בדיוק שלשום לפני עשור קרה ל-HBO דבר נפלא: יוצר הטלוויזיה ניק פיצולאטו הביא אל המסך את "בלש אמיתי", דרמת פשע מורכבת ואיכותית כמותה לא ראה העולם קודם לכן, בכיכובם של וודי הרלסון ומת'יו מקונווי, ופחות או יותר המציא מחדש את הרעיון של "סדרת אנתולוגיה". המבקרים השתפכו, הצופים עפו, וכולם חיכו לעונה השנייה.

>> המתח בשיאו: 20 הסדרות הכי טובות על המסכים שלכם עכשיו
>> משפחה הורגת: 25 דברים שכולם צריכים לדעת על "הסופרנוס"

אלא שעם סדרות אנתולוגיה יש בעיה: כל עונה אוחזת בסיפור משלה וקאסט משלה, ואם אהבתם את הדמויות והעלילה בעונה אחת, אין שום ערובה שתיהנו גם בעונה אחרת. ואכן, העונה השנייה של "בלש אמיתי" הייתה חלשה להפליא למרות וינס ווהן וקולין פארל, ולמרות שהעונה השלישית (עם מהרשלח עלי וסטיבן דורף) הייתה טובה יותר – הקסם לא השתחזר. עכשיו מקבלת האנתולוגיה של פיצולאטו הזדמנות שלישית לשחזר את הצלחתה של עונת הבכורה. לא בטוח שתהיה עוד אחת.

העונה הרביעית של "בלש אמיתי" תעלה הלילה בארצות הברית (ומחר בישראל ב-HOT) כשמאחוריה מטען כבד של ציפיות: בתפקיד הראשי מתייצבת ג'ודי פוסטר המעולה תמיד, בתפקיד טלוויזיוני משמעותי ראשון מאז שנות ה-70', אז נחשבה לאחת מילדות הפלא המבטיחות בהוליווד.

לצדה של פוסטר מככבת קאלי רייס, מתאגרפת מקצוענית ואלופת עולם לשעבר, שפצחה בקריירת משחק רק לפני שנתיים וכבר הייתה מועמדת לפרסים על המשחק בסרט הבכורה שלה, "Catch The Fair One"', בו גילמה מתאגרפת שיוצאת לאתר את אחותה שנעלמה. יחדיו, כצמד בלשיות משטרה שנאלצות לעבוד ביחד, הן נקלעות לשרשרת של תעלומות רצח מסתוריות ומקריפות, כנהוג ב"בלש אמיתי", אם להתסמך על הביקורות המוקדמות – ויש מצב שהן מחזירות לסדרת האנתולוגיה את כבודה האבוד.

העונה הרביעית מקבלת לא רק כותרת משנה ("בלש אמיתי: ארץ הלילה"), אלא גם יוצרת חדשה: הבמאית-תסריטאית המקסיקנית המסקרנת איסה לופז, שחתומה על אחד מסרטי האימה המקוריים של העשור ("Tigers Are Not Afraid"), וזו תהיה היצירה הראשונה שלה לקהל הרחב בארצות הברית.

הסדרה מתרחשת בחור נידח באלסקה, עיירה קטנה ובמרכזה מרכז מחקר ארקטי, כשיום אחד כל שמונת הגברים העובדים בו פשוט נעלמים. צמד הבלשיות נבארו ודנברס מתחילות לחפור בשלג ובקרח ומתחילות לגלות את האמת על כל מיני דברים שלא רצו שיגלו עליהם את האמת. לופז הסבירה שהחליטה לייצר את גרסת המראה של העונה הראשונה, שהייתה גברית ומיוזעת, עם עונה שהיא נשית וקפואה. לפחות על פי הפרומו – נראה שהצליח לה. אולי בכלל היינו צריכים בלשות אמיתיות כל הזמן הזה.

• המסך
• מה רואים הלילה
• בלש אמיתי
• ג'ודי פוסטר
• HBO

במגזינים אמריקאים אוהבים להרכיב רשימות של סרטים "מעוררי השראה" (inspirational movies). לרוב מדובר בסרטים על גיבורים קטנים שלוקחים על עצמם אתגרים גדולים, ועומדים בהם כנגד כל הסיכויים. ברשימות האלה מככבים לא מעט סרטי ספורט, כמו "רוקי" ו"ליגה משלהן". לאלה מצטרף עכשיו "ניאד", סיפורה האמיתי של שחיינית המרתון האמריקאית דיאנה ניאד, שעלה בסופ"ש בנטפליקס, ואני שמחה לספר לכם שזה יופי של סרט מכל בחינה.הסרט כתוב, מבוים ובעיקר משוחק נהדר, ובהיותו מלהיב ומרגיע גם יחד הוא מתאים במיוחד לצפייה בימים מאתגרים אלה. לצד עלילת ניצחון הרוח, זה סיפור על חברוּת טובה, וכשהחברות הן אנט בנינג וג'ודי פוסטר האהובות, אנחנו רוצים להצטרף.

