>> פורסם לראשונה ביולי 2022

עוד 111 יום לבחירות. השמאל, כרגיל, בצרות. מצביעי השמאל התל אביבי שעדיין לא נטשו את המחנה פוזלים בכיוון יאיר לפיד, מרצ מתנדנדת על אחוז החסימה, מפלגת העבודה לא רחוקה משם וגם המשותפת רלוונטית פחות מאי פעם, ויתכן ששלושתן מתו ופשוט אף אחת לא סיפר להן. המפלגות שאמורות לייצג אותנו בכנסת בעיקר מבאסות אותנו בכנסת, וכמדי שנה בפרוץ הבחירות (בפעם השישית מאז 2015) מתעורר לו הרחש הקבוע על הצורך במפלגה חדשה ואטרקטיבית שתחזיר שמאלה את המנדטים האבודים. זה לא משהו שהולך לקרות, כמובן, אבל לפנטז עדיין מותר ויש כמה אופציות שהיינו שמחים לראות במציאות חלופית כלשהי.

1. מפלגת די לכיבוש

השמאל המפלגתי החליט מתישהו בעשור הקודם להקשיב ליועצים אסטרטגיים שהסבירו לו שלא טוב לא לדבר על הכיבוש, ומאז הוא הולך ונמוג לכדי גיחוך. רק מפלגה שתציב את המאבק בכיבוש בראש האג'נדה שלה תוכל לרכוש מחדש את אמונם של שותי הסושי ואוכלי האספרסו החמוצים (זה אנחנו, היי) ולהיות אלטרנטיבה אמיתית לדומיננטיות האידיאולוגית של הימין. שחיתות? בגלל הכיבוש. יוקר המחייה? בגלל הכיבוש. משבר תחבורה ודיור? בגלל הכיבוש. הכביסה הלבנה נצבעה בוורוד? בגלל הכיבוש.

מצע:לדבר כל היום על הכיבוש. כיבוש כיבוש כיבוש. למה? כי בוש.
מי בראש:יצחק רבין, הפוליטיקאי האחרון שיכול היה לדבר על הכיבוש בלי שיהרגו אותו בתקשורת.
אותיות בקלפי:די. כי באמת די.
צפי מנדטים:44, כמספר המנדטים בבחירות 1992

2. מפלגת #פיד_תחבורה

אם כבר מטשטשים את הזהות המדינית-ביטחונית של השמאל, ואם כבר בוחרים לעסוק בנושאים לא אלקטורליים (וחשובים!) כמו הגנת הסביבה, תחבורה ציבורית, תכנון עירוני וקיימות, שווה אולי למתג את העסק מחדש ולקוות שהתחום שסחף את טוויטר יסחוף גם את המצביעים. אחרי הכל, מה יעזור לנו שלום אזורי אם נעמוד בפקקים כל הדרך לדמשק?

מצע:עירוניות מתחדשת, עירוב שימושים, מטרו בכל הארץ ועונש מוות לקורקינטים על מדרכות
מי בראש:מי שיצליח להגיע ראשון עם כל הפקקים בדרך.
אותיות בקלפי:שקט. כי חלאס עם הפחיות הממונעות שלכם.
צפי מנדטים:4 ולשון מאזניים בין מפלגת יבואני הרכב למפלגת יבואני הדלק.

3. מפלגת השותפות הערבית-יהודית

כמה אפשר לדבר על שותפות ערבית-יהודית בלי לקיים שותפות כזאת? כולם יודעים שהגיע הזמן למפלגה ערבית-יהודית אמיתית (ולא, המשותפת, ח"כ יהודי אחד לא הופך אתכם למפלגה כזאת, כמו שח"כ ערבי אחד לא הופך את מרצ למפלגה כזאת). שותפות אמיתית כזאת תוציא את ערביי ישראל לנהור בהמוניהם לקלפיות כמו בסיוטים הכי גדולים של נתניהו, והסיבה היחידה שהיא אינה מתרחשת נעוצה באימפוטנטיות הפחדנית של מנהיגי מפלגות השמאל הקיימות ובלחץ הפנים-מפלגתי לשמור על הכיסאות. יאללה יאללה.

