"האח הגדול", בעולם בכלל ובישראל בפרט, הוא פורמט שקשה להישאר אליו אדיש. יש אנשים שמכורים אליו ויש אנשים שלא סובלים אותו. יש אנשים שצופים בתכנית באדיקות, או כאלה שנמנעים ממנה באותו סוג אדיקות ממש. ובדרך כלל עונה חדשה של "האח" – במונחים ישראליים – היא אירוע. לעתים אירוע מסקרן, לפעמים – כמו שראינו בשנים האחרונות – אירוע שערורייתי. אבל אתמול (שלישי), כשהושקה העונה ה-16 של התכנית מאז הגיעה לישראל, זה היה אירוע… מוזר.

>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה גדולה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

זאת היתה הפעם הראשונה שבה התיישבת מול "האח הגדול", וזה לא הרגיש מעצבן או ייחודי – אלא פשוט לא קשור. מנותק לחלוטין מההווייה. מנותק לגמרי ממה שהמוח שלך הרגיש ועדיין מרגיש. כמו שאמרתי אתמול על "המעברה", שהושקה באותו הדר והוד, זה לא זמן טוב להשיק בו ריאליטי. בזמנים אחרים, במציאות אחרת, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להשיק תכנית בידורית חדשה – ביום שבו רוב מדינת ישראל מטווחת בטילים בליסטיים מפאקינג איראן.

אבל אנחנו בימים שבהם הכל מנורמל, אז כנראה שזה הנורמלי החדש. אם פעם לפני תכניות בידור בזמן פיגועים, המגיש (בדרך כלל דודו טופז, איכשהו) היה מתנצל – הפעם לא רק שלא מתנצלים, אלא גאים. וכך, קיבלנו רגע לפני שהדיירים נכנסו את הנאום הניו אייג'י/פטריוטי של המגיש גיא זוארץ, שהסביר כמה "דווקא עכשיו היה לנו חשוב לעלות עם 'האח הגדול'". כי היה חשוב בתוך התקופה הזאת להראות אנושיות, להראות שלא מאוחר מדי להגשים חלומות – או, כמובן, "לתת מנוחה מהרעש והמהדורות" כי זו "מדורת השבט של כולנו".

ונשאלת השאלה: למה לעזאזל להחזיק את הפסאדה הזאת? למי זה טוב, ומי באמת מאמין לטקסט הציוני הזה? היה הרבה יותר מרענן אם זוארץ ולירון ויצמן היו פשוט אומרים לציבור את האמת: "רצינו להשיק את העונה במוצ"ש, אבל לא הרשו לנו וזה היה נראה לנו מוזר מדי. השקענו יותר מדי בעונה הזאת כדי לבטל הכל, והערוץ שלנו גם ככה נמצא בהפסדים וקשיים כלכליים.נמאס לנו לשדר לכם חדשות כשלמגישים שלנו כבר אין מה להגיד (וגם קר להם על הגג הזה בתל אביב שהם תקועים בו כבר שבוע) – אז הבאנו לכם תכנית ריאליטי שתעשה לכם כיף על הנשמה". מישהו היה נפגע? מישהו היה סוגר את הטלוויזיה בזעם? אני חושב שהיה הרבה יותר קל לשמוע אמת מזוקקת, מאשר מניפולציה רגשית ציונית ונלהבת.

כמו לא מעט מופעים שראינו מאז פרוץ המלחמה מול איראן במוצ"ש הקודמת – הבולט שבהם היה משדר הצגת השיר לאירוויזיון – גם כאן היה פער גדול מאוד בין השאיפה של המשדר לבין מה שראינו בעיניים. זאת היתה אמורה להיות "עונת החזרה לשגרה", זו שבה אין חטופים ואין מלחמה בעזה ואנחנו לאט לאט חוזרים להרגלים הישנים.אבל מתחת לרצון הזה, נשארה המציאות: גיא ולירון אמנם עמדו בחליפה והקריאו טקסטים סרקסטיים בזמן שמתמודדים נכנסו לבית בהליכה מלאת רושם, אבל לא היה קהל מסביבם בגלל הוראות פיקוד העורף. השקט של המעברים הריקים היה חזק יותר אפילו מהצעקות האדירות של גיא בשמם של המתמודדים. הדממה הזאת מסביב, שהיתה צריכה להיות שאון קהל נלהב ועמוס בסלולרים, היא הסיכה שנכנסה בבלון הנפוח שרשת ניסתה להרים לאוויר.

ברמת המתמודדים, ואולי גם זה הושפע מהמצב הנפשי של הצופה כשנכנסנו פנימה, התחושה הכוללת היא שהיינו בסרט הזה כבר לא מעט פעמים. שוב אנחנו מקבלים גברים מזוקנים וקשוחים-אך-רגישים (כניסה עמוסת גיטרות שנגמרת, בדרך כלל, במוזיקה רגישה ובנקודה חלשה של הסובייקט), בנות יפהפיות-אך-חסרות-ביטחון (הכניסו כאן סוד אישי כואב שמסתתר מאחורי העיניים היפות וקריירת הדוגמנות הנחשקת), וגם מישהי מאוד מבוגרת שמשחקת את תפקיד ה"סבתא זפטה" החביבה שבאה להסתחבק עם הצעירות ולהוות אתנחתא קומית.

ובכל זאת, שלושה דיירים עשו כותרות במשדר הכניסה (הראשון מבין שניים, יש לציין) – אחת היא, כמובן, גאיה קלדרון. הבת של עופר ואחותה של סער, ששניהם נחטפו ב-7.10 והספיקו לחזור. גאיה יוצאת מהתכנית מקסימה (אולי הדמות הנשית היחידה שאפשר היה להזדהות או ליהנות ממנה בתוך הבליל הארוך מדי הזה), אבל שוב, קשה לשקר את הפער בין זה לבין המציאות. קשה להעמיד פנים שזה נורמלי.

