Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
רייצ'ל בלום: "האקסית המטורפת" עשויה להפוך למיוזיקל
יוצרות "האקסית המטורפת" דנות ברעיון להפוך את הסדרה המצליחה למחזמר, שיהיה מבוסס על העלילה ויורכב מהשירים שבה. הפרק האחרון ישודר באפריל ואחריו יגיע ספיישל מוזיקלי
יוצרות "האקסית המטורפת",רייצ'ל בלוםואלין ברוש מקנה, זרקו אתמול (רביעי) פצצה משמחת בפסטיבל הטלוויזיה פלייפסט: יש סיכוי גדול שהסדרה המצליחה תהפוך למיוזיקל. בימים אלה משודרת העונה החמישית והאחרונה שלה ברשת CW.
מתברר שבלום, המככבת בסדרה, והקאסט שלצדה, העלו מופע המבוסס על הסדרה והפך פופולרי. עד כמה פופולרי? צוות השחקנים יופיע ברדיו סיטי מיוזיקל הול שבניו יורק במאי הקרוב. בהתחשב בכך, אך הגיוני שהשלב הבא יהיה ברודוויי.
"אלין ואני רק התחלנו לדבר על זה", אמרה בלום בפסטיבל, שמתקיים בלוס אנג'לס. ברוש מקנה הוסיפה כי בפעם הראשונה שהרעיון עלה היא נשאלה אם הן יכתבו המשך לסיפור ושירים חדשים. על זה היא ענתה: "!Fuck no".
הרעיון עדיין נמצא בחיתוליו, אך בלום אומרת כי המיוזיקל יהיה גרסה מעובה ומרוכזת של הסדרה, וכי הן יבצעו את השירים הקיימים. "למה לכתוב מופע חדש כשיש לנו מופע שאפשר פשוט להעתיק?", צחקה. ברוש מקנה חישבה בזריזות כי אם הן היו יוצרות מיוזיקל שמבוסס על כל הסדרה הוא היה נמשך 55 שעות, ועם הרעיון הזה בלום לגמרי מסתדרת.
הפרק האחרון של העונה ישודר ב־5 באפריל בארה"ב ואחריו ישודר ספיישל מוזיקלי שייקרא "Yes, It’s Really Us Singing: The Crazy Ex-Girlfriend Concert Special!".
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"
"האקסית המטורפת" חוזרת: רייצ'ל בלום על הקשר בין יהדות לחרדה
רגע לפני העונה האחרונה יוצרות "האקסית המטורפת", רייצ'ל בלום ואלין ברוש־מקנה, מדברות על חרדה ודיכאון, מבטיחות קלוז'ר ומסבירות מה ההבדל בין יהודים בארצות הברית וישראל
הומור שנון, גסויות, פרודיה מוזיקלית, דיכאון, אהבה, סקס ונקמה – כמו בקלישאה ההוליוודית, התמהיל המעולה שרקחו רייצ'ל בלום ואלין ברוש־מקנה לתוך "האקסית המטורפת" מגיע מהחיים האישיים שלהן למסך. זה שלוש עונות שמעריצי הסדרה נוטלים בהנאה קוקטייל מאני דיפרסיבי של כדורים אדומים, כחולים ואפרוריים, ובקרוב הם יצטרכו להיגמל. העונה הרביעית והאחרונה תעלה בישראל בשבוע הבא (שבת, 13.10), ומסעה של רבקה באנץ' – מעין אלטר אגו של בלום המגלמת אותה – יגיע לסיומו.
"מבחינה רגשית כל העונות שמרו על אותו טון, בקווים כלליים הן התכוננו מראש לקראת הסוף", אומרת בלום בת ה־31 בריאיון שהתקיים בקומיק־קון בסן דייגו, שם היא הכינה את הקרקע לעונה הקרובה יחד עם שותפתה ברוש־מקנה, המפיקה והתסריטאית הראשית של הסדרה מבית CBS.
למי שהצליחו לפספס את הסדרה הנהדרת הזאת, הנה התמצית: רבקה באנץ' היא עורכת דין משכילה ומצליחה מניו יורק שהקריירה שלה מתקדמת במסלול הנכון. אלא שביום שבו מוצע לה קידום היא פוגשת במקרה בג'וש, האהבה הראשונה שלה מגיל 16 שסיפר לה כי הוא לא מסתדר שם והחליט לחזור לעיר הולדתו הרגועה, ווסט קובינה שבקליפורניה. התקף חרדה מוביל את באנץ' לנטוש את המשרד ולעקור לקליפורניה בעקבות ג'וש ובחיפוש אחר האושר, אבל תכלס בשביל להתאחד עם האקס. היא משיגה שם עבודה, נפטרת מהתרופות נגד חרדה ודיכאון ויוצרת קשרים חדשים, בריאים יותר או פחות.
