1. לנקות ולהפוך לאמא שלך

הבית מגעיל. נשורת של שגרה שהשארת בדרך אל או מאיפשהו, זבל, רצפה מגורענת במשהו שנפל ואף אחד לא טרח להרים. זה קורה. מה שאף פעם לא קורה זה טקס במשרדי העירייה שבו אומרים לשורה של אנשים: מזל טוב, מעכשיו אתם אנשים מבוגרים ומן הראוי שהבית שלכם יהיה מסודר. לא מסודר שיגרום לאורח לפחד שאם הוא יניח כוס במקום הלא נכון אמא שלכם תמות, אבל מסודר מספיק כדי לא להיראות כאילו מוכרים משם נייס גאיי, רון חולדאי גוזר לכם סרט, נותן ספר ציטטות ואומר "ברוכים הבאים לעולם המבוגרים". לא, זו תחושה חמקמקה שמתעוררת בכל אחד בזמנה, כמו גיל התבגרות שני שבמקום לעשות את בעליו חרמנים על אנשים אחרים הוא עושה אותם חרמנים על פתרונות אחסון.

איך עושים את זה? קודם כל צריך להפוך לאמא שלך. זו חרדה נפוצה להפוך להורה שלך וכמו כל חרדה נפוצה היא כזו כי בעצם מדובר בגורל שבהכרח יתגשם. כולנו נהפוך להורים שלנו, והשלב הראשון הוא להתמסר. כמו במדיטציה – צריך לשתוק מספיק זמן כדי שדאגות היומיום והמחשבות והרגשות יפנו את מקומם לדממה שלווה, ומתחת לדממה השלווה נמצא הבנאדם שלימד אותך לדבר ולאכול ולהשתין. תקשיבו לו. הוא לוחש, "למה יש גרביים בסלון?", "קראתי ב־ynet בריאות שלנשום כל כך הרבה אבק עושה אסטמה" ו"שלחו לי באימייל טיפ איך למתוח את המצעים, אני אעביר לך".

כולנו נהפוך להורים שלנו, והשלב הראשון הוא להתמסר. כמו במדיטציה – צריך לשתוק מספיק זמן כדי שדאגות היומיום והמחשבות והרגשות יפנו את מקומם לדממה שלווה, ומתחת לדממה השלווה נמצא הבנאדם שלימד אותך לדבר ולאכול ולהשתין. תקשיבו לו. הוא לוחש, "למה יש גרביים בסלון?"

2. לסדר ולהפסיק לפחד מהמוות

אם פרויד היה כותב גרפיטי בפלורנטין במקום להמציא את הפסיכואנליזה, הוא היה אומר שהארון הוא התת מודע של החדר. סטטיסטית, לסדר את הארון זו המטלה הדחויה ביותר מבין מטלות הבית (הסטטיסטיקה מבוססת על שכנה ששאלתי, לא לצטט את זה בדוקטורט). מחקרי מקרא עדכניים משערים שחג הפסח הומצא מהדמיון רק כדי שאנשים ייאלצו הלכתית לפתוח את הארון ולזרוק בגדים ישנים. נחש משיל את העור שלו וממשיך הלאה ללחוש דברים מפחידים להארי פוטר, בני אדם משילים את המלתחה שלהם וקוברים אותה במאחורה של הארון כי מה, אולי אני ארצה מתישהו את החולצה הזאת מיום הצופה שלא בכבוד שלי ללבוש כפיג'מה אפילו.

ארון הוא לא פתרון אחסון אלא פתרון אגרנות. למה אנשים אוגרים? גיגול של הדבר העלה תמונות של אוגרים אוכלים גזר, אז נאלץ לנחש. זמן זה מפחיד. היומרה של האנושות לקצוב אותו לשעות ודקות שווה ערך ללהניח קולר על דינוזאור. האם הדינוזאור הזה באמת שלך עכשיו? אתה יכול להגיד לו מה לעשות? לזרוק לו כדור ושהוא יביא? לא אחי. זמן זה כאוס. הוא עובר, אין שום הוכחה לכך שהדברים שקרו אכן קרו למעט הזיכרון, ומי יכול להאמין לו בכלל. אנשים אוהבים ושונאים ורבים ומשלימים ואוכלים ומבזבזים כסף ובוגדים ולובשים את אותה חולצה יום אחרי יום – ואז הם מתים. כל דקה שעוברת נוקשת על הרעיון שבסופו של דבר נמות ונישכח יחד עם כל הדברים היפים שקרו לנו.

מה עושים מול הכאוס הזה? הופכים את הארון למקלט סנטימנטים. אוגרים נעליים וחולצות ותחתונים. הם הוכחה שהזמן עבר והדברים קרו. אבל כדי לסדר את הבית צריך להסתכל לפחד הזה בעיניים. נכון, הכל יעבור. נכון, כולנו נמות. נכון, תפיסת הזמן האנושית היא כלי הישרדותי אבולוציוני שהתודעה פיתחה כדי שנוכל להתרבות כחומר ביולוגי. האם זה אומר שהארון שלי צריך להיות מבולגן? לא. פותחים שקית זבל, מרוקנים אליה כל בגד שלא לבשת עונה ונותנים לנזקקים. מה נזקקים יעשו עם ג'ינס עד הכוס וגרבי ספורט שכתוב עליהם SLUT? זה עניינם.

