בקצה הצפוני של יפו, ברחוב אליזבט ברגר, ניצב בניין חדיש ומשופץ, לבן, בוהק ומעוצב. העירייה השקיעה בו 36 מיליון שקלים והוא נראה נהדר מבחוץ ומבפנים. הוא תוכן ועוצב על ידי האדריכל יואב מסר והוא נראה כמו מלון בוטיק. אבל המבנה המדונדש הזה הוא למעשה גגון חדש לדרי רחוב שהוקם בשיתוף עמותת לשובע, בשיתוף קרן תל אביב ובתרומת הקרן לידידות. ועם כל היופי הזה, כנראה שהוא רחוק מלהיות מספיק כדי לתת מענה לבעיותיהם של דרי הרחוב בעיר.

הגגון החדש, הקרוי על שמו של מייסד הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, אמור על פי העירייה לתת "מענה לדרי הרחוב המכורים החיים בתל אביב-יפו ויהווה בית מחסה מרווח, בטוח, תיקני, מכובד ומכבד שיספק לדייריו: מיטה, מזון, רחצה, כביסה, לוקר לאחסון חפצים והפנייה לטיפול רפואי". אלא שעל פי נתוני העירייה, בתל אביב-יפו ישנם כ-1,100 דרי רחוב המטופלים ביחידה לדרי רחוב של מינהל השירותים החברתיים של העירייה, בעוד בגגון 19 חדרי לינה שיכולים לאכלס 144 דיירים בו זמנית בלבד.

השוהים בגגון יכולים להיכנס כל יום החל מהשעה 15:00 בצהרים ולשהות בו עד למחרת היום בשעה 09:00. כל דייר הנכנס מקבל מיטה, מצעים, מגבת ומגירה עם מנעול לשמור את חפציו. על פי העירייה אמורים דרי הרחוב לצאת בבוקר לעמל יומם ולפגישות עם עו"סים, סידורים וניסיונות השגת עבודה, אך על פי גורמים בתחום הרווחה הגגון אינו מציע להם אפשרויות שיקום וטיפול נרחבות ומהווה בפועל פתרון חלקי ביותר לחלק קטן מדרי הרחוב בעיר.

בשלב זה מתוכנן הגגון מתוכנן לתת מענה לגברים בלבד. לכל 2 חדרים מוצמד חדר מקלחת ושירותים. במבנה מטבח וחדר אוכל המכיל עד 60 סועדים, מרפסות גג למפגשים ופעילות וכן 2 חדרי סדנאות בהם השוהים יכולים לשחק משחקי קופסא או קלפים, לקרוא ספרים או לגלוש באינטרנט וליהנות מנוף ישיר אל הים. עוד בגגון, חצר כניסה, חצר פנימית וחזית ציבורית לכיכר. בנוסף, בגגון תשהה עובדת סוציאלית מטעם העירייה שתוכל להציע ולהפנות את השוהים לטיפול המתאים.

"עיריית תל אביב-יפו הקימה את הגגון כחלק מתפיסת עולם ברורה שעל פיה כל אדם באשר הוא אדם – יש לו זכויות והוא ראוי להתייחסות ולטיפול", אמר ראש העיר רון חולדאי בהצהרה לתקשורת, "לכן היה לנו חשוב שלא יהיו בגגון רק מיטות להניח עליהן את הראש, אלא גם חללים המיועדים להפגה והעשרה, לצפייה בטלוויזיה, לקריאת ספרים ולפעילות קבוצתית". אלא שמעבר למבנה החדש והנאה, שמטרתו היא "מתן קורת גג לדרי רחוב תוך שמירה על ערך כבוד האדם" (ובה הוא בהחלט עומד ברמה האסתטית), נראה שהדרך לטיפול בבעיותיהם של דרי רחוב בתל אביב עוד ארוכה מאוד.

• הבועה
• יפו
• דרי רחוב
• עיריית תל אביב
• ❤ תל אביב

מבלי ששמתם לב, היא מנסה לשנות את הרחובות שלנו: הפעילה רוני לי סנה מריצה בימים אלה קמפיין מימון המונים לצורך הקמת מערך רפואה לחסרי הבית, בשיתוף עמותת 'מגרש ביתי' העוסקת בשילוב חסרי הבית בחברה. היא בת-35, בעלת תואר שני בפיתוח קהילות בינלאומי ועובדת סוציאלית, ובזמן שאנחנו מבלים במסעדות – היא לקחה על עצמה פרויקט שהמדינה והעירייה מתקשות לספק לו מענה כבר שנים.

