איך עושים סרט תיעודי על אמן מהולל? עוברים על כל חומרי הארכיון ובוחרים היילייטס, פונים למומחים שינתחו את יצירתו ולמכרים שיספקו את הפן האישי ועורכים טקסט ויזואלי מקיף על תרומתו לתרבות. איך ברק הימן עושה סרט תיעודי על דני קרוון שזכה בפרס ישראל, בתואר "אמן השלום" של אונסק"ו, בפרס "טבעת הקיסר" הגרמני ובפרס הקיסר של יפן? הוא מתעלם מתולדותיו ומהשפעתו וכל אלה, ובמקום זאת מסתובב עם קרוון בין כמה מהמרחבים המפוסלים שיצר בארץ ובעולם, ומדי פעם שולח לעברו שאלה שנועדה לעצבן אותו. זה לא מסובך לעצבן את קרוון. כך עשה הימן עם דב חנין בסרט "החבר דב" וכך הוא עושה שוב, בסרט שצולם על פני חמש שנים. וזה עובד.

>> ריאיון עם יעל קרוון, בתו של דני קרוון ואלילת ילדי הניינטיז

התוצאה מוקרנת בהצלחה מזה זמן מה בקולנוע לב, והצופים נענים לאישיותו של האמן הזקן שבמקום לנוח על זרי דפנה – הוא בכל זאת כבר בן תשעים – הוא מתכעס שוב ושוב למול עוולות פוליטיות (שאת תוצאותיהן אנחנו חווים בימים אלה) ולמול ההזנחה של יצירותיו. ברבות מהן יש אלמנט חי של מים זורמים או תאורה או פרחים בצבעים ספציפיים, ואם העיריות של תל אביב ובאר שבע או של ננטר שבצרפת אינן מקפידות על התחזוקה, משהו בחוויה שלהן נפגע. וכך, במקום שנחזה באתרים המרהיבים והמזמינים שעיצב לצלילי חליל נוגה, כמקובל בסרטי אמנות, הם מלווים בטרוניות של האמן.

קרוון רגוע יותר במפגש עם ידידו, הקולנוען הגרמני וים ונדרס, בתוך יצירה המכונה "מפגש" ומוצבת באתר פסטורלי בברלין. ונדרס תורם הרהור על כך שקרוון משאיר ביצירותיו מקום לכל אחד לדמיין את עצמו בתוכן. "אני יכול לבוא לפה כל יום, ולשבת כאן ולהיות מאושר", אומר ונדרס ביושבו על אחד מכיסאות השיש שמרכיבים את היצירה.וזה חלק מהיופי של הסרט מרחיב הלב הזה – הניגוד בין השלווה שמשרים המרחבים המפוסלים היפהפיים שמגיבים לטבע שסביבם, לבין העצבנות של האיש שיצר אותם. "הטבע הוא הבוס הגדול שלי", אומר קרוון בבקרו באנדרטת הנגב. "אני בא למקום, והמקום אומר לי. אני שומע את המקום". אפשר להקשות ולשאול לגבי הציפיה של קרוון שהטבע לא יפעל את פעולתו על עבודותיו המוצבות בשטחים פתוחים. אבל האמנות מלאה סתירות – זה חלק מטבעה.

אחד הוויכוחים שקרוון מנהל, או בעצם מסרב לנהל, הוא בנושא המחסור בצל בכיכר הבימה. כשבאמצע צילומים בכיכר ניגש אליו עובר אורח ומתלונן (הימן אומר שזה לא היה מתוכנן), קרוון מתחיל להסביר ואז מתעצבן והולך. אחר כך במכונית הוא מתלונן על הנודניקים שמטרידים אותו עם שטויות – "פרגולה הם רוצים". והוא ממשיך ומתעצבן גם בבית על אשתו חוה, כשזו אומרת למצלמה, בשיחה שלא נועדה לאוזניו, שהוא יכול היה למצוא פתרון לצל. כאן אני חייבת גילוי נאות: אני גרה סמוך לכיכר הבימה ומאוד אוהבת אותה כמו שהיא, בלי צלונים ושאר פתרונים דחוקים. המוני המשפחות שעולות אליה לרגל רוב ימי השנה הן עדות להצלחתה. רוצים לשבת בצל – תעברו לשדרות הסמוכות או תחכו לשעות אחר הצהריים, כשהקיר האטום של תיאטרון הבימה יטיל צל על הכיכר. אני רק חוששת מה יקרה כשקרוון כבר לא יהיה כאן להתעצבן שלא מקפידים לשתול את הפרחים בצבעים שהוא תכנן.

רק פעם אחת בסרט קרוון משתתק, וזה רגע כואב. זה קורה כשהוא קולט ששכח משהו שכבר ארע. זה החלק הכי קשה בזקנה שהוא מתמודד איתה. קשיי ההזדקנות והמודעות למוות המתקרב ארוגים אל תוך הסרט, כמו גם המחויבות הפוליטית של קרוון, שאחת מעבודותיו המוקדמות מתנוססת על הקיר מאחורי דוכן הנואמים במליאת הכנסת. הוא חתם עליה את שמו בעברית ובערבית אי אז ב-1966.

אז אם אתם מעוניינים בתולדותיו של קרוון – ילדותו כבנו של האיש שעיצב את גני תל אביב, חייו בקיבוץ הראל שפורק בהוראת התנועה, שנותיו באיטליה ובצרפת – תצטרכו לחפש אותן במקום אחר. הסרט הקצר הזה (66 דקות) מציע רישום חי וסוחף של אמן גדול, שעיקשותו מייצגת את דור מקימי המדינה, ועם זאת הוא ניחן באישיות ספציפית מאוד, מרתקת וכובשת לב.

"דני קרוון" מוקרן בקולנוע לב הערב (חמישי 27.5) ובמהלך הסופ"ש.פרטים וכרטיסים כאן.מאוחר יותר ישודר הסרט בכאן 11

• ביקורת סרטים
• דני קרוון
• דוקומנטרי
• ברק הימן
• אמנות
• אמנות ישראלית
• סרטים מומלצים

"לאן נעלמה יעל קרוון?" שואל פוסט בדף הפייסבוק "בומרנג – הנוסטלגיה של ישראל", כמו גם עשרות אלפי ילדי ניינטיז שהעריצו אותה בימים שבהם היה ערוץ טלוויזיה וחצי. כמי שדיבבה עשרות דמויות בסדרות מצוירות ושרה את שירי הפתיחה שלהן "הקול שלה היה חלק בלתי נפרד מפסקול ילדי שנות התשעים", כתוב שם, ו"לעד תיזכר כמי שהייתה מאחורי קולה של אפריל אוניל ב'צבי הנינג'ה'". אבל יעל לא נעלמה. היא פשוט התבגרה, והחליפה קריירה ומקום מגורים.

"נחמד לראות איך אנשים נכבשים על ידי הדמות החד-פעמית והמעשירה שאנחנו מכירות כל כך טוב. הדרך שברק (הימן) בחר לעשות את הסרט מעניינת. זאת לא הדרך שאני הייתי בוחרת לעשות אותו"

"מה שיודעים עלי בארץ זה מה שעשיתי עד 1994 ומאז אני לא קיימת", אומרת קרוון. "אבלאם מחפשים את האתר שלי– רואים מה אני עושה היום. שם נמצא ההווה שלי". מזה שנתיים היא מתגוררת בליסבון, ומשם יוצאת להופיע ברחבי אירופה כאמנית תיאטרון מחול. לפעמים היא מופיעה על פסלים של אבא שלה, דני קרוון. "העבודה שלו מדברת על שלום וזכויות אדם, אדם והסביבה. בגלל זה הן ציבוריות", היא אומרת. "הוא לא רצה להיות בגלריות. לא רצה להיות אליטיסטי. הוא רצה להיות אמן לעולם".