מה שהתחיל כפרודיה מוזיקלית על קומדיות רומנטיות הפך בעונה השלישית ליצירה אמיצה שעוסקת ברגישות במחלות נפש (באנץ' מאובחנת כבעלת אישיות גבולית) בלי לוותר על הומור, והנאמברים המעולים קיבלו עומק חדש. כאמור, העלילה מהדהדת סוגיות מחייה האישיים של בלום, שהעידה כי התמודדה בעצמה עם בעיות נפשיות. "הדבר שהכי עזר לי עם החרדה והדיכאון שלי הוא להבין שאני לא לבד", כתבה בטור אישי למגזין גלאמור ב־2016. "יש לי חרדה מלהיות בחרדה, ואז אני מודאגת שהחרדה תהרוס את חיי. זו לולאה, כמו נחש שאוכל את זנבו. אבל כשאני נפתחת כלפי אחרים, אני מגלה שהמון אנשים מרגישים ככה".
אם בלום היא הלב הפראי של "האקסית המטורפת", הרי שברוש־מקנה היא הראש שלה. בריאיון היא מספרת כי העונה האחרונה תהיה זו שתביא את הגיבורה החיננית לשלב של התפתחות והעצמה אישית. "רבקה חפרה לעצמה בור גדול בעונה הקודמת, משהו שהיא נוטה לעשות בדרך כלל, אבל הכוונות שלה טובות", אומרת ברוש־מקנה. "בעונה הקודמת היא הייתה נחושה לנקום, היא התמסרה לאובססיות שלה. עכשיו היא עומדת לבדוק איך היא יכולה לקחת אחריות על חייה ולהמשיך קדימה. נקבל קלוז'ר וגם אם לא תהיה סגירה של כל קווי העלילה, יהיה סיום".
חרדה יהודית
חוץ מחרדה, בלום חולקת עם הדמות שיצרה גם רקע יהודי – פרט שמתיישב עם הסטריאוטיפ המוכר. "אני חושבת שהיחס בין יהדות לחרדה נוירוטית מעניין כי יש כל מיני מחקרים שמראים שטראומה יכולה לשנות את הגנים שלך", צוללת בלום אל שורשי העץ המשפחתי. "כל הסבים והסבתות של בעלי (הקומיקאי דן גרגור – א"ב) הם ניצולי שואה, ויש הוכחות לכך שטראומה יכולה לעבור בתורשה ולהשפיע לא רק על ילדיך אלא גם על נכדיך. זה מרתק ונראה לי שמה שמעניין הוא שהסיבה לכך שלבני העם היהודי יש רמה גבוהה יותר של חרדה היא המכניזם ההישרדותי שלהם. אתה אומר לעצמך: 'אוקיי, הקוזאקים לא יגיעו הלילה, אני יכול לכבות את הטלפון ולהדליק את המנורה', אבל הקוזאקים תמיד מגיעים ומוקדם מתמיד".
וכאן נכנס ההומור היהודי. "השורשים של התרבות היידית וההומור היהודי הוא החרדה. היידיש פותחה במאה ה־15 בגרמניה על ידי יהודים שרצו לדבר על גרמנים שמתעמרים בהם בלי שהם יבינו. הרעיון שמילים יכולות להיות דרך להיאבק על שלך, לשרוד ולהתמודד, נמשך גם בתפוצה היהודית בארצות הברית".
מהבחינה הזאת יש הבדל בין יהודי ארצות הברית ליהודים בישראל? "אפשר לזהות פיצול אמיתי בין שתי הקהילות, מכיוון שאחרי מלחמת העולם השנייה אמרו בישראל: 'טוב, אז היידיש היא שפה שברירית ונשית של אנשים מובסים שלא השתמשו באגרופים שלהם כדי להילחם'. הם לא היו מעוניינים ביידיש והשיבו את העברית. אני זוכרת שהייתי בישראל לפני כמה שנים וחיברתי אלבום שלם של שירי חנוכה מצחיקים והשמענו אותו למדריך הטיולים שלנו. חלק מהשירים עוסקים בסרטן ודברים כאלה והוא אמר: 'זה מאוד מעניין, אתם כל כך שונים מאיתנו'. ככה זה לפחות עבורי, כמי שגדלה במשפחה אשכנזית".
