דווקא השנה הנוכחית הייתה טובה אלי, בניגוד למה שקורה "בחוץ", והאמת שבא לי קצת לעוף על עצמי, משהו שיקה טוב כמוני לא עושה בדרך כלל. ספר השירים השמיני שלי,"היונה משתוקקת למבול" בהוצאת "כתב", התקבל בחיבוק ענק של המבקרים ושל הקוראים, ופתאום פרסמו אותי בבמות שקודם לא הייתה לי בהן דריסת עט. ממש בימים אלה יוצא לאור קובץ שירים שלי בגרמנית בברלין, ובאוקטובר אני מוזמן לגרמניה להשקה ולקריאות, וגם המו"ל האמריקאי מקיש בדלתי בחוסר סבלנות.
חוץ מזה אני מכנס את כל מאמריי לספר, ועושה עוד המון דברים שאני אוהב: אני בחזרות על התפקיד של טרזיאס, הנביא העיוור וראש המקהלה בטרילוגיה של אדיפוס עם מרט פרחומובסקי המדהים, עומד להקליט אלבום משיריי המולחנים עם מוזיקאי הנשמה אסי מסקין, ולמרות הגיל אני עוד מלמד. אבל אחרי כל אלה – אין כמו האישה היפה והחכמה שלי איתה אני 53 (!) שנה ביחד, והילדים והנכדים (זה נשמע בנאלי, אבל מה לעשות, זה כיף גדול!), ואין כמו לא לעשות כלום, לקרוא, או לצאת כל יום להליכה בקוטב הצפוני של העיר שלי, רמת אביב גימל.

>> העיר של גליה הראל דור: בר סודי בשוק הכרמל וחיים עם פסקול
>> העיר של דנה שוופי: תפאורה לסרט אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל

1. השכן

כשחברי, שהוא גם הבמאי שלי, מרט פרחומובסקי, רצה להיפגש איתי לדיון בפרויקט עליו אנחנו עובדים עכשיו – ויעלה בספטמבר הקרוב באמפיתיאטרון ווהל בגני יהושע – הוא הזמין אותי למסעדת השכן. המסעדה, השוכנת בפינה צנועה, חמימה ומחבקת ברחוב אבן גבירול, היא עסק משפחתי גם בניהולו ותפעולו, וגם באווירתו: חלל קטן, פשוט וענייני, בפנים ארבעה שולחנות, בחוץ עוד כמה, ודלפק מלא כל טוב: תפריט מזרח-אירופי, בלקני, צפון אפריקני, מיקס, סלטים טעימים ועסיסיים, והכל חם, טרי, ריחני, במנות נדיבות, בלי קשקושי "נובל קוויזין" קמצניים. ואם בא לך משהו קטן – אז יש מאפים וכריכים שונים, פריכים, דליקטס, עשויים בהמון אהבה ומוגשים בחיוך רחב. עשו לעצמכם טובה, תנו קפיצה, אני בטוח שתחשבו שהתבלבלתם ונקלעתם למטבח של אמא או סבתא. בתיאבון…אבן גבירול 8

2. שלושה פרינג'ים

מאחר שאני מין יצור אנדרוגינלי מבחינה מקצועית, נאלצתי לפני שנים להגביל את תאוותי למשחק בעיקר להצגות פרינג', עד שגיליתי שמה שחשבתי לדפקט הפך לאפקט. המסגרות הדלפוניות הללו – באשמת יחסן הנפשע של ממשלות ישראל לתרבות – הן המקומות שבהן עושים את הניסיונות האמנותיים האמיתיים, שבהן מעלים את הטקסטים החתרניים בלי צורך לרצות את הקהל והיכלי תרבות, הם המקומות שבחללים האינטימיים והרב-תכליתיים שלהם, בין מוסכים, מכוני עיסוי, ואנשים קשי יום, התקציבים הדלים מושקעים בעשייה ולא במושבים מרופדים ומבואת שיש מפונפנת, שם עושים אמנות נטו.