במהלך אחד מביקוריה בארץ השנה היא הצטרפה לשיחות שמנהלות אמה חווה ואחיותיה, נועה ותמר, עם הצופים אחרי ההקרנות של סרט הדוקו החדש "דני קרוון" בקולנוע לב דיזנגוף. "זה נחמד לראות איך אנשים נכבשים על ידי הדמות החד-פעמית והמעשירה שאנחנו מכירות כל כך טוב. הדרך שברק (הימן) בחר לעשות את הסרט מעניינת. זאת לא הדרך שאני הייתי בוחרת לעשות אותו, כי אנחנו רצינו להכניס לסרט את כל המורשת שלו. אבל יצא משהו מאוד עוצמתי, ומפתיע ומרגש לראות איך זה פותח את הלבבות של האנשים".

"במפגש עם הקהל אמרתי שאני מכירה את אבא שלי חצי מהחיים שלו, כי נולדתי באמצע, ויש לו עוד חצי ואי אפשר להכניס את זה לשישים ושש דקות", היא אומרת. "הסרט הוא על דני קרוון מגיל 85 עד 90. כמובן שהוא מי שהוא וזה היופי שלו, וברק מראה אותו מהמון פנים. אבל נורא קשה לשים פיל בתוך מגרה. הוא מרגיש שהעבודות שלו הן כמו הילדים שלו, אז אני מרגישה שהעבודות הן כמו האחים שלי. ויש כמה מהם שאני מאוד אוהבת שאינם מיוצגים בסרט".

"הרבה מחברי פה הם פרו-פלסטינים. גם אני, אבל אני חייבת לתת להם נקודת מבט של מה שקורה עכשיו. ליבי איתכם ואני מקווה לימים של הבנה והידברות. כמו שאבא שלי אמר 'צריך הרבה מלחמות בשביל לעשות שלום'"

את חיה בחו"ל כבר יותר מעשרים שנה. כמה יוצא לכם להיפגש?
"יצא לנו לעבוד יחד כי אני מופיעה על הפסלים שלו. זה התחיל ביפן לפני הרבה שנים, עם ריקוד בוטו שבו אני מתמחה. אחר כך עבדתי בגרמניה ויצא שציינו 25 שנים לאחד הפסלים שלו, אז הופעתי גם שם. בספרד הופעתי על פסל המחווה לוולטר בנימין ("אני מתקשה לדמיין עבודה שיותר מבטאת, עבור מי שמעולם לא חווה תחושת פליטות, מי שמעולם לא היה מבקש מקלט, את האימה, את התחושות הסותרות והמנוגדות של הכמיהה והפחד, של התקווה ושל הסכנה" אומר מיכאל ספרד בדברו על העבודה הזאת בסרט – י.ש.). יצא גם שהופעתי עם להקה במינכן בדיוק בזמן שאבא שלי הגיע לשם לקבל את פרס הקייזר".

הסרט הוא יוזמה של אחותך נועה.
"נועה היא המנוע. היא מארגנת את הארכיון שלו ואוצרת את תערוכות הרטרוספקטיבה שלו. היא ראתה את 'מיסטר גאגא' (סרטו של תומר הימן על אוהד נהרין – י.ש.) ודיברה עם תומר. הוא היה עסוק עם הסרט על יונתן אגסי ואמר 'אולי אח שלי'. משם זה התגלגל. אבא שלי כבר בן 90 אז מזל שהיה להם את החמש שנים האלה ביחד כי אף אחד לא חי לנצח".

את בעצם מסתובבת בעולם מגיל צעיר.
"קרוון זה לא השם שלי – זה הגורל שלי. נולדתי בארץ אבל בגיל שלוש עברנו לפירנצה כי לאבא היתה תערוכה גדולה בבלוודרה. כשהייתי בת שש עברנו לפריז כי הוא התחיל את העבודה על הציר הגדול בסרז'י פונטואז, ובמקביל נסענו כל הזמן כי היו לו עבודות בגרמניה ובהולנד. היה לי קשה כי נורא רציתי לחזור לארץ. בגיל 12 חזרנו והתחלתי ללמוד בבית ספר לאומנויות. משם הגעתי לדיבובים והתחלתי להופיע בכל מיני תוכניות טלוויזיה. מגיל 13 הייתי מפורסמת. אחרי כמה שנים כאלה הייתי צריכה להתאוורר, כי היית צעירה וישראל קטנה, ורציתי ללמוד תיאטרון תנועה ומשחק וריקוד ולהבין מה השפה שלי. בהתחלה נסעתי לניו יורק והבנתי שהיא הרחבה של תל אביב, אז עברתי לאנגליה שהיתה הבסיס שלי בעשרים השנים האחרונות. משם יצאתי לעבודות בברזיל, ביפן ובאירופה – תיאטרון מחול צומח מהמקום שבו הוא מתרחש".

"לעבוד עם מקום היה חלק מהגדילה שלי. זה המקום ועכשיו את משתלבת פה. שפת הגוף היתה הדבר שחיבר אותי לעולם כי כל הזמן נסענו. ואולי זה גם בעקבות זה שאבא שלי היה אומר 'לכי שחקי על הפסלים שלי, שיראו שאפשר לעלות עליהם'"

מהסרט עולה שגם היצירות של אבא שלך מאוד תלויות מקום.
"זה מה שאני יודעת לעשות. לעבוד עם מקום היה חלק מהגדילה שלי. זה המקום ועכשיו את משתלבת פה. שפת הגוף היתה הדבר שחיבר אותי לעולם כי כל הזמן נסענו. ואולי זה גם בעקבות זה שאבא שלי היה אומר 'לכי שחקי על הפסלים שלי, שיראו שאפשר לעלות עליהם'. תמיד היו לי את העולמות המופלאים האלה. העבודה שלי פוליטית גם בהקשר של איכות הסביבה. אני לא צריכה ליצור תפאורות. מה שאני נותנת הוא בלתי אמצעי, לא חומרי, עובדת עם המקום. העבודות של אבא שלי היו תפאורות מוכנות".

למה בחרת בליסבון?
"נמאס לי מהקור. באנגליה אין קיץ והייתי בורחת לברזיל, לספרד ולאיטליה. לפני שנתיים החלטתי שאני לא יכולה לחיות את מרבית חיי במקום קר. גם הברקזיט שבר אותי לרסיסים. הגעתי ללונדון כי זה היה קוסמופוליטי והרגשתי חלק ממשהו גדול שנקרא אירופה, ופתאום הם החליטו לסגור את הדלתות וזה מאוד כאב לי. כשחזרתי לארץ בגיל 12 הייתה אינתיפאדה וזה כאב לי פוליטית. אין מקום שאני יכולה לעצור את זה. האומנות היא המקום שדרכו אני יכולה להגיע כמה שיותר עמוק לנפש האדם, למה שמחבר בינינו ומה שמשותף לנו".

