>> נועה שוורץ היא אמנית שחיה ופועלת בתל אביב. הפרקטיקה שלה כוללת פיסול, הצבות תלויות חלל וצילום. בעבודותיה היא עוסקת באפשרות של האומנות להשתלב במציאות היומיומית ובחייה האישיים, כנושא רעיוני וגם מבחינה מעשית וחומרית. שוורץ נמנתה בשנה האחרונה על אמני תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, ומשתתפת בתערוכת הסיום המרתקת נונפיניטו 2025, המציגה פרויקטים ורעיונות חדשים שצמחו בשתי הקומות העליונות של ארטפורט במהלך השנה האחרונה. שוורץ מציגה בתערוכה עבודות חדשות, ביניהן גם שולחן המותאם באופן אישי למפעילות הגלריה.עוד פרטים ושעות פתיחה באתר ארטפורט

1. דקור עץ

כשהייתי אסיסטנטית של האמנית יעל אפרתי לשמחתי הרבה היא הכירה לי את דקור עץ ומאז אני נהנית לעבוד איתם בכל מה שקשור בעץ. זה עסק מתוק שכבר דור רביעי (אני חושבת) עובד בו, ובכל שעה שבה מגיעים אליו אפשר לשתות עם בעל הבית כוסית אוזו.
שוקן 9 תל אביב

2. ארטפורט

מרכז לאומנות עכשווית שבליבו תוכנית רזידנסי מהממת, שלשמחתי הייתי חלק ממנה בשנה האחרונה. עבורי ארטפורט זה ללא ספק המקום שהכי נהניתי להיות בו השנה, גם כי הוא היה הסטודיו שלי, ובעיקר בזכות הצוות המדהים והמקצועי שמנהל את המקום ועובד בו.
העמל 8 תל אביב

3. ברבוניה בר

גדלתי בבן יהודה בין ארלוזרוב לז'בוטינסקי, באותו הבניין שגם אמא שלי וסבתא שלי גדלו. ממול הבניין שלנו הייתה מסעדת ברבוניה (הגדולה יותר), וסבתא שלי ואני היינו יושבות בה. המסעדה מאוד מזכירה לי את סבתא שלי אבל בינתיים היא נסגרה. הבר והמסעדה הקטנה עוד קיימים וזה אחד המקומות הבודדים מעולם המסעדנות שעוד זכורים לי מהילדות. טעים שם וגם כיף לשבת על הבר.
בן יהודה 192 תל אביב

4. דני שלמן

חנות שעונים שקיימת מאז 1929, ובעבר הייתה של הוריו של דני. את החנות של שלמן אני מכירה שנים רבות ומתפעלת כל הזמן מהיצירתיות שלו כשהוא יוצר שעונים מכל מיני אובייקטים. השנה שיתפנו פעולה במסגרת התערוכה "גובה פני העיר" באוצרותה של יעל מסר. התערוכה מוצגת במוזיאון העיר ויש לה שלוחה בחנות של שלמן. כעת גם יצרנו מהדורה מוגבלת של שעונים שניתן לרכוש בחנות.
אלנבי 60 תל אביב

5. צ'ירס

בר שיש בו שולחן פול. אני מאוד אוהבת לשחק, ובגלל שהוא ליד הבית שלי אז זה פחות מחייב מללכת במיוחד למקום בשביל סנוקר. בעבר הייתי משחקת בקפה נגה שנסגר ובנערות הייתי הולכת לג'יפסי בכיכר אתרים. חוץ מהשולחן פול אני מאוד אוהבת כשברים בנויים בצורה כזאת שהבר הוא אי ורוב מקומות הישיבה הם באמת על הבר.
אלנבי 56 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

אני ממש שונאת מנדפים ואת הריח החם שיוצא מהם. הכי נורא הוא המנדף בקינג ג'ורג' פינת בן ציון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "מעלות עיזבון" שהוצגה במוזיאון בת ים באוצרותם של נעמה ערד וערן נוה. התערוכה כללה עבודות מרגשות שנוצרו לאורך תקופה של 90 שנים על ידי כ-50 אמניות ואמנים. זו תערוכה מעולה שנאצרה ברגישות ובחוכמה על ידי שני אמנים מעולים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
Let the Light Inשל לאנה דל ריי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המוקד לפליטים ולמהגרים– ארגון שמגן על זכויות של פליטים, מהגרים וקורבנות סחר ומתנגד לכל העוולות שהמדינה מבצעת נגדם – בבתי משפט, בכלא, בכנסת ובתקשורת. כשאת רואה איך המדינה מתעללת ומתעמרת באנשים שהם חסרי ישע מולה ומגרשת ילדים שגדלו פה, זה גורם לך להבין את עומק השריטה.זה עוד ביטוי לבעיה העיקרית בארץ שהיא גזענות ועליונות יהודית, ובמקרה הזה גם אין את התירוץ של "ביטחון".

