לאחר שלוש שנות ציפייה, דרמת המד"ב "ניתוק" חוזרת לעונה שנייה באפל TV. סדרת האיכות על עובדי המשרד שמנתקים את עצמם מהחיים בחוץ והתאגיד המסתורי ששולט בהם זכתה לביקורות אוהדות בזכות תסריט מתוחכם, צוות שחקנים מוכשר ובימוי פנטסטי שהופקד בידי אחד – בן סטילר, שגם מפיק בפועל את היצירה. כן, אותו סטילר שהיה כוכב קולנוע גדול בנייטיז ושנות האלפיים המוקדמות, זה שכיכב בקומדיות פרועות כמו "זולנדר" או "דודג'בול". אז איך הפך אותו פרחח קומי צעיר לבימאי של סדרת הפרסטיג' הכי מעניינת כרגע על המסך?

>>הלב הכי פראי: דיוויד לינץ' היה אלוף ביצירת סיוטים יפהפיים

בן סטילר נולד ב-1965 בניו-יורק לזוג הקומיקאים אן מירה וג'רי סטילר. את ג'רי אתם ודאי מכירים מתפקידו האגדי בתור פרנק קוסטנזה בסיינפלד, אבל בשנות השישים הוא ואשתו אן היו צמד קומדיה מצליח שהופיעו בתוכניות טלוויזיה כמו "המופע של אד סאליבן". כן, סטילר גדל במשפחת שואוביז, מה שנקרא היום "נפו-בייבי", ובהתאם כבר מגיל צעיר קיבל תפקידים קטנים בסדרות וסרטים, אבל הכישרון היה שם, גם בראשית הדרך.

בגיל 22 הפיק, ביים וכיכב בסרט קומדיה קצר בשם "The Hustler of Money", יחד עם ג'ון מהוני (מרטין קריין מ"פרייז'ר"). הסרט היה פרודיה על סרטו של סקורסזה "צבע הכסף", על שחקן ביליארד צעיר בגילומו של טום קרוז והמנטור שלו פול ניומן. סטילר שיחק את קרוז, מהוני את ניומן ובמקום ביליארד הספורט היה באולינג. האהבה הזאת לפרודיות מדויקות על סרטים עכשוויים, כמו גם האהבה לחקות את טום קרוז, עוד תלווה את סטילר בעתיד.

מפיקי "סאטרדיי נייט לייב" ראו את הסרט הקצר, והציעו לסטילר להצטרף לתוכנית כשחקן וכותב. עם זאת, סטילר הצעיר עזב את SNL לאחר ארבעה פרקים בלבד, ובראיון שנתן לאחרונה הודה שהיה "לחוץ מדי" מההופעות החיות בתכנית, ורצה בעיקר לעשות סרטים קצרים. אמרנו, נפו בייבי. ההזדמנות הזאת ניתנה לו כאשר יצר את "המופע של בן סטילר",תכנית המערכונים הניינטיזיתבטירוף בכיכובם של סטילר עצמו, ג'נין גרופאלו, אנדי דיק ובוב אודנקירק. התכנית שרדה רק עונה אחת ברשת פוקס, אבל קיבלה ביקורות אוהדות על הפרודיות הקולנועיות המוזרות שלה ואף זכתה באמי על כתיבה – אבל לסטילר עדיין הייתה חסרה הצלחה של ממש.

ב-1994 סטילר זכה לביים את סרטו הראשון "מציאות נושכת", דרמה-קומית-רומנטית בכיכובם של וינונה ריידר, אית'ן הוק וסטילר. כמו המופע של בן סטילר, "מציאות נושכת" מייצגת את שנות התשעים, ואת תסכול דור האיקס שאפיין את העשור ההוא. סרטו הבא של סטילר כבמאי היה הקומדיה השחורה "כייבל גאי", קומדיית קרינג' שהקדימה את זמנה, ולכן התרסקה בקופות ובישרה את הכישלון הראשון בקריירה של ג'ים קארי. סטילר לקח הפסקה מבימוי, והפך לכוכב של קומדיות רבות כמו "משתגעים על מארי", "פגוש את ההורים" ו"מיסטרי מן".