כי האמת היא שעוד לא "דפדפנו". עוד לא עבר מספיק זמן (וספק אם יעבור מתישהו) שבו ייראה לנו נורמלי שסיפור של משפחה שבניה נחטפו לעזה בבוקר בהיר אחד – וחזרו אחרי מאבק של מאות ימים – יהפוך להיות מטבע עובר לסוחר בתכנית ריאליטי. זה לעולם לא יהיה עוד איזה סיפור רקע מרגש, עם מוזיקה נוגה, שיופיע בתעודת זהות של מתמודד בתכנית בידורית בפריים טיים. גאיה קלדרון עשתה את זה מהסיבות שלה, וזכותה המלאה לעשות מה שבא לה – אבל השימוש של "האח הגדול" בסיפור הזה, לא משנה כמה יהפכו את זה או יצבעו את זה בכישרון גדול ובעריכה מתוחכמת, לא יכול לא להיות ציני.

דיירת בולטת שנייה היא אור כהן – שנתיים אחרי שסיימה במקום השני בריאליטי אחר, "הכוכב הבא", אחרי שהפסידה לכוח הטבע ושמו עדן גולן. כהן היא זמרת מעולה (היתה הפייבוריטית שלי בעונה ההיא של "הכוכב") ובכל זאת – נדמה של"אח הגדול" היא מתאימה אפילו יותר. היא מצחיקה, היא עממית, היא מגניבה רצח ויש לה גם לא מעט מודעות עצמית (אולי כתוצאה משנה של התמודדות עם תכנית ריאליטי גדולה אחרת). ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל "כוכבים" שמוצנחים לאח לא ממש עובדים, לעומת דמויות שנבנות מלמטה למעלה, אבל שווה יהיה לעקוב אחרי אור כהן בעונה הזאת.

והדייר השלישי הוא הפייבוריט שלי – נועם טקלה. למה הוא כל כך אהוב עליי? כי הוא היה זה שהמחיש את ה"פייקיות" שבכל העניין. הוא הדוגמא המובהקת למי שנכנס ל"אח הגדול" אחרי 16 עונות שהיא באוויר – אחד שמכיר את כל הפגמים והדפקטים, שראה את "האח הגדול" כמו משוגע מהבית, ויודע איך לחרע את הפורמט מבפנים. הרגע שבו בסוף המונולוג הוא אומר – "די, אני עוזב, אני עובר ל'קשת' ועושה רוקדים עם כוכבים'" היה רגע של מודעות עצמית נהדרת ומשעשעת, בתוך משדר שבו היה הכל חוץ ממודעות עצמית.

בתוך שעה וחצי (ברוטו) שהיו מוזרות מנשוא, הרגע של נועם טקלה לא היה מוזר. הוא היה אנושי. וזה היה כל כך מרענן בתוך אוסף הטיפוסים המוזרים והצעקות חסרות הפשר והטקסטים הציוניים לפני תכנית ריאליטי. דרך החיוך של טקלה נזכרת שזה כולה ריאליטי בטלוויזיה, לא "מדורת שבט" ציונית שנועדה להראות לגויים מה זה, לא "מסע רגשי" שעובר על המתמודדים (גם אם המתמודדים יעברו בו אי אלו רגשות, וזה טבעי), לא "מיקרוקוסמוס" של החברה. שואו, שאמור להיות שואו, ולא יותר מזה. בלי יומרות ובלי נעליים.

וזו השורה התחתונה: כמו שנמאס קצת מהחדשות, נמאס מאסקפיזם מתנצל. העם נקעה רגלו (תודה, לימור) מנאומים פטריוטיים על למה "דווקא עכשיו" זה "נורא חשוב" שתשדרו ריאליטי. פשוט תשדרו ריאליטי. זה מה שאתם יודעים לעשות, זו הפונקציה שאתם צריכים למלא בחיים שלנו. זה ציני, זה שואו, זה קרנבל, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה, ותנו לקהל ליהנות בלי להרגיש שהם חלק מ"המאמץ המלחמתי". אסקפיזם אמיתי לא מתחפש – הוא פשוט שם. עשו את העבודה שלכם ושחררו אותנו. ואז יהיה ממש "פנאני".

• ביקורת טלוויזיה
• האח הגדול
• המסך
• ריאליטי
• רשת 13

ביום שישי האחרון הדלקתי טלוויזיה, וכמעט שנדהמתי מהמחזה שניצב לנגד עיני. אישה מבוגרת קפצה על מה שנראה כמו שרפרף בר, מבטה נעול בבלון מתנפח שניצב לפניה, ומאחוריה צביקה הדר מעודד בקריאות "הופה" ו-"חזק, חזק". 45 שניות שלמות של אישה קופצת בחיוך על כיסא. "כלוב הזהב" נקרא החרא הזה, שעשועון משנת 2014 שחזר לחיים בחודש ינואר האחרון, ואילולא סיכת החטופים על דש הבגד של צביקה הדר, לא הייתי יכול לנחש שלא הוקרנה בשידור חוזר מימי צוק איתן. כבר אז היא היתה פריט אסקפיזם מטופש להחריד, אבל היום היא סתם עוד עדות למנגנון ההדחקה הישראלי.
>>

יום שישי האחרון היה אחד הימים היותר מזעזעים מאז תחילת המלחמה. מהדורת החדשות, ששודרה רגע לפני הקרקס של "כלוב הזהב", נפתחה בידיעה על הכרעת הקבינט על כיבוש עזה, בניגוד לעמדת צהל. "הרמטכ"ל הזהיר: אם הולכים על זה, הסירו את השבת החטופים ממטרות המלחמה", דקלמה ליאור קינן. הפקרת חטופים, מאות אלפי צווי גיוס למילואימניקים שקורסים תחת הנטל, אמברגו נשק מגרמניה ובידוד עולמי שבדרך, וזה עוד מבלי לדבר על שני האייטמים הבאים: הרחבת חקירת קטארגייט והקרב על הדחת היועמ"שית. אל דאגה, שום דבר שיעצור אותם לשדר מיד אחרי אישה מבוגרת קופצת על כיסא.

