קשה מאוד לתאר לאנשים את האימפקט של "בוג'ק הורסמן", כל עוד הם חוו בעצמם כמה מכמיר לב היה הסוס המדבר הזה. זה לא שלפניה לא היו סדרות אנימציה למבוגרים, ואפילו סדרות שכאלו שהצליחו לגעת בלב ולרגש, אבל יצירתו הראשונה של רפאל בוב וקסברג היתה ונשארה אחת הסדרות הרגישות, המורכבות ומיוחדות בהיסטוריה, לצד היותה בור חסר סוף של משחקי מילים מטופשים. והמיקס המוזר הזה לא רק עבד, אלא הפך אותה לסדרת מופת של ממש. אז אין הפתעה יתרה בעצם הציפייה שלנו לקראת הסדרה השניה של בוב-וקסברג בנטפליקס, "אז בקיצור".
>>"החמצן של הדמוקרטיה": פרס אופיר למפעל חיים יוענק לאורי ברבש

הציפייה הזו התגברה עוד יותר כשלמדנו על מה הסדרה: משפחה יהודית להחריד, אשר סיפורה מתואר ברצף על פניו אקראי של סיטואציות ורגעים קטנים לאורך 30 שנות חיים – מסוג יצירות הטלוויזיה שלא כל כך מתאפשרות בפורמט מצולם, אבל איכשהו לא לגמרי קרו עד היום. זה אומר שתוכלו לדלג מבר המצווה של בן הזקונים במשפחה, ל-20 שנה אחר כך עם שיחות על הורות מאוחרת, וחזרה לטראומת ילדות של האחות האמצעית. ואם זה נשמע לכם מבלבל, אז מספיק צפייה בשני פרקים כדי להבין את הערך הרגשי המצטבר שנוצר מדילוג שכזה בזמנים.

מעבר לייחוד האמנותי שלה, יש אלמנט נוסף שמשחק בה תפקיד משמעותי במיוחד, ולמרות שבני הדודים שלכם מאמריקה יזדהו איתה אפילו יותר, גם הישראלים ימצאו בה כל כך הרבה רגעים מעוררי הזדהות, החל מאמא שמתמחה בפאסיב-אגרסיב ועד לטראומה הבן-דורית שמצטברת אצלנו בדם עוד מימי חורבן הבית הראשון. ב"וראייטי" כבר תיארו אותה כ"יהודית באופן בלתי מתנצל, בקטע הכי מצחיק וטוב שיש", ובוב וקסברג עצמו אמר כבר ש"הסדרה, בהרבה מובנים, היא על השמחה היהודית, ואני חושב שיהודים רבים יהנו מזה שיש מקום ליהודים". יהודית, גם מבלי להיות דתית. משהו מיוחד, אולי שווה לנו לנסות את זה.
"אז בקיצור", 10 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• בוג'ק הורסמן
• אנימציה למבוגרים
• נטפליקס

בהוליווד אוהבים יהודים. זה ידוע וזה לא קשה, כי יהודים נמצאים בכל מקום בהוליווד: מפיקים, סוכנים, תסריטאים, פה ושם אפילו כוכבים. מה שהוליווד פחות אוהבת זה לראות יהודים על המסך, ובעיקר בטלוויזיה. אפשר לספור על יד אחת את מספר הסדרות שעוסקות ישירות במשפחות יהודיות, למרות הערך הקומי השמגיע בילט-אין, ואת זה רפאל בוב וקסברג הולך לשנות ממש עכשיו.

"Long Story Short" ("אז בקיצור") היא סדרת סיטקום חדשה של יוצר "בוג'ק הורסמן", הראשונה מאז הצלחתו המסיבית של הסוס המדבר, והיא הוקפצה בהפתעה על ידי נטפליקס לשידור בכורה שיתקיים כבר מחרתיים (22.8) כשהסדרה תעלה אל שרתי ענקית הסטרימינג. ב"וראייטי" כבר תיארו אותה כ"יהודית באופן בלתי מתנצל, בקטע הכי מצחיק וטוב שיש".

הסדרה, שכבר חודשה לעונה שנייה עוד בטרם עלתה הראשונה, מבוססת באורח רופף על חייו של וקסברג עם משפחתו כילד, נער ואדם בוגר ובהשראתם, ובמרכזה משפחה יהודית-אמריקאית טיפוסית של שני הורים ושלושה ילדים שזכו לשמות הנאים אבי, שירה ויושי. בפרמיירה שנערכה בלוס אנג'לס שלשום אמר וקסברג ש"הסדרה, בהרבה מובנים, היא על השמחה היהודית, ואני חושב שיהודים רבים יהנו מזה שיש מקום ליהודים, ואני חושב שהרבה אנטשימים עשויים ללמוד דבר או שניים".

במוקד קמפיין היח"צ לסדרה עמדו שאלות רבות סביב האנטישמיות הגואה בארצות הברית בעקבות המלחמה בעזה, סוגיה שהסדרה נמנעת ממנה לאורך העונה הראשונה. "אני לא רוצה לייצר תוכן שיגרום לאנשים להחרים את הסדרה מאיזשהו צד", הסביר וקסברג את ההימנעות ל-Vulture, "נצטרך להיכנס לזה באיזשהו שלב, אבל אני רוצה לעשות את זה בדרך שהגיונית לסדרה, שלא מרגישה דידקטית ולא נעשתה כדי לקבל נקודות. אף פעם לא היה רגע בארצות הברית שבו לא הייתה אנטישמיות". אוקיי, נדבר על זה כשהיא תצא.