אבל חיידק הבימוי המשיך לדבוק בסטילר. ב-2001 הוא ביים וכיכב ב"זולנדר", הקומדיה האייקונית על דוגמן מטומטם שנאלץ לחשוף קנוניה עולמית. הסרט, שהיה מבוסס על סרט קצר שיצר סטילר בשביל טקס פרסי אופנה ב-VH1, נחשב כיום לסרט קאלט – אבל כשיצא רק שבועיים לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הוא קיבל ביקורות שליליות ולא זכה להצלחה רבה. נראה שסטילר הצליח להפוך לכוכב, אבל לא מצא הצלחה אמיתית דווקא בדבר שהכי אהב. הוא המשיך להופיע בסרטים מצליחים, ועשה הופעות אורח בסרטים של חבריו וויל פרל וג'ק בלאק, אבל רק ב-2008 חזר לביים, ונראה שעם קצת טינה להוליווד. הסרט שיצר היה "רעם טרופי" – סאטירה פרועה על תעשיית הקולנוע האמריקאית, שזכתה להצלחה אדירה בקופות, אצל המבקרים ואף הרוויחה לרוברט דאוני ג'וניור מועמדות לאוסקר.

עם השנים סטילר זכה לעוד הצלחות (תפיקידים ראשיים בשוברי הקופות "לילה מטורף במוזיאון" ו"מדגסקר") וגם כמה כישלונות (בימוי "זולנדר 2" ו"חייו הסודיים של וולטר מיטי" האנדרייטד). לאחר שביים ב-2018 את המיני-סדרה הדרמטית "הבריחה מדנמורה" – שלא לדבר על "ניתוק" – נראה שהוא פורש לחלוטין מעולם הקומדיה, אבל לאחרונה דווקא כיכב בסרט חג המולד הקומי "מפצחי האגוזים" בדיסני+.

סטילר הוא, כנראה, אדם שהולך לאן שהמוזה לוקחת אותו – בין אם זה לעזוב תכנית כמו SNL אחרי ארבעה פרקים או לביים סדרת מד"ב שאפתנית לשירות סטרימינג חדש. בראיון שנערך השבוע הוא הודה שכיכב ב"לילה מטורף במוזיאון" מתוך נוסטלגיה למוזיאון הטבע שבמרכז הסרט. אחרי שהיה אחד הפרצופים הבולטים של שנות התשעים והאלפיים המוקדמות, נראה שכיום הוא פשוט עושה מה שבא לו – ומדי פעם אנחנו מקבלים יצירת מופת כמו "ניתוק", בזכות זה.

• המסך
• ניתוק
• בן סטילר
• זולנדר

קשה לדחוס עשור שלם לפיסת מדיה אחת. מהו הסרט של שנות השבעים? מה השיר של שנות השמונים? קשה לענות על השאלות האלה, הרגע אמרנו, אבל אם סדרת טלוויזיה אחת יכולה לייצג את שנות התשעים, יש לקבוע שזה לא "חברים" או "סיינפלד" וגם לא "טווין פיקס", אלא סדרת מערכונים בת 13 פרקים בשם "המופע של בן סטילר", פרי יצירתו של אחד, בן סטילר.

>> להיט אחד ודי: 30 זמרים וזמרות ישראלים שזכור ל-15 דקות תהילה ודי

כן, לפני שהיה שחקן קומי מצליח שהפך לבמאי מוערך של סדרות מד"ב מדכאות, הוא היה בחור בן עשרים ומשהו שקיבל תכנית טלוויזיה משלו ברשת פוקס הצעירה והביא איתו את החברים שלו: ג'אד אפאטאו, ג'נין גרופאלו, אנדי דיק וסול גודמן העתידי – בוב אודנקירק. למרות כל הכישרון המעורב בתוכנית, היא שרדה רק עונה בין 1992 ל-1993, אבל בתריסר הפרקים ששודרו בפוקס (עליהם הכותבים זכו באמי!) היא הצליחה לסכם את הניינטיז בצורה מושלמת.