ברגע שמסיימים לסדר, הטבע נכנס לתוקף ואומר שצריך ללדת. חשוב מאוד לצפות את זה מראש ולא להקשיב לו. הטבע טועה. הטבע מגעיל. ראית פעם קופים אוכלים כינים אחד של השני? זה טבע. ראית פעם כלב מתפלש בקקי על דשא? זה טבע. אפשר להציע לטבע פרס ניחומים ולקנות עציץ

3. לרהט ולעשות סיבוב באיקאה

אדם לא מתבגר בגיל מסוים אלא בפעם הראשונה שהוא רוצה ללכת לאיקאה. איזה מקום. לבתי הבכורה אקרא איקאה, חנות שמוכרת קווי מתאר נקיים לחיים שלך. אני מקנאה במעצבים השבדים הגבוהים כי רק נפש צלולה מאוד יכולה לייצר רהיט מפוסטר כמו ארון הנסוויק. על מה חולם בן אדם שהמציא רהיט כמו שולחן אשקהולמאן? האם הוא פשוט חולם את היום שלו מחדש ומתעורר רענן אחרי שמונה שעות? כנראה. למה אנשים נוסעים להודו כדי לעשות מדיטציה? מה הודים מבינים בשלווה? הרהיט היחיד שהם המציאו כאומה זה לוכד חלומות, והוא עובד רק אם הם חלמו על תשתיות.

4. לסיים לסדר ולא להביא ילדים

חוסר מזל גדול של הקיום האנושי הוא שאי אפשר להגיד "אוקיי, טוב לי ככה, אשמח שדברים יישארו אותו דבר לכל החיים, איפה חותמים?". לסדר את הבית זה להתנהג כאילו אורחים אמורים להגיע, רק בטוב, כלומר בלי שמישהו ידפוק בדלת ויפריע לך לגלול בטלפון בשביל "לנהל שיחה". ברגע שמסיימים לסדר, ברגע שהכל מונח באיזשהו סדר פנימי שנמצא גם בתוכך, הטבע נכנס לתוקף ואומר שכן, יש אורחים, אבל צריך ללדת אותם קודם. חשוב מאוד לצפות את זה מראש ולא להקשיב לו. הטבע טועה. הטבע מגעיל. ראית פעם קופים אוכלים כינים אחד של השני? זה טבע. ראית פעם כלב מתפלש בקקי על דשא? זה טבע. אפשר להציע לטבע פרס ניחומים ולקנות עציץ. זה גם מאוד פותח את החלל.

• הבועה
• איך לעשות דברים
• שיר ראובן
• סידור הבית
• ניקיון
• ניקיון פסח

יש אמיתות שהתודעה, המוח והאישיות משלבים זרועות כדי שלא ייכנסו פנימה ויפזרו סימני שאלה בכל מקום. כולם יודעים איך נראים האנשים שהסתכלו לאמת מסוימת בעיניים יותר מדי זמן – הם פורשים מהלימודים כדי לפעול נגד שינויי האקלים, הם לובשים מכנסיים עם כתמי דם מזויפים ומפגינים נגד ברית מילה, הם יוצאים למסעות ליקוט כדי לשרוד אסון מתקרב. הנה אמת ששורפת אחוזים נאים מסוללת ההדחקה של כולם: כולנו כלואים במערכת יחסים מתעללת עם כסף, וכמעט בלתי אפשרי למרוד בו כי כל רצון אנושי בסיסי מקודד אליו. רוצה לישון במקום חם ובטוח? זה נקרא "שכר דירה". לאכול? "ללכת לסופר". לכסות את הגוף בבגדים חמים? "למדוד שלושים דברים בקניון להתפשר על משהו ואז ללבוש אותו כל יום במשך שבוע בתקווה לא לפגוש אף אחד פעמיים". גדלנו על כסף והוא עיצב את כל ההרגלים שלנו גבוה מעל מה שמגיע לנו כבעלי חיים מתכלים, ואז בחוצפתו לפעמים אין מספיק ממנו וצריך להצטמצם. ככה עושים את זה:

1. לאכול בבית:לאכול בבית זה עיטור העוז של הבגרות. זה אומר שאת לא רוצה לאכול משהו שאת לא יודעת מי הכין, ועל פי משחקי השף סביר שהוא צעק "היידה שף" תוך כדי (מגעיל) או שאת לא בטוחה בטיב המרכיבים שלו, ואם לסמוך על הודעות בקבוצות ווטסאפ משפחתיות עלול לגרום למחלות רבות ומסריחות 100 אחוז תעבירו, או שאת לא רוצה לבזבז על ארוחה אחת כסף שיכול לקנות מצרכים לשבוע.

יש דרך אחת לבשל: לזרוק את היומרה ולהיצמד למתכונים. בא לך פסטה? לא לאלתר

הכל נכון, אבל בישול שייך לקבוצת הכישורים שאנשים חושבים שיש להם גישה טבעית אליהם רק כדי להתרסק על היומרה. הכל בגלל תוכניות בישול. האדם הסביר חושב שאחרי עשרות שעות צפייה הוא יודע להעמיד סיר. הנה, עצמתי עיניים, הרחתי את הירקות, נזכרתי בסבתא, אמרתי את המילים "חומרי גלם", אלה המרכיבים שאמורים ליצור מנה מוצלחת. לא אחי, ולראיה פסטה חיוורת בשמנת שנראית כמו משהו שהיו עושים עליו ריפורט ב"אימהות מבשלות ביחד".