מצע:ערבים ויהודים עושים ביחד דברים חמודים
מי בראש:לוסי אהריש, לוסי איוב ולוסי דובינצ'ק
אותיות בקלפי:כוס. כי המילה הזאת היא הבסיס המשותף לשני העמים, כולנו יצאנו ממנו ולכולנו הוא נשבר.
צפי מנדטים:9000.

מי לא ירצה שותפות איתה. לוסי איוב (צילום: דודי חסון, מגזין "את")

4. מפלגת הצדק והשוויון

הרבה חלומות היו לנו מאז 2011 על צדק חברתי, צדק חלוקתי ושוויון זכויות מלא לכל אזרחי ותושבי הארץ ללא הבדל דת, גזע והעדפה מינית. אנחנו עדיין חולמים על מפלגה שתתחבר מחדש לשכבות המוחלשות ולמיעוטים המדוכאים, תנהיג סדר יום סוציאלי, תסחוף את הפריפריה ותעשה לפחות מעט צדק בארץ סחופת הפערים שלנו, מפלגה ישראלית אמיתית שתדאג לכולנו. ואנחנו נמשיך לחלום עליה עד שהיא תקום ותהיה. כלומר, המון המון שנים.

מצע:עולם ישן עד היסוד נחריבה
מי בראש:נעמה לזימי. ראיתן אותה בכנסת הזאת? ככה נראה שמאל.
אותיות בקלפי:אחי. כי כל ישראל אחי, אחי.
צפי מנדטים:12 כמניין שבטי ישראל.

5. מפלגת השמאל המושלמת

מצביעי השמאל כועסים תמיד על נציגיהם בכנסת ומתעבים תמיד את המפלגות להן הם מצביעים, כי מסיבה לא ברורה הן מסרבות לספק 100 אחוז מכל דרישותיהם ותקוותיהם הסותרות של מצביעיהן הפוטנציאליים. דרושה לנו מפלגת שמאל מושלמת שתגיד תמיד את מה שכולנו רוצים לומר ותעשה תמיד את מה שכולנו מייחלים לו, גם אם לעיתים מדובר בדברים מנוגדים, ולא תטעה לעולם בשום נושא וסוגיה. גם חבריה יהיו מושלמים לחלוטין ולעולם לא ישגו או יפדחו. ממש כמונו, נו.

מצע:כל מה שתגידו וכל מה שתחשבו יהפוך לחלק מרכזי מהמצע באופן טלפתי.
מי בראש:המועמד.ת המושלמ.ת. כן, בדיוק מי שרציתם.
אותיות בקלפי:שלם. כי לא מתפשרים על פחות ממושלם
צפי מנדטים:לא תעבור את אחוז החסימה כי מישהו יגיד משהו מעצבן וכולם יתעצבנו ויצביעו ליאיר לפיד

• בחירות 2022
• הבועה
• מחנה השמאל
• שמאלנים
• גוש השמאל
• שמאל

>> לשנות את דעתכם הפוליטית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

כל ישראלי חייב לשנות את דעתו הפוליטית לפני המוות. זה נשמע אולי מופרך ובלתי אפשרי, כי ההצבעה שבטית, כי הישראלים תומכים במפלגות ובפוליטיקאים כמו שהם אוהדים קבוצת כדורגל (בקנאות וללא קשר לביצועים), כי השנאה בין המחנות גדולה מדי. אבל האמת המוכחשת בתוקף היא שישראלים משנים את דעתם הפוליטית ללא הרף. הם פשוט אינם מודים בכך. הישראלי מכחיש בתוקף ששינה את דעתו אי פעם, כאילו הנכונות לשנות עמדות בהתאם לשינויים במציאות היא הבעת חולשה, וגם אם עבר משמאל לימין או להפך הוא תמיד יסביר שהוא עצמו לא השתנה, זה השמאל\ימין שזזו ממקומם.