מעל ל-3,400 חסרי בית מוכרים יש בישראל, רובם המוחלט מתרכז בתל אביב. הרשויות מעריכות שישנם כמה מאות נוספים שלא מדווחים. בשיתוף עמותת לשובע, עיריית תל אביב מספקת מענה מגורים, תחת מערך ״גגונים״ אותו חקרה רונה לי לעומק בשנה האחרונה. העבודה עם חסרי הבית גרמה לה להבין שמכל הצרכים הדוחקים – הצורך הרפואי הוא בין אלו שלא מקבלים מענה ראוי. חסרי בית אמנם מבוטחים תחת מטרית ביטוח הבריאות הממלכתי, אך צוותי קופת חולים לא מוכשרים לעבודה אתם.

כך למשל, לעתים קרובות הם מקבלים יחס משפיל במרפאות, וברמות הבסיסיות ביותר לרובם אין כרטיס קופה מסודר לתת, וגם אין אפשרות לבדוק תוצאות של בדיקות באתר ובאפליקציה, מה שמקשה עליהם מאוד לקבל טיפול ראוי. בנוסף לכך חלקם חוששים מכניסה למרפאות בקהילה ולכן מוצאים את עצמם לעתים קרובות מגיעים למיון כשכבר מאוחר מדי.

״יש הרבה עמותות״, אומרת לי סנה, ״אבל אף אחד לא נותן שירות וכלים רפואיים כפי שאנחנו רוצים לתת. למשל מרפאת לוינסקי זה מיזם מדהים, אבל הם הם נותנים שירות למי שעוסקות ועוסקים ישירות בזנות. יש ואקום שלא ניתן לו מענה ולשם אנחנו נכנסים. אנחנו נגיע בצוותים של ארבעה – רופאות, פרמדיק ועו״סית. אנחנו מתייחסים לרפואת רחוב במובן העמוק של המילה ואנחנו נצא לסייר עם תיק עם ציוד על הגב ונעניק טיפול רפואי ראשוני למצבים שאחרת יכולים להסתבך ולהפוך למסכני חיים. כי ברחוב כל חתך פשוט יכול להזדהם. אנחנו מקווים שבנוסף לטיפול הרפואי נהווה גם גשר בין חסרי הבית לקהילה ונתווך להם שירותים שמגיעים להם״.

בישראל כמו בישראל התשובות מגיעות מהשטח. המגזר השלישי מתריע ומציף צורך, אוסף מידע ובונה תשתיות ראשוניות – ואז לפעמים השלטונות מתערבים. ״מאז שהתחלנו את קמפיין מימון הממונים קבלנו פניות מיותר מ-50 נשים ואנשי רפואה שרוצים לצאת איתנו לרחוב, אבל אנחנו חייבים לגייס כסף עבור ביטוח מקצועי לרופאים, ציוד רפואי מתכלה ושאינו מתכלה כמו מד לחץ דם, מדחומים, חבישות וגם תוכנה לניהול תיקים רפואיים כדי לנהל את המידע ברמת חיסיון נאותה וגם כדי שאף חסר בית לא ימות יותר אלמוני. זה גם יוריד עומס מהמערכת, כי טיפול ראשוני הם יקבלו ברחוב והרבה מצבים קיצוניים שהם מגיעים אליהם ימנעו״.

מה היית רוצה שמי שקורא את הכתבה יעשה?
״יתרום לקמפיין מימון ההמונים כמובן״, היא צוחקת, אבל בעיקר הייתי שמחה שתזכרו שבריאות זאת זכות אדם בסיסית. כשאתם נכנסים הביתה וסוגרים את הדלת – הם עדיין שם בחוץ״.
לתמיכה בקמפיין