יש דרך אחת לבשל: לזרוק את היומרה ולהיצמד למתכונים. בא לך פסטה? לא לאלתר. זה פסטה לא מופע אימפרוביזציה, ואת רוצה לאכול, לא להיות מובכת ולשאול איך בזבזת על זה ערב. מגגלים איך להכין פסטה, מוצאים את המתכון המפורט והכפייתי ביותר שיש ועושים בדיוק את מה שהוא אומר. כן כולל החלק שצריך לסובב את הסיר שלוש פעמים אחרת אמא שלך תמות. בתאבון.

2. לרכוב על אופניים:הדברים הכי כיפים בעולם המבוגרים הם אינטרפרטציה לפריבילגיה ילדית שמבוגרים נאלצים להשאיר מאחור. מונית היא בסופו של דבר טרמפ מהורה, אדם מבוגר שלוקח אותך ממקום למקום, רק שבמקום "אהבה" ו"מחויבות" ו"רצון לעזור לך להיכנס לחבורה שאת מעוניינת בה ויה טרמפ ליום כיף בקניון", את משלמת על הטרחה בכסף.

אופניים הם טעם נרכש, כלומר זה רע עד שזה מדהים. הם מציעים פעילות גופנית אגבית, וכמו כל ספורט יכולים לחבר את הנפש לגוף כמו שציונות קיוותה שחקלאות תחבר את האדם לאדמה

בכולם יש שארית ילדותית שעומדת מול מטלות היומיום וחושבת "אבל איך אני אעשה את זה אני קטנה" ומולה את השירותים האלה, שעונים לך "נכון ממי את גורה והעולם לא נחמד אלייך היום בואי אני אסיע אותך לסנטר, תחביבים: דיג". לצערנו הפריבילגיה להתנהג כמו ילדים גבוהים, שמנים ולבושים יפה שמורה למבוגרים שיש להם כסף. מה אפשר לעשות? לנסוע על אופניים. זה לא קל. סטטיסטיקה שהמצאתי כדי לתמוך בדעותיי קובעת שמי שמתנייד על אופניים בלבד מבטל פגישות בשיעור שגבוה בשבעים אחוז משל המתניידים בדרכים אחרות, ובצדק.

מעליב לחשוב שהטכנולוגיה התקדמה למקום שלוויינים עוקבים אחרינו, אבל הם צריכים לראות אותנו מתניידים באמצעות גלגלים ורגליים. פדיחה. לעומת זאת אופניים הם טעם נרכש, כלומר זה רע עד שזה מדהים. הם מציעים פעילות גופנית אגבית, וכמו כל ספורט יכולים לחבר את הנפש לגוף כמו שציונות קיוותה שחקלאות תחבר את האדם לאדמה. הגוף מפסיק להיות נשא של הנפש, קופסה מתוחכמת שתפקידה להעביר מחשבות, רעיונות ורגשות ממקום למקום. פתאום הם עובדים בזה יחד – הנפש מעודדת את הגוף להמשיך לפדל בעליות והגוף בתמורה מפריש לנפש הורמונים שגורמים לה לשמוע פלייליסט "חרמנית ברחובות" בספוטיפיי ולחייך לכלבים.

3. לא לתכנן תוכניות יקרות:אף אחד לא מגיע לעיר כדי להישאר בבית. אפשר לעשות את זה בכל מקום וכנראה בזול יותר. אנשים עוברים למקומות כדי לראות איזו תהודה תהיה לאישיות שלהם שם, עם מסיבות והצגות וקוקילידה ב־15 ש"ח, ולעומת זאת הדברים האלה עולים כסף, מה שמאלץ אותך להפשיט את התוכניות שלך מכל דבר יקר ולהסתפק במשאב המדהים ביותר של ערים גדולות: מרחב מלא אנשים כמוך, שעזבו מקומות שהם גדלו בהם כדי להגיע לכאן. מה כיף בזה? אפשר לצאת לפגוש אותם ולהרגיש רגשות.

רגשות הם טיול מאורגן בנפש שלך, מחזיקים מטריה ומדונה וצועקים "חבר'ה קשב אליי, אנחנו עכשיו עומדים מול התאהבות, זה עושה חוסר תאבון ולחייך כשמקבלים הודעה ולעצום עיניים בשירים של עידן רייכל"

כשאומרים שהדברים הטובים ביותר הם בחינם מתכוונים רק לרגשות, כי כל שאר הדברים שבחינם מגעילים. בגלל רגשות אנשים משתמשים בסמים למרות שזה מסוכן, לא חוקי וקונים אותם מזר שנעלם לחשכה על אופניים חשמליים – כי סמים מסנתזים רגש, ולהרגיש זה הכיף הכי גדול שבני אדם יכולים לחוות. יש תפיסה שגויה ששווה להרגיש רק רגשות מפלטת השמחה של האימוג'ים, אהבה (לב אדום), שמחה (לב צהוב), חום (לב כחול), משפחתיות (לב ורוד נצנצים). שטויות.

