרי הצבא הלכתי לכיוון הייטק ועיצוב אפליקציות, עבדתי בזה קצת אבל החלטתי שאני חוזר לציור. באיזשהו שלב רציתי ללבוש את האיורים שלי – אז פשוט עשיתי את זה".

עוד כתבות מעניינות:

אתגר האינסטגרם החדש שמקים את בובת הבראץ לחיים
טרנד המשקפיים המיותר שחורך את הרשת
7 מותגים שאסור לכם לפספס ביריד דרס קוד סוף עונה

בשלוש השנים האחרונות Pupik מפרסם בגדים למכירהבעמוד האינסטגרם שלו, באאוטסייד סוסייטי ובקיוסק של הכולי עלמא, שם הוא גם שותף פעיל ביצירת שפות עיצוביות ופוסטרים לאירועים. הוא עיצב פוסטרים לדודו פארוק ולראפר שקל, עבד עם הקומיקאי האמריקאי חניבעל בורס ועיצב לזמרת היפנית־אמריקאית מיטסקי. "אחרי התערוכה הראשונה בכולי עלמא התחלתי לעצב להם תפריטים, הם מאוד נתנו לי להתפתח ולא שמו לי קווים אדומים. היום אני עובד על להרחיב את Pupik למותג של ממש, אני מוציא עוד ועוד דברים ומתחיל להתעסק בעיצוב של בגדים, קונה בדים ומכין אותם מאפס. לא למדתי עיצוב אופנה או איך לייצר בגד, אני פשוט אוהב את המקום הזה של לנסות לבד ולראות לאן זה לוקח אותך, לעשות טעויות".

איך זה מרגיש לראות אנשים לובשים את האיורים שלך?

"זה נורא מגניב. הבגדים והאיורים שלי זה המקום שבו אני מתפייס עם כל מיני אישיוז. אני פורק את מה שאני מרגיש ומתמודד עם דברים שעוברים עליי וזה נחמד לראות אנשים שמזדהים עם זה. זו הסיבה שאני מעדיף לשמור על Pupik, זה נותן לי את האפשרות ואת המרווח האישי לגשת לנקודות שלא הייתי ניגש אליהן ביומיום – חרדה, סקס, אקזיסטנציאליזם, גוף וקבלה של תחושות קשות שאתה לא בהכרח רוצה שיהיו לך.

כשזה Pupik אז לא יודעים אם היוצר הוא גבר או אישה, מצד אחד זה סופר אסתטי ויפה עם לבבות ומצד שני נורא בוטה וגס. אם אתה רואה את הדברים שלי אתה יכול לחשוב שאני בן אדם מאוד נוירוטי, מיני ובוטה, אבל בפועל זה לא נכון. בשורה התחתונה אני עושה הכל בשבילי ולעצמי".

מאיפה מגיעים לך רעיונות לאיורים ולעיצובים?

"הייתי ילד טבע, נורא אהבתי דינוזאורים ותמיד היו לי ספרים על דינוזאורים. הם נכנסים עד היום כרפרנסים. אני אוסף אבנים ומאובנים וכל מיני שיט כזה, וכשהתפתחתי יותר עם Pupik הבנתי שאני רוצה להכניס את עולם הילדות שלי עם המקומות שאני נמצא בהם כאדם בוגר. חייתי שנתיים באתיופיה כחלק מהעבודה של אבא שלי, והתרבות הזו השפיעה עליי מאוד. אני משתמש בשפה האמהרית די הרבה ממקום של חיבור לחוויות שחוויתי בתור ילד, ובכלל אני חושב שריבוי תרבויות בתוך אמנות זה חשוב. אני מאוד אוהב פוסטרים יפניים משנות ה־60 וה־70 ואת החיבור בין מתיקות למשהו שהוא מורבידי. הייתי אומר שזה שילוב של פוקימון, דיאבלו, טבע ודינוזאורים".

• כולי עלמא
• חולצות
• איורים
• דינוזאורים
• אופנה
• החיים היפים
• אופנה ישראלית

• Facebook
• Twitter
• Email

מהלכים על ארבע או צמודים לצווארון החולצה האהובה עליכם – תמיד טוב לאמץ חבר. המאיירת והמעצבת נועה גופר הופכת את הרעיון הזה למקסים במיוחד עם ליין תיקים, חולצות, סיכות ותמונות המציגים כולם יצורים קטנטנים ומשונים שקשה שלא להתאהב בהם.

"למדתי קולנוע אבל הרגשתי שהיה חסר לי משהו יצירתי שלא בא לידי ביטוי, אז התחלתי לצייר והבנתי שזה מה שאני הכי אוהבת לעשות", היא מספרת, "יש לי מלא דמויות בראש, תמיד היו, וזו הדרך שלי להוציא אותן החוצה לעולם ולספר באמצעותן סיפור. היצורים נקראים The Misfortunes, לכל אחד מהם יש שם, משהו נוגה ושברירי, בין מתוק לאפל".