ברוש־מקנה מסכימה עם בלום, אך כבת לאב ישראלי מראשון לציון ולאם יהודייה ממוצא צפון אפריקאי היא מתחברת פחות למנטליות של יהודי אשכנז." הרבה מהעוגנים התרבותיים של יהדות ארצות הברית לא היו חלק מהילדות שלי וההורים שלי בכלל לא מבינים אותם", היא מספרת, "אבל אני כן חושבת שיש משהו משותף בחוויה היהודית. כתבנו דמות של יהודייה ששרה שירים שערורייתיים על יהודים, וזה מעולם לא היה נהוג בטלוויזיה לפני כן, אסור היה להגיד דברים כאלה. זה היה מהנה מאוד מכיוון שזה מאפשר לנו להיות ספציפיים, וספציפיות היא תמיד טובה לצורך כתיבה".
← "האקסית המטורפת", שבת (13.10) ב־yes VOD והחל מראשון (11.11) 22:00 ב־ yes Drama
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"
"האקסית המטורפת" הפכה מפארודיה קלילה לסדרה אפלה ואמיצה
העונה השלישית של "האקסית המטורפת" עוסקת בחלק הפחות סקסי של שמה – הטירוף. הטיפול הטלוויזיוני במחלת הנפש המאובחנת אצל הגיבורה רגיש וחכם, וההומור משובח מתמיד
זה לקח שתי עונות וארבעה פרקים לתוך העונה השלישית עד ש"האקסית המטורפת" הגיעה לנקודת הרתיחה. הסדרה התחילה כמעין פארודיה מוזיקלית על קומדיות רומנטיות, שמלווה עורכת דין בשם רבקה (רייצ'ל בלום) כשהיא עושה "פלסיטי" ועוברת לצד השני של ארה"ב כדי להתאחד עם אהוב אבוד מגיל 16. סיפור האהבה המעוות מלכתחילה מקבל טוויסט אפל כשאותו אהוב, ג'וש, נוטש אותה בחתונתם. רבקה, שבשלב זה כבר ברור שאיננה סתם אובססיבית-בקטע-חמוד, עוטה ארשת פנים קרה ומבטיחה נקמה. מי שחשש מעונה שלישית שכולה אלימות, אופל ואימה יכול להירגע – רייצ'ל בלום ואלין ברוש-מקנה, יוצרות הסדרה, הן חבלניות שמפרקות קלישאות כאלה בעדינות ונחישות הראויה. זה לא אומר שהעונה הזאת לא הייתה אפלה, הסכנה והעצב פשוט הגיעו ממקום אחר.
בפתח העונה החדשה הוחלף הלעג לרומנטיקה במחוות אוהבות ועוקצניות לז'אנר אחר – סרטי נקמה נשיים סטייל "חיזור גורלי". הפרק הרביעי של עונה 3, שבלום הגדירה כ"חשוב ביותר בסדרה", אפילו מתחפש לסרט כזה. כמה דקות אל תוך הפרק עולות כותרות הפתיחה לסרט בבימויה ובכיכובה של הדמות הראשית ("תסריט מאת ג'וש צ'אן כי הוא אחראי לכל זה"), וברקע מתנגן שיר שמתאר אותה כאישה מפחידה אבל סקסית שבאה "לחתוך לך את הזין". לאורך הפרק רבקה מנסה להקריפ לארוס לשעבר את החיים עם נדנדות חורקות והודעות מלחיצות, אבל לנו וגם לה ברור שתחושת הכוח שהיא מקבלת מכל זה מזויפת, ושהיחידה שתיפגע כאן תהיה היא עצמה.
כותרות הסיום לסרט כבר נראות אחרת לגמרי: הגיבורה צועדת בעצב ברחובות העיר אחרי שהגיעה לשפל הנמוך ביותר שלה עד כה, לצלילי שיר נוגה בביצוע ג'וש גרובן (שתורם לא רק מקולו, אלא מפרגן בהופעת אורח חמודה), שמזהיר אותה – זה אולי סוף הסרט שסידרת לעצמך בראש, אבל החיים האמיתיים ממש לא נראים ככה: "אם היית רואה סרט שהוא כמו החיים האמיתיים, היית כזה, 'על מה לעזאזל הסיפור הזה היה? הוא היה מפוזר לגמרי', לחיים אין היגיון נראטיבי". זה נשמע כמו פיק שלילי, אבל העלייה בחזרה משם איננה חדה ומהירה, להפך. הגיבורה עוברת את רוב העונה בשפל נפשי מתמשך, לוקחת צעד קדימה – שניים אחורה. בעונה הזו הדגש לא היה על סיפור האהבה אלא על החלק הפחות סקסי של שם הסדרה – הטירוף. ובעצם, זה בדיוק מה שהסדרה הייתה צריכה.