בן סטילר הוא סיפור הצלחה הוליוודי קלאסי, כלומר ההורים שלו היו בתעשייה, הוא גדל לזוג השחקנים והקומיקאים ג'רי סטילר (פרנק קוסטנזה בעצמו) ואן מירה, והתעניין ביצירת סרטים מגיל צעיר. אחרי שהופיע בארבעה פרקים של "סאטרדיי נייט לייב", עזב סטילר את חממת הקומדיה של ארצות הברית כדי לחפש מקום חדש בו ימצא בית לסרטים הקצרים המוזרים שלו.

למזלו של סטילר, ערוץ טלוויזיה אמריקאי חדש ונועז בדיוק חיפש כישרון לתת לו קצת כסף. סטילר ואפאטאו יצרו את התכנית, בה כיכבו הקומיקאים הצעירים ג'נין גרפאלו ואנדי דיק, וחברו לכתיבה של סטילר מ-SNL בוב אודנקירק. מאחורי הקלעים היו גם כותב "קומיוניטי" דינו סטאמטפולוס ודייויד קרוס, שאחרי ביטול התכנית ייצור עם אודנקירק תכנית מערכונים מצליחה יותר בשם "מיסטר שואו".

אז איך תוכנית מערכונים יכולה לבטא עשור, ועוד עשור כמו הניינטיז? גם בדרכים שטחיות כמו הכוכבים האורחים (רוב מורו, שרה ג'סיקה פארקר, פלי מה"רד הוט צ'ילי פפרז"), המוזיקה (שיר הנושא מבוצע על ידי דוויזיל זאפה) ומטרות הפארודיה של התכנית ("בברלי הילס", להקות גראנג', תכניות ריאליטי מוקדמות). אבל התכנית באמת תופסת את הגישה של שנות התשעים: צינית, אירונית וסרקסטית, שרואה את הכל מסביב כמזויף, בזמן שהיא מסתכלת בנוסטלגיה על העבר הקאמפי של ארצות הברית.

אם יש מסר כולל ל"מופע של בן סטילר" – וזה נדיר שלתכנית מערכונים יש מסר כזה – זה שעולם התרבות בשנות התשעים נמצא בתהליך התמסחרות תמידי ואף אחד מסמלי התקופה לא יוצא בזול: בונו ו-U2? מופיעים בבר מצוות ועושים פרסומת לדגני בוקר; הבמאי אוליבר סטון? פותח פארק שעשועים המבוסס על "הדלתות", "פלאטון" ו"JFK – תיק פתוח"; להקות הגראנג' האגדיות של התקופה? חבריהן מככבים בסיטקום סלפסטיק בסגנון הסיקסטיז. זאת תכנית שמייצגת היטב את הנוסטלגיה הזאת ששלטה בשנות התשעים: להסתכל על העבר בערגה ובזלזול בו זמנית (ולכן הכוכבים האורחים של התכנית כללו גם את גארי קולמן, אדם ווסט וכוכבי "המאנקיז" ו"משפחת פרטרידג'").

רשת פוקס הצעירה הפכה גם היא מטרה לחיצי התכנית, בין אם זה דרך קמע הרשת המעפן (והמזויף) "פוקסי השועל" שנהג להתארח בתכנית, פרודיית "נשואים פלוס" בכיכובה של גרב מדברת, או פרודיית סדרות נוער בשם Melrose Heights 902102402. הייתה שם גם כמות בריאה של נונסנס: ברוס ספרינגסטין מלמד לספור או צ'ארלס מנסון מחליף את לאסי. אבל התכנית הייתה חזקה ביותר כאשר לעגה לטרנדים המסחריים של הוליווד, כמו בסרט ההמשך הפיקטיבי שיצרה "מת לחיות 12", בו ג'ון מקליין נלחם בטרוריסטים בסופרמרקט.