לכן אני גם שמח להיות זה מספר שנים חבר בוועדת "קיפוד הזהב" שהיא פרס הפרינג', וקודם לכן הייתי יו"ר של וועדת מת"ן, המרכז לתיאטרון ניסיוני של קרן יהושע רבינוביץ' תל אביב. כשחקן אני פועל מזה כ-15 שנה, עם הפסקות, ב"היכל התרבות" הרב-תחומית של הפרינג' – תיאטרון תמונע – הפנינה המלוטשת שיצרו נאווה צוקרמן ואילן רוזנטל במוסך שהוסב להאב רב-תחומי ברחוב שונצינו של מיטב הצגות התיאטרון , המוזיקה לסוגיה, המחול, הפרפורמנס, השירה ומה לא.אני חסיד גדול גם של השכן מעבר לפינה, ברחוב חומה ומגדל, תיאטרון מלנקי שיסד הבמאי מיכאל טפליצקי, ומתמחה באולמו הזעיר בהעלאת קלאסיקות משובחות ועיבודי ספרות.

אחד האתרים הפרינג'איים ההיברידיים והמקסימים ביותר הוא תיאטרון הבית, השוכן ברחוב נעם ביפו, לא רחוק משדרות ירושלים והרכבת הקלה. כאן תמצאו הכל בכל מכל: את הסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב בצילומי ענק של הפקות על הקירות, אולמות המארחים ומפיקים הפקות הנבחרות בפינצטה, בית קפה-מסעדה עם רחבה רומנטית וציורי קיר המושכים אליהם את מיטב הנוער, אווירת מונמרטר בנופך ברלין, בריזה…

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

האח הצעיר הזה לתאי התרבות התל אביביים בקרית המלאכה ובפלורנטין נפתח בספטמבר 2023, ערב אתם יודעים מה, ושוכן בפינת ליאונרדו דה וינצ'י וקפלן המיתולוגי, אתם יודעים למה. זו המתנה של עיריית תל אביב-יפו ליוצרות והיוצרים העצמאיים הפועלים בעיר. בפרוטות (כמעט…) אתם יכולים לשכור בלק או ווייט בוקס לחזרות, אולמות רב-תכליתיים למופע, סטודיואים למוזיקה, אקווריומי הרצאות, קירות המשוועים לתערוכות ומה לא. כשנכנסתי לראשונה לאתר הזה, עליתי במדרגות הפופ-ארטיות הצהובות, נחתי בגרין רום המרווח ושזפתי קופסה שחורה או שתיים, שפשפתי את עיניי: כנראה שנחתתי בלי משים בברלין, כי המקום הזה הוא לא ישראל: עיצוב היפר-היפר, נושם חדשנות ואסתטיקה מדהימה, הכל מתוקתק ושמור להפליא, ואיזו אדיבות ונכונות לעזור מצד הצוות, ואתם – רק לכו תיצרו משהו יפה. כבוד לשם של המקום! דה וינצ'י, איי לאב יו, טרמינל להשראה!

4.הגג שלי

בפסגת הגבעה שבפאתיה הצפוניים ביותר של רמת אביב ג' ניצב הבניין בו אני גר בשכירות במה שקוראים פנטהאוז (אף פעם לא סבלתי את השם. מסריח מסנוביות), ומה שבאתי להרים לו הוא הגג "שלי", משטח רחב בסביבות 80 מ"ר, שממנו ביום בהיר אתה יכול לראות לנצח. טוב, לא בדיוק, אבל עד הארובות של חדרה כן וגלילות בצפון, והרצליה ורמת השרון בצפון-מזרח, בואכה באופק הרי שומרון, ובמערב הים התיכון המדהים, המחליף צבעים מדי כמה שעות ומזגי אוויר. ולולא אזורי חן, וסאן אנד סי, ולוינסקי ועוד כמה מבנים, אז… טוב, לא נקטר. גם הבניין שלנו מסתיר את הים לכמה בניינים.לשבת על הגג בשעות בין הערבים הארוכות בראשית הקיץ, ללגום משהו קל ופחות קל, ולנשום את הבריזה הנקטרית מהים – קורטוב מטעמו של גן עדן!