רגשות הם טיול מאורגן בנפש שלך, מחזיקים מטריה ומדונה וצועקים "חבר'ה קשב אליי, אנחנו עכשיו עומדים מול התאהבות, זה עושה חוסר תאבון ולחייך כשמקבלים הודעה ולעצום עיניים בשירים של עידן רייכל". נכון שזה כיף יותר מהיום של החרדה – "חברים, בואו תתכנסו פה מולי אבל לא יותר מדי קרוב כי זה מזכיר לי את התיכון. רגע, אני נאלצת לעצור את ההדרכה כדי לשלשל בשירותים של הבית קפה פה ליד מקווה שתהיו פה כשאחזור בטח לא כולם עוזבים אותי בסוף". אבל למה לוותר על זה? אלוהים או חיזרים או ביולוגיה לא נתנו לנו נפש כדי שנפחד מאגפים שלה. כמו שכתוב על חולצות סוף מסלול שגם הן חינם: מי שלא דרך בבוץ לא ינשום אוויר פסגות ינואר 2007 עייפים.

• איך לעשות דברים
• עירוני
• טורים אישיים
• הבועה

א. להבין למה התחלת לעשן:אין דבר כיף יותר מליצור לעצמך חור בלב בצורת משהו ואז למלא אותו בדבר הזה בדיוק. זו הגדרה רומנטית אבל נכונה להתמכרות, כשבתוך המושג עצמו יש היררכיה – ככל שהתמכרות נותנת לבעליה פחות היא כיפית יותר. התמכרות לקניות משיגה בגדים, רהיטים ומוצרי חשמל, התמכרות לבן אדם אחר היא התאהבות ולקריאה נוספת אפשר לעיין בפלייליסטים של עידן רייכל בספוטיפיי. סיגריות לא נתנו לאף אחד כלום.

ישתעלו המעשנים – היי, סיגריה משיגה לי הפסקה מהעבודה כמה פעמים ביום. לא, היא לא, יא נרקומנים שקרנים. אנחנו לא בסין, זה לא גולאג, העבודה שלנו פחות חשובה מלהכין כיסויים לאייפון במכרות של עלי אקספרס.

למעשה הנה טריק מדהים לקבלת הפסקה מהעבודה על חשבון המעסיק, הוא נוסה פעמים רבות ועובד ב־100 אחוז: 1. קמים מהכיסא; 2. אם המנהלת שלך שם אומרים "חמש דקות אני חוזר", אם זה מנהל אומרים "חמש דקות אני חוזר אחי"; 3. יוצאים החוצה. הפסקה נעימה.

החלק הכי קשה הוא להיפרד מעצמך המעשנת, הכיפית, שמתייחסת למחקרים מדעיים על נזקי הטבק ומחלות ריאות כמו לכישוף צועני

סיגריות מציעות משהו אחר. יש מעט מאוד אנשים שמסוגלים לפזרנות כלכלית אמיתית, כמו האגדה האורבנית היפה על ניקול ראידמן שקנתה פפסי מקס בבית קפה, השאירה שטר של 200 והלכה. במה כולנו עשירים פחות או יותר באותה מידה? בזמן. לכולם יש פחות או יותר אותן 80 שנה, ובמשאב הזה סיגריות מאפשרות לך לנהוג כמו אוליגרכית. מעשנים ממוסגרים בקליפ ראפ בלתי נראה, רק שבמקום לעמוד על ג'יפ ולזרוק שטרות על טיגריס הם עומדים ליד AM-PM ומעשנים מלבורו אדום, זורקים יומיים מהחיים שלהם על הרצפה המלוכלכת ליד קרטון של בצל מובחר. כן מאמי. ככה אני – עשירה.

ב. להחליט להפסיק:החלק הכי קשה הוא להיפרד מעצמך המעשנת, הכיפית, שמתייחסת למחקרים מדעיים על נזקי הטבק ומחלות ריאות כמו לכישוף צועני. אבל יש תכונות שלא נועדו להזדקן איתך, החן שלהן מחמיץ והופך למניירה מדאיגה. מעשנת בגיל 16, חמודה שלנו, מטליאה את האופי עם איך שאת חושבת שמבוגרים מתנהגים. מעשנת בגיל 25, ממי שלי, יש לך הרבה רגשות במשמרת, קחי סיגריה. מעשנת בגיל 55, אחי, זה רעל. את לא צריכה לעשן סיגריה, את צריכה לעשן דנונה.

ג. לספר לכל מי שאת מכירה:הנה תמלול אותנטי של מחשבות בזמן סיגריה ראשונה: "איכס, איכס, לא, למה, די, הפה שלי מרגיש כמו הנשמה של וולדמורט, די, אני רוצה לאכול משחת שיניים, כל יועצת בבית ספר שהייתה לי אי פעם צדקה".