מעל הכל, היה זה פורמט התכנית שהקדים את זמנו: בין המערכונים המצולמים (שהוצגו ללא צחוק מוקלט, דבר נדיר באותם שנים) היו קטעי "מאחורי הקלעים" מפוברקים, בהם בן מתרועע עם חברי הקאסט, מנסה להתחיל עם שרה ג'סיקה פארקר או מתלונן בפני רוב מורו שקיבל את התפקיד ב"חשיפה לצפון" במקומו. "המופע של בן סטילר" זה הניינטיז ללא פילטר, עשור שלם שמכניסים לבלנדר, מוסיפים קצת טלוויזיה אמריקאית קלאסית בשביל הטעם, ומגישים. אולי חבל שהיא שרדה בקושי עונה, אבל לפחות קיבלנו קריירות מרשימות מסטילר, אודנקירק ואפאטאו. מצד שני, קיבלנו גם את אנדי דיק וג'נין גרופאלו נעלמה. איזה עשור ארור.

• המסך
• נוסטלגיה
• בן סטילר
• קומדיה
• ניינטיז

אם יש סוג גיבור אחד שחזר למסכים בכל הכוח במהלך השנים האחרונות, זה הבלש שלא אמור להיות בלש. לפעמים זה בלש קוורקי (היי "רצח כתוב היטב"), לעיתים זה סתם חבורת גימלאים ונערה ("רק רוצחים בבניין") ולפעמים זה פשוט הפוליגרף האנושי (נטשה ליון בבקשה תעני לנו להודעות). עכשיו באפל טיוי רוצים להמשיך את הטרנד (למרות שיש להם את "אפטר פארטי" החמודה, שם הבלשית היא טיפני האדיש) עם סדרה קומית מבטיחה למדי על נרקומנית בגמילה שהופכת לחוקרת פרטית (ומה זה חוקרת פרטית אם לא בלשית להשכרה?).

"היי דזרט" עוקבת אחרי פגי (פטרישה ארקט הנהדרת), נרקומית לייט שגרה בדירה קטנה עם אמא שלה בעיירה מדברית בקליפורניה, עד שאמא שלה מתה והיא נאלצה למצוא מטרה חדשה לחייה. והמטרה הזו היא לפתור פשעים בתור חוקרת פרטית, לא שהיא נראית טובה מדי בעבודה הזו. ולא שהאנשים סביבה – למשל האקס המשוחרר והמקסים שלה, דני (מאט דילון), או המעסיק העייף שלה ברוס (בראד גארט מ"כולם אוהבים את ריימונד") – עוזרים לה יותר מדי להסתגל לחיים החדשים.

אנחנו מודים, בלי הכוכבים המצורפים לא היינו מתלהבים יותר מדי ממה שנשמע כמו רעיון חמוד ותו לא, אבל אז גילינו שמחוברים לפרויקט הזה כמה אנשים מוכשרים מאוד מאחורי הקלעים, כך שפתאום נהיה לנו חשק עז לראות את התוצאה. ראשית, הסדרה מופקת על ידי ארקט יחד עם בן סטילר – שהדבר האחרון שעשה באפל TV זה את "ניתוק" המופתית – וגם היוצרות של הסדרה הן כמה נשים בעלות רקורד מכובד מאוד, הכולל את "האחות ג'קי" ו-"גרייס ופרנקי". אפילו בימאי כל סרטי הסדרה הוא חתיכת שם – הבימאי הקומי המוערך ג'יי רואץ', שיצר עם מייק מאיירס את סדרת "אוסטין פאוורס", וגם את הדרמה הפוליטית המעולה "פצצה". בקיצור, ז'אנר אהוב, המון אנשים מוערכים מאחורה ופטרישה אחת בפרונט. נשמע כמו בינג' מצוין.