העיסוק של "האקסית המטורפת" בבעיות הנפשיות של הגיבורה שלה כל כך יוצא דופן בגלל שגם ברגעיה האפלים הסדרה שומרת על האופי החמוד והצבעוני שלה. השירים נשארו מעולים והקליפים שליוו אותם היו מושקעים ומקוריים מאי פעם. פרק אחד שילב תחושת ייאוש עמוקה עד אובדנית עם שיר מוטאון סיקסטיזי ועליז על יחסי אם ובת. באחר, רבקה מתבשרת שתקבל סוף סוף אבחנה רפואית שתואמת את מצבה הנפשי, ופוצחת בשיר בסגנון דיסני שמערבב בין דיאגנוזה למציאת הייעוד או המקום שלה בעולם. האבחנה הרפואית הזו אכן הגיעה, והתגלתה כאחת ההפרעות הנפשיות עם הדימוי השלילי ביותר: הפרעת אישיות גבולית. האושר הרגעי מתפוגג ורבקה מבינה מיד את חומרת המצב: "זה לא משהו שיש לי, זה משהו שאני". בהמשך העונה חילחלה יותר ויותר התחושה הקשה שאולי רבקה לעולם לא תהיה "בריאה" או "נורמלית", ואולי בשלב מסוים לכל הדמויות וגם לנו יימאס להתאכזב ממנה.
זה בסיס מתסכל לסיפור, אבל תהליכים נפשיים שבכל סדרה אחרת היו מתגלמים בשיחות עם הפסיכולוגית או במריבות משעממות עם חברים הופכים להפוגות מוזיקליות מעולות: החל מפארודיית קיטש אייטיז מושלמת תחת הכותרת "בואו נכליל על גברים", דרך שיר הפיתוי ברוח "שיקגו" "הפשט אותי מהמצפון שלי", ועד "בלי אהבה אפשר להציל את העולם", או המנון מרומם נפש על אימוץ חתולים כפיצוי על החיים כרווקה בודדה (כולל בובות פרווה מזמרות). זאת ועוד, רבקה מוקפת באנשים בעייתים לא פחות ממנה שדואגים לבלגן לה את החיים גם כשהיא ממש מנסה לסדר אותם. הראשון הוא נת'ניאל, שמאוהב ברבקה כמו תיכוניסט בן 14 שרואה ציצים בפעם הראשונה. הקשר המיני/רומנטי ביניהם מאפשר לה לשחזר את כל ההרגלים הרעים שלה, והוא אנוכי וילדותי מכדי להבחין בכך ולעזור לה להירפא מהם. גם לחברות של רבקה, פולה, ולנסיה והת'ר, לא תמיד ברור איך מתמודדים, והן מציגות בצורה חכמה שלוש דרכים שונות להגיב למצוקה נפשית של אדם קרוב: פינוק ועדינות יתר, ניצול המשבר להאדרה עצמית כאדם מוסרי ועמוק או ריחוק רגשי קורקטי ו"טיפולי".
הבעיה העיקרית בעונה היא שבכל זאת מדובר בסיטקום עם עלילות צד מרובות, מעניינות פחות מהסיפור המרכזי של רבקה. חלקן נשארו שוליות וקצרות מספיק כדי לא להפריע – פולה פוגשת את האקס המיתולוגי שלה בפרק שניפק את השיר המצטיין של העונה, הת'ר מחפשת את עצמה או נת'ניאל לומד להתמודד עם דחייה. אחרים טופלו בצורה זריזה ואגבית מדי, למשל הניסיונות של דריל להביא ילד לעולם או היציאה מהארון של דמות מרכזית. על הנייר לא מדובר בעלילות בעייתיות, אבל הן היו מרוויחות המון אם היו זוכות לתשומת הלב הראויה להן. עם זאת, גם כשהסדרה ממהרת מדי לעבור מסיפור לסיפור, או אפילו מדלגת על כמה חודשים כדי להגיע לנקודה הרצויה, זה לא מרגיש כמו קיצור דרך. "האקסית המטורפת" הוכיחה שוב שהיא אחת הסדרות הכי אמיצות בטלוויזיה. כן, גם בגלל שהיא מעזה לדבר על הפלות ועל הזוועתיות של הלידה או להגיד בקול רם וברור "דגדגן", אבל בעיקר בזכות היכולת לעסוק במחלות נפש בצורה כנה ומרגשת בלי לוותר על ההומור הציני שבגללו אנחנו צופים בה מלכתחילה.