למחרת האישה והכיסא, החדשות לא נשמעו יותר טוב. הכותרת הראשית במהדורת המוצ"ש של חדשות 13 היתה "בדרך לכיבוש עזה", בעוד השניה דיווחה על הפגנות לשחרור החטופים שהתקיימו ברחבי הארץ, לצד קריאת משפחות החטופים לבכירי המשק לשבות. "החיים לא יכולים להימשך כרגיל", קראה עינב צנגאוקר. אל דאגה, שום דבר שיעצור את דוריה למפל מלהעביר את השידור ללירון וגיא בבית האח הגדול, רגע אחרי שציינה את מספר החטופים שעוד בעזה. סיכת החטופים שעל דש חולצתה אפילו זזה.

הסיכות שהוצמדו לבגדיהם של גיא זוארץ ולירון ויצמן כבר ממש צרמו לעין. בראשית המלחמה, בימים בהם למגישי הריאליטי עוד היתה טיפת בושה, נהגו לפתוח כל שידור בדיסקליימר שהזכיר את החטופים, הלוחמים והמלחמה ששם בחוץ – סוג של מס שפתיים שעזר לגשר את הדיסוננס הקוגנטיבי בין החדשות (שכפי שנכתב באתר זה לא פעם, גםככה מעלימות את המציאות) לבין תוכניות הריאליטי שמציגות מציאות שונה לגמרי. הדיסקליימר הזה נעלם לגמרי מהשידור אתמול, ואולי משאר העונה (סליחה, לא מצליח לראות כדי להעיד), כי המציאות של נווה אילן מנותקת מהמציאות שלנו כמו דיירי האח הגדול עצמם. ובמציאות הזו, אין חטופים, מלחמה, קריאה להשבית, מילואימניקים, קטארגייט, אמברגו ובידוד. כאן, כדברי גיא, "כל המדינה רוצים לדעת הערב רק דבר אחד". בחיים לא תנחשו מה זה: "מי יהיה המודח הבא מבית האח הגדול".

אתמול, ללא יותר מרגע אחד, המציאות הזו נופצה. כשעה לתוך תוכנית הריאליטי שבהגדרה מספקת בריחה מהמציאות, המציאות פרצה פנימה. קבוצה של מספר פעילות אמיצות של "עומדים ביחד" חיכו לרגע הנכון, ועם החזרה מהפרסומות התפרצו בשידור חי לתוך מסך הטלוויזיה שלכם. את הכיתוב "יוצאים מעזה" על חולצותיהם לא ראו הצופים של האח הגדול, אבל הם כן ראו את הפאניקה. "בוא נמנע פה את זה, הכל בסדר", אמר זוארץ עם פריצת המפגינות, מבלי להבין שהוא מספק דימוי מושלם להדחקה.

7 שניות בלבד – בערך שישית מזמן המסך של הקופצת על כיסא – לקח לבימאי לקלוט את האירוע ולחתוך ללופ וידאו של דיירי הבית מחליפים מבטים לחוצים לפני ההדחה. גיא ולירון ניהלו בקור את האירוע, בעודם מנסים לצלוח את הפרומפטר מבלי שישמע קול המפגינות נואמות על הבמה, תוך מאבק עם מאבטחים, נגד המלחמה בעזה. אחרי כחצי דקה המצלמה חזרה לראות את צמד המנחים. הרמז היחידי למהומה שהתרחשה פה היה במבט לחוץ של לירון ויצמן לעבר צד הבמה. גיא זוארץ, מנחה מנוסה ממנה, היה יותר חד – עיניו מישירות למצלמה, ההתלהבות לקראת הדחה לא פחתה, ואפילו החיוך שלו נשאר ללא פגם. יציב, מטאלי וקר כמו סיכת החטופים על הדש.

אין לי ספק שכאשר כל מנחי הטלוויזיה הללו לובשים את סיכת החטופים שלהם, הם מלאים בכוונה. אני בטוח שחלקם גם מתנדבים, תורמים או אפילו נמצאים ביחסים קרובים עם בני משפחות חטופים. אבל בתפקידם כמנחי טלוויזיה, הם בסך הכל הסחת דעת. ליצן קרקס שמבדר את הקהל בזמן שמטשטשים את העובדה שאריה אוכל את הלוליין. סיכת החטופים שעל בגדם הפכה לסמל חסר משמעות, כי מעשיהם אומרים אחרת. לא ברמה של סיכות חטופים על דש בגדי חברי ממשלה שמפקירה אותם, אבל בהחלט סימן שנקרע ממטרתו. שיקראו לזה "העלאת מודעות" כמה שירצו, בסוף הם עומדים על הבמה בחיוך ואומרים "בואו נמנע את זה".