ואיך החיים בליסבון?
"רוב הזמן ליסבון היא מקום מדהים. אין מתח. אין לחץ. אף אחד לא עצבני. את הולכת ברחוב ומרגישה נינוחות. אף אחד לא שופט אותך. הם יצאו מהדיקטטורה ב-1974 בשנה שבה נולדתי, וזה מרגש אותי. פעם בשנה, כשחוגגים את מהפכת הציפורנים, אנשים יוצאים לרחוב וקוראים 'הלאומנות לא תחזור'. בתחילת הקורונה המספרים היו נמוכים ולא היה סגר. התיאטראות ובתי הקולנוע נשארו פתוחים. זה היה אנושי והגיוני. זה השתנה, כי בחג המולד ובערב השנה החדשה אנשים באו מכל אירופה לחגוג והמספרים התחילו לטפס בקצב מטורף. אחרי יום הולדת שלי ב-8 בינואר זה נעשה יותר ויותר גרוע אז הצלחתי להגיע לארץ יום לפני שסגרו את שדה התעופה והייתי בישראל חודשיים וחצי. זה התאים לי כי אבא שלי לא בקו הבריאות".

"לפני כמה ימים הקשבתי לחדשות ושמעתי 'ברגעים אלה משוגרות רקטות לתל אביב'. במקביל, פה זכו בליגת הכדורגל והיו זיקוקים בחוץ, ובפנים נשרף לי הפופקורן ששמתי כמה דקות לפני כן והיה ריח חזק של שריפה. זה יצא כאילו עשיתי לי מופע"

את מגיעה לכאן הרבה?
"הייתי מגיעה פעם בשנה לביקור מולדת קצר. זה תמיד משהו שקשה לאבא שלי. רוב הנסיעות שלי הן למטרות עבודה ובארץ לא מתעניינים בעבודה שלי. אני הולכת לאן שמזמינים אותי. בכמה פעמים שהופעתי בארץ זה היה קשה, כי אני כן ישראלית אבל לא ישראלית וחיי האומן נפלאים אך לא תמיד קלים. לפני שנה כשיצאתי מישראל, בשדה התעופה, הבחורה שהסתכלה על הדרכון שלי הזילה דמעה ואמרה 'את יעל מארץ המצוירים. גדלתי על הברכיים שלך'. זה היה מדהים שהיא זוכרת".

מה את עושה בין ההופעות?
"אני מלמדת פרפורמנס, ריקוד אוונגרדי יפני (butoh) ועוד דברים על התפר בין תיאטרון לריקוד – עבודה עם חפצים, עבודת סולו, יצירה דרך ארכיטיפים שלנו. איך לחפור בתוכנו וליצור מתוך הבנה שהכל נמצא בתוכנו, ולא לחשוב שתמיד צריך משהו מבחוץ. התלמידים שלי הם אמנים בעלי ניסיון. בשבוע הבא אני מצלמת וידאו מחול – פרויקט גדול בשיתוף עם כמה אמנים שקשור לאקלים".

איך המצב הנוכחי בישראל משתקף בליסבון?
"מבחוץ זה נראה כזה טירוף – המדינה היחידה שבה כולם מחוסנים ויצאו מהקורונה, נכנסת למלחמה. הרבה מחברי פה הם פרו-פלסטינים. גם אני, אבל אני חייבת לתת להם נקודת מבט של מה שקורה עכשיו. אין טובים ורעים. לפני כמה ימים הקשבתי לחדשות בי.בי.סי ושמעתי 'ברגעים אלה משוגרות רקטות לתל אביב'. מיד עברתי לגלי צה"ל. במקביל, פה זכו בליגת הכדורגל והיו זיקוקים בחוץ, ובפנים נשרף לי הפופקורן ששמתי כמה דקות לפני כן והיה ריח חזק של שריפה. זה יצא כאילו עשיתי לי מופע. ליבי איתכם ואני מקווה לימים של הבנה והידברות. כמו שאבא שלי אמר 'צריך הרבה מלחמות בשביל לעשות שלום'".

הסרט "דני קרוון" בבימויו של ברק הימן מוקרן בקולנוע לב.עוד פרטים כאן

• המסך
• קולנוע
• דני קרוון
• דוקומנטרי
• ברק הימן
• תמר קרוון
• אמנות ישראלית
• אמנות
• קולנוע ישראלי
• מחול
• תיאטרון
• וידאו ארט

ביולי 2019 ראיינתי את הדוקומנטריסט ברק הימן והח"כ לשעבר דב חנין על ההצלחה יוצאת הדופן של הסרט התיעודי "החבר דב". בחודשים הבאים קצב ההקרנות לא האט. הימן וחנין המשיכו להתרוצץ עם הסרט ברחבי הארץ, וצברו יותר מ-120 מפגשים עם הקהל. "זה היה אפקט דומינו", מספר הימן. "אחרי כל הקרנה בקיבוץ או במושב, מישהו היה ניגש ואומר שהוא ימליץ שיביאו את הסרט לעוד מקום, ובעקבות כל הקרנה הייתה עוד אחת. היו שבועות של ארבע-חמש הקרנות בשבוע. היינו כמו זוג נשוי. היינו נוסעים להקרנה ליד הכנרת וכבר לא נשאר לנו על מה לדבר. אז הקשבנו למוזיקה כל הדרך".

הכל נפסק בבת אחת בגלל הקורונה, אבל זה לא אומר שהימן נותר חסר מעש. השילוב של הקורונה ואיום הסיפוח סיפק לו עבודה. "בחודש וחצי האחרונים הייתי עסוק מעל הראש ביצירת סרטון על הסיפוח עבור הקרן החדשה לישראל. אורכו אמנם רק שבע וחצי דקות, אבל הוא מלא באנימציה והיה כרוך בכתיבת תסריט – לא משהו שאני רגיל לעשות. יצרתי אותו עם הבמאי אלון לוי ("מעשה בחמישה משוררים"). עד כה הוא צבר כמה מאות אלפי צפיות בפייסבוק וביוטיוב. מטרתו לעורר מודעות לזוועה שנקראת סיפוח. לרוב האנשים ממש לא אכפת מהסיפוח, והם לא מבינים מה הוא אומר. בעיניי זו טרגדיה שמעידה על משהו יותר רחב ומדאיג שקורה פה. אפשר להבין למה פרויקט הסיפוח לא מוציא אנשים מהבית ולא מוציא אותם מהכלים. זה קורה בין היתר בגלל שהחיים הפרטיים שלהם חוו טלטלה כל כך עזה, והם צריכים לבדוק שיש להם כסף לשלם שכר דירה ולקנות אוכל לילדים. אני רוצה להאמין שמי שרואה את הסרטון מבין קצת יותר כמה הדבר פסול מבחינה אנושית ופוליטית – כמה הוא משדרג ומעצים את האפרטהייד שקיים, ואיזה מחיר הפלסטינים ישלמו על התופת הזו".

"אפשר להבין למה פרויקט הסיפוח לא מוציא אנשים מהבית ולא מוציא אותם מהכלים. החיים הפרטיים שלהם חוו טלטלה כל כך עזה, והם צריכים לבדוק שיש להם כסף לשלם שכר דירה ולקנות אוכל לילדים"

זיהיתי את קולו של ליאור אשכנזי כקריין של הסרט?
"כן. ויש גםגרסה באנגליתשמקריין מנדי פטינקין (סול ברנסון ב"הומלנד", איניגו מונטויה ב"הנסיכה הקסומה"). ליבי לנקינסקי מהקרן החדשה לישראל בניו יורק פנתה אליו והוא לא היסס לשנייה. הוא נשמע להוראות בימוי ועשה עבודה מדהימה, בהתנדבות. הוא הקליט את הקריינות על אייפון 10 בחווה שלו בצפון ניו יורק, שם הוא בבידוד עם משפחתו. כששאלתי אותו אם זאת איכות מספיק טובה, הוא אמר 'אם היה מספיק טוב בשביל השלמות סאונד ל'הומלנד' זה מספיק טוב גם לך'".

