זוכרים איך במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הבריתכל הוליווד התגייסה לתמוך בקאמלה האריסולהסביר כמה מסוכן דונלד טראמפ ואיזה אסון יהיה אם הוא ייבחר? אז תשכחו מהכל, כי מאז השבעתו השנייה של הנשיא התקפלה הוליווד כמו אוריגמי והפכה לכלבלבו השקט והכנוע של טראמפ, כולל פיטורים שרירותיים של כוכבים ואקזקיוטיבס בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, ועכשיו מתברר שהיא גם מתכוונת להפיק סרטים כבקשתו.

>> איך מארוול הצליחו סוף סוף לא לפשל את "ארבעת המופלאים"
>> אדייייי: דירוג 10 הסרטים הכי טובים בקריירה של אדי מרפי

במהלך סוף השבוע יצאו בארצות הברית דיווחים לפיהם הנשיא מעוניין לראות סרט נוסף בסדרת "שעת שיא" (Rush Hour) עם ג'קי צ'אן וכריס טאקר, ואף שוחח על כך עם התומך הבכיר שלו (ושל בנימין נתניהו), לארי אליסון, מיליארדר ההייטק שרכש לאחרונה את פרמאונט עבור בנו. יומיים אחר כך כבר פרסם אתר חדשות התעשייה "דדליין" שבפרמאונט נתנו אור ירוק להפקת "שעת שיא 4" בהסכם מיוחד בין תאגיד הענק לבין תאגיד האחים וורנר-דיסקברי שמחזיק בזכויות על פרנצ'ייז הקומדיה-אקשן הפופולרי.

כאן זה נהיה באמת מעניין, כי על פי הדיווחים מי שאמור לביים את הסרט החדש הוא ברט רטנר, במאי הטרילוגיה המקורית ומי שלא ביים סרט בהוליווד מאז 2014 ואחרי שהואשם על ידי נשים רבות בהטרדות ותקיפות מיניות מסוגים שונים. מה שראטנר כן עשה זה לעלות לישראל כיהודי, להסתחבק עם יאיר נתניהו והמיליארדר ג'יימס פאקר ולביים לאחרונה סרט דוקו מפרגן על מלאניה טראמפ שיעלה בינואר הקרוב באמזון פריים. ג'ף בזוס, עוד מולטי-מיליארדר שעומד בתור כדי ללקק את בהנותיו של טראמפ, רכש את הסרט לשידור ב-40 מיליון דולר, כי מה זה כמה עשרות מיליוני דולרים בשביל יחסי הון-שלטון טובים.

במקביל, פרמאונט גם הגישה הצעת רכישה על וורנר-דיסקברי, בדרכה להפוך לתאגיד הבידור הגדול בעולם, וההסכם הזריז ביניהם לגבי הפקת והפצת "שעת שיא 4" מסמן את הלהיטות של כל הצדדים לשמח את הדיקטטור האמריקאי שבדרך. בתקשורת האמריקאית מציינים כי התערבותו הישירה של טראמפ היא שהובילה לתחייתו של המותג, אך למרות זאת אין וודאות מלאה כי הסרט אכן יופק בסופו של דבר, ולו מהסיבה שג'קי צ'אן כבר בן 71 ואינו בנוי לתצוגות הפיזיות שהיו חלק מרכזי מהכיף בטרילוגיה המקורית, ואילו כריס טאקר לא הוביל סרט בתפקיד ראשי מאז 2007. אם חשבתם שכרגע הוליווד מוציאה בעיקר סיקוולים גרועים, חכו חכו מה טראמפ מתכנן לה.

• המסך
• דונלד טראמפ
• הוליווד
• אקשן
• פרמאונט+

בזמן שאנחנו עסוקים בעיקר בעצמנו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ דואג ללא מעט כותרות ואירועים מעוררי מחלוקת. מי שעוקב אחר השערורייה התורנית יודע שטראמפ, בדרכים עקלקלות וספק חוקיות, שלח את ידיו לעבר לוח השידורים של רשת CBS, השייכת לפרמאונט, ועל פניו נראה כי דרך תביעה חסרת ביסוס ואיום במניעת מיזוג של חברת האם – טראמפ דאג להשתיק מבקרים נוקשים, לרבות ביטול תוכנית האירוח הפופולרית של סטיבן קולבר. אך עכשיו שחקנית נוספת נכנסת למגרש, תוכנית האנימציה הסאטירית "סאות' פארק", שחזרה לעונתה ה-27 במלא העוצמה, עם מתקפה ישירה ומתריסה כנגד טראמפ.