הפריצה אמש היתה רגע שבו הקו המפריד בין המציאות לריאליטי סוף סוף נסדק. כאילו מופע האימים הליצני על המסך התעמת עם משהו גדול ממנו, עם הקרע שכבר אי אפשר להתעלם ממנו. ממש רציתי, בדיעבד, שפעילי מחאה יפרצו גם ל"כלוב הזהב" – עוד דימוי מצוין – ויזעקו על האישה שמקפצת בחיוך על כיסא. שיפרצו לרוקדים עם כוכבים, לאולפן החדשות, לפגוש את העיתונות, לתוכניות הבוקר, לגיא פינס ולשום פלפל ושמן זית.

אולי, רק אולי, ביום מן הימים יהיה מנחה שיביט במפגינים, ושלא יוכל עוד. שסיכת החטופים תבער על דש חולצתו עד שתגיע ללב, ותגרום לו להגיד "אל תחתכו מזה, נמאס כבר". שיסכן את משרתו, את מקומו בתעשייה, ויודה בקולו שתעשיית הבידור הפכה למסך עשן, ושאי אפשר להתעסק בהדחות ביום שבו הוחלט לוותר על החטופים הנותרים. שאי אפשר יותר לקפוץ על כיסא ולהתעלם מהמציאות. רק אז, אולי, יהיה אפשר להאמין שוב שהאנשים על המסך הם באמת אנשים, ולא פרומטר עם רגליים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• האח הגדול
• מחאה

נדמה שבשבוע האחרון הטלוויזיה הישראלית רק הגדישה את הפער: דווקא בתקופה שבה המדינה מסתחררת לעבר נקודת אל חזור שמתחילה בממשלה חסרת בושה ומסתיימת בהשמדת היחסים הבינלאומיים של ישראל, הטלוויזיה בחרה באסקפיזם."האח הגדול", "רוקדים עם כוכבים" ו"הזמר במסכה" – שלושת התכניות הכי בידוריות-בכל-מחיר – חזרו למסך במהלך 24 שעות צבעוניות ומודחקות מתמיד, בעטיפת צלופן מרשרשת שמסיחה את הדעת בזמן שהכל מתפרק. אל תהיו מופתעים, הרי הטלוויזיה לא החלה עם זה עכשיו – לערוצים המסחריים יש היסטוריה לא קטנה של בחירות ציניות להחריד, כאלו שכמעט לא בכוונה הציבו מראה מעוותת מול המציאות המיאשת. אלו הרגעים הכי ציניים של הטלוויזיה בארץ ישראל.

>>סרטו החדש של נדב לפיד כבש את פסטיבל קאן. הסערה הציבורית בדרך

"המסך המפוצל"

נתחיל ברגע מכונן לטלוויזיה המקומית: יום שבת, 2 במרץ 2002. אלה השנים הקשות של אינתיפאדת אל אקצה, תקופה מדממת וקשה שבה אזרחים ישראליים פחדו לעלות על אוטובוס מחשש שיסיימו את חייהם. ובשבת הזאת היה עוד פיגוע כזה, בשכונת רמת ישראל בירושלים, עוד יום שחור בישראל. אבל כאן מגיע הקאץ', כי במקביל לפיגוע היה גם משחק כדורגל. והיה מי שהחליט שזה בהחלט יהיה רעיון טוב לשדר במקביל – שני שליש לגופות מהפיגוע, ועוד שליש למפגש בין מכבי חיפה למכבי קריית גת. עוזי פלד ז"ל, איש חשוב בתולדות הטלוויזיה שלנו (בלי ציניות), עוד תירץ אחר כך ש"לא ייתכן שהמחבלים יקבעו לנו את לוח השידורים". הם לא קבעו, אדוני, אתה קבעת.

2/3 מהמציאות. המסך המפוצל. צילום מסך/ ערוץ 2

אורן חזן נכנס לאח הגדול

ביחס לטלי גוטליב, דודי אמסלם או שלמה קרעי – אורן חזן באמת נראה כמו מופת פרלמנטרי. אבל זו חוכמת בדיעבד – בזמן אמת חזן היה אחד הגורמים הכי משחיתים שהיו בפוליטיקה הישראלית, דור שני לפוליטיקאים פופוליסטים ועלובים, אדם שאחראי על שורה של מהלכים מביכים, כולל הרגע שבו עמית סגל חשף איך חבר כנסת בישראל ניהל פעם קזינו בבורגס לרבות נערות ליווי. אבל חזן הוא חזן – הוא נבחר, ואז לא נבחר, ובא לציון גואל. מי שבאמת חטאה היתה הפקת "האח הגדול", שהחליטה שהטיפוס המפוקפק הזה הוא חומר לא רע לריאליטי – והכניסה אותו לבית. בשתי עונות שונות. באחת מהן הוא אפילו ניצח לתפארת מדינת ישראל. פלא שהגענו עד הלום? לכאן הלכנו.

דודו טופז מבקש רשות מפצועת פיגוע

ממשיכים באינתיפאדה הנוראית ההיא, וחוזרים לעוד רגע מוזהב של טלוויזיה אפלה. התכנית היא "הראשון בבידור", 22 בינואר, 2002. דודו טופז ז"ל עולה לשידור אחרי עוד פיגוע מזעזע – גם אז, בירושלים. היו תקופות שבהן עוד חשבו לבטל שידורים, אבל לך תתעסק עם דודו של אז. הוא שידר, ואז החליט לעשות מעשה – הוא רצה לקבל אישור לשדר תכנית בידור בלילה כזה. אז הוא שלח צלם ומקליט לבית חולים, שם שכבה פצועה בשם מזל, ו"ביקש ממנה רשות". מזל, עם צינורות האינפוזיה עליה, כמובן הסכימה (היא הבינה בדיוק לאיזה משחק היא נקלעה) – ופתיח התכנית הקרנבלי התנגן תוך מספר שניות. הציניות צרמה גם אז, והיא נראית הרבה יותר מזעזעת.