5. אקופארק גלילות

בין שכונת רמת אביב ג' בדרום ובמערב, שכונת אפקה וכביש גהה במזרח, ופי גלילות בצפון, משתרע אקופארק גלילות. ריאה ירוקה רחבת ידיים, שברוני הנדל"ן עוד לא הניחו עליה את ידיהם, לפחות לא על כל השטח. יש שם שבילי טיול מקסימים, צמחיה המתחלפת כל העת – רקפות, פרגים, חרציות זוהרות המזנקות לגובה של קומת אדם, חצבים, תורמוסים, מימוזות ועוד ועוד – מרחבי שדה וחורשה מצלה במערבו של הפארק. ויש מערות קבורה שומרוניות, ומגוון עשיר של עופות נודדים ותושבי המקום. אם מחפשים בימים אלה אסקפיזם, זהו המקום לבריחנות (מלשון בריחה)! שרק ריח הארנונה הדשנה שניתן להפיק מהמקום לא ידיח את פרנסי העיר למחשבות רעות, והאוטופיה תהפוך לדיסטופיה.

6. גרפיטי וכתובות על המדרכה

רבות מן התובנות העמוקות ביותר שרכשתי בשנים האחרונות היו כאלה שנאלצתי לרמוס… כלומר, גרפיטי, אמרות שפר, שירים וכיוצא בזה שאתה פוגש על מדרכות וכבישים, כמו לדוגמה, שירו הידוע של יהודה אטלס "הילד הזה הוא אני" המקדם (או שקידם עד לפני זמן קצר) את פני הנכנסים לבית הספר היסודי ברחוב פיינשטיין ברמת אביב גימל. או אחד שמגדיר בדיוק נמרץ את מצבנו: Last Hope , Last Chance – כמה הזדמנויות אחרונות ותקוות חדשות לבקרים הוחמצו! – ובאמצע קו גבול נחרץ.

7. ספרים על ספסל

לזכותה של עירייתנו ייאמר, שהיא פזרה כונניות ספרים רבות בגני העיר, שהם מעין ספריית השאלה תן וקח בשירות עצמי לספרים משומשים. אלא שבעיניי יש חן מיוחד במינו לספרים המוצעים על ספסלים, גם אם לא בצורה מסודרת ביותר. הספרים האלה, כמו חסרי הבית הגרים על ספסלים (במידה ואינם חצויים על ידי ההמצאה המגונה של מעין שרפרף דמוי מזבח אלילי שנועד למנוע את הפיכת הספסל למעון זמני), הם קצת מעוכים, קצת נואשים, מאוד ישמחו אם תסב להם מעט תשומת לב.

מקום לא אהוב בעיר

הרשימה ארוכה, ואין חשק לחזור ולקטר על הפקקים, על הרחובות שנאטמו והפכו לבלתי עבירים ועל בתי עסק שהתרסקו, בשל הבנייה הבלתי נגמרת של תחנות הרכבת הקלה ותוואיה, בצד אינפלציית התמ"א ובניית המגדלים. אני הייתי רוצה להתמקד במפגע קטן יחסית, והוא התכנון הלקוי של החניונים הציבוריים התת-קרקעיים. ניקח למשל את חניוני התרבות – חניון הבימה והיכל התרבות וחניון הקאמרי. בתכנון שניהם לא נלקחה בחשבון כמות המשתמשים בו-זמנית בתיאטראות בעלי ארבעה-חמישה אולמות כל אחד, ובמקרה של חניון הבימה, גם צרכני השכן, היכל התרבות, 3,000 איש בתפוסה מלאה.וכל זה בלי לקחת בחשבון את מפגיני רחבת הבימה וכיכר החטופים.