זה מתחיל, איך לא, עם קרטמן, שמתעורר לגלות שבשל קיצוץ בתקצוב תחנת הרדיו הציבורית האהובה עליו NPR, הוא לא יהנה מהתוכנית האהובה עליו שהיא "לסביות ויהודים מתלוננים על דברים" (תיאור לא רע לתחנה הליברלית). כשהוא מגיע לבית הספר הוא מגלה שגם החלל הקדוש הזה הופקע, ו-PC פרינסיפל, שבמשך 8 עונות ייצג את תרבות ה"Woke", עכשיו הפך למאמין ישו הדוק (פאוור כריסטן פרינסיפל), ובעיצומו של הליך הדתה קיצונית לבית הספר. כמה קיצונית? הוא מביא את ישו לבית הספר, שבירה בוטה של אחד הקונצנזוסים האחרונים באמריקה – הפרדת דת ומדינה.

אם בעבר טראמפ יוצג בסאות' פארק על ידי דמותו של מר גריסון, הפעם הנשיא מקבל דמות נפרדת משלו, עם קריצה לקלאסיקה סאות' פארקית – טראמפ החדש גס, מאויר עם תמונת פנים אמיתית של הנשיא וכמובן, מנהל מערכת יחסים עם השטן. בפעם האחרונה שראינו דמות שכזו זה היה לא אחר מסדאם חוסיין, אתם וודאי זוכרים. למעשה, טראמפ מוצג כמעט אחד לאחד (כולל מוזיקת הנושא) כפי שחוסיין הוצג בסרט "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר" (1999. כן, הרבה זמן עבר) – אותו סטייל אנימציה, אותו קול דיבוב, אותה התנהגות של דיקטטור מזרח תיכוני. כשהשטן אומר לטראמפ שהוא מזכיר לו אקס שהיה לו, הפאנץ' הופך למובהק.

גם אנשי העיר סאות' פארק מתייחסים לטראמפ כמו אלדיקטטור צעצוע במזרח התיכון, ואט אט הגופים שאמורים להגן על האזרח – הממסד, מערכת החינוך, עיתונאי תחקירים, מערכת המשפט – מתקפלת בפני הנשיא, שמא יתבע או יקשה את חייהם. ההשוואה לחוסיין היא קיצונית, אבל נועדה לתפקד כהתגרות בנשיא שעשה קריירה מלקרוא לאובמה חוסיין. וההתגרות הזו רק הולכת וגוברת ככל שהפרק מתקדם, עם אינספור בדיחות על איבר מינו של הנשיא, ובסיומו "תשדיר תמיכה בטראמפ" שכולו דיפ פייק משפיל ומקטין עד לדמות של זין קטנטן מדבר. כמה רחוק זה עוד ילך? כמה שטראמפ של המציאות יאפשר להם.

את המהלך של טריי פארקר ומאט סטון אפשר להבין יותר דרך קו העלילה של קרטמן, שבפרק הזה הופך מנבל לדמות מעט חשופה יותר – הילד השמן תמיד היה האנטגוניסט, וחי על התרסה ושנאה. אבל עכשיו, בעולם שבו כולם הפכו להיות קרטמן, הוא מרגיש חסר ייחוד ומעדיף למות. בחירה המעניינת, והמצחיקה שלו, לקחת את באטרס איתו מרגישה כמו דימוי למה שיוצרי סאות' פארק עושים לרשת פרמאונט – סוג של פעולת תגמול על ההתנהלות האיומה של חברת התקשורת הזו.