• המסך
• נטפליקס
• יהודים
• בוג'ק הורסמן

המושכים בחוטים (Inside Job)

איפה?נטפליקס.
כמה?עונה אחת.
על מה הסדרה?ריגן רידלי היא גאונה אנטי-סוציאלית שעובדת בחברת Cognito Inc. היא מקבלת את האחריות על צוות לא מתפקד שכל מטרתו להסתיר את קיומן של תיאוריות הקונספירציה הגדולות ביותר. אנשי לטאה? אמיתי לגמרי. אילומינטי? גם את זה יש. כת השטן? בדיוק מעלים קורבן אדם בחדר הישיבות. ואם כל זה לא מספיק, אביה של ריגן, גם הוא גאון משוגע שעבד ב-Cognito בעבר, יוצא למסע נקמה בחברה.

למה לראות?כי תרבות הקונספירציות והפייק ניוז בארצות הברית התפתחה והתנפחה בזמן שלטון טראמפוזלגה גם לישראל, מה שגורם לה להרגיש חדה ורלוונטית. "המושכים בחוטים" בוחנת מציאות בדיונית בה כל תיאוריית קונספירציה שתחשבו עליה קיימת, כמו סוג של גרסה קומית, עדכנית ומצוירת של "תיקים באפלה" – ואיכשהו מצליחה בו זמנית גם להציג כמה התאוריות האלה (והמאמינים בהן) מגוחכות, אבל לא להתמסר לסאטירה עד הסוף ובמקום זאת להדגיש דווקא את הסיפור האנושי שלה.

Genndy Tartakovsky's Primal

איפה?Adult Swim.
כמה?עונה אחת עד כה. העונה השנייה צפויה לצאת ממש הקיץ.
על מה הסדרה?איש מערות מתחבר עם דינוזאורית על רקע משותף של אסון משפחתי (כן, באמת) והשניים מנסים איכשהו להצליח לשרוד בעולם הפרהיסטורי חסר הרחמים בו הם חיים. בדרך צפויים לנו קרבות עם חיות קדמוניות, הרבה דם – ואפס דיאלוגים.

למה לראות?כי היוצר הוא גנדי טרטקובסקי, האדם שעומד מאחורי סדרות כמו "סמוראי ג'ק", "בנות הפאוורפאף", שהפעם מגיע עם יצירה רצינית ואפלה בהרבה מהסדרות הקומיות שיצר בעבר. חוץ מזה, אקשן פרהיסטורי זה תמיד כיף.

Axe Cop

איפה?FX/FXX.
כמה?שתי עונות.
על מה הסדרה?Axe Cop הוא שוטר עם גרזן. הוא צריך לישון רק לילה אחד. הוא אוכל רק עוגות יום הולדת. הוא נלחם בפשע יחד עם שותפו, Flute Cop, שוטר עם חליל.

למה לראות?אמנם לא אנימציה למבוגרים בלבד, אבל רק מבוגרים יוכלו להעריך עד הסוף עד כמה היא מוזרה. הסדרה מבוססת על קומיקס שנכתב על ידי האחים ניקול: המאייר אית'ן ואחיו הקטן, הכותב, מלאכיי – שהיה בן 5 כשהחל לכתוב את הסדרה, והתוצאה בהתאם. Axe Cop היא פצצת נונסנס פשוט בגלל שהיא תעתיק מאוד מאוד נאמן של זרם תודעה של ילד בגיל גן חובה, שממציא שטויות ככל העולה על רוחו.

Animals

איפה?HBO (וגם ב-VOD של סלקום/הוט/יס).
כמה?שלוש עונות.
על מה הסדרה?סדרת אנימציה מבית HBO ומציגה חיות בסביבת המחיה הטבעית שלהם: הג'ונגל האורבני של ניו יורק. כלבים בפארק, עכברושים בביוב, ג'וקים בכל מקום. לחיות יש כל מיני בעיות אנושיות במיוחד: דילמות מוסריות, שיחות חולין, משבר אמצע החיים ומלחמות גרעיניות (הג'וקים לוקחים אותן בסבבה).

למה לראות?מלבד הומור מתוחכם ודיאלוגים שנונים,האנימציה וסגנון האיור המונוכרומטי הםייחודיים ומרעננים. חוץ מזה, הסדרה מחזיקה קאסט מדובבים מוכשר: ג'ון לוביץ, לוסי לו, פרד ארמיסן, אנת'וני מאקי, אנדי דיק, בן שוורץ, אריק אנדרה ועוד.

טוקה וברטי

איפה?נטפליקס.
כמה?שתי עונות. השלישית תצא ב-10 ליולי.
על מה הסדרה?טוקה היא טוקנית חופשייה, משוחררת וחסרת דאגות. ברטי היא ציפור שיר חרדתית וחולמנית. שתיהן חברות שחיות יחד באותו בניין דירות והסדרה חוקרת את החברות שלהן בעיר הגדולה בירד-טאון.