סיגריות מחזיקות את הפער הגדול ביותר בין איך שהפעולה נראית מהצד – מרגיעה, נינוחה, מרעננת, אלגנטית; ובין איך שהפעולה עצמה מרגישה כשמבצעים אותה – מסריחה, מעייפת ומכבידה. איך בכל זאת מתחילים לעשן? בגלל לחץ חברתי. כזה שמופעל עלייך אקטיבית אם החיים שלך הם תשדיר שירות מהניינטיז, או ברוב המקרים כזה שהמעשן מפעיל על עצמו. כדי להתקרב למישהו, כדי להידמות למישהו, כדי לאמץ שינוי קוסמטי בתקווה שהוא יחלחל פנימה ויחולל שינוי פנימי, מה שלא יהיה שגורם לך לצלוח את חמשת הסיגריות הראשונות והדוחות שהופכות את הסיגריה השישית לדבר הכי טוב שקרה.

אף אחד לא מתמכר לסיגריות עם הריאות. ניקוטין זו המצאה שמתה בניינטיז, כמו ארוחות במיקרוגל ופנסיה. מתמכרים לסיגריה כי סיגריה היא פתרון קסם למבוכה כי היא מקיפה אותך בבועה בלתי נראית של תעסוקה פסיבית

כדי להפסיק צריך לייצר לחץ חברתי הפוך. לא עישנת כל פרק זמן שאפשר לקצוב? הגיע הזמן לספר את זה לכולם כאילו יש לך טורט ספציפי מאוד שמעדכן בהרגלים שהשלת מהחיים שלך. להכחיל וויים שלא חשבת שיוכחלו כדי לעדכן כל אדם בחייך שהפסקת לעשן וחשוב שידע. זה דבר אחד להשבר מהפסקת עישון, זה דבר אחר לעשות את זה אחרי ששתלת לכל מכר עד דרגת אנשי קשר "לא יודעת מי זה" בטלפון שאת אפסה לא יודעת להתמיד בדברים ולכן אף פעם לא תקודם לאחמ"שות.

ד. למצוא מה לעשות עם הידיים:אף אחד לא מתמכר לסיגריות עם הריאות. ניקוטין זו המצאה שמתה בניינטיז, כמו ארוחות במיקרוגל ופנסיה. מתמכרים לסיגריה כי סיגריה היא פתרון קסם למבוכה כי היא מקיפה אותך בבועה בלתי נראית של תעסוקה פסיבית. עומדת בחבורה של אנשים ומעשנת סיגריה – נורמטיבי. עומדת בחבורה של אנשים ושותקת – מתי הם יחשדו שאני מתכננת לרצוח את כולם ולדובב את הגופות שלהם כמו בתיאטרון בובות?!

מתמכרים לעישון משני איברים: היד והפה. השבועות הראשונים הם גיהנום של ידיים שפשוט משתלשלות מהגוף במבוכה ופה שחייב לעשות משהו. הבעיה היא להחזיק את הזמן עד שהם יסתגלו לבייביסיטר החדשה – כלום. חשוב לא ליפול לתחליפים רעילים, כמו לשקול לנגן על חלילית או לתופף על שולחן כמו ילד שירד לו הריטלין, או ללטף לעצמך את הירך כמו סוטה באוטובוס.

ה. להחזיק שבועיים:סיגריות הן אקסיות רעות. הן היו איתך בכל מקום, ואחרי ההפסקה צצות עוד ועוד סיטואציות שהגוף שלך אומר "יאללה סיגריה". סיימת פילאטיס? סיגריה. רבת עם חברה? סיגריה. הזמנת לאכול? סיגריה. השיטה היא לנוון את ההרגל, להתייחס אליו כמו לחברה שמדרדרת להחלטות רעות, כמו לגרום לשיער שלך להסריח כמו מונית שירות מעכשיו ועד הנצח. שבועיים הם מספיק זמן שלא יהיה לך נעים מעצמך לחזור לעשן. זה עובד על אותו הגיון שגורם לאנשים לארוז שליש מנה הביתה לאכול קרה בעמידה בבוקר. מה, שבועיים. או מה, חמישה ביסים מלזניה. אני אזרוק את זה לפח?

• איך לעשות דברים
• טורים אישיים
• עישון
• הבועה
• עירוני

א. לנסות להישאר בדירה שכבר יש לך:מגיע הרגע שבעל הדירה שלך מודיע שאת צריכה לעזוב. הוא מעלה את שכר הדירה או מפנה כדי לשפץ או רוצה להכניס אחיין שלו. זה תרחיש אימים. האם הדירה באמת שייכת למי שעל שמו היא רשומה בטאבו או למי שלמדה להתחמק מקשר עין עם השכנה העירומה כששתיכן במטבח, שיודעת לתדרך שליחים של וולט כדי שלא יתבלבלו בין הקומות, שיש לה כיסא ייעודי במרפסת להאזנה לריבים על חניה בשישי בצהריים?

כך או כך פג תוקפה של האשליה שהמקום שאת נרדמת ומתעוררת בו הוא הבית שלך והוא חוזר להיות נכס ששייך לאדם זר שככל הנראה ירש אותו מאדם זר אחר שקיבל החלטה נדל"נית טובה מתישהו בעבר. מה הסבים העצלנים שלך עשו בזמן הזה? מי יודע.