לא זו בלבד שעל מנת לזכות במפרצון חניה חוקי או לא חוקי בחניון הבימה, עליך להגיע לפחות שעה לפני המופע, אלא שהצרה האמיתית מתחילה עם תום המופע. מאות מכוניות תקועות בין חצי שעה לשלושת רבעי השעה (תלוי באיזו קומה חנית), עד שכל המכוניות שקדמו להן ייחלצו מכוכי החנייה, עד שהמחסומים יורמו למשלמים, או ימתינו לאלה שעוד לא שלמו, או עד שתיפתר איזו בעיה טכנית בשיחה עם המוקד. בינתיים מתפתח הווי של הנואשים בתחתיות השאול המחניקות הללו… האלטרנטיבה?.. חניוני רחוב דובנוב, צוותא, הכובשים והסביבה, או – ישמור אלוהים – לקחת אוטובוס.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע התרבותי המאתגר, המרגש והמשמעותי ביותר בו צפיתי לאחרונה הוא עיבוד לספרו של דוד גרוסמן"נופל מחוץ לזמן" מאת ובבימוי יעל קרמסקיובביצוע אנסמבל פספורט. זהו מופע הליכה בחללים המדהימים והריקים בערב של מוזיאון תל אביב לאמנות. זו דרמת תחנות ודרמת נפש, במהלכה יוצאת מסכת של דמויות – בלבוש ביניימי-פנטסטי של בעלי מקצועות שונים ובגילומם המזהיר של שחקני פספורט, עירן בוהם, דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, אייל זוסמן, אילן זכרוב ורונן יפרח –למסע פולחני-טקסי, באומר, תנועה מסוגננת ושירה א-קפלה, אל ילדיהם המתים מהם לא נפרדו. זה איננו מופע במובנו הרגיל, אלא השתתפות בטקס שבו הצופים הם עולי רגל במעין תהלוכה סהרורית של אבל מזכך, שבמהלכו את ואתה, בעיצומו של האבל הלאומי הגדול ביותר הפוקד אותנו, עובר תהליך של קאתרזיס, של ריפוי-מה של המחלה באמצעי המחלה. למיטיבי לכת, תרתי משמע, אם כי אתם יכולים להיעזר בכסאות מתניידים ומתקפלים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראו את תשובתי הקודמת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המלחמה הזאת היא חסרת תקדים בכל מובן שהוא, ובראש ובראשונה, במשך הזמן בו חייבים אנשי מילואים לשרת. הם עייפים, הם נשחקים, וכל פעולה שיש בה כדי להקל עליהם – כיבוס מדיהם, מימון חופשות בין הסבבים, מעון לחיילים בודדים, אפילו משחקים להפגת המתח, וכן הלאה – היא מבורכת, ואני ממליץ לתרום לה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מרים לכל התל אביבים. כולם. בעיקר המפגינים הבלתי נלאים. אבל גם להמשיך ולקיים חיי משפחה, עבודה ותרבות שפויים בסיטואציה הזאת משך שני שלישי שנה, זו גבורה שתוקה, סמויה, אבל גבורה. אנחנו כוכב הצפון של הלוחמים.

מה יהיה?
מה יהיה? כמו שאני אומר בכל פעם ששואלים לשלומי: תמיד יש מקום להרעה נוספת, שגם תבוא השבח לאל (לא התכוונתי אליך, ביבי!).

• העיר שלי
• שירה
• ספרות ישראלית
• ביסטרו השכן
• גרפיטי
• גלילות
• מערות אפקה
• תיאטרון הבית
• תיאטרון תמונע

• Facebook
• Twitter
• Email

בימי מלחמת המפרץ, הו הנוסטלגיה כה דביקה, נפוץ בעיר ספורט עממי-מקומוני חביב שמהותו פנייה נרגשת אל הצבא העיראקי ואל סדאם חוסיין בבקשה להפציץ את הלוקיישנים הפחות אהובים בעיר, וביניהם כיכר אתרים, התחנה המרכזית החדשה ושיקוצים אורבניים אחרים. במהלך החג החל להתרוצץ בווטסאפים דימוי של כביש בתל אביב עליו צייר מישהו מטרת ענק עם הכתובת (באנגלית) "הפילו את הפצצה כאן" ורבים חשבו שזו אדפטציה עדכנית לדאחקה ההיא, אולם בדיקת טיים אאוט מעלה כי מאחורי אמנות הרחוב הספציפית הזאת יש קצת יותר.