למה לראות?הסדרה היא פרויקט של חלק מיוצרי "בוג'ק הורסמן" (בעיקר של ליסה הנוואלט, המפיקה והמאיירת הראשית של "בוג'ק") ואף על פי שסגנון האנימציה ועיצוב הדמויות מזכיר מאד את להיט האנימציה הגדול ביותר של נטפליקס, לא מדובר בנסיון של צוות היוצרים לשחזר את ההצלחה. הטון של הסדרה שונה לגמרי – יותר חולמני-סטלני, קליל ובעיקר רחוק מאוד מהדיכאון הקיומי של "בוג'ק".

בלתי גמור

איפה?אמזון פריים.
כמה?שתי עונות.
על מה הסדרה?עלמה היא אישה צעירה שעוברתתאונת דרכים ואחריה מגלה שהיא יכולה לתקשר עם אביה המת, שמלמד אותה לנסוע בזמן כדי לפתור את תעלומת המוות שלו.

למה לראות?עוד סדרת אנימציה מבית היוצרים של "בוג'ק הורסמן", אבל הפעם של היוצר שלה, רפאל בוב-וקסברג. כאן סגנון האנימציה שונה לגמרי מזה של "בוג'ק" ו"טוקה וברטי" ומאפשר טון עדין ומתוחכם יותר, המזכיר את הסרט הקלאסי "החיים בהקיץ". וכמובןהנימוק הטוב ביותר: בוב אודנקירק ("סמוך על סול") בתפקיד האבא המת.

Marvel’s M.O.D.O.K

איפה?הולו/דיסני+.
כמה?עונה אחת.
על מה הסדרה?מ.ו.ד.ו.ק (הקומיקאי פאטון אוסוולט, המוכר גם בתור הקול של רמי ב"רטטוי"), אחד הנבלים היותר מופרעים ביקום של מארוול, מגיע למסך הקטן בסוג של סיטקום משפחתי בו הוא צריך לאזן בין הדרישות של הארגון המרושע שהוא עומד בראשו לבין חיי משפחה תובעניים לא פחות. בקיצור, כמו "הסופרנוס", רק עם ראש מרחף מרושע שרוצה להשתלט על העולם.

למה לראות?בתור התחלה, מארוול לא עושה יותר מדי תכנים בטון הזה – מופרע, מצחיק, למבוגרים – מה שהופך את "מודוק" למשב רוח מרענן. ליתר דיוק, סופת טורנדו, כי ההומור פה כאוטי לחלוטין ולא עוצר לרגע. חוץ מזה, פאטון אוסוולט בתפקיד M.O.D.O.K זה אחד הדברים הכי טובים שיש על המסך, כרגע או בכלל.

Marvel´s Hit-Monkey

איפה?הולו.
כמה?עונה אחת.
על מה הסדרה?מתנקש שמתחבר עם שבט של קופים נרצח על אדמתם – יחד עם כל השבט. השורד היחיד של השבט הוא קוף מרדן ונקמן שמסוגל לתקשר עם רוח הרפאים של המתנקש ולמעשה לומד ממנו איך להילחם ולהרוג.

למה לראות?אקשן מטורף בכיכובו של קוף רצחני עם אקדח שמסתובב ביפן. כמו כן, השילוב בין אקשן, הומור ואלימות קיצונית מאד מזכירה את הסגנון של "דדפול", אז זה לגמרי משהו שאפשר לראות בזמן שממתינים לחלק השלישי.

הארליקווין

איפה?DC Universe
כמה?שתי עונות, השלישית בדרך.
על מה הסדרה?הארלי קווין נפרדת מהג'וקר ומחליטה להקים אימפריית פשע משלה על מנת להצטרף כחברה מלאה בלגיון האבדון ולא רק "החברה של". בדרך מצטרפים אליה פרצופים מוכרים כמו פויזן אייבי, פינגווין, באטמן, רובין, כל שאר חברי ליגת הצדק וכמובן – האקס המיתולוגי בכבודו ובעצמו.

למה לראות?איכשהו, למרות הפופולריות של הדמות, נראה שלא הרבה בכלל ידעו שיצאה סדרה מצוירת בכיכובה של הארלי קווין. כצפוי, מדובר ברכבת הרים של הומור, אקשן ובסופו של דבר גם סיפור פשע טוב ומהודק, שמצליח אפילו להיות תיקון לקו העלילה הכושלשל הארלי קווין ביקום הקולנועי של DC. כאן הארלי היא גיבורה חזקה שמנסה למצוא את עצמה מחדש לאחר שיצאה מערכת יחסים מתעללת. בהתחלה הסדרה הייתה אמורה לרוץ במשך שתי עונות בלבד, אך בעקבות הביקוש עונה שלישית תעלה במהלך יולי.

הפכים סולריים

איפה?הולו/דיסני+.
כמה?שתי עונות. העונה שלישית תעלה ב-13 ביולי.
על מה הסדרה?היישר מבית היוצר של "ריק ומורטי", עולם חדש ומופרע לא פחות. משפחת חייזרים שהגיעה מכוכב לכת אוטופי נאלצת למצוא מקלט באמצע ארצות הברית, ולא כל בני המשפחה מסתגלים לחיים בכדור הארץ באותה רמה.