"פספוסים" וסוריה

גם "פספוסים" מרגישה היום כמו מוצר מוזר מאוד, אבל היתה תקופה די ארוכה שבה תכנית המתיחות שלטה ללא מיצרים בטבלאות הרייטינג. עד רגע אחד שעבר את הגבול – בשנת 1997, החליט שילון למתוח חבורה של מפורסמים (בהם רולנדה שגרן תבדל"א ואהוד מנור ז"ל), שעלו על טיסה, ולביים נחיתת אונס ב… סוריה. מצחיק, נכון? האמת שלא ממש. לפחות לא את מנור עצמו, שביקש לא לשדר את המתיחה. היא שודרה רק שנים אחר כך, אבל הרגע עצמו היה עוד רגע שבו מכרנו את הבושה – לטובת עוד כמה ניסיונות לייצר רייטינג.

איתמר בן גביר מנורמל בתקשורת

החברה הישראלית מאוד אוהבת לקחת דברים מאמריקה – מותגי יוקרה, שחקני כדורסל, סדרות מוערכות. ולפעמים, היא גם לוקחת פוליטיקאי – התקשורת הישראלית מאוד רצתה טראמפ משלה. כזה שיחזיר לה קצת רלוונטיות, בתקופה שבה כולם מקבלים את החדשות בסמארטפונים. ואז הגיע איתמר בן גביר – אמנם כהניסט, אבל סחבק של הרבה מאוד עיתונאים עוד מימיו כעורך דין (וכפעיל ימין קיצוני), שידע איך להוציא מהם את המיטב. לכאורה, הדיל המושלם – ערוצי התקשורת נתנו לו זמן אוויר חופשי להתלהם באולפן, והוא נתן להם רייטינג וסנסציות שתמיד טובות לחשבון הבנק. וכך התקשורת המשיכה את הרומן שלה עם בן גביר, כולל במערכת הבחירות האחרונה – של 2021. הם צחקו כל הדרך אל הבנק, ואנחנו בכינו – כשהליצן התמנה לשר לביטחון לאומי, בראש מפלגה של 14 מנדטים.

אורנה בן דור באח הגדול

שוב "האח", כי אין מה לעשות. חוזרים לקיץ 2022, למה שהיתה אחת העונות הטובות של הפורמט. בסיטואציה מסוימת, אחד הדיירים (נתנאל רודניצקי) העז להצדיע במועל יד נאצי. ומאז, "האח הגדול" שנתן ללא מעט דברים חמורים לא פחות (מבריונות, דרך הצפת טראומות ואפילו אלימות של ממש), נדהם שזה קורה אצלו בבית. ואז הוא הביא את אורנה בן דור, יוצרת הדוקו המוערכת, כדי להרצות להם על השואה. יש פה ציניות כפולה – מצד אחד האח נתן לפריק שואו של העונה הזאת להשתולל, כמעט בלי לגעת בדיירים שמביאים לו רייטינג ושואו. ומצד שני, הם באו כדי לעשות להם "נו נו נו". רגע ציני נהדר, שראוי לכבוד.

דודו טופז ולריסה טרימבובלר

כשטופז ז"ל הלך לראיין פצועה בפיגוע ו"לקבל ממנה רשות" – הוא היה בשיאו. מלך הרייטינג, מלך ישראל, מלך העולם. אבל מה קורה כשהמלך מאבד את הכתר? קורה האירוע שמתרחש בתכנית "הכל 10", ששודרה בערוץ 10 והביאה נתוני רייטינג מעליבים. אז כדי למשוך קהל, אחרי תכנית בכורה שהיתה כישלון מהדהד – מביאים את לריסה טרימבובלר, זוגתו של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, שתדבר על הקשיים שלה ושל בעלה. טופז, שהגיע מרקע שמאלני (פעם הוא הרס לשמעון פרס מערכת בחירות שלמה), אמנם התנצל – אבל זה לא כיסה על הציניות הפשוטה. איך מאחורי הכסות של "זכות הציבור לדעת" ו"הסקרנות", מכשירים את אשת הרוצח (ובדרך גם את הרוצח עצמו) – והכל בשביל להנשים עוד טיפה את הקריירה שכבר אז, גססה.

תופעת הדוקו-טאלנט

יא ממזרים, אנחנו רואים מה אתם עושים שם. החוק מחייב את הערוצים המסחריים להשקיע בתכני פריים – ביניהם יצירות דוקו, לטובת הציבור. אבל הממזרים האלו מצאו לופ-הול: הם פשוט מחטטים במאגר הטאלנטים שלהם, ולא פעם יקחו גם את האיש הכי מעורר מחלוקת, ונותנים לו להוביל ""דוקו"" חושפני על נושא מעורר מחלוקת, שרוב גם כולל חשיפות אישיות מהזן הצהוב. הפונדקאות של אסי עזר, מחשבות על פתיחת הנישואים של שי-לי שינדלר ו"סרט התעודה" סביב החתונה של אנה אהרונוב הם לעג לרש לתחום הדוקו המצוין שיש בישראל, והתחמקות דוחה מחובות ואחריות.