יום לפני עלייתו של הפרק הזה הוכרז כי סטון ופארקר הגיעו להסכם עם פרמאונט, שמספק להם חוזה על 50 פרקים בחמש השנים הבאות, בתמורה ל-1.5 מיליארד דולר. ההסכם הזה הגיע לאחר הליך משא ומתן ארוך ומייגע, במהלכו יוצרי סאות' פארק טענו כי אנשי פרמאונט הופכים את חייהם לסיוט, והלכה למעשה פוגעים בסדרה. העיקוב אף גרר דחייה של העונה החדשה בשבועיים. אבל מרגע שנחתם, בדיוק כמו קרטמן, גם יוצרי הסדרה מושיבים את סאות' פארק בכיסא הנוסע, ומכריזים ש"זאת ברית התאבדות". אם טראמפ יתבע את סאות' פארק או ידאג לביטולם, הם יקחו את פרמאונט איתם.הפרק הראשון של העונה מבהיר שהכפפות ירדו – ואין חוקים.

"זאת שנת 2025 ואין הרבה דברים לא חוקיים" אומרPC פרינסיפל לסטן, שמתרעם על הכנסת ישו לבית הספר בטענה שזה לא חוקי. וזו אכן רוח הדברים – בעידן שבו מתבטלות האשמות חמורות נגד נשיא ארה"ב רק כי הוא נבחר, בזמן שבו הוא יכול לדאוג לביטול של תוכנית המבקרת אותו, שבו החופש של מוסד עיתונאי כמו "60 דקות" מסונדל בגלל תביעה חסרת פשר – אין הרבה דברים לא חוקיים.זה התהליך שעובר העולם שלנו כרגע – הקצנה הולכת ומחריפה של הערכים. אנחנו מרגישים את זה על בשרנו במדינה, והעולם כולו חווה את זה מול טראמפ, שחזר בענק כשמולו אין אופוזיציה, רק אנשים שמפחדים מהטירוף שלו.

"סאות' פארק" מחליטה להיות האופוזיציה הזו, אבל זה לא מספיק, ובמהלך הפרק הם מכירים באפשרות שלא דמיונית שהוא ינסה להשתיק אותם. אם הפרק הזה מעיד משהו, הם מתכננים ללכת רחוק. ואם יש משהו אחד שברור לי מהפרק הבאמת משגע הזה, זה כמה חסרה בישראל בסאטירה בועטת. ל"ארץ נהדרת" בהחלט היו כמה הברקות, אבל זה מעט מדי ולבדם אי אפשר. בזמן שסאות' פארק מציגה את הזין הפצפון של טראמפ, כאן לכל היותר אפשר להתמקד בכתם הגדול של ביבי. סאות' פארקמסתכלת לנשיא בעיניים, ואומרת לו: "בוא יא בן זונה, תתבע אותי". וגם אם אנחנו כבר הותשנו מהמאבק המתמשך בארץ אוכלת יושביה, היא בהחלט נותנת השראה ועוזרת להרים את הראש, ולנסות להילחם בכל כוחנו.
"סאות' פארק", עונה 27, פרק 1

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סאות' פארק
• דונלד טראמפ
• סאטירה

המסורת הארוכה של שערוריות סאות' פארק החלה פחות או יותר עם לידתה, אי שם ב-1997, אבל השערוריה של עונתה ה-27 עוד עומדת להיכתב בספרי ההיסטוריה. זה התחיל, בשונה מבדרך כלל, עוד לפני תחילת העונה – לא נלאה בפרטים, אבל רק נגיד שפרמאונט+ לא היו מרוצים מתנאי חידוש החוזה מול יוצרי הסדרה טריי פארקר ומאט סטון, מה שהוביל לדחיית תאריך עליית הסדרה בכשבועיים. אמש, אחרי שפארקר וסטון קיבלו את החוזה שרצו, הפרק הראשון לעונה עלתה, וגילינו שהשערוריה רק מתחילה, ומאז כולנו רק מחכים שנשיא ארה"ב יפנה 20 דקות מזמנו כדי לצפות בפרק.
>>"סורי, בייבי": סרט עתיר ניואנסים והומור, זו עוד פנינה מבית A24
>>"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