← "האקסית המטורפת", HOT VOD ,yesVOD ונטפליקס (בינתיים עונה ראשונה בלבד)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בשנת 2005 נראה היה שמעמדה של הרומנטיקה הקולנועית יציב ובטוח. קומדיות ודרמות רומנטיות היו יוצאות במשך השנה וזוכות להצלחה יחסית, וכמה מהן גם מתברגות באופן קבוע ברשימת 20 הגדולים בסוף השנה. אלה לא היו הסרטים הכי רווחיים (אבל גם ממש לא הכי יקרים), מוערכים (אבל גם ממש לא הכי נקטלים) או חשובים (אבל מה זה חשוב בכלל?) בלוח השנה, אך היה להן מקום בו. בצד "הארי פוטר", "באטמן מתחיל" ו"קינג קונג" הופיעו ברשימת שוברי הקופות השנתיים ברחבי העולם גם "מר וגברת סמית", "בתול בן 40", "לדפוק חתונה" ו"היץ'". ובינתיים על המסך הקטן צצו באותה שנה שתי סדרות שיהפכו ללהיט ענקי – "איך פגשתי את אימא", קומדיה רומנטית במסווה של סיטקום, ו"האנטומיה של גריי", דרמה רומנטית במסווה של סדרת בית חולים.
עשר שנים לאחר מכן – כלום. מבט קצר ברשימת שוברי הקופות העולמית מגלה אפס קומדיות רומנטיות מובהקות בצד כל מיני בערך: "סינדרלה" ו"50 גוונים של אפור" במיקומים גבוהים, סרט הפשע הרומנטי "פוקוס" ו"אסון מהלך", מעין פרשנות חדשה וחצי עוקצנית על הז'אנר, בעשירייה הרביעית. הלהיט הרומנטי הגדול של 2016, "ללכת בדרכך", מדורג רק במקום ה־26 ברשימת הסרטים הרווחיים של השנה, והוא פחות או יותר לבד שם. בטלוויזיה בינתיים: "מינדי", "ג'יין הבתולה", "Love", "קז'ואל", "האקסית המטורפת", "הכי גרועים שיש" ו"קטסטרופה" מנסות ללמד אותנו משהו חדש על אהבה, סקס ומערכות יחסים, וגם "כתום זה השחור החדש", "בנות", "בוג'ק הורסמן", "Master of None" וכמובן "האנטומיה" ושאר להיטי שונדה ריימס, שהפכה בעשור שחלף לאימפריה מהלכת, עוסקות בנושא באינטנסיביות.
זה לא שהוליווד ויתרה לגמרי על הרומנטיקה, היא פשוט סיפחה אותה לתוך ז'אנרים אחרים והורידה ממנה את הפוקוס. בסוף העשור הקודם ז'אנר הקומדיה הרומנטית כבר נחשב לשחוק, קלישאתי וירוד, והוא התקשה להיוולד מחדש בגרסה מודרנית. זה לא שלא היו ניסיונות לחדש ולרענן, חלקם מוצלחים ומצליחים: סרטי אנסמבל ("אהבה זה כל הסיפור" או "יום האהבה"), קומדיות יזיזים כמו "ידידים פלוס" או "קשר לא מחייב", היפוכי תפקידים או סרטי קוגריות ("ההצעה", "להתאהב מחדש"), עלילות רומנטיות סביב הזרעה מלאכותית ("תוכנית גיבוי" או "אהבה בהפתעה"), קומדיות אינדי רומנטיות ("500 ימים עם סאמר") וכמובן סרטים של ג'אד אפאטו שעדיין מנסה לתרגם את הסוגה למאה ה־21, עם סטוצים ושוויון מגדרי וכל זה. זה פשוט לא עבד. לקומדיה הרומנטית דבק הדימוי של שיא ההטרונורמה, יקום מקביל ועמוס קלישאות שלא אומר שום דבר אותנטי.
התחייה המחודשת של הקומדיה הרומנטית הטלוויזיונית היא תהליך משלים של היעלמות האהבה מהקולנוע. המבשרת שלה הייתה "סקס והעיר הגדולה", ואחריה הגיעו, כאמור "איך פגשתי", "האנטומיה" וסדרות אחרות שלא התביישו להתעסק באופן ארוך טווח במערכות יחסים רומנטיות ומיניות, בצורה שעשתה צחוק מעלילות "גבר פוגש בחורה" שמרניות ובנאליות שאנחנו מכירים היטב מהמסך הגדול. בקולנוע הנשיקות מסתתרות היום לפני או אחרי הקרב הגדול של הגיבור בטייץ או רגע אחרי שהגיבורה מרססת דינוזאורים ומצילה את הבחור ההוא שהחליף איתה בערך שני משפטים. בטלוויזיה, עד סוף העונה הראשונה אפשר להספיק לשכב, להדחיק, לדבר על זה, להתאהב, לשכב שוב, לשכב עם מישהו אחר ולפלוט וידוי אהבה מביך ברגע הכי לא מתאים. אם בעבר הסתתרה האהבה במסדרונות בית החולים או בתי המשפט, מאחורי עלילות אקשן או הומור מצבים, היום כבר אין בושה בהתעסקות בה עצמה. "האקסית המטורפת", "בוג'ק" או "קטסטרופה" אף פעם לא הסתירו את הגישה הפוליסמית שלהן כלפי אהבה ורומנטית – הכרחיות אמנם, אך בעלות פוטנציאל הרסני עבור הדמויות.