שחיית מרתון היא שחייה למרחקים ארוכים (מעשרה קילומטר ומעלה) במים פתוחים. בשונה מתחרויות שחיה אולימפיות, כאן ההתמודדות אינה בין שחיינים שונים, אלא בין השחיין לבין עצמו, בין הגוף הדואב לבין הרוח. אחת הבולטות בתחום היא דיאנה ניאד, שבשנות השבעים רשמה שלל שיאים ברחבי העולם, אבל לא הצליחה לעמוד באתגר הגדול מכולם שקבעה לעצמה – לשחות כ-170 ק"מ מקובה לפלורידה (המרחק הסופי תלוי בזרמים).

אחרי סיכום קצר של הישגיה, המורכב מקטעי ארכיון שבהם נראית דיאנה ניאד האמיתית, הסרט מוצא את ניאד בת ה-61, עכשיו בגילומה של בנינג, באמבטיה. לא הרבה מסופר לנו על חייה בהווה של 2010 – היא מתפרנסת כפרשנית ספורט בטלוויזיה, היא לסבית שאינה מעוניינת יותר בזוגיות, והיא לא שחתה מאז שפרשה לפני שלושים שנה.

בשיחה עם חברתה הטובה בוני (פוסטר) היא קובלת על הקיום הבנאלי של חייה, ולכן היא מחליטה לחזור למים ולהשלים את האתגר שהותירה מאחור. יש לציין שאף אחד, מעולם, לא הצליח לעמוד באתגר המטורף הזה – מדובר לא רק במרחק, אלא גם בזרמים חזקים, ובמים מלאים כרישים, מדוזות קטלניות ושאר יצורים לא ידידותיים לאדם. מדוע דיאנה חושבת שתוכל להשלים בגיל 61 משהו שלא הצליחה לעשות כשהיתה בשיאה? כי היא למדה מהניסיון והתבגרה מבחינה מנטלית, והיא רוצה שבוני, שאינה מבינה דבר בשחייה אבל יודעת את נפשה של חברתה, תשמש כמאמנת שלה.

התפקיד של פוסטר בסרט הוא לא רק כמעודדת הראשית של ניאד, אלא גם כמתווכת בינה לבין אנשים אחרים ובינה לבין הצופים. דיאנה ניאד מעוצבת בסרט כאישה קוצנית ומרוכזת בעצמה, שלא קל לחבב. בוני, לעומת זאת, היא החברה שכולנו היינו רוצים – היא חמה ונבונה ותומכת ונאמנה. בעצם, הדרמה של הסרט מונעת על ידי שתי עקשנויות – זו של ניאד להשלים את המשחה כנגד כל הסיכויים, וזו של בוני להמשיך להיות חברה שלה גם כשזה ממש קשה. בנינג ופוסטר הנהדרות משלימות זו את זו, ואני צופה ששתיהן יהיו מועמדות לאוסקר על תפקידיהן.

בוני הנעימה והמפייסת היא זו שמצליחה לגייס אנשים נוספים למשימה, בהם ריס איפנס המצוין ("נוטינג היל") בתפקיד הנווט שמכיר את הזרמים ומתכנן את מסלול השחייה. שאר הדמויות שמצטרפות למסע נשארות די בשוליים של הדרמה. שתי דמויות חשובות צצות בפלשבקים של ניאד לילדותה – אביה שסיפר לה ששמה מייעד אותה למים (ניאדות הן נימפות מים במיתולוגיה היוונית), והמאמן האולימפי ג'ק נלסון, שאנס אותה ואת חברותיה לקבוצת השחייה. התסריט, המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של ניאד, אינו מרחיב את העיסוק בנושא, אך רומז שזה היה אחד המניעים לעקשנותה הבלתי נתפסת.

ככלל, הסרט נמנע מהדגשות יתרות של תמות מתבקשות כמו פמיניזם והתמודדות עם זיקנה, ופשוט מספר סיפור יפה על אישה יוצאת דופן, ועל החברה הטובה שלה שבלעדיה היא לא היתה משיגה את שהשיגה. ניאד, שעשתה לעצמה שם גם כנואמת מוטיבציה, מסכמת בעצמה את המסרים המרכזיים בנאום קצר שאותו היא נושאת כשהיא מגיחה מהמים, מודעת לחלוטין להיסטוריות של הרגע.