במקביל, הימן משלים הכנת סרט עבור כאן 11 על האמן הבינלאומי וחתן פרס ישראל דני קרוון – מי שעיצב, בין השאר, את כיכר הבימה היפהפיה בתל אביב, שבה נערכות הפגנות כל שני וחמישי. "נדלקתי על הבן אדם – דמות מדהימה, חזקה מעניינת. אני עובד על הסרט כבר שלוש שנים ויש לי יותר מ-130 ימי צילום. הוא מיועד לדוקאביב הבא, אבל אני רוצה לנסות להזדרז כדי שיספיק ליהנות מזה, כי הוא כבר בן 90. אני גם מפיק סרט לערוץ 8 על נרקומנים ואלכוהוליסטים חרדים מניו יורק שמגיעים למרכז גמילה כשר בירושלים – היחיד מסוגו בעולם. הבמאית אנה אוליקר הייתה תלמידה שלי בבית ספר מעלה". סרט אחר, שעליו התחיל לעבוד לפני הקורונה, נתקע. "זה סרט על חרדים בבני ברק שעושים קפוארה. חבורה מהממת של אנשים שנכנסה לי ללב. הצילומים הופסקו בשיא המומנטום. אני אחזור לצילומים ברגע שזה ייגמר".

לפני הקורונה, כאמור, ברק ואחיו תומר ("יונתן אגסי הציל את חיי") חרשו את הארץ עם סרטיהם. "אלה היו הקרנות עוצמתיות מבחינה רגשית. המפגש עם הקהל זו הסיבה שאנחנו עושים סרטים. זאת גם שליחות. ב'יונתן אגסי' יש שיעור מאלף באימהות. אין מי שלא נפעם נוכח האהבה הבלתי מסויגת של אנה לבנה. וזאת הפרנסה שלנו. הלחם והחמאה שלנו. ביטול ההקרנות עשה לנו נזק מאוד קיצוני. חלקים ממנו אנחנו מצליחים למזער באמצעות הקרנות אונליין. עד כה היו לנו כעשר הקרנות המלוות במפגשי זום עם הצופים. בשבת הקרובה נערוך הקרנה של 'לפני המהפכה', סרט שיצרתי עם דן שדור על הישראלים שחיו באיראן. לרוב השיחות נמשכות כשעה וחצי ואנחנו מקבלים תגובות מאוד טובות. יש בזה גם יתרונות – אנשים לא צריכים להתלבש ולצאת מהבית, אלא יכולים לעבור את החוויה מהמיטה עם הנייד. זה גם מספק הזדמנות לצפות בסרטים קודמים שלנו, שאין דרך לראותם בשום פלטפורמה אחרת. אנשים פתאום רוצים לראות אותם אחרי שהתוודעו לסרטים מאוחרים כמו 'מיסטר גאגא' של תומר".

"רבבות האנשים שצבאו שלשום על מעון ראש הממשלה לא היו הולכים להתעמת עם שוטרים, להסתכן במעצר ולחטוף מכות אם לא היה מאוד כואב להם"

אתה בסדר עם זה שאנשים יצפו בסרט שלך בנייד?
"עם כל געגועי לקולנוע, בתקופה הזאת אני מעדיף שאדם יראה את הסרט בנייד מאשר שלא ייראה אותו בכלל. הקרנות אונליין של 'החבר דוב' היו מאוד מעניינות. עשינו גם כמה שיתופי פעולה – להקרנה בחסות דוקומנטרי בשפירא נרשמו מעל אלפיים אנשים. היינו המומים. כמו שהחבר דוב תמיד היה אומר לי עד שלא יכולתי לשמוע את זה יותר: 'בכל סכנה יש תמיד הזדמנות'. היו רגעים שזה היה נשמע כמו קלישאה ניו אייג'ית. תמצא את חצי הכוס המלא גם כשהיא שבורה. אבל הוא צודק. כמעט בכל סיטואציה גם כשהיא קשה ומדאיגה ומקוממת יש סדק של הזדמנות למשהו טוב.

"רבבות האנשים שצבאו שלשום על מעון ראש הממשלה לא היו הולכים להתעמת עם שוטרים, להסתכן במעצר ולחטוף מכות אם לא היה מאוד כואב להם. אני יודע באופן אישי על אנשים שהם ממש לא בשמאל שהולכים להפגין כי הם מרגישים שמשהו מאוד רע קורה. אני אמביוולנטי לגבי אנשים שלא הלכו להפגנות נגד גירוש עובדים זרים, ואלימות נגד אתיופים ואלימות נגד נשים – כל הדברים שאני הולך אליהם כבר שנים. פתאום כשזה נוגע לכיס שלהם, אנשים מתעוררים ורוצים להפגין. זה קצת מעצבן, אבל צריך להפסיק לכעוס ולשמוח על כל מפגין כזה. כי אם אלפים ימשיכו להפגין מול ביתו עד שיפנה את מקומו, זה נוסך סוג של אופטימיות. זה טוב שיש התנגדות למשטר וצריך לברך עליה, גם אם יש בה אלמנטים אגואיסטים".

מה אתה אומר על ההתלהבות מזה שאסף אמדורסקי העז לפתוח את הפה בעוד רוב האמנים שותקים?
"נתחיל בזה שיש לי רק מילים טובות עליו, אני בעדו ובעד מה שאמר. עם זאת אני חושב שההתרגשות הגדולה מהאקט שלו עצובה. כי ממה בעצם אנחנו מתרגשים? מזה שבן אדם אומר את הדבר הכי בסיסי ומתבקש ומובן מאליו? אנחנו חיים בתקופה חשוכה ומבהילה ומבעיתה, תחת הנהגה של ראש ממשלה שאי אפשר לתאר במילים כמה הוא מושחת ורקוב ומסוכן. אתה לא צריך להיות שמאל רדיקלי כדי להבין את הדברים האלה ולהרגיש אותם. אני לא בפוזיציה של לבקר ולשפוט אף אחד. אני לא במעמד כל כך גדול ומשפיע כדי שלמילים שלי יהיה הדף משמעותי, אבל אני מבטיח לך שגם אם יום אחד אהיה בעמדה משמעותית ומשפיעה, אין סיכוי שבעולם שאני אסתום את הפה.

"בעיניי זו תעודת עניות להרבה אמנים בארץ, שחושבים ומרגישים דברים מסוימים, ובוחרים לסתום את הפה כי הם מפחדים. אבל אני יכול להבין את הפחד הזה. יש אנשים – אני לא מדבר על שלמה ארצי שלא צריך לדאוג לו כלכלית – שאין להם כסף לכלכל את המשפחות שלהם. וזה שהם פוחדים להגיד את אשר על ליבם, כי הם חוששים שלא יוכלו לשרוד כלכלית, זה מבאס, זה מאכזב, זה עצוב וגם מובן. יש גם אנשים, כמו רבקה מיכאלי, שלא מטשטשים את העמדות שלהם ומביעים תמיכה ב'שוברים שתיקה'. לא כולם חושבים כמוני. לא כולם שמאלנים. לא כולם תומכים בשוויון זכויות לפלסטינים. לא כולם תומכים בתנאי חיים לפיליפינים וסודנים. לא כולם מוטרדים מאלימות כלפי נשים או מחוק הפונדקאות ללהט"בים, או מכמות הנשק שמסתובב בחברה הערבית. יש הרבה גזענים, הומופובים ומיזוגנים – אבל עליהם אני לא מדבר ומהם אין לי ציפיות. אני מדבר על אלה שמרגישים וחושבים שכל הדברים שדיברתי עליהם הם איומים ונוראים, שרואים איך המשטרה והצבא הורגים אתיופים ורוצחים פלסטינים ואיך המדינה ממררת לאזרחים את החיים, וממשיכה לשכלל את מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד. יש אנשים שמבינים ושונאים ולא רוצים להגיד את זה. וזה עצוב מאוד".