הסדרה על ארבעת הילדים והעיירה הקולורדואית השקטה מעולם לא היתה מעודנת בסאטירה שלהם, ותמיד העדיפו את הבוטה על פני הניואנסי, תוך שליחת חצים חדים לעבר כל מי שבעיניהם מציג צביעות, ריקבון מוסרי או הרס תרבותי – אך בפרק הזה, שנקרא "הדרשה על ההר", הם חצו את הגבולות של עצמם. הפרק מתמקד, איך לא, בשינויים הקיצוניים שעברו על ארה"ב מאז בחירתו השנייה של טראמפ, ומציג לראשונה את דמותו של הנשיא כפי שהוא – בלי השוואות למר גריסון, בלי התחמקויות מתחכמות. והוא, לפי יוצרי סאות' פארק לפחות, דיקטטור מזרח תיכוני שמזכיר את סדאם חוסיין, שוכב עם השטן, מסתיר את קשריו לפדופיל ג'פרי אפשטיין ובעל זין קטן באופן קיצוני. מילים (ואיורים, ו-AI) שלהם, לא שלנו.

לשם הבעיטה הפומבית במבושיו של טראמפ, בסאות' פארק החזירו שתי דמויות אייקוניות מהסדרה שנעלמו מהעונות המאוחרות, השטן וישו, שחוזרים כל אחד למקומו החדש – מיטתו של טראמפ ובתי הספר, בהתאמה. גם קרטמן מתמודד עם משבר אקזסטנציאליסטי ברגע שהוא מבין שתרבות ה-Woke מתה, ועכשיו "כולם שונאים את היהודים, כולם סבבה עם שימוש בקללות לגייז", מה שאומר שכולם קרטמן, אז מי הוא? לקינוח הם גם עוקצים את חברת פרמאונט עצמה (שכאמור, היתה נעולה במשא ומתן חוזי מולם) על הפחדנות מול טראמפ, וההתקפלות מולו בנושא "60 דקות", כמו גם השוחד הברור של ביטול תוכניתו של סטיבן קולבר. לא יכלנו לבקש פתיחת עונה יותר בועטת מזו, והמון זמן לא חיכינו לפרקי סאות' פארק הבאים כמו עכשיו.
"סאות' פארק", עונה 27, בקומדי סנטרל ופרמאונט+

• מה רואים הלילה
• המסך
• סאות' פארק
• דונלד טראמפ
• סאטירה

כבר חודשיים מאז שעצרנו את העסקה הקודמת, אנשים פה מתהלכים בכבדות עצומה. אי אפשר לנשום זה כבר אנדרסטייטמנט למצב שבו נמצאים אזרחיות ואזרחי המדינה אחרי כמעט שנתיים של מלחמה. ופתאום ברגע אחד, מגיעה הודעה ככה סתם, בערב רגיל, שמשחררים חטוף. עידן אלכסנדר, חייל בודד שעלה לארץ מארצות הברית כדי להתגייס. למה דווקא הוא? כי יש לו אזרחות אמריקאית.

>> החינוך הממלכתי בסכנה: אג'נדה משיחית בדרך לתוכנית הלימודים
>> מה יש לצחוק: איך ההומור הישראלי שרד את המלחמה? בקושי

הלב לא ידע את נפשו. לשמוח? כמובן. חטוף משתחרר, בחור צעיר ששרד 584 ימים בשבי חמאס, חייל שיצא להגן עלינו ועל המדינה שלנו ונחטף בעת מילוי תפקידו, חוזר הביתה. אין דבר מרגש יותר, משמח יותר, מעורר תקווה יותר. חתיכת עור קטנה וחדשה על הפצע הפתוח של כולנו שאולי תעזור לו להגליד. ובמקביל דקירות הכאב הקשות: עוד 58 נשים ואנשים שם. עוד 58 משפחות שגורל יקיריהן לא ידוע, והן לא מקבלות תשובות, לא מקבלות מידע חדש, שום כיוון דרך. למה? כי אין להן דרכון זר. כי הילדים שלהן, הבעלים שלהן, הבנות שלהם, הבנים שלהם "רק" ישראלים. והכל קורה פתאום ומעל הראש שלנו.

מה זה אומר עלינו? איזה אנשים הפכנו להיות?
כאלה שמקדשים מוות על פני חיים.
כאלה שמקדשים כיבוש שטח על פני חיים.
כאלה שמעדיפים כוח על פני הצלת חיים.
כאלה שתאבי נקמה על פני הצלת חיים.