• הבועה
• מרפאת לוינסקי
• דרי רחוב
• רפואה
• הומלסים
• חסרי בית

• Facebook
• Twitter
• Email

לאחרונה מזהירים מאמרים ופוסטים מתלהמים בפייסבוק ממצב של "אדם לאדם זאב", וקובעים כי בהלת הקורונה משסה את הישראלים זה בזו, אבל נראה שלמציאות מתחשק להוכיח אחרת, ודווקא בימים טרופים אלה יש מי שבוחר לא רק לעשות לביתו. אלה שבכל זאת מעיזים לצאת מהבית אולי הבחינו בשלטים שנתלו באיזור שכונת פלורנטין ועודדו תושבים שהבחינו בדרי רחוב מסתובבים להתקשר למספר טלפון שצוין בתחתית המודעה, כדי שניתן יהיה לדאוג להם לערכת חיטוי ומקלחת, עליה חתוםעמוד הפייסבוק "אנשים למען אנשים שקופים".

מאחורי היוזמה עומד אופיר אמינוב, המנהל את עמותת 'קורת גג' – "עמותה פרטית ללא סיוע של המדינה או הרשויות העירוניות", הוא מדגיש – אשר פתחה לפני כשלושה חודשים הוסטל למחוסרי דיור ברחוב הגדוד העברי שבדרום העיר.

אמינוב מפעיל את המקום בהתנדבות מלאה, ובאמצעות קצת עזרה מחברים שתורמים או מתנדבים גם הם, ומשכן קרוב ל 100 איש במבנה שהוא שוכר לשם כך. "אלה אנשים שהוצאנו מחדרי מדרגות, מכניסות לבניינים ומהרחובות", הוא מספר, "במקום להתקשר לפיקוח או לעירייה, התושבים התחילו להתקשר אלינו כשדר רחוב כלשהו הפריע להם. אצלנו הם מקבלים מיטה, מקלחת חמה, ארוחות, בגדים. המדיניות היא דלת פתוחה, המטרה שלי היא לא לשנות אף אחד, אני לא שולח למרכזי גמילה, ואף אחד לא חייב להיות אצלנו 24/7 או לישון פה כל לילה. מי שבא לו לבוא וסתם להתקלח או להיזרק כמה שעות אפילו באמצע הלילה, יש לו כאן בית".

לנוכח המשבר הנוכחי נקט אמינוב באמצעים שינסו להבטיח את בריאותם של אוכלוסית מחוסרי הדיור בעיר, וחילק ערכות חיטוי לבאי ההוסטל ולדרים נוספים שפגש ברחוב. תליית השלטים היא צעד נוסף בדאגה כללית לבריאות הציבור. "מי שברחוב חשוף יותר ויכול להידבק הרבה יותר בקלות ולהדביק הרבה יותר בקלות, אז עדיף שיהיה אצלנו", הוא קובע, "המטרה היא שאנשים יתקשרו לדווח על דרי רחוב ואנחנו נצא לשטח כדי ליצור איתם אמון ולנסות להביא אותם למרכז כדי שיתקלחו, יחליפו לבגדים חדשים ויקבלו איזה הסבר בכל הנושא של היגיינה בתקופה הזו. קיבלנו הנחיות ממשרד הבריאות ומהמחלקה לדרי רחוב של העירייה, וזו גם המדיניות שלהם".

• הבועה
• דרי רחוב
• דרום העיר
• קורונה

תשע וחצי בערב. על ספסלי אבן ברחבת הכניסה המוארת של מגדלי רובינשטיין בו שוכנת הנהלת בנק הפועלים מתבצעת עסקת סמים שנקטעת על ידי פקחי העירייה, אחת מיני רבות המתבצעות באין מפריע בכל רגע נתון באזור נווה שאנן. בעודי בוהה במתרחש, אבנר כבל מפנה את תשומת לבי לנערה צעירה בחליפת טרנינג סגולה שחצתה את הכביש במהירות.

"תראה מה זה, בקושי נערה". במבט ראשון, היא נראית נורמטיבית לגמרי. בגדיה נקיים, שיערה ארוך ומלא, גופה בריא. אני שואל את אבנר אם הוא בטוח שהיא משתמשת. "ברור, אתה לא רואה איך היא הולכת? היא כולה מסוממת". מבט נוסף מבהיר את מצבה: היא מתנדנדת מצד לצד בצעדים מגושמים ומהירים, מסובבת את ראשה בתזזיתיות, פלאפון בידה הרוטטת. היא חדשה כאן. בת 17. גג 18. אני שואל את אבנר מה הוא יכול לעשות לגביה והוא עונה במלנכוליות ש"כרגע אין לי מה לעשות. במצב כזה אני משתדל לא לכפות את עצמי על האנשים כדי לא להבהיל אותם. זה תהליך של יצירת נוחות, עוד לפני אמון אפילו".