היצירה הופיעה על הכביש ברחוב בר יוחאי פינת המנור, על קו התפר שבין פלורנטין ושכונת שפירא שידוע כאחד האזורים הפחות סימפטיים בעיר. מאחוריה עומד האמן הרב תחומי עמית כנפי, תושב האזור, בן 26, לצד ציור ופיסול הוא גם מקעקע. פנינו אליו כדי לשמוע איזה תעלול מסתתר מאחורי הפעלול, וגילינו שהמציאות מורכבת וכואבת יותר.

"אני סובל מפוסט טראומה ממבצע צוק איתן", עונה כנפי לשאלתנו, "הדבר הזה מלווה אותי יום יום מ-2014. בדרך כלל אני ממש לא נותן לזה להגדיר אותי או את האמנות שלי, כי יש לי עוד הרבה מה לבטא, אבל בשבועות האחרונים הלם-הקרב קיבל את מרכז הבמה. זה רודף אותי בחדשות, באזעקות, ברשתות החברתיות ובבומים הבלתי נסבלים שמחזירים אותי לעזה. עברו כמה ימים והרגשתי כלוא בתוך בועה של חרדות, פלאשבקים וסיוטים .הרגשתי שאני מוכרח לזעוק את הזעקה שלי ושל עוד אין ספור פגועי נפש ופוסט טראומטיים, כל מי שחי את המציאות הזו עכשיו וסובל ממנה. וכך העבודה הזו נוצרה".

מה הייתה המחשבה שהובילה אותך?
"החלטתי ליצור את העבודה הזו – מטרת ירי גדולה לצד כיתוב "הפל פצצה כאן" במרחב הציבורי – כמראה למצב שאנחנו נמצאים בו. מצב שבו אני ועוד המון אנשים סובלים בעל כורחנו ממלחמה, כאילו מישהו מאיתנו בחר להיוולד כאן כישראלי לתוך מלחמות על גבי מלחמות. לעבודה הזו אין אג'נדה של שמאל או ימין. היא לא באה להגיד 'אני בעד שיפציצו מקום כלשהו' או 'אני נגד שיפציצו מקום כלשהו'. אני מגנה אלימות מכל צד והעבודה באה להציג את המציאות הקשה שאני ועוד רבים אחרים חיים".

היא עשתה הרבה רעש ברשתות. צפית את זה?
"לא חשבתי או ציפיתי שזה ייצור את השיח שזה יצר. הרגשתי שהמצב סוגר עלי אז יצאתי מהבית בבוקר ועשיתי את זה. לא הייתה לי כוונה ספציפית במיקום שבחרתי, סתם זרם לי לעשות את זה שם".

כמובן שבתקופה הנפיצה הזאת קיבלת הרבה תגובות שליליות, בלי קשר לכוונות שלך. איך התמודדת עם זה? נתקלת בתגובות כאלה על עבודות שלך בעבר?
"קיבלתי ואני מקבל כל הזמן תגובות שליליות. בין אם זה אנשים שמעצבן אותם שאני מצייר מרושל ולא מקפיד על דיוק ובין אם זה אנשים שלא יורדים לסוף דעתי, שהיא צינית ומלאה בהומור שחור. ולגבי העבודה הזו – לא הופתעתי מתגובות שלילות. כשאתה שם את האמנות שלך במרחב הציבורי אתה צריך להיות מוכן לקבל גם תגובות קשות. לגיטימי שלצד כל מי שהבין והתחבר, ולצד התגובות הטובות שהפתיעו אותי מאוד, היו גם כמה שפחות אהבו. מקווה שכשאותם אנשים יקראו את זה הם יבינו קצת יותר מאיפה אני מגיע אבל בסופו של דבר, כשעבודה שלך מייצרת שיח זה תמיד מעודד".

• הבועה
• גרפיטי
• אמנות רחוב
• ❤ תל אביב
• פוליטי
• מלחמה
• עזה

• Facebook
• Twitter
• Email

תיירות הגרפיטי בפלורנטין – שלב ההתקוממות: תושב רחוב קורדוברו, אשר עוברים בו מדי יום מאות תיירים ישראלים וזרים בסיורי גרפיטי, השחית שלשום (ראשון) עבודות של האמן רובן קרפטיאן, המכנה את עצמו #TAG.