שלושת הפרקים הראשונים של "High Desert" זמינים באפל TV. פרק חדש מדי יום רביעי

• מה רואים הלילה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 946 // 25 שנות דוקאביב
• אפל טיוי
• פטרישיה ארקט
• בן סטילר
• ניתוק

מנויי נטפליקס בישראל שואלים את עצמם מדי פעם מה הם מפסידים כשנמנעת מהם גישה לשירותי הסטרימינג של HBO ו-Apple. לפחות לגבי האחרון אפשר היה לומר עד לא מזמן בלב די שקט שהם מפסידים מעט מאוד. ענקית ההייטק מקליפורניה משקיעה ממון רב בתוכן המקורי של שירות הסטרימינג שלה, אבל עד לא מכבר התוצאות היו בינוניות למדי. זה משתנה עם הסדרות שעלו לאפל טי.וי פלוס מאז תחילת השנה ובסוף 2021. כבר המלצנו על "האפטר פארטי" בשבוע שעבר, רצינו ולא הספקנו עדיין להמליץ על העונה השלישית של "דיקינסון" הנהדרת, ועכשיו קופצת "ניתוק" בזינוק גדול לראש הרשימה.

האיכויות הגדולות של "ניתוק" נעוצות גם בהפקה המאוד הוליוודית, כולל כמה מהשחקנים הגדולים של זמננו, אבל מה שעושה כאן את העבודה זה הסיפור: בעולם של "ניתוק" יש איזה טריק טכנולוגי שמאפשר לאנשים לייצר הפרדה מוחלטת בין חייהם הפרטיים וחייהם המקצועיים. כשהם בעבודה נמחק זיכרונם לגבי החיים שמחוץ לעבודה, וכשהם עוזבים את העבודה בסוף היום נמחק זיכרונם המקצועי והם מקבלים את חייהם האישיים בחזרה. אחד העובדים (אדם סקוט בהופעה אדירה) מגלה משהו מוזר ומוביל את חבריו במסע לגילוי האמת על מקום העבודה שלהם. העלילה מתרחשת לכאורה בעתיד הקרוב, אבל בעולם שהמחשבים שלו מפגרים ואנכרוניסטים ודיוקן אדיר מימדים של לנין מקשט את הלובי המדכא, כלומר בסוג של מציאות מקבילה שבה ארצות הברית היא כנראה מדינה קומוניסטית. בנוסף, מדובר בממתק ויזואלי: לפחות בשני הפרקים הראשונים, אין פריים אחד שאינו מעוצב, מעניין ומעורר מחשבה.

אבל מה שהופך את "ניתוק לחגיגה אמיתית, כאמור בכותרת, זה הקאסט הנהדר. מעבר לסקוט הנפלא בתפקיד הראשי, פטרישיה ארקט עושה תפקיד אדיר, ג'ון טורטורו במיטבו וכריסטופר ווקן בהופעה משובחת כמו שרק הוא יודע. כל שנייה שהם מופיעים על המסך היא תענוג צרוף וד"ש מהוליווד של פעם, שהייתה עסוקה בסיפורים טובים ולא רק בסיקוולים, ממש כמו הטלוויזיה של היום. את הסדרה יצר ומביים בן סטילר מיודענו, שמפגין כאן יכולות גבוהות שכבר ידענו שיש לו כיוצר ("כייבל גאי", "זולנדר", "חייו הסודיים של וולטר מיטי"), אבל טוב לראות אותו הולך ומשתכלל.

>> "ניתוק", עכשיו ב-Apple TV+

• המסך
• מה רואים הלילה
• המלצות צפייה
• אפל
• בן סטילר
• פטרישיה ארקט

• Facebook
• Twitter
• Email

"ג'יזס, אתה כל כך מטומטם שזה משוגע", מהדהד קולו הרובוטי המפורסם של תופעת הטבע, גדול האסטרופיזיקאים בעולם, סטיבן הוקינג, בקדימון ל"זולנדר 2", שיוצא השבוע למסכים בישראל. והוא צודק: דרק זולנדר, הדוגמן שנראה ממש ממש טוב, הוא אחד הגיבורים הכי טיפשים שאי פעם נראו על המסך.