למה לראות?קודם כל, נגיד את האמת: כדי להעביר את הזמן עד העונה החדשה של "ריק ומורטי". אבל "הפכים סולריים" היא סדרה מורכבת לא פחות, עם עלילה משנית שלא מביישת את "משחקי הכס". העולם, שנבנה על ידי מייק מקמהן וג'סטין רוילנד הוא עשיר, עם חוקים משלו, ואפשר בקלות להתמכר אליה. היא מצחיקה, מרגשת – באמת יש לה מה להגיד על כמה החיים האנושיים מגוחכים ומקסימים – ואיכשהו, כמעט שלא מוכרת בארץ, ככה שאם תצפו בה, תוכלו להתנשא על החברים שלכם.

• המסך
• אנימציה
• אנימציה למבוגרים
• נטפליקס
• דיסני+
• בוג'ק הורסמן
• מארוול
• די.סי
• חדשות טלוויזיה

הרשימה פורסמה במקורבאתר הטלוויזיה "הספוילר"– תראו תראו

מוד (1972)

לפני שהייתה דורותי מ"בנות הזהב", בי ארתור הופיעה בסיטקום "הכל נשאר במשפחה" בתפקיד מוד פינדליי, בת הדודה המגניבה של אידית בנקר. הדמות הליברלית וחסרת הבושה שלה השאירה מספיק רושם כדי לקבל סדרה משלה, "מוד". כבר בעונתה הראשונה הסדרה שברה מוסכמות והרשתה לעצמה לשלב אלמנטים בוגרים ואפלים מהמקובל בז'אנר הסיטקום דאז. הדוגמה הכי בולטת הייתה צמד הפרקים שעסקו בהפלה. מוד בת ה-47 מגלה שנכנסה להריון, חושדת תחילה כי בעלה מעוניין לשמור את הילד, כשהוא חושב את אותו הדבר לגביה. אחרי שאי ההבנות מתגלות, הזוג מחליט, בעידוד בתם, שתינוק לא בא להם טוב כרגע. בדיעבד, ההחלטה של אישה אמידה ומבוגרת, אם וסבתא, להפיל היריון לא רצוי נשמעת כמו נו-בריינר. אבל אז נזכרים שכל זה קרה בסך הכל חודשיים לפני שפסק הדין "רו נגד וויד" הפך את ההפלה לחוקית ברכבי ארצות הברית, ושמדובר בפעם הראשונה שהפלה כיכבה באופן גלוי וברור בפריים טיים האמריקאי

הפרק עורר שערוריה לא קטנה, אך "מוד" לא נפגעה מההחלטה הנועזת ושידוריה המשיכו לחמש עונות נוספות. הדבר הכי מוזר לגבי הפרק הזה הוא הנסיבות שיצרו אותו – היוצרים רצו לזכות בפרס כספי במסגרת תחרות של ארגון בשם Zero Population Growth. הרעיון המקורי היה לעסוק בניתוחי חיתוך צינור הזרע, אך נורמן ליר היוצר העדיף שהעלילה תתמקד בדמות הראשית, ועל כן הוחלט להתמקד בהפלה.

>>האיום האיראני: "טהרן" הפכה לעוד סדרת אקשן אמריקאית

בוג'אק הורסמן (2017)

סדרת האנימציה מבית נטפליקס ידועה בעלילות המשוגעות שרק היא יכולה להוציא לפועל מבלי להביך, ופרק ההפלות שלה הוא דוגמה מושלמת לכך. דיאן נכנסת להריון מבעלה, הכלב מיסטר פיאנטבאטר, ויחד הם מחליטים להפיל. תקלה מביכה גורמת לדיאן, שעובדת כמנהלת מדיה חברתית, לצייץ בטעות "אני עושה הפלה" מחשבון הטוויטר של אחת הלקוחות שלה – כוכבת פופ דולפינית בשם סקסטינה אקוופינה. בתחילה הכוכבת דורשת את פיטוריה של דיאן, אך כשכוכבות פופ אחרות משחררות ציוצי תמיכה היא מחליטה לנצל את הסיטואציה לטובתה. היא משחררת שיר פופ אגרסיבי בשם " Get Dat Fetus, Kill Dat Fetus", עם שורות כמו "אני רוצחת תינוקות, להרוג תינוקות מחרמן אותי", ואפילו מכריזה שההפלה המפוברקת שלה תשודר לייב בטלוויזיה.

דיאן מוטרדת מהכיוון האפל שאליו הפרשה התגלגלה, אבל בתור במרפאת ההפלות היא פוגשת מעריצה צעירה של סקסטינה, שחושפת כי שיר רצח התינוקות ההוא עזר לה להתמודד עם הקשיים בדרך להפלה שלה עצמה. מתחת להומור הקיצוני ולדיון החינוכי משהו בשאלה "שירים על רצח תינוקות – בעד ונגד", יש כאן דיון רב רבדים על הפלות והיחס אליהן ברצות הברית: הרופא של דיאן טוען בפניה שלעובר שלה כבר יש צבע מועדף ולפני שתקבל אישור להפלה היא נדרשת, על פי החוק, להאזין לפעימות הלב של העובר ולצפות ב-20 שעות של סרטוני כלבלבים. זה עדיין לא משכנע אותה.

האנטומיה של גריי / סקנדל (2011 / 2015)

לשונדה ריימס אין כוח לשטויות בסגנון "ואז היא הבינה שהיא לא בהיריון" או "נערה הופכת לעקרה לנצח בגלל הפלה". לכן, הסדרות שלה אחראיות לכמה קווי עלילה רציניים ואחראיים במיוחד בכל הנוגע לנושא הנפיץ הזה, והיכולת לדבר עליו ביתר חופשיות מבעבר קשורה, בין היתר, להתעקשות שלה לעשות זאת בעצמה.