"ההתרגשות המטורפת ממילות הביקורת שהשמיע אסף אמדורסקי, שאותו אני מכבד ומעריך, מעידות על הרפיסות והתבוסתנות והפחדנות הפוליטית והמוסרית שמייצגת את התקופה הזאת"

נראה לי שבארץ אנשי קולנוע בכלל, ודוקומנטריסטים בפרט, לרוב מעזים לבקר את הממשל יותר מאשר אמנים מתחומים אחרים.
"אני גאה להיות חלק ממשפחה של יוצרי קולנוע תיעודי שזה לא מפתיע שהם מדברים יותר מאחרים, כי העשייה שלהם עצמה מושתתת על החומרים האלה".

מה אתה אומר לטוקבקיסטים שטוענים שאתם עושים סרטים נגד ישראל בשביל פסטיבלים בחו"ל?
"נו באמת. הפסטיבלים בחו"ל לא משלמים כסף. רובם מזמינים אותנו להקרין את הסרט ובתמורה מקבלים את הזכות להקרין אותו בחינם. זאת לא פרנסה. ולא כל סרט הוא פוליטי. 'הריקוד של אלפונסו', סרט שלי מ-2007 על להקת פלמנקו של רקדנים בעשור השמיני לחייהם, שהקרנתי בשבת שעברה, לא פוליטי בשום אופן. זה סרט על הצורך של אנשים בגיל מבוגר להתאהב ולהיות נאהבים ולהיות מחוברים לתשוקה שלהם.

"מה שקורה עכשיו מחבר אותי מחדש לתשוקה גדולה שיש לי לחזור לגיבור של פרויקט קטן שעשיתי ביס דוקו. אחרי המחאה של 2011 הם הפיקו סדרת סרטונים בשם 'התעוררות' – במאים שונים הוזמנו לספק את הפרספקטיבה שלהם על המחאה. אני ליוויתי את ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים. בצעדת המיליון הוא הוביל צעדה מרגשת שבה שיתפו פעולה פלסטינים מיפו ותושבי שכונות הדרום. אבל במקום ללכת איתו להפגנה בכיכר המדינה נסעתי איתו לירושלים, להפגנה בנושא הדיור הציבורי ושם המשטרה עצרה אותו. הסרטון שיצרתי דיבר על הצביעות והבעייתיות שהייתה בתקופה הזאת של המחאה, כשבתל אביב רון חולדאי נתן למפגינים לשתק את כל העיר, אבל בירושלים המדינה התעמרה בצורה קשה בקבוצת אנשים שזכאים לדיור ציבורי. צילמתי שוטרים עם אלות לוקחים את המפגינים בניידת. הרבה ממה שקורה במדינה, גם בעניין הישראלי-פלסטיני, חילוני-דתי, אשכנזי-מזרחי, ראובן אברג'יל הוא אדם שהייתי רוצה לראותו בראשות הממשלה. כי אם יש מקום שיכולה לצאת ממנו תקווה זה מאנשים כמוהו".

מתי פיתחת תודעה פוליטית?
"אני לייט בלומר מבחינה פוליטית. רק ב-15 שנה האחרונות האסימונים מתחילים ליפול. בתור נער, הרב עוזי משולם מיהוד נראה לי אדם דפוק, מוזר, אלים והזוי לחלוטין, שמנהל כת של פסיכופטים וטוב שהורידו אותו. אלה המסרים שקיבלתי מהתקשורת. עכשיו אני מבין שנעשה פה בארץ פשע במימדים שהדעת לא מסוגלת לתאר. בתור אבא אני באמת לא יכול לדמיין משהו נורא מזה שמעלימים את הילד שלך ומספרים לך שהוא מת. כשהיה מישהו שהתחיל לדבר על זה ולהילחם על הצדק של המשפחות, הפוליטיקה והרחוב הישראלי הפכו אותו למטורף ולמשוקץ. אבל הוא היה גיבור. תאריך מותו, ה-21 ביוני, נקבע כיום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן.

"לפני שנתיים הלכתי עם הילד שלי לכיכר שבה בני משפחות תימניות באו לספר איך לקחו להם את הילדים. אישה אחת שאלה אותי 'אתה אשכנזי, מה אתה עושה כאן?'. זה רגע שלא אשכח כל החיים. זה לא אמור להיות מובן מאליו, שגם אם אתה סטרייט תלך להפגנה של להט"בים? וגם אם אתה גבר תלך להפגנת נשים? לא תהיה בפרונט אבל תתמוך מאחורה. על אותו משקל, ההתרגשות המטורפת ממילות הביקורת שהשמיע אסף אמדורסקי, שכאמור אני מכבד אותו ומעריך אותו, מעידות על הרפיסות והתבוסתנות והפחדנות הפוליטית והמוסרית שמייצגת את התקופה הזאת".

← הקרנת אונליין של "לפני המהפכה", שבת (18.7) 21:00, 25 ש"ח. שיחה עם אורלי נוי, ד"ר ליאור שטרנפלד, דן שדור וברק היימן.להזמנת כרטיסים

• הישרדות: קורונה
• המסך
• קולנוע
• קורונה
• דוקומנטרי
• ברק הימן
• מחאה

זה שבעה שבועות ש"החבר דב", הסרט התיעודי מעורר ההשראה שהקדיש ברק הימן לדב חנין, מוקרן ברחבי הארץ, והוא רק הולך וצובר תאוצה. אולי עוד מוקדם להכריז עליו כסרט קאלט, וקשה לחזות אם יהיו לו חיים ארוכים מעבר לסבב הנוכחי, אבל הסימנים מעידים שהוא תופס את הקהל בצורה יוצאת דופן. הימן וחנין, במיטב המסורת של חבר הכנסת לשעבר, נוסעים למפגשים עם קהל בשדרות, רהט, תל אביב, אום אל פחם, ראש פינה ונצרת ושומעים תגובות נרגשות גם מאנשים שמזדהים כמצביעי הבית היהודי, חלקם אף מסכימים להצטלם לסרטונים שהימן מעלה לפייסבוק.

במשך חמש שנים נצמדו הימן והבמאי השותף אורי לוי אל חבר הכנסת שנסע לעודד מפגינים בגבעת עמל שאיבדו את בתיהם, מפגינים בדואים באום אל חיראן שגורשו מכפרם ופועלים בערד שסגרו להם את המפעל, ואחר כך נשא את דברם בכנסת וניסה לעצור מחטפים של ועדת הכספים.