וזה, כמובן, שקר. הסחרור האנטי-דמוקרטי אליו נקלעה מדינת ישראל נעצר בדקה ה-90 תוך כדי שנתה ה-74. הוא נעצר כשאנשים מהימין האידיאולוגי שמייצגים בנט, סער וליברמן שינו את דעתם בנוגע לשיתוף פעולה עם השמאל של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ועם מנסור עבאס, והאחרונים בתמורה שינו את דעתם בנוגע לאותו שת"פ בדיוק. זהו שינוי דרמטי ששם את תפקודה התקין והדמוקרטי של המדינה לפני טובתו הפוליטית של כל אחד מהמחנות ובוודאי שלפני טובתו האישית של בנימין נתניהו, משונה ככל שהדבר ישמע.

והנה, לכבוד יום העצמאות הזה אני חש צורך לעמוד על כיסא ולצעוק: שיניתי את דעתי. שיניתי את דעתי בעבר לגבי נתניהו (עד 2016 לא חשבתי שהוא דיקטטור בהתהוות), שיניתי את דעתי בעבר לגבי בנט (עד 2021 חשבתי שהוא פנאט בעור כבשה), שיניתי את דעתי לגבי מרצ ולגבי חד"ש (בואו לא ניכנס לזה), ואני מהמר שעוד אשנה את דעתי שוב ושוב גם לגבי פוליטיקאים נוספים, סוגיות מרכזיות וצבע תחתונים מועדף. כדאי גם לכם.

אם תביטו לאחור תבינו שדעתכם כבר השתנתה יותר מפעם אחת. אולי הקצנתם עם הזמן והמאורעות. אולי התמתנתם מול השנים והמורכבות. אולי חשבתם שנתניהו חף מפשע ולא צריך להתפטר לפני הגשת כתב אישום, ואז שיניתם את דעתכם והחלטתם שבעצם גם לא אחרי הגשת כתב אישום, הרשעה ופסק דין חלוט אחרי ערעור. מה אתם יודעים, דעתם של הביביסטים על ביבי השתנתה גם היא. הדעות המוצקות והיציבות שלנו, אלה שלכאורה מגדירות אותנו, אלה שאנחנו רבים עליהן מדי יום בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אולי זו צריכה להיות מסורת משחררת של יום העצמאות: כולם מתחלפים בדעותיהם ליום אחד כדי להתרענן ולהירגע קצת.

זה לא חייב להיות שינוי מקצה לקצה ומעבר מגוש לגוש, אם כי ברור שהדבר מפתה. ישראלים שעורקים ממחנה אחד למשנהו מתקבלים על פי רוב באהבה גדולה ושלל כיבודים במחנה החדש שלהם, בעיקר אם הם אנשי תקשורת או אושיות סושיאל. הם "התפכחו". הם "ראו את האור". הם "הבינו את האמת". הם יקבלו "תוכנית טלוויזיה". מצד שנ י, במחנה אותו נטשו יכריזו עליהם כמי שיצאו מדעתם, אכלו שוחד, איבדו את אחת מאונות מוחם ורצחו את רבין בשנית ובאופן רטרואקטיבי. הישראלים כל כך בטוחים שהם תקועים בעמדותיהם, שכל חציית קווים כזו היא סנסציה ורעידת אדמה ברשתות החברתיות, ולכן גם מאיימת מאין כמותה. לתקשורת יש כמובן את הכוח לשנות את דעת הקהל. הבליץ התקשורתי-ביביסטי בעד נתניהו כבר גרם לרבים וטובים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את המנהיג.

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. אם בכל זאת נבדוק מה קרה כאן ב-50 השנים האחרונות נגלה דבר לא מפתיע: הכל השתנה. כן, כולל דעתם המוצקה של ישראלים על דברים. כולל "הימין" ו"השמאל" המדומיינים. כולל דעתכם על נתניהו. לפני כ-30 שנה מפלגת העבודה הייתה מפלגה של 44 מנדטים. לפני כ-20 שנה מעטים האמינו שאפשר לפנות את התנחלויות גוש קטיף. לפני כשנתיים אף אחד לא היה מאמין שנתניהו לא יצליח לנצח ארבעה סבבי בחירות ברציפות או שהמחאה נגדו תצליח לבעור במשך שנה שלמה ואשכרה תשנה משהו. ומה קרה אז, שוב ושוב? בין אם באופן פסיבי ותגובתי או באופן יזום ומודע, הישראלים שינו את דעתם. והם ישנו אותה שוב.