אבנר שולף מהארנק תמונת פספורט מלפני 28 שנה. קשה להאמין שזהו אותו אדם. התמונה דהויה כמעט כפי שהוא היה: כחוש, עצמות לחייו בולטות ועיניו חלולות. האדם מולי במעיל עור הוא קאובוי של חוצות, שרירי, חד ומלא חיים. "אני מסתובב עם תמונה שלי בארנק מהתקופה שהייתי משתמש כדי להראות להם שפעם הייתי כמוהם". אני אומר לאבנר שכמו ששוטר מציג תעודה, לו יש את התמונה הזו. הוא מחייך אליי, "איזה קטע, פתאום אני קולט שהתמונה הזו צולמה ממש כאן, איפה שנמצאת היום תחנת המשטרה". בינתיים הנערה נעלמה, אבל אבנר סימן אותה. בפעם הבאה הוא כבר ייגש בזהירות לדבר איתה.

הגורמים להחמרה במצב בדרום: מתדון ונדל"ן

כבר עשורים רבים ששכונות דרום תל אביב סובלות מזנות, סמים ופשיעה ברחובותיהן. בחודשים האחרונים כמות נפגעי הסמים גדלה והתפשטה אל שכונת פלורנטין המתברגנת ולפאתי דרום אלנבי. יש מספר השערות לגבי החמרת המצב: מלבד תחנת חלוקת המתדון ברחוב הרכבת שבנווה שאנן, נפתחה תחנת חלוקה ברחוב המסגר המשרתת את כל מכורי גוש דן שגרמה לריכוז גבוה של מכורים בעיר. בנוסף, הריסת שביל עכו שהיווה אוטונומיה לסחר ולשימוש כחלק משיפוץ מסיבי של מתחם התחנה הישנה וכניסתם של כרישי נדל"ן לנווה שאנן, פלטו את המכורים והסוחרים לתור אחר פינות חשוכות יותר.

מאז, יותר ויותר חדרי מדרגות נטולי קודן וחצרות אחוריות חשוכות בפלורנטין הפכו אידיאליות עבור המשתמשים. בחודש האחרון נפתחה קבוצת הפייסבוק "דרום תל אביב בקריז" הקוראת לעירייה ולמשרדי הממשלה לטפל בבעיה, או לפחות להזיז אותה הצדה, למקום אחר. בעקבות הבעירה בשטח הצטרפתי לסיור עם אבנר כבל, מנהל ומייסד תוכנית "צעד ראשון" של הרשות למלחמה בסמים, הפועלת תחת המשרד לביטחון פנים.

"הכי כואב לי הנושא של נשים בזנות, הדברים שהן עוברות פה ברחוב. הן בפוסט טראומה. הן מתחילות להתנקות והכל מתחיל לצוף, התעללויות מיניות מהילדות, דברים איומים"

אבנר, 56, מכור נקי כבר מעל ל־25 שנה ובעל תואר ראשון במדעי הרוח והחברה ובקרימינולוגיה, התבקש ב־2007 על ידי הרשות למלחמה בסמים להקים את המרכז בגולומב 53. מטרתו לתת מענה מיידי לדרי רחוב, מכורים לסמים ועובדות בזנות, ולאפשר הפנייה מהירה אל מרכזי שיקום וגמילה במינימום בירוקרטיה.

"מאז 2007 הפניתי מעל ל־6,000 מכורים למרכזי גמילה", הוא מספר. "אבל הבנו שיש בעיה נוספת: אלו שברחובות מדביקים זה את זה במחלות. לכן הקמנו את תוכנית יזהר: בימים ראשון וחמישי יכולים המשתמשים להגיע לכאן ולקבל קונדומים, מזרקים ומחטים נקיים והם מביאים את הישנים להשמדה. ככה הצלחנו לצמצם את ההדבקות. הייתה תקופה שאנשים נדבקו פה באיידס בצורה מטורפת".