כגבר יהודי ואשכנזי (ונכד לסבא חב"דניק) שהצטרף למפלגה קומוניסטית עם רוב ערבי, חנין הכניס את עצמו לסיטואציה הקלאסית של התלוש – גיבור מוכר בספרות היהודית – ועם זאת נדמה שאין מחובר ממנו, משום שהוא אינו מרוכז בקידום עצמו אלא מקדיש את כל כולו לרווחת האחרים. פה ושם הוא גם מצליח להעביר חוקים חשובים שפוליטיקאים אחרים ששים לקחת עליהם קרדיט (והמצלמה נמצאת שם כדי לתפוס את הרגעים האלה). הימן שאל עבורנו את השאלות שאנחנו רוצים לשאול וערך את הסרט (עם העורכת נילי פלר) באופן שעונה דווקא על שאלות אחרות, ואולי בזה סוד קסמו שתופס את הקהל הקרנה אחרי הקרנה.

בבוקר שבו נפגשתי איתם לשיחה התרוצץ חנין בין ארבעה בתי קפה ברדיוס של כ־100 מטר בצפון הישן של תל אביב, בהם קבע פגישות עם אנשים שונים. אני הייתי הפגישה השלישית בטרם המשיך הלאה.

למה הסכמת להצטלם לסרט?
חנין: "זו שאלה לא טריוויאלית. מבחינת אופיי אני אדם פרטי והיה לי קשה עם הליווי הקולנועי הצמוד של ברק וחברים. קיבלתי את ההחלטה כי השתכנעתי שסרט יכול להעביר מסר, ובדיעבד אני אפילו מבין את זה יותר. אני מופתע מאוד ממה שקורה עם הסרט. אני אדם קצת רגשן – מרגיש שהחיים מרגשים לטוב ולרע – אבל לא הערכתי שכל כך הרבה אנשים יתרגשו מסרט דוקומנטרי. בשדרות אנשים ישבו על המדרגות".

הימן: "הרגשנות הזאת היא אנטי תזה למה שאנשים אמרו לי כשהתחלתי לעבוד. 'מה אתה עושה סרט על דב? הוא עצור, אין דרמות, אין רגש'. אבל הבן אדם הוא פצצת רגש מהלכת. בהתחלה הוא אמר לי: 'אני מכיר את הסרטים שלך ושל אחיך (תומר), הדרמות המשפחתיות וההוריות. תחשוב טוב אם אתה רוצה את הסרט הזה".

"בהקרנה ברעננה ישב אדם חובש כיפה ואמר 'אני נכנסתי בטעות. כשאני רואה בטלוויזיה אנשי שמאל אני מכבה אותה מייד'. הוא אמר דברים כל כך חמים שאני מתקשה לחזור עליהם"

מה סיכמת עם ברק?
חנין: "זה לגמרי סרט של ברק שהחליט מה הוא רוצה שיהיה בו. אני נתקל באנשים שיש להם טענות ברמה הפוליטית. פעילי סביבה בכנרת שאלו איפה כל המאבקים הסביבתיים. הם כעסו. ברמה הציבורית והפוליטית אני מזדהה איתם, כי אני יודע שיש מאות שעות של דברים חשובים מאוד ומרגשים שברק לא הכניס. אמרתי לו תפנה לגוף שידור ותגיד שיש לך סדרה של 500 פרקים'. אני אומר את זה גם עכשיו, בלי חיוך. למי ששואל איפה המאבקים בתל אביב אני אומר תלחצו על ברק, אולי יעשה את 'החבר דב מכה שנית'".

מדוע המשפחה שלך לא בסרט?
חנין: "יש לי מזל שיש לי משפחה אוהבת ונפלאה. אף אחד מהם לא החליט על קריירה ציבורית. הם אנשים עצמאיים והיה לי חשוב לא לקחת אותם בכוח, לא במישרין ולא בעקיפין. אמרתי לברק 'לא תהיה משפחה בסרט'. בניגוד לתדמיתו החייכנית, הוא אדם עקשן. הוא נלחם חמש שנים ולדעתי היה בטוח שינצח".

הימן: "הייתי שחצן והייתי משוכנע שאצליח לשכנע אותו להכניס את המשפחה. ניסיתי מניפולציות – אמרתי לו שאין לי איפה לעשות את ליל הסדר כי המשפחה שלי בחו"ל ואולי אני יכול להיות איתם. הוא לא האמין לי. ניסיתי לשכנע אותו לבוא עם מצלמה אליו הביתה. לא הצלחתי והפסקתי לנסות כי הבנתי שהוא עקשן לא פחות ממני ושזה לא באמת חשוב לסרט. הסיפור הוא איך הוא נלחם למען אנשים שלא יצביעו לו ואיך הוא נלחם בתחנות הרוח של ועדת הכספים, ולמה המלחמות האלה לא תמיד מצליחות, אבל אני לא רוצה להעמיד פנים שזה מה שחשבתי מהתחלה".

אילו דברים עולים במפגשים עם הצופים?
חנין: "בהקרנה ברעננה ישב אדם חובש כיפה ואמר 'אני נכנסתי בטעות. באתי לסרט אחר ואמרו לי אין כרטיסים. כשאני רואה בטלוויזיה אנשי שמאל אני מכבה אותה מייד'. הוא אמר דברים כל כך חמים שאני מתקשה לחזור עליהם, 'אני נפעם ממה שראיתי, חושב על דברים אחרת'. יש במדיה הקולנועית יכולת להגיע לאנשים ברובד משמעותי ועמוק".

הימן: "אנשים יוצאים בגילויי לב שהם מרגישים כמו יתומים. מישהי יכולה להגיד 'בעלי יושב לידי אבל אני יכולה להגיד לך שאני מאוהבת בך לגמרי'. לדב יש יכולת פנומנלית לשלוח אנשים הביתה עם מסר לא רק אופטימי אלא גם אקטיבי. המהות שלו היא להעביר אנשים ממצב של פאסיביות לאקטיביות. אתמול אחרי ההקרנה בלב השתרך תור של אנשים שקנו את הספר שלו ושל דני פילק 'מה לעשות עכשיו'. חברה שלי עמדה בתור ושאלה 'איך אפשר לנהל שיחה בעידן הפייק ניוז?', התשובה שלו הייתה: 'העובדות לא מעניינות, מה שחשוב הוא הרגש. צריך לבוא לאנשים מהמקום הרגשי'. לא עשיתי סרט תחקיר שעל כל עמדה וטענה צריך להביא עמדה שמפריכה או מאששת אותה. רציתי לגרום לאנשים להתאהב בדב ועל בסיס ההתאהבות לפתוח את הלב והראש לרעיונות שבשבילי הם הכי טריוויאליים ונכונים ושעבור רוב האנשים נחשבים לקיצוניים".

לא מאמי לאומי

באחת הסצנות בסרט דב חנין נוסע במכוניתו ומקשיב ל"Money" של פינק פלויד. הימן מספר שקיבל אישור מיוחד להשתמש בשיר. "ידעתי שרוג'ר ווטרס יתבע אותי אם אשתמש בשיר ללא אישור. הגעתי למנהל שלו דרך גדעון לוי, והוא ביקש שאשלח לו את הסרט. אחרי שלוש שעות קיבלתי מרוג'ר ווטרס מייל קצר ומרגש: 'I love it, I love it, I love it. Of course you can use it'. דב מצליח לדבר עם מתנחלים ממכינה קדם צבאית, וגם לרגש את גדול תומכי ה־BDS".