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אמא שלי, עידית שוורץ, שמצליחה הרבה שנים לג'נגל בין המון דברים: עבודה, מחקר, הורות, טיולים ולימודים. היא רופאה באיכילוב, התנדבה שנים ברופאים לזכויות אדם ומרימה לי כבר 37 שנים ברצף.

מה יהיה?
אני לא יודעת.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• ארטפורט
• צ'ירס
• החנויות הקטנות של תל אביב
• המלצות של מקומיים

>>הפסל זוהר גוטסמןהוא מהאמנים המבטיחים ביותר בתל אביב, והוא משתתף בתערוכה חדשה בארטפורט, המקבצת תחת הכותרת "חומרים חדשים" שבעה אמנים ישראלים שבחרו לקיים מערכת יחסים ארוכת שנים עם חומר עבודה ספציפי, הנוכח ביצירתם כשותף פעיל ומוביל. התערוכה תהיה פתוחה עד אוקטובר אבל כדאי לכם לראות אותה עכשיו.נו, למה אתם עוד פה.

1. פיגמנטים סהר סרברניק ובנו

במפגש בין רחוב זבולון לדרך יפו יש טמבוריה פינתית קטנה שנראית רגילה מבחוץ, אבל זו בעצם הטמבוריה הכי מיוחדת שיש בכל העיר וכנראה גם בכל הארץ. אצל סרברניק קיימים לא רק חומרים מיוחדים אלא גם ידע נדיר שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. משה הבעלים הוא מומחה בפיגמנטים, דבקים, וחומרים נדירים שמשמשים מומחים בתחומי היצירה והרסטורציה. בתור מי שעובד בשיטות עתיקות באמנות שלו ומשתמש בעלי זהב ופיגמנטים, אני פוקד את סרברניק באופן תדיר.
דרך יפו 43 תל אביב

2. הפסל של יעל פרנק על הגג של בניין ארטפורט

כשצועדים ברחוב המנור בדרום תל אביב באזור התעשייה, ומרימים את הראש אל מול הבניין היפה של הרזידנסי של ארטפורט מתגלה מחזה מוזר: דקל בגודל טבעי מתכופף מגג הבניין וצולל כלפי מטה לכיוון הרחוב. המראה המוזר הינו פסל ציבורי אהוב עלי של חברתי הטובה האמנית יעל פרנק אשר מתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. הפסל האיקוני, "In a Nutshell" שמו; הפך להיות לנדמרק תרבותי במרחב התל אביבי והוא נמצא על גבי הבניין של תוכנית הרזידנסי הטובה בארץ. למי שמגיע לבקר בתערוכה "חומרים חודשים" בגלריה של ארטפורט, מומלץ להביט למעלה!
העמל 8 תל אביב

"In A Nutshell",יעל פרנק (צילום באדיבות ארטפורט)

3. מגרש הכדורגל בגבריאלי והחוג של יצחק

המגרש בבית ספר גבריאלי אחר הצהריים הוא מקום מפגש מדהים למשפחות עם ילדים ולקהילה המקומית של הרחובות הקרובים. בשנתיים האחרונות אני פוקד אותו עם יאן, הבן של בת הזוג שלי. אנחנו משחקים שם כדורגל, כדורסל, פריסבי ופינג פונג. יצחק מאמן קבוצות כדורגל בגילאים שונים והוא אגדה בשכונה. כשאנחנו שם אני רואה איך הוא מחנך את הילדים לשותפות, חברות ורוח ספורטיבית.
אליהו ספיר 16 תל אביב

בית ספר גבריאלי הכרמל (צילום: פייסבוק/בית ספר גבריאלי הכרמל)