זה סרטם העלילתי הראשון של צמד הדוקומנטריסטים אליזבת צ'אי וסרהליי וג'ימי צ'ין. בני הזוג מתמחים בסרטים על התמודדות עם אתגרי טבע קיצוניים, בהם "סולו חופשי" זוכה האוסקר (על האיש שטיפס ללא חבל על קיר גרניט) ו"החילוץ", על הצלת 12 הילדים שנלכדו במערה בתאילנד. סרטם הנוכחי מפיק הרבה יופי מהסיקוונסים בים ולכך תורם גם הצלם זוכה האוסקר קלאודיו מירנדה, שכבר התנסה בצילום ימי ("חיי פיי"). הקטעים בימים מלווים במוזיקה שהלחין אלכסנדר דספלה הגדול, ובמבחר להיטים משנות השישים והשבעים ("Heart of Gold" של ניל יאנג, "Crying" של רוי אורביסון) שבהן ניאד היתה אלופת שחייה צעירה.

אבל עיקר כוחו של הסרט הוא בעיצוב הדרמה האנושית, שיש בה לא מעט רגעים חינניים שמעלים חיוך. יש להניח שהרקע של היוצרים בקולנוע תיעודי תרם לבחירתם לשבץ בסרט קטעי ארכיון שבהם נראית דיאנה ניאד האמיתית, במקום ללהק שחקנית צעירה לסצנות מן העבר, והסרט מצליח לשכנע אותנו שניאד הצעירה ובנינג המזדקנת אחת הן.

4 כוכבים
Nyad בימוי: אליזבת צ'אי וסרהליי וג'ימי צ'ין. עם אנט בנינג, ג'ודי פוסטר, ריס איפנס. ארה"ב 2023, 121 דק'

• ביקורת סרטים
• נטפליקס
• ספורט
• ג'ודי פוסטר

כאן "אוכלי סרטים" – הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם. בכל פעם נבחר סרט שהיינו מתים לראות על המסך הגדול או נושא שמלווה את עולם הקולנוע, ונאכל אותו כאן ב-TimeOut וכמובן גם בפודקאסט.לכבוד 30 שנה ליצירת המופת של ג'ונתן דמי, החלטנו שהגיע הרגע לדבר על אחד הסרטים האהובים עלינו: "שתיקת הכבשים" (The Silence of the Lambs, 1991).

קלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר), תלמידה בבית הספר של ה-FBI, מוצאת את עצמה בליבה של משימה מיוחדת: לראיין מאחורי הסורגים את הפסיכואנליטיקאי, הפסיכופט והקניבל ד"ר חניבעל לקטר (אנטוני הופקינס), מתוך תקווה שתוכל לשכנע אותו לעזור בחקירה על רוצח אחר – באפלו ביל, שחוטף נשים ומנסה להפוך אותן לחליפה אנושית.

מכאן מתפתח מסע פסיכולוגי ומותח עד קצה הכיסא בעולמם של פסיכופטים, חוקרים התנהגותיים ואנשים שחיים בשולי החברה.

דיברנו עליו לעומק בפרק הפודקאסט שלנו, אפשר להאזין ממש כאן:

"שתיקת הכבשים" הוא יצירה אדירה ששינתה את פני הקולנוע, וככזו היא מכילה בתוכה מגוון תימות: מהמסר ה-"כל אמריקאי" ועד לאפקט שלה על תפיסתם של טראנסים בקולנוע. אבל האספקט שנשאר בולט יותר מכולם הוא מאבקה של אישה בעולם גברי, המודגש בכל היבט בסרט.

קריאה קולנועית פמיניסטית תציע לנו לזהות את עין המצלמה בתור "המבט הגברי" (the male gaze) הבוחן נשים (למשל, חשיפת דמות נשית מלמטה למעלה), ובכך לזהות את היחס של הקולנוע לתפקידן של נשים בו. האישה לאורך ההיסטוריה הקולנועית הוצגה לרוב כאובייקט שהמצלמה יכולה להתענג במבטה הגברי עליו. הצגתן הקולנועית של נשים בכלל, ושל נשים לסביות בפרט, כאובייקט מסוג קורבן, היא כל כך נוכחת עד שארגון LevWatch קם במטרה לחשוף שעד שנות ה-90 כל הנשים הלסביות על המסך הגיעו רק כדי להירצח (מוזמנים לבקר באתר הארגון).

"שתיקת הכבשים" עושה הכל כדי לקחת אותנו לא רק להבנה הזו, אלא גם כדי להנכיח את האתגר העמוק של אישה בעולם שכולו גברי. הסרט מתחיל במרוצה של קלריס במסלול מכשולים צבאי, וממשיך בכניסתה למעלית מלאה בגברים שגדולים ממנה בראש וחצי. אין דמות שלא מתחילה איתה, או לא סופרת אותה, או גם וגם. ג'ונתן דמי אף ביקש מהשחקנים להביט טיפה לצידי העדשה, כדי שלצופים תיווצר תחושה לא נעימה, כפי שמרגישה קלריס ממבטם של גברים.