• הבועה
• פוליטיקה
• מחנה השמאל
• גוש השמאל
• ימין
• ימין קיצוני
• בנימין נתניהו
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022
• דעות
• דעה

• Facebook
• Twitter
• Email

תל אביב הייתה צריכה ללבוש היום חג. מרצ, המפלגה המזוהה ביותר עם ערכיה הפרוגרסיבים של העיר, שוב בוחרת יו"ר. זה קורה ממש עכשיו (חמישי), אבל אם תסתכלו סביבכם לא תראו לכך כל סימן. האדישות המוחלטת מופרעת רק על ידי משבי בוז מזדמנים ממה שהיה עד לא מזמן הבייס הנאמן ביותר של מרצ. אני יודע כי אני הייתי הבייס הזה.

במהלך השנה האחרונה הוכיחה מרצ שהיא אינה רוצה או מסוגלת להשתנות. מרכז המפלגה העסקני נשלט בידי מפ"מניקים צעירים שנשמעים ומתנהלים כמו חברי הסתדרות מהסבנטיז. איך אפשר לשים בקלפי פתק שהעלה עובש?

נאמר מיד: לא משנה לי כלל אם בראש המפלגה תעמוד תמר זנדברג או שניצן הורוביץ יחליף אותה. שניהם אנשים טובים מאוד, חדורי אידיאולוגיה, שמאל אמיץ ונחוש. ההבדלים ביניהם נראים מינוריים. ייתכן שהורוביץ מעורר פחות אנטגוניזם. ייתכן שזנדברג מייצגת טוב יותר את מחנה השלום. אך כל עוד הרשימה שמאחוריהם נראית כמו שעתוק הולך ודוהה של מרצ 2009, זה לא באמת ישנה את התוצאה בקלפי והיא תמשיך לפרפר סביב אחוז החסימה.

אחרי עשור של תמיכה במרצ בדרגות עצימות שונות, מצאתי עצמי בבחירות אפריל 2019 בלי בית פוליטי. זו חוויה מבלבלת ולא פשוטה, אבל במידת מה היא גם מפכחת. מבחוץ אפשר לראות בקלות שהביקורת שהוטחה במרצ לאורך השנים אכן מדויקת: מפלגה שבעה ועסקנית ובעיקר לבנה מדי, תל אביבית מדי (מהצד הלא מגניב של תל אביב) וחלשה מדי. לא תענוג גדול לתמוך בדבר כזה.

במהלך השנה האחרונה הוכיחה מרצ שהיא אינה רוצה או מסוגלת להשתנות. מרכז המפלגה העסקני נשלט בידי מפ"מניקים צעירים שנשמעים ומתנהלים כמו חברי הסתדרות מהסבנטיז. איך אפשר לשים בקלפי פתק שהעלה עובש? איך זה שהשמאל התל אביבי הבועט מסתפק בייצוג העגום הזה? אז זהו, הוא כבר לא. זה נגמר כבר לפני חודשיים וחצי כשרק קולות הערבים והדרוזים הרימו את המפלגה מעל לאחוז החסימה. בעוד שלושה חודשים גם זה לא יספיק.

• מרצ
• בחירות 2019
• ניצן הורוביץ
• תמר זנדברג
• פוליטיקה
• גוש השמאל
• מחנה השמאל
• פריימריז

• Facebook
• Twitter
• Email

בשלב מסוים במערכת הבחירות האחרונה החליט אריה דרעי להחזיר עטרה ליושנה, כלומר לניינטיז, ולצאת למאבק נגד תושבי רמת אביב. בוקר אחד קמו תושבי השכונה, שבקלות יכולה להיבחר כבירת השנ"צי של ישראל, כשהם מוקפים בעשרות שלטי חוצות עם הכיתוב "אם אתה גר ברמת אביב- אל תצביע לנו, אם אתה עובד עבור מישהו שגר ברמת אביב- רק ש"ס". פופוליסטי, דוחה, מסית אבל עדיף על "אבא מסתכל מלמעלה ויודע שרשמתם את הדירה השלישית על הדודה כדי להתחמק מלשלם מס".