אנשים נוספים שקשה היה לדמיין אותם מתגייסים למען דב חנין משתתפים בטריילר של הסרט.
"יונתן גורפינקל אמר לי 'יש לי רעיון מטורף – לך תראיין פוליטיקאים בכירים, כמה שיותר מהימין, ותגרום להם לדבר על דב בלי להגיד את השם דב. אני אערוך מזה משהו שבדקה הראשונה אף אחד לא ידע במי מדובר. זה יסקרן אנשים'. חזרתי אליו עם צילומים של 22 פוליטיקאים – מירי רגב, גלעד ארדן, איילת שקד, סמוטריץ', דרעי, רובי ריבלין וגם אנשי שמאל, מדברים עליו בלהט. אמרתי להם שאת הטריילר יראו יותר אנשים מאשר את הסרט. הם הסכימו כי אוהבים את דב. זה מה שהופך אותו לאישיות חריגה, וזה שהוא פרש עזר להם להירתם לטובת העניין. בדף הפייסבוק של לב נרשמו 89 אלף צפיות בטריילר".

הסרט הוא מחווה גורפת של אהבה לאיש, אך נשמעים בו גם קולות ביקורתיים. בוועידה של מועצת חד"ש שנערכה ב־2015 היו שדרשו שדב חנין יוותר על מקומו במפלגה. הימן המופתע פנה לפעילים פוליטיים בניסיון להבין מדוע הם נגדו. הנא עמורי מאשימה את חנין בהתחנפות לחברה היהודית בישראל, ואורלי נוי אומרת שגבר אשכנזי לא יכול להוביל את המאבק לאזרחות מלאה מפני שהוא נהנה מהפריבילגיה שהחברה הישראלית הגזענית סיפקה לו.
"היה חשוב לי להביא את הביקורת מהצד הפחות צפוי", אומר הימן. "לא עשיתי סרט על מאמי לאומי, מישהו כמו שלמה ארצי או עומר אדם. עשיתי סרט על אדם שרוב היהודים שחיים בישראל חושבים שהוא מסוכן ולא לגיטימי כי העמדות שלו מאוד שמאליות. אם מתוך אהבתי והערכתי אליו אני גורם לכמות גדולה של אנשים להתייחס באופן חם וחיובי לעמדות שלו, עשיתי מעשה חשוב וטוב, ואני גאה בו".

"הסרט מתחיל בטענה של אנשים שאני מתחנף לערבים, ובאמצע יש טענה שאני מתחנף ליהודים. אני חושב שאני לא מתחנף לאף אחד"

והוא באמת נוסע בתחבורה ציבורית?
היימן: "הוא שיגע אותי. להקרנה בשדרות הגענו ברכבת. משם רציתי לקחת מונית אבל הוא התעקש על אוטובוס. אני רוצה לספר לך על הדבר שהשפיע עליי יותר מכל במפגש עם דב. ב־2015 צילמנו את ההפגנות בבילעין וראיינו את דב בצד. אמרתי לו: 'אתה לא מאחל לילדים שלך שיעופו מהמקום הדפוק הזה למקום שאין בו גזענות ואפליה?'. הוא הסתכל עליי מזועזע ואמר: 'קודם כל שיעשו מה שהם רוצים, אבל ברור שזה לא מה שאני מאחל להם. לעשות פעולות כדי להפוך את המקום ליותר טוב ויותר צודק זה טעם החיים ותמצית החיים. זה לא רק מחויבות מוסרית כבני אדם, אלא גם מה שמביא אנרגיה ומספק אושר".

אם כך מדוע השמאל מאבד את הציבור?
חנין: "בשמאל יש שתי טעויות – יש אנשים שמרגישים שהחברה בורחת להם ימינה ולא רוצים לאבד קשר עם החברה, לכן הם מאבדים קשר עם הערכים והעמדות שלהם. זה השמאל שמתמרכז. אבל אם אין לך עמדות אין סיבה שתהיה בזירה הציבורית. ויש גם תגובה הפוכה, של אנשים שמתבצרים בעמדות ובונים לעצמם חומות גבוהות. אני לא מקבל את זה. כשיש לך עמדות זו רק נקודת התחלה של המעשה הפוליטי, שעיקרו הוא המאמץ לדבר עם אנשים. הסרט מתחיל בטענה של אנשים שאני מתחנף לערבים, ובאמצע יש טענה שאני מתחנף ליהודים. אני חושב שאני לא מתחנף לאף אחד, אבל נכון שאני עושה מאמץ לדבר עם אנשים ולא להטיף להם. אני לא מייד מתחיל לצעוק על אנשי ימין ולהסביר להם כמה הם טועים ולא שווים. אם לא אדבר עם אנשי ימין, את מי אני אשכנע? אני מנסה להבין את הקשיים והפחדים שלהם ולהתקדם איתם מהמקום שבו הם נמצאים".

הימן: "אחד הרגעים שהיו הכי קשים לצלם זאת הדוברת בהפגנה בגבעת עמל שצועקת 'מה אנחנו ערבים?'. דב עובד עם האנשים האלה אף שלעולם לא יצביעו לו. בהקרנה מוקדמת בלב באה קבוצה מגבעת עמל. הדבר הראשון שאמרו לנו זה 'וואו, מה זה הטירוף הזה באום אל חיראן. מה שעושים להם זה מה שעשו לנו'. הסרט הצליח לגרום להם לחיבור פוליטי עם אנשים שהם נגדם כביכול. לו דב היה נותן להם בראש 'אתם גזענים', זה היה מזיז אותם ימינה ולא מקרב אותם לעמדות שלו".

חנין: "אני הולך להיאבק לצד אנשים שנפגעים מעוול. העוול הוא המטרה, לא אמצעי בדרך למטרה אחרת. המטרה של מי שנמצא בזירה הפוליטית היא להקטין את הסבל בעולם. יש סוגים של סבל שהם מיותרים – הם קשורים להסדרים דפוקים, למנגנוני כוח מתפרעים. אנחנו חיים במקום מאוד לא מתוקן, יש המון סוגים של אי צדק. הקסם הגדול בלהיות בכנסת הוא שיש לך כלי אופרטיבי לשנות אותו, ויש לנו המון עבודה".

ומה עם הפילוג בתוך השמאל עצמו?
חנין: "הבעיה הכי בולטת היא שאנחנו מסכימים על 95 אחוז ועל חמישה אחוז אנחנו לא מסכימים, אבל את כל האנרגיות אנחנו מקדישים לחמשת האחוזים האלה. הפלורליזם של השמאל הוא לא מכשלה שצריך להתגבר עליה. אני אוהב את השונות, אבל צריך לדעת ליצור אחדות בתוך השוני".

עם היד על הלב, אתה מאמין ששלום אפשרי בעתיד הנראה לעין?
חנין: "זה לגמרי נמצא על השולחן. אני מסתובב בשטחים ונפגש עם ישראלים. שני העמים עייפים מהסכסוך. אין בו אנרגיה. אנשים נמצאים בסכסוך כי הם כלואים בתוכו. אותה עייפות שהישראלים מרגישים גם פלסטינים מרגישים. די, בואו נתקדם הלאה, צריך רצון טוב ויצירתיות".

אתה מוצא זמן ללכת לקולנוע ולתיאטרון?
חנין: "את באמת לא מתארת לעצמך איך החודש וחצי האחרונים נראים. אני אוהב קולנוע ותיאטרון ומוזיקה יוונית. בכל שבוע היינו מוצאים זמן ללכת לסרט, אבל עכשיו כמעט כל יום אני עסוק עם הסרט הזה".