אחרי שבעונה השנייה של "האנטומיה של גריי" הופיע היריון לא רצוי שהסתיים ללא החלטה יזומה על הפלה, ב-2011 עברה המנתחת כריסטינה יאנג הפלה יזומה של ממש. למה? כי היא פשוט ממש, ממש לא רוצה להביא ילדים לעולם. ב-Vulture הציגו את חריגותה של ההחלטה הזו במילים "מישהי באמת עשתה הפלה יזומה בשידור ממלכתי – בלי הפלה טבעית, בלי היריון מחוץ לרחם ובלי לשנות את דעתה ברגע האחרון. (…) 'האנטומיה' אמנם הביאה לנו סקס עם רוחות ופרקי מחזמר מפוקפקים, אבל היא גם הייתה אמיצה מספיקה לעשות משהו שכמעט אף סדרה אחרת לא העזה: להראות בשידור את ההליך הרפואי, החוקי לגמרי, המסוים הזה".

ההחלטה של אוליביה פופ לעבור הפלה ב"סקנדל" הייתה נועזת במיוחד כי ההיריון בכלל לא נחשף לצופים לפני אותה סצנה. עלילת הפרק התמקדה בכלל בניסיונות של הסנאט למנוע המשך תמיכה כספית בארגון Planned Parenthood – ובפיליבאסטר שמנסה למנוע מהחוק לעבור. ריימס סיפרה כי רשת השידור התעקשה שתוותר על הסצנה הזו, אבל היא סירבה לעשות זאת – והיה לה מספיק כוח ומעמד כדי לקבל את מבוקשה.

האקסית המטורפת (2016)

באמצע החיים ורגע אחרי שהתקבלה ללימודי משפטים, פולה מגלה שהיא בהיריון. גם בלי התזמון הבעייתי מדובר בקוץ בתחת – לפולה כבר יש שני בנים שדורשים הרבה זמן ותשומת לב. בעלה מציע לה לשקול את "האפשרויות שלה", אבל פולה דוחה את הרעיון על הסף בטענה ש"האפשרויות האלה הם לנערות בחודש שאחרי הנשף". בעלה מנסה להשתלט על העניינים כדי שלא תצטרך לבחור בין הלימודים לטיפול בבית, אבל זה פשוט לא מספיק. פולה מחליטה לוותר על הלימודים כדי שתוכל למצוא זמן גם לבנים שלה וגם לתינוק החדש.

מה שמשנה את דעתה לבסוף הוא דווקא האהבה שלה לעבודתה. היא אמנם רק עוזרת משפטית ועדיין לא עורכת דין של ממש, אך כשהיא מצטיינת במפתיע במשימה שיועדה לעורך דין מוסמך, היא מבינה שהפעם אסור לה לוותר על החלום בשם המשפחה. היא איננה מסתירה את הצעד מהילדים שלה, שמקבלים אותו בהבנה (ולראיה המשפט האייקוני "אמא, אני אפתח לשליח של הפיצה כי בדיוק עשית הפלה").

הייחוד של הפרק הזה הוא באגביות שלו – פולה מסכמת את ההפלה במשפט "היה לי עניין והתמודדתי איתו". אין כאן טרגדיה או דילמה איומה, גם לא תיאור של התהליך הרגשי הכואב או ההתמודדות עם המערכת האטומה. הפלה יכולה להיות ביג דיל, אבל היא יכולה גם להיות הליך רפואי פשוט, קצר יחסית וכזה שאפשר להתייחס אליו כמו שמתייחסים לניתוח הסרת תוספתן.

>>אור הירח: 8 שאלות שנשארו לנו עם סיום העונה של "מון נייט"

עמוק באדמה (2003)

הדרמה על משפחת פישר המנהלת בית לווית היא חלק מתור הזהב של HBO, וכנראה המלודרמטית ביותר מבין הסדרות ששודרו באותה תקופה בערוץ. זוגות רבו, בגדו, נפרדו וחזרו, דמויות מרכזיות התמודדו עם בעיות רפואיות ונפשיות קשות, ומעל הכל ריחפה תמיד עננה אפלה של אובדן ומוות, לפעמים מוות מזוויע וגרפי.

ביחס לכל אלה, ההפלה של בת הזקונים קלייר הייתה כמעט טיול בפארק. קלייר בת ה-19, סטודנטית לאמנות, בדיוק נפרדה מבן זוג מבאס במיוחד, כזה שממש לא רצוי להתרבות איתו. קלייר לא משתפת את האחים או את אמא שלה בהיריון או בהחלטה להפיל, ובמקום בוחרת להיעזר בברנדה, האקסית של אחיה הגדול. ברנדה מסכימה בשמחה להסיע אותה למרפאה ונשארת לצידה בהתאוששות שאחריה – בלי שיחות נפש וגם בלי שיפוטיות. ההחלטה התקבלה בכזה שיוויון נפש שהיא אפילו לא הייתה העלילה המרכזית של אותו פרק. זה צעד אמיץ למדי, במיוחד אל מול שהמקבילות האיכותיות שלה, שפחות או יותר דילגו על הנושא. אפילו ב"סקס והעיר הגדולה" הפלה מוזכרת רק לרגעים קצרים, כשמירנדה נכנסת להיריון ומחליטה כמעט מיד לא להפיל.