מלבד הרלוונטיות ההולכת ודועכת, גם לשינוי סדרי העדיפויות של הוליווד יש קשר למצב. בשנים האחרונות רודפים האולפנים הגדולים אחרי שוברי קופות מרשימים ועתירי תקציב, כאלה שאפשר לתרגם למוצרים נלווים ולהפוך לפרנצ'ייז או אפילו ליקום קולנועי. במצב שכזה לז'אנר הצנוע בבסיסו אין הרבה מקום. "דמדומים" היא אולי סדרה רומנטית אבל גם יש בה קרבות CGI בין ערפדים ואנשי זאב, בעוד סרטי "סקס והעיר הגדולה" אולי זכו להצלחה מסחרית, אך לא נראה שלמישהו דחוף להמשיך לסיבוב שלישי. הטלוויזיה התגלתה כבית גידול הולם וטבעי יותר לנושא כה מורכב, שמבוסס על בנייה אטית ומתמשכת של מערכות יחסים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
רייצ'ל בלום: "אם אתה טיפש שנפגע מפמיניזם, זו לא סדרה בשבילך". ריאיון
אם לינה דנהם נראית לכם מפונקת ובכיינית מדי, רייצ'ל בלום היא הקול של דור שחיפשתם. ויותר מזה, הקול הזה גם פוצח בשירה פעם־פעמיים בכל פרק של הקומדיה המוזיקלית האפלה "האקסית המטורפת", שהיא במקרה גם הסדרה הכי פמיניסטית על מסך הטלוויזיה כרגע. ריאיון
כשהאנה, גיבורתה של לינה דנהם, העלתה בפרק הראשון של "בנות" את האפשרות שהיא קולו של דור, גם אם בקריצה מודעת, היא למעשה כפתה את התפקיד הזה על מי שיצרה אותה. הדמויות המפונקות שלה אמנם נראו על פני השטח כמו הקריקטורה הכי גרועה שיכול היה להגות הדור של ההורים שלנו, אבל המורכבות שלהן גרמה לרבים מבני דורה של דנהם להזדהות איתן ולהעלות אותה על נס כנציגתם על המסך. אבל דנהם לא מתאימה לייצג את כולנו. בתוך העולם שאנחנו חיים בו, בין הבעיות הכלכליות שאנחנו מתמודדים איתן, יש גם אנשים שרואים את חצי הכוס המלאה, שאוהבים את החיים שלהם ומרגישים שהם מצליחים להגשים את עצמם. אנשים אלה הבינו שהם לא יכולים להגיע לרווחה הכלכלית של הדור שלפניהם, אבל כן יכולים להשיג דברים אחרים. הם מוצאים אושר בדברים הקטנים של היומיום, נלחמים להשתחרר מהעול של שגרת העבודה עם פורמטים חדשים של משרות, ופה ושם גם הם נכנעים לקפיטליזם, פשוט במנות יותר קטנות – במקום דירה, נסיעה לחו"ל, ובמקום רכב, נעליים חדשות. הם גם יודעים להיות אופטימיים לגבי הדברים שהדור שלהם השיג, כמו פתיחות וסובלנות גדולה יותר כלפי השונה וערכים אידיאולוגים שהם רואים אותם כעליונים יותר מבחינה הומנית.