אי אפשר להכיל את הקלות הבלתי נסבלת של השחרור הזה. כמה פשוט זה לסיים כאן את המלחמה הזאת, כמה פשוט זה ליצור מציאות אחרת. אם אפשר לעשות את זה כך, זה פשוט. לא קל, אבל פשוט. צריך לדבר, צריך לשבת לשולחן המשא ומתן ובעיקר צריך לרצות את זה. לרצות להציל, לרצות להגן, לרצות להשיב את הביטחון, לרצות להשיב את החופש, לרצות לאפשר לנו, אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל לחזור לנשום, ולאחים שלנו לשוב לחיים.

שום דבר מכל אלה לא באינטרסים של הממשלה הזאת. בגלל זה הכל תקוע. עד שמגיעה "יד אלוהים" כתומה בשם דונאלד טראמפ ומכתיבה מדיניות אחרת. בחיים לא האמנתי שהוא יהיה האיש שיציל אותנו מעצמנו. ובאיזשהו אופן, כרגע, הוא אכן האיש. הלוואי שימשיך לדחוף, שימשיך ללחוץ, שימשיך לקחת את הכוח מממשלת הדמים הזאת. שכולם יחזרו עכשיו, באמת עכשיו, כי הוא פתח לנו את הצוהר.

מי היה מאמין שיהיה קל כל כך לכבול אותם וקשה כל כך לשחרר אותם, והכל על האדמה שלנו. בבית שלנו. לא אפסיק להיאבק עד שכולם יחזרו, עד שנעיף הביתה את המקריבים והמפקירים ונתקן את המדינה. כדי ששחרורו של חטוף לא יהיה כה בלתי נסבל בקלותו, אלא המובן מאליו.
>> כלנית שרון היא מנכ"לית שותפה בתנועת המחאה האמנותית"החזית הוורודה"

השמחה בכיכר החטופים עם העברתו של עידן אלכסנדר לידי ישראל:

• טור דעה
• כיכר החטופים
• מחדל נתניהו
• דונלד טראמפ

>> "בורגהר קינג" הוא עיבוד בימתי של אריאל נ. וולף על פי מחזה מאת אלפרידה ילינק, זוכת הנובל, הכתוב כמונולוג ארוך על הקשר שבין היחיד לשליט. המחזה נכתב בשנת 2017 עם עליית טראמפ לשלטון, כתגובה להידרדרות החברה המערבית. הבחירות האחרונות בארצות הברית, המלך המקומי שלנו, ולא מעט מלכים ברחבי הגלובוס של ימינו, מקפצים בין המילים של ילינק גם בשנת 2024. זוהי בכורה ישראלית לטקסט של ילינק, המוצג לראשונה בעברית. הופעות הבכורה בסופ"ש הבא בתיאטרון תמונע (15.2-14.2),עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> נדב הולנדר מודה לדני סנדרסון על השירים שהדביקו אותו לגיטרה
>> וורקינג קלאס הירו: בואו לראות אנשים אחרים עובדים בתל אביב

לקראת משבר גיל הארבעים הקלאסי חזרו אליי זיכרונות משנות הנעורים, שנות התשעים של המאה הקודמת. כנער מתבגר של שנים אלו עוצבתי במודלים אמריקאיים. בוורלי הילס, מוסיקת פופ, מכנסי באגיז ו-MTV. דימויים של עושר ושפע כלכלי, שאינם תואמים בהכרח את מציאות חייך, ליוו את הדור שלי בשנים שלאחר רצח רבין והתערבבו לכדי עיסה ישרא-אמריקאית המעצבת נוער לקראת גיוסו לצבא. אמריקה החופשית שלאחר המלחמה הקרה, אמריקה המתפרצת עם מהפכת התקשורת והמדיה, פעמה במחוזותינו. כלכלה של יזמות והייטק, הסכמי אוסלו, האנגלוז מהאינטרנט שהפיח בשפתנו עולם חסר גבולות וכמובן הטלוויזיה המסחרית.