ההחלטה של קלייר ברורה לגמרי – הזמן והבחור לא מתאימים לה, היא ממש לא בשלה לאמהות והיא גדלה והתחנכה על ידי אמא לא לגמרי סגורה על עצמה, שגידול הילדים מנע ממנה להתבגר באמת. אין פה באמת אופציה אחרת. אך הצעד הזה בכל זאת השאיר עליה קצת אימפקט רגשי, שמתבטא כפי שקורה לא פעם בסדרה באופן מיסטי-סוריאליסטי. קלייר חולמת שהיא מגיעה לגן עדן ופוגשת שם את גיסתה, שנעדרת כבר מספר פרקים. הגיסה מחזיקה את התינוק שקלייר הייתה יכולה ללדת, בחיים אחרים, ומבטיחה לה שתטפל בו במסירות. בתמורה היא מבקשת שקלייר תדאג לבתה הפעוטה, שעכשיו מתברר שתגדל כיתומה מאם.

לטענת גרייס (2017)

המיני-סדרה ההיסטורית על פי ספרה של מרגרט אטווד הוא תזכורת שהפלות תמיד קרו וכנראה גם תמיד יקרו, לא משנה כמה ינסו למנוע אותן. הגיבורה מספרת על ראשית דרכה כמשרתת ועל חברתה הקרובה מארי, שלימדה אותה הכל על העבודה ולא מעט על החיים. מארי חלמה על חתונה וחיים עצמאיים עם אהוב ליבה, אך במציאות מצאה את עצמה בקשר סודי עם בנם עלוב הנפש של בעלי הבית. לאחר שהוא מבטיח לה חתונה ומתחרט תוך רגע קצרצר, היא מבצעת הפלה לא חוקית שמסתבכת באופן נורא ומתה זמן קצר לאחר מכן.

המוות הפתאומי הזה הוא לא רק הטרגדיה של מארי עצמה, אלא גם של גרייס – שמאבדת לנצח את תמימותה ואת האמון בגברים. מארי נשארת לצידה גם שנים אחר כך כמעין דיבוק, או לפחות אליבי מיסטי ומוזר למעשיה האלימים בהמשך חייה.

>>הוליווד, גשי לצפות בשלושת הפרקים האלה, ותיישמי

בנות (2015)

קשה לחבב את מימי-רוז, הריבאונד של אדם אחרי הפרידה מהאנה. היא יומרנית, אובר-מתחכמת ובאופן כללי די מעצבנת. אבל יש פרק אחד שמחזיר לה את הכבוד ובגדול. בוקר אחד אדם שואל את חברתו אם בא לה לצאת לריצה, והיא עונה שאסור לה לרוץ כרגע, כי היא אחרי הפלה. אדם, שלאורך הסדרה מוצג כמי שחולם ומשתוקק להפוך לאבא, זועם על כך שלא שיתפה אותו בהחלטה. אבל מימי-רוז מבהירה לו שאחרי חודשיים בלבד של זוגיות, היא לא הרגישה מוכנה להורות ורצתה פשוט לסיים עם זה.

אדם הזועם לוקח את החפצים שלו מהדירה שלה ומתעמת איתה – הוא אומר שהעובדה שלא שיתפה אותו בהחלטתה לפני האקט גרמה לו להרגיש שהיא לא צריכה אותו. מימי-רוז משיבה שהיא באמת לא צריכה אותה, אבל כן נהנית בחברתו ורוצה אותו בחייה. היא מתעקשת שהצעד שעשתה לא היה שקר, אלא רק המתנה עם האמת עד הרגע שבו לא יוכל להתעקש שתשנה את דעתה. אדם מתרצה לבסוף ומתנצל. הם נשארים יחד.

דווקא העובדה שמימי-רוז היא דמות מעוררת אנטגוניזם במידת מה הפכה אותה לדמות המושלמת לסחוב את העלילה הזו. אפילו ג'סה, המרגיזה ביותר מבין ארבעת החברות, קיבלה עלילת השתפנות שבה היא מקבלת מחזור לפני שהספיקה להחליט אם להפיל או לא. הדיון שמוצג בפרק קצת יותר מתקדם מסתם דיון רגיל על עצם קיומן של הפלות, וההחלטה של מימי-רוז אולי מוצדקת אבל גם פרובוקטיבית. ברור למה לנה דנהאם חששה לתת לאחת הדמויות המרכזיות לשאת את התיק הכבד הזה.

עניין של זמן (1992)

הסדרה שהדביקה את הנוער של הניינטיז למסך נראית היום קצת קרינג'ית וקאמפית. אך מתחת למשחק המוגזם ולשורות דיאלוג שהתיישנו גרוע, הסתתרו לא פעם סיפורים מעניינים ומורכבים במפתיע. הפרק "אהבה זה שיר לשניים" מתמקד בדמותה של דנה (ברגר), שמתחילה לצאת עם בחור שהכירה במסיבה. רגע אחרי שהיא זורקת אותו בגחמה של רגע, היא מגלה שהיא בהיריון.