הקמפיין הזה לא היה קורה ללא "רמת אביב גימל", אופרת הסבון שאנו מציינים החודש עשרים שנה לעלייתה למרקע. מספרים על ילדים שהתביישו לספר שהם משם, על גרפיטי נגד עידית לינוביץ' במרכז המסחרי, על עלייה בערך הדירות, תלונות לרשות השנייה, גברים שהגיעו במיוחד לחפש כלה עשירה. הבגידות האינטריגות בתוככי חברת האופנה הכושלת "אופל" הפכו לנושא החם בשיחות הברזייה (בניינטיז עדיין שתו מברזיות). סוף סוף יש לנו דאלאס משלנו, פי אלף יותר דאלאס.

חמש שנים רץ הקשקוש הזה על מסך הטלוויזיה שלנו, איך הזמן עובר מהר כשנלעגים. את הפצעים סוחבת החברה הישראלית (וליאור מילר) עד היום. "רמת אביב גימל" סיפקה הצצה כביכול לחייהם של היפים והעשירים, אנשים חסרי ערכים שכל מה שמעניין אותם זה כסף וכוח, סקס ויין טוב. באופן פרדוקסלי היא טמנה את זרעי ההערצה לטייקונים שהפכו בתחילת שנות האלפיים לעצים שמכסים את ערוותם של דנקנר, תשובה ואריסון. אחר כך נשרו העלים וכולנו הבנו שהמלך הוא ערום והוא דופק אותנו אחושרמוטה עם העמלות. יהושע סימון החתיך הציע פעם במאמר ב"פירמה" ז"ל ששמה של יעל בר-זוהר בסדרה – שרון – אולי אינו מקרי. "אזור זה שינה את פניו באותה תקופה ממש – קיבוציו הפכו לקיבוצי נדל"ן. מרכזי הקניות בשפיים, הקניונים, איקאה ומרכזי האאוטלט שינו לא רק את הנוף, אלא גם את תרבות הצריכה של רבים ואת משמעותו של יום שבת בעיני משפחות רבות". האמת? זה נשמע הרבה יותר הגיוני מסצנה באחד הפרקים בה קיבלה שרון לינוביץ' שרשרת יקרה מאחד ממחזריה, דחתה את המתנה ותקפה אותו על כך שהחליט "להוציא כל כך הרבה כסף על דבר חומרי".

המפיק יורם גלובוס סיפר פעם בראיון שכדי להדגיש את הזיקה של הסדרה לחו"ל הוא נמנע "משילוב בעלילה של אירועים הלקוחים משגרת החיים הישראלית, כמו פיגועים ושחיתויות בשלטון", תל אביב, וגם רמת אביב האמיתית באותם ימים לא היו בועה, נהפכו. זאת היתה תקופה של סערות ומהפכות פוליטיות ששינו את גורלה של ישראל כולה. ההחלטה להציב בפריים טיים של ערוץ 2 מוצר המציג את התל אביביים באור כל כך אסקפיסטי, הדוניסטי ומנותק תרמה בעקיפין לשסע המעמיק בין "השמאל התל אביבי" לשאר מדינת ישראל. הדימוי הבלתי מחמיא הזה שימש את בנימין נתניהו בקדנצייה הראשונה שלו כראש ממשלה ב-1996, ועדיין משמש פוליטיקאים רבים, ובראשם אותו נתניהו, כדי לגזור הון פוליטי.