4. סדנת הפיסול של בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר

בשנה האחרונה עבר בית הספר לאמנות רב תחומית של שנקר למבנה שלו בדרום תל אביב. זה מקום שיקר לליבי. אני מאוד אוהב ללמד שם ושמח להעביר את הידע שלי בפיסול לסטודנטים של שנה א' ולחלוק בהוראה עם עוד אמנים רבים וטובים במקום מכבד, אישי ודואג. באופן טבעי אני מעביר את רוב הזמן שלי שם בסדנת הפיסול יחד עם הצוות הכיפי והמקצועי שלה.
הרצל 158 תל אביב

5. כיכר ביאליק והחצר הפנימית של מוזיאון העיר

קלאסיקה תל אביבית. הכיכר הקטנה וההיסטורית שמול בית העיר הישן שהפך להיות מוזיאון העיר תל אביב. אם אתם מגיעים לשם תכנסו לחצר הפנימית של מוזיאון העיר תהנו מהכיכר המקסימה, מקפה עמיתה, ומהפסל שלי "תל" שמוצג שם בשנה הקרובה במסגרת התערוכה הקבוצתית "גובה פני העיר" שאצרה יעל מסר עם אוסף של אמנים נהדרים.
ביאליק 27 תל אביב

>>בית ספר לרוץ אליו וקפה ששינה שכונה // העיר של איתמר שמשוני
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

מקום לא אהוב בעיר:

איילון והפקקים המטורפים בדרך ובחזרה מהסטודיו שלי בכפר נטר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירוע מוזיקה אינדונזית שהתארח במסגרת התערוכה "עור וצל" של בן הגרי שאצרה סאלי הפטל נוה במוזיאון נחום גוטמן. התערוכה הייתה מרגשת והאירוע פתח את הלב בזמן המאתגר הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
תצלום של תחנת דלק שזוגתי, הצלמת זהר אלעזר, צילמה בזמן ששוטטנו בעין ורד. אני עובר על יד תחנת הדלק הזאת על בסיס שבועי, והיא הצליחה לתפוס מבט טרי שעורר תודעה שלא הייתה קיימת עבורי לפני כן. הצילום שלה באופן כללי מעמת את המציאות עם נקודת מבט שמערערות על התפיסה הפיזית של המתבונן. מרשים אותי תמיד לראות כמה אחרת ממני היא חושבת ורואה את העולם.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מיד אחרי שהמלחמה התחילה ירדתי עם האמנית ניבי אלרועי לים המלח לעבוד עם הילדים של קיבוץ בארי.הארגון 'כולנו בארי ע"ר'הוא עמותה שפועלת לקיום פעילויות לחיזוק החוסן הקהילתי והחברתי של קיבוץ בארי וחבריו. טיפול ושיקום נפשי, פיזי ורגשי. מקיימת פעילות מורשת והנצחה ופעילות שיקום ופיתוח קיבוץ בארי לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
צריך להרים ליועמש"ית גלי בהרב-מיארה שנאבקת על הצביון הדמוקרטי של המדינה מדי יום. אולי זה לא הסוף.

מה יהיה?
אני שואל את השאלה הזו כל יום בסטודיו והיא חוזרת במרבית מהפסלים שלי. בתהליך העבודה אני מוצא את עצמי פונה לארכיאולוגיה של ראשית הציוויליזציה כדי לנסות למצוא איפה אנחנו ביחס לסיפור הגדול יותר של התרבות האנושית.

• העיר שלי
• פיסול
• אמנות ישראלית
• ארטפורט
• בתי ספר בתל אביב
• כיכר ביאליק
• מוזיאון העיר
• עמיתה
• שנקר
• זוהר גוטסמן

>> לפני כשנה, בחודש יוני 2024, ראה אור ספרו האחרון של דוד טרטקובר ז"ל, גדול המעצבים הגרפיים ויצרני הכרזות של ישראל בכל הזמנים: ספר האמן "תל אביב", המכיל רישומים נפלאים של העיר מהעשור האחרון בטוש שחור דק, שהוצג לראשונה ביריד ספרי האמן של ארטפורט. התרגשנו לבחור אז כמה מהםבליווי המבוא לספר שכתבה העורכת טלי תמיר. תראו כמה יופי.

האמן והמעצב דוד טרטקובר, שגדל ובגר בירושלים, לא מפסיק לרשום את תל אביב, בה הוא מתגורר למעלה מחמישים שנה. פנקס מולסקין (Moleskine) שחור, בפורמט־כיס של 9X14 ס"מ ומרקר שחור דק, הם לחם־חוקו כאדם רושם, המובל על ידי העין וקולט, במבט אחד, שפע אין סופי של צורות משתנות, המתורגמות היישר אל היד המגיבה.