עיקר הדרמה בפרק בכלל לא קשורה ליחסים עם הבחור אלא לקשר בין דנה להוריה. כשהיא מספרת לאמא שלה ש"מישהי מבית הספר" נכנסה להריון, האם ההיפית והקצת מזניחה מנפקת תגובה מסיוטים, כולל "אם הייתי אמא שלה הייתי הורגת אותה". בשיחה עם חברתה שרון, דנה מספרת שאמא שלה עודדה אותה להתחיל לקחת גלולות כבר בכיתה ט', אבל לא התעניינה אף פעם עם מי היא יוצאת, לאן היא הולכת ומה בכלל היא עושה.

לבסוף דנה מתארגנת על תור לרופא כדי להפיל, אבל רגע לפני שהיא יוצאת אליו אביה מזהה שמשהו לא בסדר. האב הרציני והקשוח מתאכזב שבתו לא הרגישה בנוח לשתף אותו במצוקה שלה, ומיד לוקח יומיים חופש כדי להישאר לצידה לאורך התהליך. הכל מחמם לב ונחמד, חוץ מהמסקנה הקצת מוזרה שדנה לוקחת מהסיפור הזה – אם כבר לשכב עם בחור ולהסתכן בהיריון, לפחות שזה יהיה מאהבה ולא "סתם". ולא, נגיד, להיות יותר אחראית עם אמצעי המניעה שלך.

ואלה שפחות

אי אפשר לדבר על דוגמאות טובות בלי להזכיר גם את הבעייתיות והדפוקות. במקרים רבים הדיון האם להפיל או לא נשאר תאורטי בלבד, כי מסתבר שההיריון היה אזעקת שווא או מסתיים בהפלה טבעית – "שולחן לחמישה", "רוזאן", "מלרוז פלייס" ו"דאלאס" הן רק כמה דוגמאות לסדרות שפנו לכיוון הזה. קלישאה אחרת היא זו שבה הדמות מתחרטת על ההפלה אחרי שכבר קבעה תור – לפעמים ממש בקליניקה עצמה. ב"בוורלי הילס 90210" אנדריאה מחליטה להפיל גם אם זה אומר להיפרד מבן הזוג שלה, אבל ברגע האחרון משנה את דעתה, מתחתנת עם החבר ומקימה איתו משפחה.

אבל השימוש הגרוע ביותר בהפלות הוא זה שמסתיים בטרגדיה רפואית כזו או אחרת, מהסוג שמתרחש במציאות רק לעיתים רחוקות כשמדובר בהפלה חוקית במרפאה. באופרות סבון מצטיינים בזה במיוחד – "כל ילדיי" הלכו על טוויסט קיצוני במיוחד – אריקה חטפה זיהום מסכן חיים בעקבות הפלה, אבל המשך התברר כי הרופא קצר את העובר שלה כדי להשתיל אותו ברחמה של אשתו. מה?!

• המסך
• הפלה
• סדרות
• בוג'ק הורסמן
• בנות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 895 // התיירים באים

משפחת סימפסון

כמו שאומר הפתגם הישן: זה לא נגמר עד שכל המשפחה מתיישבת על הספה. הפתיח האייקוני שלוקח את הצופה לקווסט של ממש בספרינגפילד, מהעגלה של מגי ועד לסקייט של בארט, ומסיים עם אחת ההברקות הגדולות בתולדות הטלוויזיה – בדיחת הספה המפורסמת, פאנץ' חדש ומקורי שמגיע עוד לפני שהפרק מתחיל. אם זה לא סיבה לצפות בו עד הסוף, אין לנו מושג מה כן.

יורשים

מעל הכל? המוזיקה. כזו שמשרה את התחושה שמשהו גדול קורה ומבהירה – עכשיו אין סלולרי, אין טוויטר, אין כלום. זה אתהולוגן רוי. אחריה הנופים המזהירים של ניו יורק שעומדים כנגד הצילום המשפחתיים של עושר בלתי נסבל ועצב קשה מנשוא, שמוחזקים בקלילות מפתיעה בעזרת – צדקתם – אותה המוזיקה. לא סתם היאאחת מהסדרות הכי טובות בעולםכרגע.

בוג'ק הורסמן

פתיח נפלא שמשקף את רוח הסדרה: מעין מסע בעולמו של בוג'ק, אותו סוס-שחקן-עבר שנאלץ להתמודד עם מציאות חדשה ועם עצמו. יחד עם מוזיקה מרתקת שטיבה לא ברור מתקבל פתיח ששואב פנימה לאווירה המלנכולית-קומית של הסדרה.

זהו זה!

ממלחמת המפרץ ועד המלחמה בקורונה, זה מרגיש כאילו "זהו זה!" תמיד איתנו, גם אם שינתה צורות לאורך השנים. עם זאת, דבר אחד נשאר כפי שהיה – שיר הפתיחה, שכתב אהוד מנור ז"ל והלחין בני נגרי. זה פתיח שהשאיר את הציבור הישראלי עם שורה של שאלות קיומיות: האם אנחנו באמת רוצים לשנות את סוף המחזה? איך מכבים נר עם האצבעות מבלי לקבל כווייה דרגה חמש? מה לעזאזל זה "קרת" (ולמה כולנו חשבנו כל השנים שזה "כרם"? למה זהו זה צריכה להיות בכרם?!). .