לחפש דירה חדשה זה כמו לצאת לדייט יום אחרי פרידה

הפנטזיה הקולקטיבית של ההורים שלנו הייתה למצוא מכונת זמן ולחזור להרוג את היטלר התינוק. הפנטזיה הדורית הנוכחית משתמשת באותה מכונת זמן כדי לחזור 50 שנה אחורה ולהגיד לסבא וסבתא שלך "חמודים סליחה על הספויילר אבל נדל"ן זה חשוב, זריז הלכתם לקנות רחוב בנווה צדק זה עולה כמו אבטיח בתקופה שאני באה ממנה". לרצוח את היטלר זה יפה אבל אי אפשר לחלק אותו ולהשכיר לסטודנטים לא כולל חשבונות.

בעל הדירה שלך יכול, ואת מבצעת עבורו גרסאות אקוסטיות ללהיטים מהאלבום "תחנונים למחזיק הנכס": "אבל אני שומרת על הדירה", "אחי אין לי כסף", "בחיים לא חזר לי צ'ק", "אני כמו הבת שלך". הוא מכיר את כולם וממתין שתסיימי כדי להגיד שאין ברירה. תשלמי או תתפני או תתרגלי לרעיון שבקרוב אדם אחר יסתכל על התקרה שאת הסתכלת עליה לפני השינה, יחשוב את מחשבותיו המכוערות, ישכב עם הטיפשים שיסכימו ויחלום את חלומותיו הסתומים. הגיע הזמן לחפש בית חדש.

ב. לראות כל דירה בפייסבוק:לחפש דירה חדשה זה כמו לצאת לדייט יום אחרי פרידה. דירות מגעילות מוצעות במחירים גבוהים שמאלצים את השוכרים להתלבט אם להתפשר על מחיר, להתפשר על הזנחה או לעזוב את העיר מי צריך את זה בכלל.

דירה בתל אביב היא לא פינוק של מי שחשוב לו לקנות מגנום במחיר כפול באמפם, אלא האופציה היחידה לאלה שרוצים לחיות ליד אנשים שדומים להם ובהמשך לגדל ילדים חפים מתחושת חריגות

למעשה אחד מטיעוני הדוד בארוחה משפחתית נגד מחאת האוהלים ב־2011 הייתה שמי שיקר לו לשלם אלפיים שקלים לחדר לחודש בתל אביב (מציאה במושגים של היום, שמונה שנים קדימה), מוזמן לעבור לראש העין, לפתח תקווה, לראשון לציון, ערים נהדרות שרק מחכות להשכיר דירות ארבעה חדרים במחיר של חדר וחצי בתל אביב. זו טענה שקל לגלגל עליה עיניים אבל חשוב יותר לפרק: לא כל האנשים יכולים לחיות בכל המקומות.

לדוגמה, משפחה של שתי אימהות וילדים בכל מקום שאינו תל אביב. נכון, העולם התקדם, כולם יודעים שהומואים זה מסוכן רק כי הם יגרמו לך להזמין חולצות מכופתרות לא מחמיאות מאסוס, ולסביות מפחידות רק אם גורמים להן לצאת מהבית אחרי עשר.

אלה שינויי תודעה מדהימים שהגיעו בזכות האומץ והעבודה הקשה של מי שנקראים "בכירים בקהילה", ובכל זאת ברוב הערים בארץ הומו זו קללה, ילדות טרנסיות הן קורבן קל לבריונות, נשיות או גבריות שחורגת מהמקובל לא מתקבלת בסובלנות. דירה בתל אביב היא לא פינוק של מי שחשוב לו לקנות מגנום במחיר כפול באמפם, אלא האופציה היחידה לאלה שרוצים לחיות ליד אנשים שדומים להם ובהמשך לגדל ילדים חפים מתחושת חריגות. ואת זה, עד שיוקם הקיבוץ הלהט"בי נווה לסביות, רק תל אביב יכולה להציע.

ג. להתפשר על מיקום:הנה, דירה חדשה מהניילונים בנווה שאנן. הג'נטריפיקציה עדיין לא הגיעה הנה אבל היא בטח תגיע בכל רגע. את חושבת ששמעת מישהו מדבר על לפתוח פה בית קפה טבעוני אבל אולי זאת היתה פאטה מורגנה או ג'יבריש של מי שעולה לו הנייס גאיי. אז מה אם נהגי מונית מתעקשים להישאר לראות שאני נכנסת לבניין. מי בכלל רוצה לצאת אחרי שמחשיך. מה אני באטמן.

ד. לשרוד ניסיון תקיפה:כשגרים בעיר קורים דברים. זו הסיבה שעוברים אליה מהפרברים, כדי שיקרו לך הדברים שנכתבים עליהם ספרים ושירים וסרטים. הבעיה היא שזו הזמנה פתוחה מדי. במקום שמאפשר לך לדבר לילה שלם עם מי ששמעת באייפוד כל כיתה י', אפשר גם לצאת מהבית ולתפוס מישהו מחטט לך בתיק רגע לפני שהוא בורח עם הסלולרי שלך, אפשר להמתין בתחנת אוטובוס בזמן שכלי רכב מאטים כדי לבדוק אם במקום לנסוע לבדיקת שמיעה את מעוניינת אולי להיות זונה שלהם, אפשר להסתכל מהמרפסת ולראות איך מישהי מוציאה סכין על מישהי אחרת שהסתכלה על האקסית שלה. מתישהו נחצה קו אדום, את לוקחת את הדברים שלך ועושה את אשת לוט, כלומר בורחת כאילו תהפכי לנציב מלח אם תסתכלי אחורה.