• יעל בר זוהר
• רמת אביב ג'
• ימין
• ש"ס
• גוש השמאל
• בנימין נתניהו
• תל אביב
• טייקונים
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

נפתלי בנטוהבית היהודי חזקים בביטחון. כלומר, בביטחון עצמי, שמאפשר להם, מאז ההכרזה על מועד הבחירות, להימנע מהתייחסות ישירה בקמפיינים לקהל הבוחרים הטבעי שלהם (שגם ככה כבר בכיס שלהם) ולנסות לאתגר את עצמם בעמידה מול תל אביבים (נו, שם קוד לשמאלנים). כל האמצעים כשרים, אבל הם מוציאים מדי שבוע תותחים כבדים באמת – סרטונים עם פוטנציאל ויראלי. זה התחיל בחוטב עצים לא מתנצל, המשיך בינון מגל החתיך והפסאודו סטלן ונגמר, בינתיים, בווידיאו שמציג הישגים שבנט זוקף לזכותו אבל לא מקבל עליהם את מלוא הפרגון מכיוון ש"הוא מה זה עושה… אבל הוא ימני".

בזמן שכל מיני דני דנונים ומירי רגביות צוברים כוח על בסיס הפחדה וסימון מטרות קלות כמו פליטים וחנין זועבי, בנט משחק יותר על אלמנט ההגחכה בעיני אלה שהוא מגוחך בעיניהם. הרי מי כמו שמאלנים תל אביבים מתחרפנים מהאולטרה פטריוט שעשה אקזיט, חי קצת בארצות הברית ומבין מאיפה מגיע הבוז שלהם כלפיו? אחד הקלפים התקשורתיים של בנט הוא היכולת שלו לדבר תל אביבית, אפילו אם היא קצת מגומגמת – וזה מספיק כדי לשכנע קהל בוחרים מבולבל שעדיין לא נמצא לגמרי בצד שלו אבל בהחלט נוטה לשם. כמו מפעל ההתנחלויות שהוא מייצג, בנט נהנה משימור הכוח הקיים אבל לרגע לא מפסיק להשקיע מאמצים בהתרחבות.

אפשר להירגע, אף אחד לא מצפה מאיתנו להצביע לבית היהודי, אנחנו רק פלטפורמה נוחה להעברת מסרים עבור מי שיודע לעשות זאת נכון. אפשר רק לקנא בתומכי מפלגתו המסוכנת של בנט, שרואים אותו עובד בזמן שהשמאל מחזיק אצבעות שתקוותיו יתממשו דרך ציפי לבני ויצחק הרצוג, שגם הם מדברים תל אביבית שוטפת והולכים לפטפט על קפה ברוטשילד. כמה נוח. תהיו בטוחים שבפריפריה לא יתרשמו מהצילומים ומהתמלולים מהיום ההוא אחר הצהריים, ובאמת אין להם סיבה להתרשם. העובדה שהמחאה החברתית התחילה בשדרה לא אומרת ששם צריך לביים את הדיון על מצוקות שרלוונטיות לכל הארץ. יש בוחרים שחשוב לדבר איתם, לא רק עליהם.

[tmwdfpad]בנט מסתובב בתל אביב שבכלל לא מעניינת אותו, בעוד כרגע נראה שמה שמעניין את הרצוג ולבני הוא רק תל אביב, ולכן הם משתמשים ברפרנסים של ״גברים בשחור״ והביטלס. פלא שהדימוי שיש לבנט על שמאלנים הוא שהם מתנצלים כל הזמן? לכל הרוחות, אני מתנצל!

זה לא משנה מה "השמאל" כאינדיבידואלים וקהל בוחרים חושבים או מרגישים. מה שמצטייר כרגע הוא שמנהיגי המחנה הזה לא מאמינים בו, או בעצמם או ביכולתם לנצח. אני לא פרשן פוליטי או נביא, אם כי כן פסימי באופן עקבי; אבל אין לי שום ספק שאצביע למפלגת שמאל כלשהי, אבל אף אחת מהן לא מנסה לשכנע את אלה שעדיין לא בטוחים. וזה מה שמלחיץ באמת.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• נפתלי בנט
• בחירות
• ציפי לבני
• יצחק בוז'י הרצוג
• גוש השמאל
• מפלגת העבודה