קרובים קרובים

"פתוח!". זה באמת כל מה שצריך כדי שנעימת הפתיחה שכתבה נורית הירש תיתקע לכם בראש לשארית היום, לרוב עם הבזקים של יורם גאון מתווכח עם אילן דר. אולי פתיח הסיטקום הכי קלאסי שהיה, ויהיה, בישראל.

הנסיך המדליק מבל אייר

בפרפראזה על דבריו של ז'ורז' קלמנסו: אם לא שיננת את שיר הפתיחה הזה מילה במילה עד גיל 20 אין לך לב. ואם אתה כבר לא זוכר את כולן עד עצם היום הזה אין לך… גם לב? טוב, סליחה. דוגמא לא טובה. כמו קפסולה של זמן, שיר הפתיחה הקליט להפליא ומעורר בצופה מניירות של ראפר שהיו לכל ילד בגיל המתאים. יו הביתה לבל אייר!

פריקזויד

בתוך ערוץ הילדים התמים לכאורה, הסדרה הזו צצה שם כמו סכין גילוח בדלעת. עוד דוגמה לכך שהערוץ שידר כל מה שהיה מצויר, גם אם היו בו תכנים חתרניים של ממש. "פריקזויד" היתה ברכה לילדים חנונים כי היא היתה אדג'ית, שונה, מעניינת וממש מצחיקה. הפתיח שלה, שאני יכול לשיר עד היום, מציג את כל המוזרות הזו שבזמנו אפיינה בעיקר את האינטרנט, ומאז הפכה לנחלת הציבור הרחב. .

הסופרנוס

פתיח עוצר את הלב. הרחובות, הנסיעה הארוכה ארוכה, המבט של טוני לעבר המראה וכמובן, השיר ברקע. עד היום אני נעזר בו בכל פעם שאני רוצה לדמיין שאני קשוח במונית.

לייקרס: קבוצה מנצחת

כנראה הפתיח הכי חדש ברשימה, אבל כזה שהרוויח את מקומו ביושר. כמו הסדרה, שלוקחת אותך למקום ובעיקר לתקופה אחרת, כך הפתיח מעיף את הצופה ללוס אנג'לס של סוף שנות השבעים. השילוב הוויזואלי בין שחקני כדורסל בשיאם האתלטי, רקדניות בבגדים קצרים וסוחרי סמים, לצד שיר הראפ המדבק של ההרכב "דה קופ",שזכה להיכרות מחודשת עם הקהל.אזהרה: הוא יישאר איתך במוח הרבה אחרי שהסדרה תיגמר.

>>ומה חשבנו על " הסדרה עצמה? שהיא ניצחון

היה היה

צריך חתיכת חוצפה, ואף יומרה, כדי לבחור את היצירה "הטוקטה ופוגה ברה מינור" של יוהאן סבסטיאן באך בתור הפתיח לסדרה שלך, על אחת כמה וכמה אם אתה צרפתי משנות ה-70 שיוצר אנימציה על ההיסטוריה של העולם המערבי עם דמות של זקן עם זקן קסום. למזלנו, הצרפתי הזה יצר חתיכת קלאסיקה טלוויזינית ופתיח אייקוני שחולף על עידני עידנים, בהיקף של שיר אחד. אה, ואז גם העולם מתפוצץ בסוף. כן, שכחתם שזה היה שם, אה?

בית הקלפים

אולי הסדרה שגילתה לעולם את האפשרות לדלג על פתיח, אבל גם הבהירה למה כדאי שלא. המוזיקה העוצמתית שממחישה את הכוח של וושינגטון, ומובילה לסדרה שכולה עוסקת בכוח. גם הפתיח, כמו חלק מהדמויות, מסמן שהוא כאן כדי להישאר. או לפחות עד שפרשות מביכות גורמות אפילו לו לרדת מהפסים. או לזרוק אותנו פנימה.

ליגת האלופות

זו אמנם התחכמות ברורה, אבל בכל זאת – תמצאו לנו פתיח יותר קליט ובלתי נשכח. אנחנו נחכה. שיר האופרה שפותח את ליגת הכדורגל הטובה בעולם הוא כנראה הפתיח הכי חזק ברשימה הזו. עכשיו רק שריאל מדריד תנצח ובכלל יהיה טוב. שקט בבית!

https://www.youtube.com/watch?v=DelK2U2AzNE

משחקי הכס

למה אנחנו רואים טלוויזיה, או צופים בסרטים, או הולכים לספורט? כי אנחנו מחפשים משהו שגדול יותר מאיתנו. משהו מלהיב שאפשר להתחבר אליו כדי לשכוח מצרות היום יום. וכשמדברים על משהו גדול כזה, כנראה שהדוגמא הקלאסית היא "משחקי הכס" – הסדרה הפיקטיבית לגמרי, שמוציאה אותך מהעולם הרגיל ושואבת אותך לעולם של הרים ודרקונים, מלכים וחרבות מאש. וכך גם הפתיח, עם מוזיקת הפתיחה המצמיתה. מהמלחמה שבערוצי החדשות, למלחמה היחידה שכיף להשתתף בה. זו שבה אתה יכול להיות חלק, גם אם אתה יושב בבית עם שלוש טורטיות שקנית ב-AMPM.

• המסך
• סדרות ישראליות
• סדרות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 896 // ההופעות המיתולוגיות
• בוג'ק הורסמן