ה. לחזור להורים לחודש לחשב מסלול מחדש:אחרי מספיק זמן מחוץ לבית של ההורים הוא הופך לצימר מפנק. תמיד יש אוכל במקרר, הטלוויזיה מחוברת לכבלים, קל להתגנב לפילאטיס של הפנסיונריות בקאנטרי ולהיות הכי טובה בכיתה. נשאלת השאלה למה לעזוב את זה בכלל, למה לא לשאת את דגל הבעיה של הדור ולהישאר אצל ההורים עד שמשהו חשוב מספיק יוציא אותך משם, והתשובה מגיעה בפעם הראשונה שמנסים להיכנס לך לחדר כשאת מביאה ביד. אי אפשר לחזור להורים בלי לחזור להיות בת 14. הדינמיקה הזאת חזקה יותר מזמן, מיקום וקריירה, והיא שואבת אליה את הבן אדם המבוגר שהיית שנייה לפני המפגש. את חוזרת לקבוצות למציאת דירות עוד באותו ערב.

ו. לשכור דירה במחיר מופקע:בסוף החיפוש מתיש אותך ואת מתפשרת. כל מה שנשאר מהסטנדרטים הגבוהים שהיו לך בתחילת החיפוש זה הרצון החזק לא לראות עוד דירה אחת יותר בחיים. את נפגשת עם בעל הדירה החדש שלך ומנסה לנחש מה הצ'קים השמנמנים שמסרת לו יקנו. את מנחשת דברים מעליבים – זו הנקמה היחידה שלך. מכנסיים שיעשו לו תחת גדול, חופשות לא מוצלחות, פפסי מקס. היית עושה דברים הרבה יותר יפים בכסף הזה. את חוזרת לדירה, מנקה אותה וממקמת בה את כל הדברים שלך. תוך שבועיים את שוכחת שגרת במקום אחר. בית זה לא המקום המושלם עבורך, זה המקום שאפשר לגנוב בו וויי פיי ולשכוח שבעוד שנה תצטרכי לעשות הכל מחדש.

• עירוני
• הבועה
• משבר הדיור
• איך לעשות דברים

א. אופניים:היום יום שבת ואת צריכה להיות איפשהו. מרחק סולידי, שלושה ק"מ וחצי. 40 דקות ברגל, שמונה תחנות אוטובוס מהבית. כשקבעת את זה, לפני הנצח שהוא שלושה ימים, המרחק לא הטריד אותך. יש לך אופניים וחשבת לרכוב לשם. אבל עכשיו שבת, חם מדי או קר מדי, בערב יש מירוץ או הפגנה. לפי הטלפון עשית 17 צעדים היום, כולם מהמיטה למטבח. הבשר שלך רך כמו סטייקים שכדי לקנות צריך להכיר בן אדם ספציפי.

איך תצליחי לקום, להתלבש ולרכוב על אופניים – אמצעי התחבורה שלא פועל על דלק או חשמל אלא על הרגליים שלך ועל טוסט האבוקדו שאכלת בצהריים. זו סתירה כואבת לגמרי לאינטואיציה הקולקטיבית המתגבשת, שהגוף שלנו הוא כרכרת בשר ודם שנושאת את הרגשות והמחשבות שלנו ממקום למקום. אם רוצים לתחזק אותה עושים את זה בחוגים או בחדרי כושר כמו במוסך. האם הפגישה שקבעתי שווה את הפגישה עם תקרת הזכוכית של הגופניות, זו שמאשררת שאני למעשה לא אייפד אלא יצור חי בשר ודם? התשובה היא לא.

אוטובוסים בשבת הם פנטזיה רחוקה כל כך שצריך להפיק פורנו שלה

ב. לנסות להבריז:הברזה נכונה היא כירורגיה שצריך ללמוד ממאסטרים ששכללו את הטכניקה במשפחה במשך דורות. על החולצות שלהם רקום: "שווה לקבוע תוכניות רק בשביל לבטל אותן". הם למדו לגשש האם האדם שקבעת איתו, בדיוק כמוך, מכתים מסכים באצבעות במבה, נרדם ומתעורר ספונטנית, ובגדול – לובש את הבדידות שלו כמו חליפה מגוצ'י ב־20 אלף ש"ח. זה לא אישי. הייתם שמחים להיפגש, אבל דבר הוביל לדבר ונקלעתם לגן עדן שהוא הדירה הריקה שלכם.

ג. ההברזה נכשלת:לפעמים כתם בתכניות שלך הוא נקודת אור בחיים של חברה שלא דיברה עם אף אחד מיום חמישי. מוכרת ב־PM-AM הציעה לה שלוש טעמי ב־12 והיא אמרה לא. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא שמעה את הקול שלה זה כמה ימים, ומאז היא לא מפסיקה לחשוב האם תמיד נשמעה כאילו תקוע לה לחם בגרון ואף אחד לא אמר לה. חברות בוגרת כוללת סעיף שלפיו מדי פעם תצטרכי לבוא לסיים בדידות של מישהו, כלומר לשתות קולה על ספסל ולרכל על אנשים שלא דיברת איתם שבע שנים. אי אפשר להבריז.