עבור כל אלה, רייצ'ל בלום, היוצרת של הקומדיה המוזיקלית החדשה "האקסית המטורפת" ובת דמותה בסדרה, רבקה באנץ', יכולות לשמש קול של דור הולם יותר, שמח יותר ומעורר השראה. רבקה היא חכמה, היא מצליחה והיא מבינה שהמכבש הקפיטליסטי לא יקרב אותה לאושר, אז היא מנסה למצוא אותו בדרכים שלה, מהלך שכמובן נתפס כמטורף לחלוטין על ידי האם היהודייה שלה, שלחצה עליה ללכת לאוניברסיטה הכי טובה ולהתקדם כמטאור בשמים המרתקים של עריכת דין במנהטן. האנשים שמקיפים אותה לוחצים עליה להיות שאפתנית ומוכוונת קריירה ורואים את הרצון שלה ברומן מסחרר שיפיל אותה מהרגליים או בזמן פנוי כערכים מיושנים ורדודים. אבל רבקה דומה להרבה מאוד נשים שתקועות במלכודת הזאת – היא רוצה להיות אשת קריירה וגם להתאהב בטירוף בגבר, ולהיות פמיניסטית לוחמנית וחסרת פשרות אבל גם לנעול עקבים, להתאפר ולהתעסק בבחורים בלי שזה יסתור את האינטליגנציה או את הכוח שלה. בתוך הקיום האפור והמדכא שלה, בעיצומו של עוד התקף חרדה, היא נתקלת בג'וש, החבר מגיל 16 שפגשה במחנה קיץ ואיבדה לו את בתוליה. הוא טיפש ממנה באופן משמעותי, אבל הוא חייכן וחיובי ורואה את הטוב שבאנשים, כל מה שרבקה לא יכולה למצוא בתוך העולם התחרותי והחומרי שהיא כלואה בתוכו.
המפגש הזה מניע את העלילה המרכזית של הסדרה – רבקה בוחרת לעבור לעיר הולדתו של ג'וש ועושה כמיטב יכולתה להעמיד פנים שלא עשתה זאת בגללו, והאמת היא שהיא מוצאת שם הרבה יותר ממנו. איך אומרת הקלישאה? היא מוצאת את עצמה. בלום, שלמדה בבית הספר לאמנויות טיש שבניו יורק (אחת הבוגרות המוכרות ביותר שלו היא ליידי גאגא), מגיעה מעולם התיאטרון המוזיקלי. לפני שקיבלה את ההזדמנות ליצור, להפיק ולככב בסדרה משלה, היא הייתה כוכבת יוטיוב עם קליפים של שירים פרודיים שכתבה בעצמה, שההצלחה שלהם טמונה בניגוד בין החזות הקטנה והמתוקה למסרים האפלים או המיניים מעט יותר של השירים. גם הסדרה משופעת שירים מהסוג הזה, אך מכיוון שהיא משודרת ברשת CW יש גבול לכמה נועזת היא יכולה להיות.
אני יודעת שבפיילוט, שצולם במקור עבור שואוטיים, הייתה סצנה שרבקה עושה לדמות אחרת ביד. בפיילוט ששודר ב־CWהיא נאלצה להפוך רק למזמוז. את מרגישה שאת צריכה לצנזר את עצמך?
"זו שאלה מעניינת, אבל אני חושבת שמעט מאוד היה שונה לו היינו משודרים בשואוטיים. כשאני חושבת ששיר מסוים צריך גרסה מלוכלכת, אני עושה גרסה מלוכלכת והיא עולה ליוטיוב. אז כן, היו יותר קללות בשירים לו היינו בשואוטיים, אבל שם זו הייתה תוכנית של חצי שעה אז היה לנו פחות זמן לפתח את הדמויות. האמת היא שהצלחנו להכניס דברים די נועזים על סקס. אנחנו מצליחים לומר את רוב מה שאנחנו רוצים להגיד על סקס, פשוט לא תמיד יכולים להראות את זה. אז לא, אני לא מרגישה מצונזרת".
כשבלום מדברת על דברים נועזים, היא מתכוונת למשל לפרק שבו אחת הדמויות הנשיות מקבלת דלקת בדרכי השתן מיותר מדי סקס והפרטנר שלה פוצח בשירה עליזה בנושא. באותו קו עלילה מופיע גם שיר שמתאר באופן מעט יותר גרפי את ההרפתקאות שהובילו לדלקת, ובפרק אחר רבקה מקדישה שיר שלם לשדיים הכבדים שלה. בלום ממש לא מפחדת לקחת את הנושאים האלה ולהתייחס אליהם באופן מציאותי ולא סטרילי, והיא מקפידה על הגישה הפתוחה הזאת בכל מה שנוגע למין ולמיניות, כולל הצגה של דמות ביסקסואלית באופן שחריג במציאות הטלוויזיונית של ימינו.
בואי נדבר על קו העלילה הביסקסואלי. אין הרבה דמויות ביסקסואליות בטלוויזיה ולרוב כשנראה שמישהו עומד לצאת מהארון הוא בסופו של דבר הומוסקסואל. במקרה שלך הדמות פשוט אמרה "אני בי!". הרבה פעמים ככה זה אכן קורה במציאות, אבל בטלוויזיה זו עדיין אמירה חזקה ואמיצה.