"האשתג יקר, אנו מתנצלים על מחיקת היצירות, אך לא מצאנו דרך אחרת לגרום לתיירים להפסיק לאמלל את חיינו", נכתב במכתב שהוצמד למחרת לאחת העבודות. "אנו סובלים מאוד מכמות מבקרים בלתי סבירה של מאות אנשים שפוקדת את הרחוב מדי יום, עשרות פעמים ביום. הרחוב שלנו, שהיה פינה של שקט אמיתי, הפך למוזיאון הומה ורועש ואיכות חיינו ירדה מאוד. אנחנו באמת סובלים.

"אנחנו פשוט רוצים את הרחוב שלנו חזרה", נכתב במכתב שנחתם על ידי "דיירי רחוב קורדוברו". "מבחינתך זה רחוב טוב ונוח לתלות בו עבודות וראינו שאתה מצליח מאוד […] אך אתה מוכרח להבין שמבחינתנו זה הבית שלנו".

קרפטיאן מספר שחשכו עיניו לאחר שקיבל את התמונות של העבודות המושחתות. "היה לי בלקאאוט, וואט דה פאק, מי עושה דבר כזה?".

למה דווקא לך, מכל העבודות ברחוב?
"כמו שכתוב במכתב – העבודות שלי בולטות ומביאות המון תיירים. לחלק שם זה מאוד מפריע, ואני חושד שזה אדם שהעלה לפני חודשיים פוסט על כמה שפלורנטין מלוכלכלת אבל תכלס ירד בעיקר עלי על כך שאני מסחרי ועושה כסף על חשבון הבית שלו. אנשים לא אוהבים את זה שאני גם רוצה להתקיים מזה, מפריע להם שעשיתי תערוכת סולו בקורדוברו. אבל צריך להבין – הפרויקט הזה של מוזיאון רחוב לא קיים בשום מקום בעולם".

אתה מבין את התושבים?
"אני מבין אותם לגמרי, אבל יש צורה לעשות את זה, זה סיכול ממוקד. אפילו קצת חששתי לעצמי, כי מה השלב הבא? מחקו שם ממש את השם שלי. היו ברחוב עבודות לפני ויהיו גם אחרי – פלורנטין היא שכונה שחלק בלתי נפרד מהחיים שלה זה אמנות רחוב וזה הווייב שלה, אבל אם היו פונים אלי ואומרים לי 'לא מתאים שתשים את זה' הייתי מגיע ומוחק את העבודה. בכל מקרה, זה לא מה שישבור אותי".

ספארי גרפיטי

מעשה ההשחתה מגיע על רקע הפיכתה של השכונה הדרומית לאבן שואבת לתיירות, מעין"ספארי גרפיטי" שמתקיים לאורך כל שעות היום וכל ימי השבוע, שבמסרתו אף מחלקים חלק ממדריכי הסיורים ספריי למשתתפים ומעודדים אותם לרסס על קירות בשכונה. הדבר מעלה את רף המתיחות בין האמנים, חובבי גרפיטי מזדמנים, תושבים שנהנים מאופיה של השכונה וכאלה שחושבים שהגיעו מים עד נפש. רבים מתקוממים על המצב, ואמנים מהדורות הראשונים של אמנות הרחוב בתל אביב מדירים את רגליהם מהשכונה מזמן. "כל מי שמחזיק עט הולך ומצייר שם", אמר בעבר לטיים אאוט האמן הוותיק Dioz, "תמיד אנשים מתחילים ככה אבל בוא נראה אם הם ממשיכים אחרי שנה־שנתיים או עשר. רובם לא". הטייק של Klone, גם הוא אמן מהדור הראשון, דומה: "בעשור האחרון נהיה צפוף ורוב הזמן אין סיבה לזכור את השמות כי הם נעלמים כמו שהם מופיעים. ההבנות היו שיש מספיק מקום לכולם, אבל זה היה לפני שציור על קירות היה מגניב".