>> אמנות בסנדוויץ': 10 ספרי אמן שכדאי לכם לטעום ביריד ארטפורט
>> גן קסום נסתר וחנות לאבד בה את הזמן. זאת העיר של מורן קליגר

"רשום מהר, בנגיעות קלות בספר הסקיצות שלך, שצריך תמיד להיות אתך", ממליץ ליאונרדו לצייר הצעיר בספרו "על הציור" (1632), "וכשפנקס אחד מתמלא – קח לך אחד אחר…". כך גם טרטקובר, בשרשרת ארוכה של פנקסים שהחליפו זה את זה, התמלאו במהלך השנים וחגגו את כתב היד האישי שלו:

קו שחור מהיר והחלטי, לא מתייפייף ולא מתחנחן, מדייק עוביים משתנים, עוקב בזריזות אחרי מקצבים מתחלפים, שולט בצפיפויות ובאזורי הריק והלובן. צמרות עצים פוגשות בסבך קווי של עלוות שיחים; קונטורים רכים של בתי אבן ישנים נוגעים בקווים הישרים של בנייני הבאוהאוס, שמתחלפים, מצדם, בשלדי המגדלים האנכיים. חוטי חשמל חוצים פנסים, תמרורים ומנופים, משלימים את הכאוס האורבני.

המבט של טרטקובר רעב לעיר, מתחקה אחריה, עוקב אחרי השינויים התמידיים שלה, מתקרב אל הפרטים ומתרחק לזווית פנורמית; מבט המכיר את העיר מבפנים ומארגן אותה מחדש על הדף כמפגש דחוס וחי של צורות וקווים. אזורי הרישום שלו הם בעיקר נווה צדק – שכונת מגוריו עד לאחרונה – והרחובות הסמוכים לה בדרום העיר, בואכה אלנבי ושדרות רוטשילד.

הוא לא רושם עיר זרה, אלא מחוזות אינטימיים, המוכרים לו היטב וסובבים אותו מידי יום. אלה גם האזורים שנחום גוטמן רשם וצייר במחצית המאה הקודמת, כשתל אביב הייתה עדיין "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (1959). אך בניגוד לצייר הקלאסי של תל אביב הקטנה, טרטקובר רושם את בתיה הישנים של נווה צדק, שחוחים מתחת למגדלים שצמחו סביבם.

תל אביב המצטיירת בפנקסיו היא עיר משתפצת וצפופה, שעברה הארכיטקטוני מגיח מתוך הבנייה החדשה, זר בחלונות המקושתים ובגגות הרעופים. אך לא רק הארכיטקטורה האורבנית מעניינת את טרטקובר, אלא גם מרקם החיים הדינמי של "אנשים שמתרגשים בתל אביב", מתעקשים וגם מתייאשים בה, כפי שכתב מאיר ויזלטיר בשירו המפורסם*. הוא רושם את אלה הצועדים בשדרות וברחובות, עוצרים בקיוסק, נפגשים, מדברים וממשיכים אל יומם.

תוך מסורת ארוכה של רשמים עירוניים יושב טרטקובר בתל אביב של שנות האלפיים על ספסל בצל העץ, מניח לצדו את ספל האספרסו ורושם בפנקסו הקטן את העיר הנפרשת מולו, זזה, משתנה, עיר ללא הפסקה. מדף לדף הוא מתגלה במיטבו: רשם משוחרר, מתבונן ומגיב, לוכד את הזמן ואת החיים.

*מאיר ויזלטיר, "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב", מתוךדבר אופטימי, עשיית שירים, 1976, הוצאת הקיבוץ המאוחד. השיר הולחן על ידי שלמה גרוניך ב-1980.