זיכרונות הנוסטלגיה האלה, שאכן אינם משקפים בהכרח את המציאות של אותן השנים באזורנו – ואולי אפילו להיפך, מדגישים את המלאכותיות שבהן – הם תוצר של מהלכים פוליטיים כלכליים וחברתיים שהתרחשו בישראל ובעולם. והנה בזמן קצר במונחים היסטוריים, העולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השנייה – העולם שאני זוכר משנות ה-90' – הגיע לנקודת הרתיחה. נדמה ששינה את כיוון מסלולו, ואולי בעצם תמיד צעד לאותו הכיוון ממש. לכיוון הישן והמוכר, ימינה אל הדרך הפופוליסטית ו"המלכותית" באופן חשוף וחסר בושה. כך גם מעצמת העולם החופשי "מהסרטים", ומדינתנו הים תיכונית רוויות הקונפליקטים והטראומות, צועדות באימה גרוטסקית באותה הדרך ממש.

מעניין שעם עליית טראמפ לשלטון בשנת 2017 (נקודת ציון משמעותית בדרך המלכותית, כשיזם הנדל"ן וכוכב הריאליטי הוכתר על ידי העולם המערבי), טקסט חריף וגועש יצרים המגיב למהלכים הפוליטיים וחברתיים בעולם, הגיע דווקא מאוסטריה. ואולי דווקא משום שההיסטוריה צרבה את תודעת המקום, אותו מקום ממש יכול להוליד תגובת נגד למהלכים המרמזים שלמעשה מאז ועד היום – כלום לא השתנה.

הסופרת האוסטרית זוכת פרס הנובל אלפרידה ילינק כתבה את הטקסט כאקט חריף של תגובה מיידית. ילינק, שאביה היה יהודי וידועה כמבקרת הגדולה של אוסטריה על חלקה ביצירת ההיסטוריה של המאה הקודמת, מגיבה תדיר למשברים של התקופה ולתופעות חברתיות, אך כאן אין ספק שהלהט, עם שינויה של המעצמה הגדולה של המערב, גרם לתגובה להיות כהתפרצות גועשת של תחושות כואבות ויצריות על מבנה ותפקוד העולם בו אנו חיים. הכתרת המנהיג הכתום, כמו בסרט מצויר (כשציוץ אחד מעוור ומסתיר מהלכים תת קרקעיים), מסמלת ציון דרך סימבולי בדרך המלכותית מלאת נורות האזהרה.

זהו טקסט הנע בין טרגדיה של ימינו לגרוטסקה טלוויזיונית, בין פופ לטראש אמריקאי, חוצה כלכלה, חברה ופוליטיקה, מנסה לפצח את המקום בזמן אליו הגענו, בו קבוצות קיצוניות ופופוליסטיות מחזיקות בסדר היום של חיינו. ילינק מעלה שאלות נוקבות שתפסו אותי מיד בקריאה ראשונה, שאלות שיש להישיר אליהן מבט, גם אם קשה ומפוכח, במציאות של חיינו בישראל. היא מפנה לא מעט חיצי האשמה כלפי עצמה וכנגד האופוזיציה המשפשפת את עיניה העיוורות. היא מפרקת ומבטלת את כוחן של המילים, ומתארת אותן ככלי נשק שעבר לידיים הלא נכונות. כעת הנשק הזה מופנה כלפי העולם כולו, בעוד השותקים נותנים יד בשתיקתם.

ילינק מתעסקת במילים בקנאות לשונית וחושפת באמצעותן קלישאות חברתיות באופן סרקסטי ופרובוקטיבי. מילותיה הן חומר פוליטי. אך מתי נזהה את הרגע בו המילים שלנו איבדו מכוחן, וכוחות אחרים, אפלים, משתמשים בהן? מתי נזהה את הרגע בו לא נוכל עוד להשתמש במילים? והאם יהיה זה כבר מאוחר מדי. העלאת הטקסט של ילינק, לראשונה בתיאטרון תמונע בתל אביב, מרמזת שהנבואה טרם התממשה במלואה והמילים נאמרות. אך נורת האזהרה נוצצת ובוהקת בתיאטרון המקומי ומרמזת שאנחנו קרובים לשם יותר מאי פעם.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• דונלד טראמפ
• דמוקרטיה