הפריטים מיוצרים בעבודת ידה של גופר. הסיכות הקטנטנות מעשויות פליז, מלאות בצבע ולעתים משובצות נצנצים, התיקים עשויים קנבס והחולצות כותנה. באתר ה־Etsy שלה (ובירידים ברחבי העיר), אפשר למצוא גם פרינטים המציגים הן את ה־Misfortunes הקטנטנים, והן נרטיבים נוספים המהלכים על הקו הדק שבין טראגי למתוק.

עוד כתבות מעניינות:

מעצבי האופנה משתלטים על מתחם באזל המנומם
10 חנויות התכשיטים הטובות בתל אביב
14 פריטי חתולים שחורים שיעשו לכם מיאו בלב

49 – 260 ש"ח, להשיגכאן

• איורים
• אטסי
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

איוריםאולה גופשטיין

בהתחלה היו אומרים ברוסית "מִנְיאט שִילוֹ נא שְוואיקוֹ" (менять шило на швайку – להחליף את המחט במרצע). כלומר, להחליף דבר בדבר דומה לו – מין גרסה דרמטית פחות ל"מן הפח אל הפחת" – לא נגרם נזק, אבל בטח שלא הופקה תועלת. במרוצת השנים הביטוי התגלגל איכשהו ל"מניאט שילו נא מילוֹ" (менять шило на мыло – להחליף את המחט בסבון). אל תחפשו משמעות, כי אין. לכל הדעות מדובר במקרה של סחר חליפין הוגן. אחד זקוק למחט ולשני בדיוק נגמר הסבון.

[tmwdfpad]

כי יותר משהשפה הרוסית אוהבת משמעות, היא אוהבת חרוזים. בחלק מהמקרים החרוזים השמחים, הכמעט ילדותיים, כמו "יולקי־פאלקי" (ёлки-палки – אשוחים ומקלות) המפורסם, שאף תפס קצת בארץ, הם בסך הכל יופמיזמים מעודנים לקללות (כמו "frigging" באנגלית). במקרים אחרים הם תגובות נונסנסיות, מקניטות. יכול להיות קשה מאוד לנהל שיחה ברוסית, כשכל הרהור פשוט שמתחיל ב"אילו" גורר אחריו "אילו ואם, בפה היו צומחות פטריות" (המהדרין ישלימו את החרוז "אז הפה היה לא פה, אלא היה גינת ירקות"), רק כי "אילו" זה "יֶסְלי" (если) ואותו אפשר להמשיך ל"אילו ואם" (יסלי בְּ דָא קאבִּי – если б да кабы), שבתורו מתחרז היטב עם "פטריות" ("грибы" – גריבי).

זה הכל. זו סיבה ראויה להציק לדורות על גבי דורות של ילדים רוסים שבסך הכל ניסו להפליג לרגע בדמיון. החלומות שלהם הם כאין ואפס לעומת הזכות המולדת של הסובבים אותם לחרוז להנאתם. כפי שהיפנים מזוהים עם מילים שמתארות תחושות חמקמקות והגרמנים עם מילים באורך מלחמת העולם השנייה שמתארות רגעים ספציפיים להחריד, כך הרוסים מזוהים עם פתגמים ציוריים, ציוריים מדי: "ברגליים אין אמת" ("שב בבקשה"); "הזאב מטמבוב חבר שלך" ("אני לא חבר שלך". איזה זאב ומה הקשר לעיר טמבוב, השוכנת כ־500 ק"מ מדרום למוסקבה? מי יודע); או "האהבה רעה, תתאהב בתיש" ("האהבה עיוורת". מובן ש"רעה" ו"תיש" מתחרזים ברוסית).

הרוסים אוהבים לכנות את שפתם "הגדולה והעוצמתית" (великий могучий – "וְלִיקִי, מוֹגוּצִ'י"), בעקבות ציטוט משיר מלא פתוס של הסופר בן המאה ה־19 איוון טורגנייב (אם יש משהו שרוסים אוהבים יותר מחרוזים ודימויים, הרי זה ציטוטים). אפשר להניח כי מיעוט המצטטים פועלים מתוך הערצה כנה, קבוצה גדולה יותר יורקת חזרה בעוקצנות את מה שהכריחו אותה ללעוס בשנותיה העגומות בחינוך הסובייטי, אבל הרוב פשוט נדבקו במחלת הצטטת האובססיבית. השפה הגדולה והעוצמתית היא למעשה כותל גדול שבחריצים בין אבניו יש אינספור פתקים – חלקם עם ציטוטים מגדולי הספרות, אחרים עם קשקושי ילדים. רוסים לא מדברים, רוסים משחקים עם הרוסית.