• ❤ תרבות
• דוד טרטקובר
• ❤ תל אביב
• אמנות ישראלית
• ארטפורט

>>דורי בן אלוןהיא חוקרת אמנות ותרבות חזותית ומדריכת סיורי אמנות. היא התחילה את דרכה באגף החינוך של מוזיאון תל אביב, וכיום כעצמאית היא עובדת עם גופים גדולים כמו עיריות ואוניברסיטאות ומדריכה סיורים באירועי האמנות המובילים בתחום ביניהם יריד צבע טרי, אירועי אוהבים אמנות עושים אמנות, פסטיבל מנופים ועוד. בעוד כשבועיים היא תוביל במסגרתפסטיבל סרטי אמנים בארטפורט(והשנה גם בבית אנה טיכו של מוזיאון ישראל, 21-18 ביוני) הרצאה מבוססת צפייה בה תציג שלוש עבודות של שלוש אמניות ישראליות שעוסקות בסקאלה שבין הישארות בארץ והימלטות ממנה.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

>> השניצל שלא השתנה והמסעדה שהיא השראה // העיר של תום ניומן
>> בועה של שקט וחוף שבו כל בוקר יפה מקודמו // העיר של דלית מרחב

1.אדרת

חנות היד שנייה האידיאלית. רוב הבגדים בארון שלי הגיעו משם. חנות שבאמת כל הפריטים בה מגיעים מהלקוחות עצמם, כלכלה מעגלית אמיתית. אני מגיעה לשם בסיורי אמנות ואופנה שאני עושה ומפיצה את הבשורה: אפשר גם להתלבש יפה וגם להיות טובים לסביבה.
בוגרשוב 53

2. גוגא

מעבר לזה שגוגא הוא השילוב המושלם בין בית קפה לבר יין, הקימה אותו בחורה צעירה ומרשימה שמנהלת אותו ביד רמה ואיכשהו תמיד כשאני מגיעה היא נמצאת שם. זה אולי המקום הכי ורסטילי בעיר – יצא לי לשבת שם לפגישות עבודה, לערב של יין ללא תחתית עם חברות, לדייט עם הבן זוג, לקפה עם אמא. האוכל טעים, השירות לבבי, יש קפה טוב ויין מעולה ואולי יותר מהכל אופי ייחודי ושובה לב.
צייטלין 1

3. האחים גרין

אני אוהבת ספרים יד שנייה. הייתי ילדת ספריות והאסוציאציה שלי לספרים היא דפים צהבהבים, כתמי קפה של מישהו אחר וריח של ישן. אצל האחים גרין הספרים במצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין המחשבה שהיו להם חיים קודמים עושה לי את זה. כשאני מחפשת ספר מסוים, הפעולה הראשונה שלי היאלהיכנס לאתר של האחים גרין, לחפש אותו שם, ואם אין אותו על המדף אני לוחצת על הכפתור הגאוני "צודו לי". השיטה הזאת בנתה חלק משמעותי מאוסף הספרים שלי.
ידידיה פרנקל 39

4. ספריית סוראסקי

הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב היא המפלט המושלם. מקום שקט להיכנס אליו בבוקר, להתיישב לכתוב ולא לקום עד הערב. בכניסה לבניין יש ציור קיר של האמן אברהם אופק, והנוף מהחלונות הוא של בניין גילמן האהוב, בניין הפקולטה למדעי הרוח. בימים מוצלחים אפשר לראות גם את משפחת האווזים מטיילת על הרחבה מול הספריה.

5. תיאטרון תמונע

מקדש הפרינג׳ המקורי של העיר. בעצם גדלתי שם, כשהייתי ילדה, אמא שלי אצרה את הגלריה של התיאטרון, ואני הייתי מסתובבת לה בין הרגליים לאורך ההקמות, עוזרת לסייד קירות, לסתום חורים בשפכטל, ליישר תמונות עם פלס. לפני 4 שנים פגשתי שם את בן זוגי, כשהוא ניגן במופע בשם "הנסיכה אבנר" שהוא גם כתב לו את המוזיקה. בקרוב התיאטרון יעבור למקום חדש ואני אתגעגע למבנה המשונה הזה, שאנשים בעלי חזון הפכו אותו ממוסך לזירה חשובה של עשייה אמנותית בעיר.
שונצינו 8

מקום לא אהוב בעיר:

אני יודעת שיש הרבה מיסטיפיקציה סביבה, ויש מי שממש מוקסמים ממנה, אבל התחנה המרכזית מבחינתי היא חור שחור בעיר, מקום שאני עושה הכל כדי לא להגיע אליו. זה מרגיש כמו פצע פתוח בלב העיר ופשוט כואב לראות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר התקיים פסטיבל אפוס, פסטיבל שמוקדש כולו לסרטי אמנות ותרבות. ראיתי בו 4 סרטים שהיו מדהימים, על אדריכלות, אמנות חזותית, מחול, וסרט אמנית של טליה הופמן. זה פסטיבל מיוחד שמשלב סרטים מהארץ ומהעולם, וזו הזדמנות לצפות בסרטי דוקו על גדולי האמנים ועל יצירות מופת מוכרות יותר ופחות. שניים מהסרטים שראיתי הוקרנו בסינמטק ושניים במוזיאון תל אביב וזה היה מרחיב לב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני קוראת בצורה לא ליניארית את הספר"מקריות" של אייל דותן, שגם היה המנחה שלי בעבודת התזה בתואר השני. הוא מציג מפגשים פואטיים עם מקריות בספרות ובתרבות. זה מרגיש שהשנים האחרונות עושות שאפל על כל מיני אסונות שבאים בצרורות והקריאה בספר מזכירה שמקריות היא תופעה שיש בה גם יופי פואטי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים להחזרת החטופים. ההיסטוריה של מאבקים אזרחיים בישראל רצופה בארגוני נשים משמעותיים שהצליחו לשנות את סדר היום המדיני, ואני אישית רוצה להאמין שהבשורה תגיע גם בגלגול הזה מארגוני נשים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני חושבת שצריך להרים לכל מי שפועל כדי לשנות את המציאות העגומה, ולכל מי שמצליח לשרוד אותה יום-יום. ואולי לא רק להרים אלא גם לחמול, ולצפות לפחות, גם מאחרים וגם מעצמנו.

מה יהיה?
אני חוקרת בדוקטורט שלי עבודות וידאו ישראליות שעוסקות בדמיון פוליטי. זה מעניין לראות שאמנים מדמיינים כל השנים עתידים אפשריים למדינת ישראל באמנות שלהם. לפעמים אלה דמיונות אופטימיים יותר, לפעמים הם דיסטופיים לגמרי, אבל אני חושבת שיש הרבה כוח ביצירות האלה ובאיך שהן גורמות לנו להסתכל על עצמנו מחדש.

• העיר שלי
• ארטפורט
• תיאטרון תמונע
• האחים גרין
• אוניברסיטת תל אביב
• אדרת
• בר יין
• תחנה מרכזית תל אביב

טל אלפרשטיין היא אמנית רב-תחומית, יוצרת פרפורמנס, וידאו וקולאז׳. עבודות הווידאו שלה משמשות אתר לפעולה פרפורמטיבית, ולחקירה של הגוף החי, של זמן ושל חלל. בימים אלה היא מסיימת את תכנית הרזידנסי בארטפורט במסגרתה גם תציג וידאו אינסליישן חדש, בתערוכה "נונפיניטו" שתפתח במקום ביום חמישי, 19.9.

>> פעם הוא היה ראפר, היום הוא מנכ"ל דרכנו. זאת העיר של נמרוד דוויק
>> פרספקטיבה של סאפ וניסים שקורים לתל אביבים. העיר של נטע גורביץ

1. כיכר גבעון

היא רחוקה מלהיות מושלמת אבל כיכר גבעון מגלמת בתוכה החלטה שאני ממש חולמת שתחול על חלקים גדולים בעיר: להוציא מהמקום כלי רכב ולהפוך למקום שבו רק הולכים ברגל. כשאני נכנסת לכיכר אני מרגישה איך כל הגוף שלי נרגע ואפשר פשוט ללכת לאט, לעצור לקפה או סתם להיות, בלי הדריכות שמאפיינת כמעט כל שהות אחרת בעיר. במסגרת חממת האמנים של מפעל הפיס בגלריית המקרר שעוסקת בנכות ונגישות כשיח ביקורתי, תיפתח בסוף נובמבר תערוכה שתוצג בכיכר עצמה. אני יצרתי עבורה עבודת פרפורמנס שעוסקת בהאזנה ושמיעה, ומתבססת על חוויות ראשונות שלי עם מכשירי שמיעה. כך ששהיתי בכיכר יחד עם חבורת פרפורמרים וחוויתי אותה על כל פניה האקוסטיים. יש בכיכר הרבה רעש מזגנים, אבל גם פינות של שקט. ויש בה גם שוק יד שניה שווה בימי שישי.