ד. לנסות לתפוס מונית שירות:אוטובוסים בשבת הם פנטזיה רחוקה כל כך שצריך להפיק פורנו שלה. אישה צעירה עומדת בתחנה. גבר סליזי ניגש אליה ושואל "סליחה גבירתי, רציתי לשאול אם במקרה גברתי חרמנית". האישה אומרת שכן ואיזה קטע שהוא שאל. אוטובוס בדיוק מגיע, היא מסננת "סורי זה האוטובוס שלי", מעבירה רב קו ויורדת אחרי רבע שעה. סוף הפורנו.

עד שזה יתממש שבתות הן ממלכת מוניות השירות, הדוד האלכוהוליסט של התחבורה הציבורית. הן מחברות מקומות שאוטובוסים לא ייגעו בהם עם מקל, בשעות שאוטובוסים הולכים לישון עם מסכת לחות על הפנים. פאנק.

מצחיק שמוניות שירות נקראות על שם הדבר היחיד שלא מקבלים בהן (ומקבלים הרבה יותר ממה שאפשר לבקש). הייתי במונית שירות עם אישה בת 40 שאכלה עוף בגריל מהסופר בידיים. חבר קבע להביא ביד למישהו מהגריינדר באחת בדרך מהעבודה. הם עשו את זה במושב האחורי ואיתם היו רק שתי פיליפיניות שישבו מלפנים ושמעו מוזיקה פיליפינית מהרמקול של הטלפון.

יכול להיות שהן לא שמו לב, אבל סביר שהן לא אמרו כלום כי מוניות שירות מקדשות קודם כל אקראיות. לא נוחות, לא הגעה ליעד, קודם כל ניידת חירום של אקראיות, וידאו ארט חי, יקום מקביל לקולקציית שבורים שבורות סתיו 2019. לכן אי אפשר לדעת בדיוק מתי היא תגיע, לאן היא תגיע, והאם את יושבת על נקודה קרה או על נוזל שהיה בתוך מישהו פעם. ניאלץ להמשיך הלאה.

קחי קורקינט חשמלי. זה ירגיש כמו לעוף, רק בלי הגועל נפש של לחלוק משענת יד עם מישהו או להיות ציפור

ה. קורקינט חשמלי:קורקינט חשמלי יביא אותך למקום מהר ובמחיר הנמוך של הולכי רגל שאומרים לך דברים נוראים, כמו "טססס" ו"פףףףף". אפשר להבין אותם. מפחיד ללכת ברחוב שאת חולקת עם רובוט קורקינט מהעתיד. אפשר גם להבין את הרוכבים. הנסיקה של שירותי השכרת הקורקינטים קרתה בשנה וחודשיים. שנה. וחודשיים. באוגוסט 2018 הגיע הבירד הראשון לישראל ועכשיו הם בכל מקום. על המדרכה, במקומות חניה ייעודיים, בפח, בכלובי מיחזור, הם מוסתרים מאחורי שיח עד שהקופאי בקיוסק יסיים משמרת.

יותר מהכל קורקינט חשמלי הוא החותמת שבישראל יש תחבורה ציבורית של מדינת עולם שלישי, והיא לא משאירה לאנשים שרוצים להתנייד במהירות ובזול שום ברירה. תסתכלו על הפנים של רוכבי הקורקינט החשמלי, אם תצליחו לפני שהם נוסעים משם ואחרי שהם הפילו אתכם. מדובר באנשים רגילים. לא "נורמטיבים" או "בני טובים" (היופמיזם לאנסים ורוצחים), אלא רגילים באמת. סתם אנשים. לקוחות בארומה. חולצה מקסטרו מן. ניסו להיות צמחונים ונשברו אחרי שבוע. הם לא האויב. קחי קורקינט חשמלי. זה ירגיש כמו לעוף, רק בלי הגועל נפש של לחלוק משענת יד עם מישהו או להיות ציפור.

ו. לשבור יד:פתגם ברוסית שהמצאתי אומר שאפשר לשים עגיל יהלום באוזן של חזיר אבל זה לא יהפוך אותו לנסיכה. גם אם הקורקינטים הם פתרון תחבורתי מעולה, הם עדיין צריכים לחלוק תשתיות עם מכוניות ואופנועים, הולכי רגל, רוכבי אופניים רגילים וחשמליים, עגלות תינוק והומלסים.

הסיכוי לתמרן לאורך זמן בין כל אלה, על כלי רכב מהיר שמספק לך כמיגון רק כריזמה של סוציופת – אפסי. פלי ושברי את היד. אמבולנס יבוא לקחת אותך לצילום, אבל קול בראש שלך יגיד שגבס אפשר לעשות תמיד. זהי את התחנה שלך, תגידי שהיד שלך בעצם בסדר ובעונה הזאת היא תמיד מסובבת הפוך עם תחושת נימול, ותבקשי לרדת. הצלחה.

• שבת
• תחבורה ציבורית בשבת
• מוניות שירות
• אופניים
• אופניים חשמליים
• שיר ראובן
• איך לעשות דברים