התרבוש של בייגה

לא תמיד הציניות מגיעה במקרים מעצבנים כמו טופז וטרימבובלר. לפעמים, היא מגיעה דרך המעגל – דן שילון באמצע שנות התשעים היה יכול לעשות הכל. יחד עם טופז, הוא שלט ביד רמה בערוץ 2 – וגם בפוליטיקאים, שחיפשו את זמן האוויר ששילון הציע. אז פעם אחת, הוא הכניס למעגל אחד את צביקה הדר (ז'וז'ו חלסטרה בשבילכם), פנינה רוזנבלום, שרהל'ה שרון ו… שר האוצר, אברהם בייגה שוחט. ובאקט שלא נראה לאף אחד לא בסדר, או טיפה מוזר, ז'וז'ו הלביש תרבוש על ראשו של שר האוצר בממשלת רבין. אז, אנשים עוד עיקמו את האף. היום, פוליטיקאים עשו דברים הרבה יותר בזויים כדי להיבחר. אולי זו בכלל היתה נבואה – לימים שבהם פוליטיקאים מסודרים עם חליפות הולכים לטמטם לנו את השכל בטיקטוק.

בייגה והתרבוש. צילום מסך/ ערוץ 2

יאיר מראיין את טומי

עוד רגע שלא ברור מי אישר, אבל כנראה שברור למה אושר. התקופה – רגע לפני הרכבת הממשלה השנייה של אריאל שרון. טומי לפיד הוא אז פוליטיקאי די משופשף שעומד להיות שר בכיר בממשלת הימין שהקים שרון. ראיונות עם פוליטיקאים הם תמיד מצרך חשוב עבור הציבור, על אחת כמה וכמה בתקופה כל כך גורלית. אז טומי לפיד ז"ל הגיע להתראיין אצל לא אחר מהבן שלו. יאיר לפיד אירח את אבא טומי לראיון שבו שאל אותו קצת שאלות קשות, אבל אחר כך נכנס איתו לדיאלוג שמאלצי על מדינת ישראל, שבסוף נגמר בשאלון ובשאלה הנצחית "מה ישראלי בעיניך" (כשטומי עונה: "אתה", לקול התשואות). אתיקה? הגינות בסיסית? אובייקטיביות? לקקנות פחות מובהקת? כל זה נזרק לפח באותו רגע. מצד שני, היום ברדוגו אפילו לא מתאמץ להעמיד פנים כשהוא מראיין את נתניהו.

אליהו יוסיאן מפרסם לנו מזגן

עוד מצטרף טרי לרשימה, הפעם דווקא מהחלק של הפסקת הפרסומות. מילא החטא הערכי של להביא איש כל כך מעורר מחלוקת (רמז: מעורר מחלוקת זה אדם שכינה את הציבור החילוני-ליברלי "אויב המדינה היהודית"), אבל התגובת המשך של בעלי טורנדו שפשוט זורקת זין בבוטות על הציבור שזעם בצק. אומרים שאין פרסום רע, אבל אנחנו רק יודעים שזו פרסומת שעשתה לנו כל כך רע עד שחיפשנו עודדמויות לפרסומות רעות שכאלו.

שלי מראיינת את עמיר פרץ

9 בנובמבר, 2005 היה מאורע היסטורי לא קטן – זה היה הרגע שבו עמיר פרץ, מרוקאי משדרות, הפך ליו"ר מפלגת העבודה. בדרך, הוא הגיע לתחנה די קבועה של לא מעט פוליטיקאים – והיא "פגוש את העיתונות", בהגשתה של עיתונאית העל דאז שלי יחימוביץ'. יחימוביץ', כבר אז עיתונאית עם השקפת עולם חברתית די ברורה, סיפקה לפרץ ראיון די מפנק שבו לא הקשתה עליו יותר מדי, וכמעט לא הסתירה את אהדתה המופגנת כלפי המרואיין שלה. אחר כך גילינו מה עמד מאחורי הראיו כשימים ספורים לאחר שהוא הסתיים, יחימוביץ' הצטרפה כחברת כנסת לרשימת העבודה. עוד מקרה שבו, בזמנים הרבה יותר שפויים, התקשורת התעלמה מכל הכללים שאמורים להיות, והיתה צינית להחריד על חשבון כולנו.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• דודו טופז
• האח הגדול

פעם, מבקר טלוויזיה גדול הרבה יותר ממני אמר ש"מי שרוצה להבין את ישראל, צריך להסתכל על הפריים טיים שלה". והוא די צדק; הצפייה הישראלית בטלוויזיה בשעות השיא מעידה על מצב הרוח הלאומי, על המקום שאנחנו רוצים להיות בו – אולי גם אומרת משהו על הערכים שלנו (כן, מילה גדולה, אני יודע). ובימים אלה ממש, הפריים טיים הישראלי מתחיל להתארגן לקראת עונת הקיץ ותכניות הריאליטי הגדולות שילוו אותנו בחודשים הקרובים, עמוק אל תוך החום של יולי-אוגוסט, הושקו ממש אתמול: "קשת" החזירה את "רוקדים עם כוכבים" (ותכף את "הזמר במסכה"), ו"רשת" שוב שולפת את "האח הגדול".

>> כוכב מעז: איך טדי הפקות וקשת השתלטו על האירוויזיון בישראל?
>> בא לנו לצרוח: הסדרה הזאת היא אחד הבינג'ים המושלמים בעולם

אז האם אפשר להבין את ישראל דרך הפריים טיים שלה? מי שמסתכל על התכניות האלה, ולא ראה את החדשות שמשודרות לפניהן, יכול להרגיש שניצחנו. מה זה ניצחנו? ניצחנו בענק. ניצחון מוחלט. החטופים מה-7.10 חזרו לפה עד האחרון שבהם, חמאס הניף את הדגל הלבן ונכנע, המילואימניקים נושמים נשימות ראשונות של חופש ואנחנו מתחילים לבנות מחדש. ככה נראה הפריים טיים הישראלי נכון להיום – קרנבלי, מפוצץ בריאליטי, בתכניות בידור ראוותניות וגדולות מהחיים, ממש כמו בחיים האלה שהיו פעם – לפני השבת ההיא. חזרנו לשגרה, לא? יש רק בעיה אחת עם תמונת העולם הזאת שהטלוויזיה הישראלית מנסה לצייר לנו – והיא נקראת "המציאות". אתם יודעים, הדבר הזה שקורה בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה.