להיגמל מסמים קל יותר מלהיגמל מהרחוב

בפינת הרחובות הגליל והשומרון חונה ניידת, על ידה עומדים שוטרים ומתשאלים נרקומן מבוגר. "אני מכיר את הבנאדם הזה, הוא ישב איתי במעצר לפני 35 שנה, כואב הלב". נדמה שאבנר מכיר כאן את כולם וכולם מכירים את אבנר. בעלי עסקים, שוטרים, נרקומנים ועובדות בזנות. אנחנו ממשיכים ללכת ומולנו עוברת נ' בדרכה להיכנס לבניין, מעליו השלט "סרטים למבוגרים". אבנר קורא לה, "מה נשמע נ'? הרבה זמן לא באת למרכז, הכל בסדר?", נ' מתקרבת לאבנר ולוחשת "אני פה עם לקוח, אל תפריע, נדבר אחרי זה". אבנר מסמיק. "לא נעים, לא שמתי לב שהיא עם קליינט, נראה לי הבכתי אותה".

בימי ד' המרכז פתוח לנשים בלבד. "זה היום שהן יכולות לבוא לפה, לדבר עם מתנדבות, לשתף מה עובר עליהן, לאכול, לשתות, להתקלח, לקבל בגדים חדשים, להתאפר", מספר אבנר. "אנחנו מנסים לכוון אותן להגנה עצמית, מחלקים קונדומים ומדריכים אותן לא לקיים יחסי מין לא מוגנים, אבל אתה שומע פה סיפורים מטורפים. מגיעים אנשים בעלי אמצעים במכוניות פאר ומוכנים לשלם להן את השבועית שלהן בתמורה לזה שלא ישימו קונדום, זה נורא ואיום".

אנחנו ממשיכים ללכת וחולפים על פני בחורה צעירה שיושבת מכווצת על המדרכה, פניה רכונות מטה. אבנר עוצר מולה ופונה אליה בשמה הפרטי. היא מרימה את ראשה ומחייכת אליו. "מה הולך עם אחותך? רבתי עם כל העולם כדי להכניס אותה לגמילה, בגלל שהיא בהיריון זה סיפור, בסוף קיבלתי אישור אבל היא נעלמה, מה איתך?". הבחורה עונה ש"מחר אני נכנסת, אולי זה יעודד את אחותי". אבנר מחמיא לה והיא נפרדת ממנו בלבביות.

אנחנו ממשיכים ללכת והחיוך של אבנר נעלם בן רגע. "הכי כואב לי הנושא של נשים בזנות, הדברים שהן עוברות פה ברחוב. ויש מה לשפר, אין מספיק מסגרות לנשים, אבל להיגמל מסמים זה יותר קל מלהיגמל מהרחוב. יש פה נשים וגברים שנכנסים למרכזי גמילה ורוצים להתנקות אבל הם בפוסט טראומה. בייחוד נשים. הן מתחילות להתנקות והכל מתחיל לצוף, התעללויות מיניות מהילדות, דברים איומים. להיות בתוך חדר, בתוך בית, זה מוציא אותן מדעתן. הן צריכות את הרחוב, שם הן מרגישות יותר מוגנות. יש פה איזה פרדוקס, אבל זה ממש ככה".

מחאה נגד הממשלה, לא נגד אנשים

לקראת סיום אני שואל את אבנר מה דעתו על המחאה של תושבי השכונה. "אין לי בעיה עם המחאה האנושית, יש לי בעיה עם המחאה האנוכית. בואו תעשו מחאה אנושית, אני איתכם. אבל אל תשפכו את הזעם על האנשים האלו, זה בדיוק מה שעשו לאפריקאים כאן שהגיעו. יש לך בעיה? תפנה לממשלה, מה אתה בא לאנשים? הם הקורבנות. אני רואה תמונות של נרקומנים ברשתות במצבים מביכים, מעליבים. אני מאוד־מאוד רגיש לזה. זה מוציא אותי מדעתי. לאנשים האלה יש ילדים ומשפחה".