2. קווין קפה

אני גרה ממש ליד שדרות ירושלים, שלאט לאט מתאוששות מהבנייה שסגרה אותן להמון זמן. קווין קפה הוא בית הקפה ליד הבית שלי, שיש בו עוגיות מדהימות שאופה בעלת הבית בעצמה. ולא לפספס גם את העוגיות שממולאות ברחת לוקום.
שדרות ירושלים 79

3. חומוס חג׳

פשוט החומוס הכי טוב בעיר. אולי לאנשים אין כוח לנסוע כל כך דרומה. אני אוכלת שם כל שבוע וזה תמיד מושלם.
יפת 93

4. סטודיו ליוגה איינגר דרום

בין הנגריות של פלורנטין מסתתר הסטודיו הקטן הזה שכבר שנים אני מתרגלת בו איינגר יוגה. אינגה וצוות המורים שהיא מכשירה בסטודיו הם דייקנים ומעמיקים. האופן שבו אינגה מלמדת הופך את התרגול להיות משהו ששייך לי, ידע שהיא באמת מעניקה לי ואני יכולה לקחת איתי לכל מקום.
המחוגה 5

5. לונה – הפסל של משה רואס בפארק המדרון

עבודה שהיא חלק מפרויקט "אבץ", פרויקט פיסול החוצות של עיריית ת"א-יפו, שמוצב בפארק המדרון ביפו. זו עבודה מופשטת ויפהפיה שמשתפת את כוחות הטבע ומזמינה את השמש והירח להיפגש בזכותה. הפסל הוא גם נקודת ציון בפארק היפה, שהנוף שלו אל הים הוא כמו שאיפת אוויר עמוקה ישר לריאות.

מקום לא אהוב בעיר

במקום לא אהוב, משאלה: שהעיר תחליט להוציא מתוכה את כל כלי הרכב הממונעים ותהפוך למדרחוב אחד גדול. זה יעזור להפוך הרבה מקומות לא אהובים, להפוך לאהובים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מחזיקים את המעגל", ערב של שירי מלחמה של בולאט אקודז'בה שהתקיים בת"א תרבות קרית המלאכה. השירים תורגמו על ידי דינה דייצ׳מן ואלכס בן ארי. דינה ביצעה את התרגומים בליווי גיטרה, ושניהם סיפרו סיפורים על אקודז'בה, על תרגום ועל ביצוע. הלכתי כי אלכס הוא חבר, ולא ציפיתי להתרגש כל כך. ההקשבה גרמה לי גם להיזכר עד כמה התרבות הרוסית בעצם שזורה במקומית (וקצת שכחנו מזה, אבל ערב שירי לוחמים ומנגינות מיובאות מרוסיה הן חלק מהדי.אן.איי המקומי-תרבותי). היה גם מנחם באופן מפתיע לשמוע שירים על חוויית המלחמה. אני רק מחכה שהיא תסתיים, אבל ברגע ההוא, להיות ביחד עם הרעיון שהמלחמה היא לפעמים פשוט עובדת קיום שלא בחרת בה – היה ממש מנחם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס. הדמות הראשית בו מרגשת: נדמה שהוא נקלע לעיסוק של ניקיון שירותים ציבוריים, אבל הוא מבצע אותו ברצינות תהומית. בתוך שגרת היומיום הוא מוצא זמן גם ליצירה ולקריאה. קשה להסביר, אבל זה סרט שדרך העיסוק שלו בשגרה מדבר על מהות החיים ועל הפשר שלהם, באופן שלא מעלים עין מהקושי ועם זאת מציע הרבה יופי ונחמה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הכי חשוב זה להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה. נקודה. וגם להחליף את ההנהגה שאיבדה את האמון של הציבור ועסוקה בפילוג ושיסוי גורמת עוגמת נפש לכל האנשים שגרים פה כבר שנים.

מה יהיה?
אני לא יודעת מה יהיה אבל אני מאוד מודאגת. הכי הייתי רוצה שיהיה שלום. לפעמים נדמה שאנחנו בדרך לתהום שלא בטוח נוכל לצאת ממנה, או שאנחנו כבר כמעט שם מבחינה חברתית ומבחינת השחיתות השלטונית והציבורית. נראה שהכוח הוא המצפן היחיד, ואם לא נתעשת עכשיו, כל מה שהדורות הקודמים בנו פה מבחינה חברתית פשוט לא ימשיך להתקיים ולא יאפשר חיים עם ערכים דמוקרטיים וליברלים.

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• אמנות
• ארטפורט
• יפו
• פארק המדרון
• כיכר גבעון