הימן: "אבל כשאליפטריה הופיעה באשדוד הוא הבריז לי מהקרנה. כשראיינתי אותו ב־2003 ל'42 מעלות' שאלתי 'מה הסרט שאתה הכי אוהב' ותשובתו היתה 'בלייד ראנר'. אמרתי לעצמי, פוליטיקאי שמעריץ את 'בלייד ראנר' שווה לעשות עליו סרט".

אחרי שדב חנין ממשיך לפגישה הבאה, אני נשארת עם הימן והוא מספר לי את הסיפור הבא: "לאורך השנים בכל פעם שהייתה לי דילמה פוליטית ומוסרית מורכבת הייתי בא להתייעץ איתו, כי יש בו יכולת לנקות רעשים לא רלוונטיים ולטפל בכאב בצורה כירורגית יפה ועדינה. ב־2015, כש'מיסטר גאגא' (שברק הפיק ואחיו תומר ביים – י"ש) התקבל לפסטיבל ירושלים הייתה לנו דילמה האם אנחנו רוצים להיות חלק מתחרות שסרט אחר (הסרט התיעודי "אל סף הפחד" על יגאל עמיר – י"ש) הוצא ממנה בגלל התערבות פוליטית אלימה. חשבנו אם להוציא את הסרט מהתחרות מתוך סולידריות. ביקשנו את עצתו של דב ולא אשכח את השאלה הראשונה שהוא שאל אותנו. 'פסטיבל ירושלים הם חברים שלכם? הם אנשים טובים?'. אמרנו: 'כן, הם חברים ושותפים שלנו ולבם במקום הנכון'. אז הוא אמר: 'קודם כל אל תעשו דבר שיפגע בהם. עכשיו בואו נחשוב איך נכון למחות'. היה כל כך הרבה רעש בראש, ופתאום הכל התבהר. הוא ניחן בחוכמה פוליטית ואנושית גדולה וזאת אחת הסיבות שכל כך נהניתי להיות קרוב אליו כל השנים. כמו שהנשיא אומר בטריילר, הוא מענטש אמיתי".

• דב חנין
• ברק הימן
• תיעודי
• קולנוע
• סרטים
• שמאל
• דוקומנטרי
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

"מיסטר גאגא" הוא הסרט הדוקומנטרי הישראלי המצליח בכל הזמנים. סרטם של האחים תומר וברק הימן על הבוס הגדול של להקת בת שבע, אוהד נהרין, היה לדוקו הנצפה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, עם כ־ 130 אלף צופים. לסרטון ״אתגר הליפסטיק״ שהעלתה בשבוע שעבר היוטיוברית קווין ליגי (ליגל רז) יש יותר מרבע מיליון צפיות. את האחים הימן זה תפס לא מוכנים.

"אני בא בגאווה – איך עבדנו כל כך קשה, איך הבאנו כל כך הרבה אנשים לסרט על מחול, אבל ביוטיוב מה זה 130 אלף?", מספר תומר על המפגש הראשון שלו עם הפרויקט התיעודי החדש "עובדים על זה", סדרת רשת שבמסגרתה תיעדו האחים מפגשים בין יוצרי יוטיוב פופולריים לפעילים מתחומים חברתיים שונים. הסדרה – חלק ממיזם ״דיבור אחר״ לקידום מתינות וסובלנות ברשת – הופקה בתמיכת ,Youtube Creators for Change הזרוע החברתית של אתר הווידיאו. "זה בפירוש היה אתגר מעניין בשדה שאני לא מכיר״, מוסיף תומר. "פונים אליך מגוגל, גוף ענקי שהעולם כולו נתון לחסדיו, אך מצד שני הוא לא יודע לייצר תוכן בעל משמעות. זה היה מסקרן, זה היה מחמיא, וזה הסתמן כדבר שונה לחלוטין מכל מה שעשיתי עד עכשיו".

"יצאנו לדרך בלי קונספט מגובש לגמרי, אבל עם הבנה שמה מעניין אותנו הוא להפגיש בין אנשים שבעולם הלא מתוקן שלנו לא יוצא להם להיפגש", אומר ברק. "רצינו לראות מה קורה ביניהם, לבדוק אם יש דרך להתקרב למישהו ששונה ממך כל כך מבלי לטשטש את ההבדלים בתפיסת העולם ובסגנון החיים".

התוצאה היא שמונה מפגשים שתומצתו אל שמונה פרקים קצרים של סדרת רשת קצבית ומהנה שמצליחה לעורר מחשבה מבלי להיות מוסרנית או ליפול לקלישאות בסגנון "האחר הוא אני". באחד מהם פוגש כוכב הרשת גיא טיוי (גיא פודוליץ') את כיפאח דסוקי – פעילה פמיניסטית טבעונית ומחברת ספר בישול טבעוני המבוסס על המטבח הערבי ובפרק אחר פוגש יאיר כוכב – מייסד ומנהל בר התרבות המזרחית תחריר – את נועה פילטר, דמות של השחקנית מעין רובין המאופיינת בחוסר טקט ובבורות חברתית.

אמנם המטרה הראשונית במיזם הזה הייתה להביא את החברה הישראלית על גווניה ופלחיה לקהל רחב באמצעות יוטיוב, היא הצליחה להביא שניים מהיוצרים הדוקומנטרים העסוקים בארץ אל עולם חדש לגמרי של עשייה ויצירה. אבל דווקא המפגש הזה, בין הדוקו המסורתי של האחים הימן והתזזיתיות המהירה של יוצרי הרשת, הוא המפגש המעניין ביותר בסדרה. "כשנכנסתי לסרטונים של גיא טיוי ונועה פילטר קלטתי שהם מקצוענים ויודעים מה הם עושים", מודה תומר, "יש להם עולם פנימי משלהם. אז מה אם הוא שונה משלי".

איך היה לעבור מעבודה על סרטי קולנוע ארוכים לפרקי יוטיוב קצרצרים?

ברק: "עבודה על סרט באורך שעה לוקחת לנו בממוצע שלוש, ארבע שנים, עם כ־ 250 שעות של חומר גלם. פתאום יש לי יום צילום אחד לפרק, ובכל זאת, בסופו של דבר סיפור דוקומנטרי טוב זה סיפור שיש בו קונפליקט, רגש, הומור, תהליך וספונטניות".

תומר: "בכל סרטון יש רגע אחד דוקומנטרי טהור, וברגע שזיהיתי אותו, הבנתי את הסיפור של הפרק".

מה באמת למדתם מהיוטיוברים?

ברק: "מה שנשאר בי הוא איזה יצר של שובבות ונועזות. הם לוקחים את העשייה שלהם מאוד ברצינות, הם חרוצים ומסורים, אבל את עצמם הם לא לוקחים יותר מדי ברצינות".

תומר: "דוקו חולה במחלה של כבדות וחוסר חוש הומור. היה משהו במפגש עם החבר׳ה האלה שהביא המון הומור. זה חידד לי מאוד כמה זה חשוב וכמה זה משחרר את היצירה. אני מרגיש שהשתכללתי כיוצר אחרי הפרויקט הזה, לא יודע אפילו להגיד איך או במה, אבל אני יודע שזה ישפר את היצירה הבאה שלי".

כל הפרקים של "עובדים על זה" זמינים ביוטיוב וכן ב־VOD של ערוץ 8

[interaction id="59b53b86c7f3960001a1440e"]

• המסך
• תומר הימן
• ברק הימן
• האחים הימן
• תרבות