"אל תשפכו את הזעם על האנשים האלו, זה בדיוק מה שעשו לאפריקאים כאן שהגיעו. יש לך בעיה? תפנה לממשלה, מה אתה בא לאנשים? הם הקורבנות"

אבנר ואני נערכים להיפרד, כשלפתע הוא מקבל SMS ונטען אדרנלין. הוא מספר שהבוקר התכתב עם ש', עולה בודדה מצרפת שהידרדרה לסמים וזנות. הוא הכניס אותה למרכז גמילה ורק הבוקר כתב לה ששמע מאמה שנמצאת בצרפת, איתה הוא נמצא בקשר, שהיא חזרה לשימוש. ש' הכחישה והפסיקה לענות. בשעה 22:00 הוא מקבל SMS מבחור שמצא את הפלאפון שלה זרוק בחניון וסימס ממנו.

אבנר מתקשר לבחור ואנחנו נוסעים לשכונת שפירא. בדרך הוא מתקשר לאמה של ש' ומרגיע אותה שש' לא עונה כי היא איבדה את הפלאפון. אנחנו מגיעים לשפירא, בחור חמוד עם ראסטות יורד אלינו ומספר שכתב לאבנר כי היה נראה שהוא האדם הלגיטימי היחיד שנמצא איתה בקשר. הבחור מספר שמוקדם יותר אחותו ראתה בחורה מותקפת על ידי שני גברים בחניון. הוא הלך לבדוק מה קורה ומצא שם את הפלאפון.

אבנר מתקשר שוב לאימא בצרפת, מבקש שתשלח תמונה של ש' ומבקש מהבחור לשלוח את התמונה לאחותו, שמאשרת שזו אכן ש' שהותקפה. הטלפון הבא של אבנר הוא לחיים קליר, קצין המודיעין בתחנת יפתח. השעה כמעט 23:00, הקצין עונה וניכר שהוא מעורה בפרטים של ש'. הוא אומר לאבנר שלא נעים לו אבל הוא שמע שהיא חזרה לרחוב והבטיח להעביר את הפרטים שלה לכל הניידות בשטח. אני שואל את אבנר מה עושים עכשיו. הוא אומר שהוא יעשה בדרך הביתה סיבוב קצר בקטנוע ויקווה לטוב.

מתחת לבית שלי בלוינסקי פינת צ'לנוב ניגש אליי נרקומן צעיר ומבקש כמה שקלים. אני אומר לו שאין עליי מזומן והוא שואל אם יש לי אשראי. אני עונה שכן והוא מבקש שאלך איתו לקיוסק. "יש לי נרות, חנוכייה ולחם, אבל חסרים לי שמנת ומצית". ניגשנו לקיוסק והוא ביקש את המצית הכי זולה, "שלא תבזבז עליי כסף". לקראת חצות אבנר מתקשר. "הערתי אותך? פשוט רציתי להגיד לך שמצאו את ש', היא בסדר, סיפרה שניסו לגנוב לה את הפלאפון. היה לי חשוב לעדכן אותך. לילה טוב".

• הבועה
• עירוני
• דרי רחוב
• דרום תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

לתושבי דרום תל אביב נמאס, ובצדק. המצב ברחובות מזעזע. בנווה שאנן אנשים מזריקים בכל פינת רחוב ואפילו בפלורנטין קשה ללכת מאה מטר בלי לראות מחוסר דיור שוכב על המדרכה. נכה על כסא גלגלים מעולף לצד ערימת זבל ובאנג מאולתר – זו לא סצנה מסרט, זה מראה יומיומי. סמי הפיצוציות (שם מכובס שכבר מזמן אינו רלוונטי) הפכו קשים יותר, שירותי הרווחה קורסים ללא תקציבים ואת התוצאות רואים בשטח: רחובות דרום תל אביב במצב הגרוע ביותר מזה שנים.

המיאוס הזה של התושבים מתחיל לבעבע. הערב תתקיים הפגנה מול תחנת המשטרה בנווה שאנן, ופעולות נוספות כבר בתכנון. בקבוצת הפייסבוק"דרום תל אביב בקריז"כבר עלו גם הצעות רדיקליות יותר. יש תושבים שאומרים בפה מלא שאין להם סבלנות לחכות לרשויות. כמה מהם אפילו התבטאו בעד אלימות. יש כבר מי שנוהג כך בפועל. מול הקריאות האלה צריך לזכור דבר מאוד פשוט שנמצא מול העיניים של כולנו אבל נוח יותר להתעלם ממנו:מדובר בבני אדם.