דווקא כשאני, כצופה, מרגיש הרבה יותר מפוחד ממה שיקרה כאן – מהעתיד של החטופים, מהסיכויים לשרוד את המלחמה הזאת כבני אנוש – המסך של 12 ו-13 מפעיל את המכונה, זו שמכריזה שהכל בסדר, שהאסקפיזם מעל הכל, שההצגה חייבת להימשך

כי האמת היא שבמדינת ישראל האמיתית, הטראומה עדיין כאן. מה זה כאן? כאן ובגדול. כמות החטופים בעזה אמנם הצטמצמה מאז העונה הקודמת של "האח הגדול", אבל 58 אחים ואחיות שלנו עדיין שם (ואין עסקה באופק); המילואימניקים לא רק שלא חזרו הביתה, אל העסקים והבתים המתפרקים, הם מוקפצים שוב ושוב אל החזית – בפעם האלף; צה"ל לא רק שלא נסוג מעזה, הוא אפילו מהדק את האחיזה בה וממשיך לירות לכל הכיוונים; הירי לישראל אמנם פחת, אבל עדיין קיים; ואנחנו עדיין יורדים לממ"דים. וזה עוד בלי לדבר על המעמד הבינלאומי של ישראל, שהולך ומידרדר ככל שהטקסט הזה נכתב. הפצע המדמם בלב האומה הישראלית לא רק שלא נסגר, הוא נשאר פתוח וממשיך להקיז דם בכל יום שעובר – ובנושאים מסוימים, המצב רק מחמיר.

אבל כמאמר שירה של נעמי שמר ז"ל, על שפת ערוצים 12 ו-13 – כמו מאומה לא קרה. הפורמטים שנכנסו למגירה אחרי ה-7.10, יצאו ברעש גדול החוצה – "הבוגדים" עלתה, ו"הראש" עלתה, "האח הגדול" ו"רוקדים עם כוכבים" כבר בעונה שנייה מאז פרוץ המלחמה, והערב (רביעי) נקבל שוב את "הזמר במסכה" הקרנבלית והססגונית. בואו נגיד את זה בצורה ברורה: הפריים טיים הישראלי דפדף. עבר הלאה. לא רק שהוא ממשיך לקיים את השגרה, הוא חזר לשגרה של ה-6.10. על סטרואידים. בריקודים הססגוניים של "רוקדים", בפריק שואו של "האח" ובשירת ה"מי זה מי זה מי זה" של "הזמר במסכה".

למה זה קורה? איך הפריים טיים הישראלי ממשיך לשדר עסקים כרגיל, כשהעסק כל כך לא רגיל? ההסבר הציני והפשוט הוא כלכלי – כולם יודעים שערוצי הברודקאסט המסחריים הפסידו הררים של כסף בגלל המלחמה והצורך להצניע לכת. הרבה כסף הושקע על עונת השידורים של סתיו 2023 שלא עלתה לאוויר, ומתישהו מישהו היה צריך להחזיר את המכונה לפעולה. את כל זה אנחנו יודעים. אבל יש גם הסבר אחר. חשוב יותר.

לא סתם הלהיט הגדול ביותר של השנה האחרונה הוא "יהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". זה מקרה קלאסי של "אדם צועק את שחסר לו". אנחנו צועקים "שגרה", בדיוק כי אנחנו מרגישים שהשגרה לא ממש קיימת. והפריים טיים מציע לנו דיל די ברור: אנחנו ניתן לכם את האשליה שהכל בסדר, אתם תאמינו שהכל בסדר, ושנינו נצא מרוצים. הכל בלי להרגיש כמה ציני זה. אחרי הכל, תחושת המצור של הימים שאחרי ה-7.10 כבר לא מחלחלת פנימה. המלחמה מרגישה פחות כמו "חרבות ברזל" – ויותר כמו מלחמת לבנון הראשונה או השנייה. משהו קורה *שם*, מעבר להרי השוף, ולא כאן אצלנו.

ואם הדיל הוא אשליית שגרה תמורת נרמול – גם הצורך הישן להצניע לכת ולהוריד הילוך, כבר לא באמת קיים. כש"הכוכב הבא" עלתה אחרי ה-7.10, עוד היה מיני קמפיין שקרא ל"קשת" לא לשדר. בסוף היא שודרה, אבל ב"מהדורה מיוחדת" עם חיילים מהחזית, שירים מנחמים וסיפורים אנושיים סוחטי דמעות. כש"האח הגדול" שודרה בפעם הראשונה, היה קמפיין חוצות נגד שידור התכנית – שבסופו של דבר, נגמר בזה שלירון ויצמן וגיא זוארץ לא הפסיקו להתנצל ולהתקפל, ולהסביר כמה הם בכל זאת חושבים על החטופים ואיך שום דבר לא יהיה אותו דבר, עד שהם לא יחזרו הביתה. ואז, הם הציגו את הדייר הבא שייכנס לבית "האח".