מבחינת התסריט, הנבל בסרט איננו חניבעל אלא באפלו ביל. כמו שנאמר לנו שוב ושוב, הוא איננו טראנס (אישה בגוף של גבר) אלא הוא תופס נשיות כדבר שהוא יכול לחמוד, כאובייקט האולטימטיבי, ומתוך כך הוא משיל מנשים כל אנושיות ולבסוף גם את עורן, אותו הוא לובש כמעיל אנושי.

אמנם התמה המרכזית של הסרט היא מאבקה של קלריס בעולם גברי, אך לב-ליבו נעוץ במערכת היחסים שהיא מפתחת עם הגבר היחיד שרואה אותה כאנושית: חניבעל לקטר. אנטוני הופקינס יצר בין-לילה מפלצת איומה שעומדת בשורה אחת עם דרקולה, פרנקנשטיין והבוגי-מן. אבל נוכחותו של לקטר לא מסתכמת בעובדה שהוא רוצח סדרתי או פסיכופט, אלא דווקא בכך שבעולם גברי ומנוכר, הוא היחיד שמראה לקלריס רגעים אנושיים של כבוד, הערכה, ואולי אפילו חמלה.

כל מפגש בין קלריס לחניבעל (ויש רק 4 כאלו) הוא רגע קרשנדו קולנועי שנותן לנו מבט לנבכי נפשן של הדמויות, ותמיד משאיר אותנו עם טעם של עוד. מבחינה תסריטאית כל אחת מסצנות המפגש בנויות כסרט בפני עצמו, עם 3 מערכות, נקודת מפנה, רגע שבירה וקתרזיס. הצילום האייקוני שלהן לוקח אותנו למסע פנימי, סרט בתוך סרט, בכל פעם שהשניים נפגשים.

לדעתנו חניבעל הוא לא רק פסיכופט, אלא הוא קודם כל "איש-על" (Übermensch) ניטשיאני. ניטשה מתאר את האדם המושלם כאדון, כאיש אותנטי החי למען עולמו הפנימי ויעשה הכל כדי לממש את מאווייו. ככזה הוא רואה באנשים הרגילים, "הכבשים" כלשונו, ככלי חומרי לסיפוק צרכיו (ועדיף לצד שעועית ויין קיאנטי). לאורו של ניטשה, אפשר לתפוס את המפגש בין קלריס וחניבעל כמפגש בין שני אדונים, בו כל אחד רואה את השנייה כשווה בין שווים, מה שמוביל לדו-קרב מחשבתי שמסב הנאה יותר מכל אתגר אחר. חניבעל לא רק רואה את קלריס כבעלת פוטנציאל, אלא גם כאחת שהוא יכול לגדל בצלמו ובדמותו. ההבנה הזאת לא פוסחת על קלריס עצמה, שלא רק מוצאת בו דמות אב אלא גם יודעת שכשהוא יברח מהכלא, היא איננה בסכנה.

הסרט המופלא הזה מזמן לנו קריאות נוספות, אבל אנחנו ננצל את הבמה כדי להזמין אתכן ואתכם לצפות בו שוב (ושוב) וליהנות מאחד מרגעי השיא של הקולנוע המערבי, שמצליח להפעים כבר 30 שנה ברציפות.

"אוכלי סרטים" הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.

להאזנה לפרק לחצו כאן:

• המסך
• קולנוע
• המלצות צפייה
• פודקאסט
• ג'ודי פוסטר

• Facebook
• Twitter
• Email

[interaction id="55784b5284caec334b7a48f0"]

[tmwdfpad][interaction id="5579271a84caec334b7ff990"][interaction id="55784c5084caec334b7a54f7"][interaction id="55784d3c61d08a2d4ba3adb3"][interaction id="55784e0484caec334b7a68aa"][interaction id="55784e5661d08a2d4ba3b2a6"][interaction id="55784eb8d42e342e4b26c9d7"][interaction id="55784ef761d08a2d4ba3b541"][interaction id="55784f3b84caec334b7a7725"][interaction id="55784f7461d08a2d4ba3b790"][interaction id="55784fb984caec334b7a7cd4"]

• יהודית רביץ
• רונה קינן
• אלן דג'נרס
• ג'ודי פוסטר
• שורטי
• דנה אולמרט
• אסי עזר
• על בנים ועל בנות
• אוריאל יקותיאל
• אימוג'י
• חידון
• יהודה פוליקר
• גל אוחובסקי
• ריקי מרטין
• להט"ב
• תרבות