לפני כמה שבועות היה יום השנה החמישי למותו של דוד שלי. בצעירותו הוא היה אמן מחוזר, על סף פריצה, שהציג בגלריות נחשבות. בוהמיין חתיך ותל אביבי עד קצות האצבעות. תשוקה לאושר בלתי מושג, חוסר שקט פנימי ובחירות רעות הובילו אותו לשימוש הולך וגובר בסמים שונים. הכסף הלך, הלכה הדירה, ומה שנשאר הוא הרחוב. במשך שנים הוא הסתובב בנווה שאנן, בתחנה המרכזית, חי חיים שאני לא יכול לדמיין. האיש המתוק מהילדות שלי, חבר הנפש של הורי, חי כמו נרקומן בלי שם ופנים, נגרר ברחובות אחרי המנה הבאה.

כמוהו יש בתל אביב מאות. כולם אנשים. אף אחד לא נולד נרקומן, אף אחד לא נולד מחוסר דיור. לכולם היו חיים לפני כן, ועדיין יש להם. גם למי שחי ברחוב יש אופי, אישיות, רצונות, אהבות. קל לשכוח את זה כשמדלגים מעליהם ברחוב, כשרואים בהם מטרד. באמת קשה מאוד להביט בהם, כי זו מראה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להביט בה, מראה שבורה ומלוכלכת.

אצלנו, בפלורנטין, אף אחד כבר לא רואה אותם. חלק עולי ברית המועצות לשעבר, חלק נולדו כאן. יש כאלה שמסתובבים בחבורות קטנות, יש מתבודדים. הם שקופים. הפעמים היחידות שבהן מתייחסים אליהם הן כשהם מפריעים לכאורה לעסקים בשכונה, כשהם יושבים או נרדמים על ספסל מול ברים או מסעדות ומבריחים, חלילה, לקוחות פוטנציאליים. אז מגיעה השיחה הקבועה ל-106, הפקחים שמגיעים חסרי אונים, הריב העצוב ("תעוף מפה!", "לאן אני אלך?"). בשאר הזמן הם מתפוגגים לעולמם הפנימי המחשיך, מתקיימים בממד מקביל.

באחת הפעמים שבהן הגיעו שוטרים לגינה הציבורית בבן עטר בניסיון לסלק שניים שישבו חסרי מעש על ספסל, ניגשתי אליהם. ניסיתי להסביר שמדובר באנשים שנמצאים כאן כבר כמה שנים, שהם לא אלימים. אחד השוטרים אמר שהתקשרו להתלונן ולכן הם חייבים לסלק אותם, ומשך בכוח אחד מהם. "לאן תיקחו אותם?". לא הייתה לו תשובה.

אני מבין את האנשים שאומרים שנמאס, שככה אי אפשר יותר. סוחרי סמים, מזרקים, לכלוך בכל מקום. לנשים זה מפחיד אפילו יותר. בטח אם מגדלים ילדים. אני מבין את זה. אבל כל הכעס והתסכול והדרישות – כל זה צריך להיות מנותב לרשויות. רוב התושבים אכן מבינים שהאנשים ברחוב הם האוכלוסיה החלשה ביותר בעיר הזו. הם בתחתית הפירמידה. לא אליהם צריך לבוא בתלונות, ולא כלפיהם צריך להפנות גישה אלימה.

הממסד שהזניח את השכונות הזניח גם אותם, והפתרון צריך להיות כולל. כשלאף ממשלה לא אכפת מהשכונות, לאף ממשלה גם לא אכפת מדרי הרחוב וממשתמשי הסמים. עד כמה שזה לא נראה כך – תושבי השכונות ודרי הרחוב משתייכים כולם לצד אחד. בעצם, זה טבעי מאוד. גם כשאתה גר ברחוב אתה תושב של שכונה. רק חמלה בינינו – בין כולנו – תביא לפתרון. אותה חמלה שהוציאה את דוד שלי מהרחוב והחזירה אותו אל החיים המעטים שעוד נשארו לו.

• הבועה
• עירוני
• דרי רחוב
• נרקומנים
• נווה שאנן
• פלורנטין
• דרום תל אביב