הדיסקליימרים הישנים, צריך להגיד, עדיין פה – לירון וגיא הפסיקו את מצעד הדיירים החדשים לטובת הצהרה של דקה שלמה (!) על החטופים, ש"כולנו מתפללים לשובם"; וגם הקריינות של לוסי איוב, לפני פצצת האסקפיזם שהיא "רוקדים", קראה לשובם של 58 השבויים. אבל זה מרגיש פחות ופחות כמו קריאה אותנטית, ויותר כמו אבקת כביסה שנועדה לחפות על הציניות הגדולה. אנחנו נעשה ריאליטי, אבל נלבש סרט צהוב על דש החולצה כדי שתזכרו שבכל זאת, אנחנו אתכם ואנחנו קשובים. אנחנו לא איזה גופים מסחריים חסרי רגישות או משהו. כמובן שלא. מה פתאום. ב"אח הגדול", גם הביאו סיפור של דייר מקיבוץ בארי, שחווה את התופת וסיפר את החוויה (הנוראה, בלי גרם של ציניות) מהמלחמה. סוג של מס ש"האח" משלמת כדי לקיים את הפריק שואו שלה.

אבל מה שבאמת מפריע לי ב"דיסקליימרים" של לוסי איוב, גיא זוארץ ולירון ויצמן, זה לא מס השפתיים כמו ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". מי ששומע אותם יכול לחשוב שהישארותם של החטופים בשבי היא אסון טבע. משהו שנע בין טורנדו לסופת ברקים – לא מעשה ידי אדם. לא החלטה מודעת של ממשלת ישראל להמשיך במלחמה, תוך ידיעה ברורה (שהאמיצים שבשרים גם אומרים בקול רם) שהדבר הזה יפגע בחטופים ואולי אפילו יהרוג אותם. בשביל להכיר בזה, צריך אשכרה להגיד דברים ברורים נגד פוליטיקאים עם שם ופרצוף. וכבר ראינו מה קרה ליאיר גולן. אנחנו בכל זאת מעדיפים את הפנים שלנו ככה.

אחרי דקה של עאלק מודעות עצמית, השואו הפריים טיימי חזר במלוא עוזו – אולי אפילו ביתר כוח מאשר לפני המלחמה. בריקוד הצ'ה צ'ה של טיילור מלכוב, בתעודות הזהות המשעשעות של דיירי "האח". זה הדיסוננס – דווקא כשאני, כצופה, מרגיש הרבה יותר מפוחד ממה שיקרה כאן – מהעתיד של החטופים, מהסיכויים לשרוד את המלחמה הזאת כבני אנוש, מהסיכוי שפעם איכשהו יהיה קצת שקט בתוך האלימות וההתבהמות; המסך של ערוצים 12 ו-13 ממשיך עם המכונה. זו שמאמינה שהכל בסדר, שהאסקפיזם מעל הכל. שההצגה חייבת להימשך.

ובסוף, חייבים להיזכר כמה מנותק וציני הכל. כמה מנותק להעלות תכנית שבה אזרחים נכנסים *מרצונם* לווילה גדולה, שבה הם מנותקים מהעולם החיצון ומהמשפחות שלהם – כשיש אנשים שכבר חווים את אותו ניתוק מהעולם החיצון ומהמשפחות שלהם, רק שאצלם ההדחה באמת כואבת. כמה ציני לנגן את המוזיקה הקצבית ולהמשיך לרקוד, כשיותר מדי ישראלים מסתובבים עם חור בלב שעדיין לא התחיל להיסגר. אני לא מציע טלוויזיה חסודה – בסוף זה פריים טיים, וכסף, ומסחריות, הכל סבבה. אני רק מציע קצת פחות ניתוק. כי במציאות הישראלית, הרבה פעמים אנחנו נאלצים לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. אבל כשמסתכלים על הפריים טיים הישראלי של אביב-קיץ 2025, וכמה שלא ננסה – קשה לנגב את הרוק מהפרצוף.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ריאליטי
• האח הגדול
• קשת
• רשת 13

העונה החדשה של האח הגדול עלתה השבוע לאוויר וגררה אחריה אינספור תגובות. פלטפורמת המשלוחים 'תן ביס' נותנת חסות לאורך העונה הקרובה ותשיק מגוון רחב של פעילויות. תחילה, יצאה בשיתוף פעולה עם דומינו'ס פיצה ורשת 13 והשיקה פיצה בצורת לב לזמן מוגבל תחת הקונספט "במי נתאהב הפעם?".

במסגרת החסות של פלטפורמת המשלוחים 'תן ביס' השיקה החברה בשיתוף רשת 13 ודומינו'ס פיצה בצורת לב תחת הקונספט "במי נתאהב הפעם?". את הפיצה המיוחדת ניתן יהיה להזמין במהלך השבוע רק דרך אתר ואפליקציית תן ביס, ורק בימים א'-ה' במהלך השבוע הראשון של אירוע הכניסה של האח הגדול, אשר יגיעו בקופסה ממותגת ייחודית לכבוד העונה החדשה (עד גמר המלאי).

כידוע, פלטפורמת המשלוחים של תן ביס מגיעה לכולם עד הבית ובעונה החדשה היא צפויה ללוות את האח הגדול ולהשיק מבצעים ייחודים מהם ניתן יהיה להינות בצפייה המשותפת.

רוצים ליהנות ממשלוח תן ביס עד הבית?הזמינו עכשיוותהנו מ-90 ש"ח מתנה* ל-3 ההזמנות הראשונות שלכם עם הקוד קופון: BIGBROTHER90
*ההטבה כוללת קופון בסך 30 ש"ח ל-3 הזמנות ראשונות במשלוח תן ביס | בתוקף עד 31.8.2024 | מינימום הזמנה 90 ש"ח (לא כולל דמי משלוח) | ללא כפל מבצעים | ט.ל.ח

• אוכלים שותים
• תן ביס
• האח הגדול