"ידענו שיש איזה משבר זהות שהדמות הזאת עוברת, שהיא מנסה למצוא את עצמו ושאולי זה קשור למיניות. יש הומוסקסואלים שנשואים לבני המין השני ועושים ילדים, אבל במקרה הזה חשבתי שאותו אדם באמת אהב את מי שהיה נשוי לו ובאמת נמשך אליו. לא רצינו לערער את הנישואים האלה. אבל כן, הייתה שם גם עוד כוונה, כי כשאנשים יוצאים מהארון כביסקסואלים לרוב לא אומרים להם 'את/ה כל כך אמיצ/ה', אלא 'לא את/ה לא, את/ה גיי'. הרבה אנשים לא חושבים שביסקסואליות באמת קיימת, אפילו בתוך הקהילה הלהט"בית, אז זה היה נושא מעניין עבורנו לחקור".
חוץ מזה שהקטעים המוזיקליים כיפיים ומצחיקים, יש להם משמעות נוספת? איזה כלי ביטוי הם נותנים לך?
"קודם כל הם נותנים הצצה לתוך עולמן הרגשי של הדמויות. הן סוג של קול פנימי, סאבטקסט שהופך לטקסט. יש קלישאה כזאת בעולם התיאטרון המוזיקלי ששרים כשהרגשות חזקים מדי בשביל לדבר עליהם, אז איזה נושא מתאים יותר לזה מאשר אהבה? הקטעים המוזיקליים עוזרים לדמויות לנסות כל מיני סוגי אישיות, לבדוק מה הם רוצים, מי הם, איזו סוג של אהבה הם רוצים ואיזו מין אהבה יש להם כבר בחיים".
העיסוק המרכזי של הסדרה הוא אכן רומנטי, ואפילו שמה הוא קריצה ברורה למדי לקלישאה שיצרה התרבות הפופולרית, אבל בלום באה ממקום ביקורתי, פמיניסטי באופן מוצהר, ומבקשת לאתגר את התפיסות המגדריות הדיכוטומיות. במילים אחרות, היא יכולה להיות פמיניסטית וגם מאוהבת לחלוטין באקס שלה. המודעות לסתירה בין נשיות לפמיניזם נוכחת מאוד בסדרה ויש גם הודאה ברורה שלפעמים הפמיניזם נכשל במבחן המציאות, כמו בסצנה שבה חבורה של נערות עושות לרבקה מייקאובר כדי שתמצא חן בעיני ג'וש תוך שהן מרקדות בלבוש מינימלי מול כפיל של טרי ריצ'רדסון שעל חולצתו מודפסות המילים "המבט הגברי". בסצנה אחרת רבקה מבצעת ריקוד מפתה על עמוד מול עיניהם המשתאות של ג'וש ובת זוגו, שממנה מנסה רבקה לגזול אותו, וכשזו מתעמתת עם רבקה היא מסבירה שבניו יורק היא השתתפה בקורס "ריקוד פמיניסטי על עמוד" ושהמדריכה שלה, פרופסור גאדס (כלומר אלילה), אמרה למשתתפות שהן מנכסות חזרה לעצמן את המבט על הגוף הנשי. התוצאה הסופית היא מעין הכלאה בין סרט דיסני, קומדיה רומנטית של דרו ברימור והחוג למגדר, מה שדורש הבנה די מעמיקה של סוגיות מגדריות כדי לפענח את הסדרה לעומקה, למרות הנראות הקלילה והאוורירית שלה.
יש לסדרה אג'נדה פמיניסטית ברורה מאוד. את דואגת לפעמים שזה ינכר קהלים מסוימים? נניח, גברים?
"זו קומדיה מוזיקלית רומנטית עם צד אפל, זה ז'אנר שגם ככה לא פונה לכולם. לא מדאיג אותי לנכר אנשים, והאמת היא שאם זה מה שקורה – זה לא אכפת לי. זו סדרה לאנשים חכמים. אם אתה אדם טיפש שנפגע מפמיניזם, זו לא הסדרה בשבילך".
"האקסית המטורפת", yes Drama, ימי חמישי (החל מ־26.5) ב־21:15 וב־yesVOD
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![יוצרות "האקסית המטורפת", רייצ'ל בלום (משמאל) ואלין ברוש־מקנה (צילום: GettyImages)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/10/sizes/GettyImages-X_wo_500_333.jpg "יוצרות "האקסית המטורפת", רייצ'ל בלום (משמאל) ואלין ברוש־מקנה (צילום: GettyImages)")
!["האקסית המטורפת"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/02/sizes/26-ceg-310.w710.h473_wo_500_333.jpg ""האקסית המטורפת"")