נורית אשר, שמייצגת את קרפטיאן, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה כי "רחוב קורדוברו הפך זה מכבר לרחוב הכי יפה בפלורנטין ואולי בתל אביב כולה. מלא עבודות אמנות וגרפיטי של אמנים רחוב מופלאים מהארץ ומהעולם. הרחוב הפך ל'מוזיאון ללא קירות' ומשך אליו מבקרים רבים, יחידים וקבוצות, ישראלים ותיירים שנהנו מהיצירות. מוקד עליה לרגל זה, העניק לשכונה ווייב צעיר, מגניב ובועט ואני בטוחה שסוחרי הרחובות הסמוכים נהנו מאו התנועה הערה של המבקרים.

"אבל אתמול בלילה, בצעד אלים ביותר, החליט אדם אחד (או קבוצה, עדיין לא ידוע) להשחית את כל עבודותיו של #TAG אשר הוצגו על קירות הרחוב […] מבלי ליצור שיח, מבלי להסביר את הבעיה, מבלי לנסות ולמצוא פתרון יצירתי (שיתוף כלל הגורמים, העירייה, האמנים, התושבים, הסוחרים, המדריכים של הסיורים, כמו הגבלת שעות הסיורים וכד') החליט גורם יחיד ללכת על הצעד הכי דרסטי, הכי קיצוני, הכי אלים ולהשחית כ-15 עבודות אמנות של יוצר מופלא אחד שמשמיע את קולו בצורה אמנותית וייחודית".

לדבריה, "אותו גורם לא רק פגע בכל עשרות האנשים שמרוויחים את לחמם מהרחוב הספציפי הזה (סוחרים, מדריכי סיורים), הוא גם פגע בזכות של הציבור הרחב להנות מהיצירות המופיעות במרחב הציבורי, וחמור מזה הוא עבר על החוק ופגע אנושות בזכויותיו המוסריות של האמן (לפי חוק זכויות יוצרים אין לפגוע בכבוד האמן ובכבוד היצירה). אין זה משנה כלל אם היצירות המופיעות ברחוב הגיעו לשם באופן חוקי או לא חוקי. גם לאמני גרפיטי ו-streetart יש זכויות ובית המשפט (אפילו הישראלי!) מכיר בהן. הגיע הזמן שגורמים שונים יבינו ויפנימו ש-streetart וגרפיטי הם אמנות לכל דבר ועניין ואין אין לפגוע בה!".

• גרפיטי
• אמנות רחוב
• פלורנטין
• הבועה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שעברו לאחרונה ליד אברהם הוסטל לא יכולים היו להתעלם מהכרזה הענקית שנתלתה בחזיתו: איור של אישה אתיופית בלבוש מסורתי שעליו רקום דגל ישראל, ומעליה הכיתוב: "את מואשמת בהחזקת פצצה מתקתקת ברחם". זוהי רק אחת מהעבודות של בנג'מין סמאין, קופירייטר וארט דיירקטור עצמאי, שאפשר לראות ברחובות העיר לאחרונה ושדורשות את תשומת לבנו.

הכרזה המדוברת היא תגובה לתחקיר על זריקות הדפו־פרוברה שניתנו בכפייה לעולות מאתיופיה, כפי שחשפה העיתונאית גל גבאי ב־2012. "לא משנה הצבע – שחור, לבן, אדום. לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה", אומר סמאין, שסבור כי אין זמן מתאים יותר לעורר מחדש את השיח בנושא. "הממסד דואג לעשות הפרד ומשול. נתנו לנו את הזריקות כי רצו לצמצם ילודה, כדי שלא נתפתח, שלא נשכיל. אתיופי הוא חשוד עוד לפני שהוא נולד. הממסד רואה את האישה השחורה כפצצה שחורה מתקתקת, ואנחנו, הדור הצעיר, הולכים להתפוצץ באקדמיה, בהשכלה, בחינוך".