הסרט המקורי החל את דרכו בכלל כשני סרטים קצרצרים שהופקו עבור טקס פרסי האופנה של VH1 אי שם בשלהי שנות ה־90 והגיע למסכים קצת יותר משבועיים לאחר נפילת מגדלי התאומים. ארצות הברית לא הייתה אז במצב רוח לקומדיות והסרט נכשל בקופות, אבל מתחת למה שהיה יכול במבט ראשון להיראות כפארסת ריגול באווירת "אוסטין פאוורס" היה תסריט מושחז (פרי עטם של בן סטילר ושל דרק סת'ר, אחד מכותבי "המופע של לארי סנדרס", ששם קץ לחייו ב־2004), ולאורך השנים "זולנדר" מצא את הקהל שלו והפך לקאלט ב־DVD.

הפעם, 15 שנים אחרי הסרט הראשון, צמד הדוגמנים דרק זולנדר (סטילר) והנזל מקדונלנד (אוון וילסון) חוזרים מעשור של בידוד חברתי – כאילו המוח הרפה שלהם היה זקוק לאתגרים נוספים – כדי למצוא את בנו האובד של זולנדר. הפעם כבר אין פלא שסטילר (שגם הפעם, נוסף לתפקיד הראשי, ביים וכתב) הביא את הפרצופים המוכרים ביותר בעולם לאכלס את עולם הזוהר המגוחך שלו: מג'סטין ביבר וקים קרדשיאן עד סטינג, רק שהפעם גם בכירי תעשיית האופנה – טומי הילפיגר, נעמי קמפבל, אנה וינטור ואחרים – הגיעו לקחת חלק בבדיחה על חשבונם. ראשית, כי הסרט הראשון כונה ב"גרדיאן" "הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם על עולם האופנה" (יש רושם שבתעשייה הסכימו בשמחה: חלק מסיבוב היח"צ של הסרט עבר באירועי אופנה גדולים, שם סטילר עלה – בדמותו של זולנדר כמובן – על המסלול). שנית, סטילר עצמו אמר במסיבת העיתונאים לאחר הקרנת טרום הבכורה בניו יורק: "מי לא היה רוצה לתת לוויל פרל לרדת עליו?".

פרל, שהסרט הראשון יצא כשהוא היה לקראת סוף הקדנציה הארוכה שלו ב"סטרדיי נייט לייב" אבל כמה שנים טובות לפני ש"חדשות בהפרעה" הפך אותו לקומיקאי על, חוזר גם הוא למלא את נעליו המעוצבות של מעצב האופנה המטורף ג'אקובים מוגאטו. במציאות פרל הוא גבר נעים ותכול עיניים שגילו נושק ל־50, והוא נראה יותר כמו בנקאי חביב מאשר אליל אופנה מרושע (אגב, בצעירותו הוא באמת עבד בבנק).

"מוגאטו הוא מהדמויות האלו שתענוג לאבד בתוכן את הראש", אומר פרל. "כשראיתי את הסרט לראשונה הבנתי שאני באמת נראה פסיכי לגמרי, אפילו יותר מאשר בסרט הראשון, ואני ממש נותן קרדיט לסטילר שאפשר לי ללכת רחוק מאוד עם הטירוף. בעצם, אם אתה כבר יוצר סרט המשך, כדאי שתלך עם זה עד הסוף, נכון?".

קריסטן, איך הייתה התחושה להצטרף לכזו מורשת קומית?

"התרגשתי מאוד, בייחוד כשידעתי שלא איראה כמו עצמי. הסרט הראשון הפך לכזאת קלאסיקה, שזה כבוד ממש גדול להצטרף למורשת. וויג מגלמת בסרט את אלכסניה אטוז, מומחית יופי מלחיצה ומגוחכת במיוחד, עם מבטא מוגזם ותסרוקות, תלבושות ואיפור מוגזמים אף יותר. החלק הכי קשה היה פשוט להיות בתלבושת הזאת כל היום", היא אומרת ומספרת חוויות שמוכרות יותר משחקנים המגלמים חייזרים בסרטי מדע בדיוני מפוצצים באפקטים. "הייתי צריכה להוריד שכבות שלמות רק כדי לשבת, אסור היה לי לשכב לנוח בין סצנות בגלל השיער, שהיה מתפרק, ולא יכולתי לאכול שום דבר. כשחושבים על זה, בעצם היה לי די נורא", היא צוחקת.