"לא משנה הצבע, לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה"

סמאין נולד וגדל בקריית גת במשפחה שעלתה מאתיופיה. "כשהמשפחה שלי רצתה לעלות לארץ הם עזבו הכל. בדרך לכאן אחות של אמא שלי מתה. היה מחסור במזון, במים. נשים נאנסו, אנשים נרצחו, מתו כתוצאה ממחלות. אמא שלי היא כל יכולה מבחינתי – לפני שנה היא סיימה תואר ראשון, פתחה עסק. אישה שכל מה שהיא רוצה היא משיגה. כשאני רואה שהממסד עושה דבר כזה לנשים זה מביא אותי לנקודת השבירה שלי. פה אני יוצא מהכלים".

התגובות לעבודה היו לא פשוטות. "אמרו לי שזה חזק מדי, עד כדי כך שזה כאב. פגעתי לאנשים במקומות שאולי שכחו שקיימים אצלם. אנשים שחושבים שהגזענות נעלמה, או כאלו שלא יודעים שהם גזענים. אנשים שחשבו ששחור הוא פסול בגלל המחאה האחרונה, עם האלימות שהייתה בהפגנות. הם לא יודעים איזו דרך עברנו. הם חושבים שאנחנו סתם כועסים. המחאה לא הפכה לאנרכיה, כמו שאמרו בתקשורת. זו אנרכיה שהפכה למחאה".
סמאין מספר על אפליה בכל צומת בחייו: בצבא, בקריירה וגם סתם בחיי היום יום. פעם אחת, לדוגמא, שוטרים חשדו במשפחתו פשוט כי הבית שלהם בקריית גת היה "יפה מדי". "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי עם שני אחים של אמא שלי מהבית. קפצו עלינו שני בלשים ושאלו אותנו מה אנחנו עושים פה. פעם יצאת מהבית שלך ושאלו מה את עושה פה? זה לא סביר שאדם שחור יהיה באזור של וילות?".

"הנרקומנים הפכו להיות חלק מההוויי"

נושא נוסף שמעסיק את סמאין הוא המצוקה שחווים מחוסרי הבית והמכורים לסמים בעיר. "אני בתל אביב כבר שש שנים. בשלוש השנים האחרונות ראיתי הרבה אנשים שאני מכיר, מהבית או מפה, מתהלכים יחפים בתחנה המרכזית. בחורה שאני זוכר מלאת חיים ומטופחת פתאום מסתובבת עם שיער גזור, קרוע, רגליים שחורות, מבקשת כסף בצמתים".

סמאין הגיע למקומות הקבועים בהם ישנים המכורים מחוסרי הבית וריסס כתובת גרפיטי "כאן גר ____". הוא כתב את השמות שלהם, הכין להם מעין שילוט זמני שאולי יזכיר להם את החדר שהיה להם, יעורר תחושת אינטימיות ומרחב אישי לרגע בתוך חיי הרחוב. "כולנו ערים לתופעה של נרקומנים בתל אביב, אבל זה הפך להיות חלק מההווי. אתה יוצא לברקפסט, יש שם את האנשים הקבועים שמבקשים ממך כסף. זה כמו חבר, 'יאללה קח אח שלי, בהצלחה'. ראיתי השבוע נרקומנית שהורידה את המכנסיים באמצע הכביש, השתינה, והתחילה לבכות, ורק אז אנשים התייחסו אליה. למה עיריית תל אביב, שמתהדרת באפליקציה שיכולה להגיע ולרוקן פח זבל תוך שעה, לא משקיעה בלמצוא להם בית?".

הנושא בוער בסמאין, וכרגע הוא מתכנן פרויקט אופנה בו נרקומנים ידגמנו קולקציה שכל ההכנסות ממנה יעברו לתרומה. בינתיים הוא מנסה לעזור. "ברכבת ההגנה יש חבורת מכורים שמעשנים נייס גאי עם באנגים. מספר פעמים התקשרתי למשטרה והכוונתי אותם למקום כדי שיפנו אותם, וגם את זה לא עשו. נוח להם שישארו שם. עוד מעט חורף, איפה הם יהיו?".

• הבועה
• עירוני
• נשים
• גרפיטי
• הומלסים
• מחאת יוצאי אתיופיה

• Facebook
• Twitter
• Email

• אמנות
• גרפיטי
• אירועים בחינם