עוד לפני ההקרנה הראשונה של הסרט, הוא כבר הצית זעם בקרב הקהילה הלהט"בית, עקב הדמות שמגלם בנדיקט קמברבאץ' – אול ("הכל"), אושיית אופנה אניגמטית ונטולת מגדר. נציגי הקהילה טענו שמדובר בייצוג קריקטורי של טרנסג'נדרים וקראו להחרים את הסרט. "אני מכבד מאוד את הקהילה הטרנסג'נדרית וממש לא ניסינו ללעוג להם", מבהיר סטילר. "לדעתי הייתה התקדמות מדהימה בשנים האחרונות בתחום הזה, ואני ממש תומך בכך. זולנדר תמיד יהיה זולנדר, כך שאני מקווה שאנשים יוכלו לצפות בסרט ולשפוט בעצמם".

על פניו "זולנדר 2" הוא קומדיה די אינפנטילית: חפצים שונים מוטחים לסטילר בפרצוף בניסיון להשיב לו את כוחות המבט המהפנט, ויש גם שִחזור לסצנת האורגיה הזכורה מהסרט הקודם, מחוזקת הפעם בנוכחותו של קיפר סאתרלנד אחד רגיש במיוחד. אבל על הדרך יצר סטילר סרט שגם עוסק על הדרך בסוגיות ההזדקנות – בעולם האופנה ובכלל – בסקסיזם, בהשמנה ודימוי הגוף ובקהילת הלהט"ב.

יכול להיות שזה בעצם סרט ממש רציני?

סטילר: "אתן לקהל להחליט לגבי זה. קודם כל, המטרה היא לגרום לאנשים לצחוק ולפגוש מחדש את הדמויות, למרות שכמובן שהן לא כל כך מתפתחות. זה לא שיש להן איזה מנעד רגשי, פשוט רצינו לעסוק בדברים רלוונטיים למה שקורה היום, כי עברו 15 שנה מאז הסרט הראשון. רצינו להסתכל על עולם האופנה כפי שהוא היום ולעסוק באופן שבו אנחנו מסתכלים זה על זה ועל עצמנו, ובחשיבות המופרזת שאנחנו מייחסים לתדמיות".

אחרי שישה סרטים באמתחתו כבמאי, סטילר כבר חש נינוח כמוביל החבורה, ושחקניו (שהם גם חבריו הקרובים) מעידים על כך. "לא היו חזרות בכלל, כולם הופיעו וקפצו על העסק ובן פשוט ידע שהוא יכול לסמוך על כולם", מספר פרל. ווילסון, שנראה בדיוק כמו הנזל של לפני 15 שנה (הסוד שלו? "יוגה, מדיטציה, טיולים להוואי וסלוטייפ"), מוסיף: "החלק הכי טוב בשבילי הוא לבלות זמן עם בן". חמוד מצדו.

אחרי האכזבה הניכרת מביצועיו של "חדשות בהפרעה 2" בקופות – עוד המשך לקומדיה מצליחה עם וויל פרל – יש מתח לגבי מידת ההצלחה הצפויה ל"זולנדר 2". אבל גם למי שלא נמנה עם אוהדי קומדיות נונסנס, קשה שלא להתענג מהקליעים המפלחים את גופו של ג'סטין ביבר או מהמילים המפלחות את האגו של אייקוני האופנה שעמדו בתור בשביל לחטוף קצת.

זולנדר 2 מחמישי (10.3) בקולנוע

• וויל פארל
• אוון ווילסון
• בן סטילר
• דימוי גוף
• סקסיזם
• להט"ב
• אופנה
• השמנה
• סרטים
• זולנדר
• תרבות