יש רגעים בהם נדמה ש"מילה שלה" מעצים בגסות רגעים דרמטיים בשביל המסר הפמיניסטי. אבל אז תמיד מגיע קטע ארכיון שמוכיח ששום דבר לא הוגזם, שזו באמת המציאות שלנו - ולכן טוב שהיא מקבלת את הדרמה העיתונאית החדה שלה
נשות קריירה רבות קבלו לא פעם על כך שכשהן מתראיינות בכלי התקשורת הן מתבקשות לענות על השאלה איך הן מאזנות בין הקריירה למשפחה. השאלה מעצבנת כי לרוב אינה מופנית לגברים, ולכן עצם שאלתה מעידה על סקסיזם. לשתי העיתונאיות החוקרות שמובילות את "מילה שלה" יש ילדים קטנים, ויש להן בעלים שמטפלים בילדים בזמן שהן מתרוצצות בארה"ב ומחוצה לה במסגרת עבודתן פורצת הדרך, וזה כמעט כל מה שאנחנו יודעים על חיי המשפחה שלהן. הבעלים (הכנראה מאוד נחמדים ותומכים) והילדים נמצאים בשולי הסיפור, כי לא על זה הסרט.
"מילה שלה" מבוסס על ספרן של מייגן טווהי וג'ודי קנטור, שבו תיארו בפרוטרוט את העבודה המאומצת שהובילה לפרסום הכתבה ב"ניו יורק טיימס", שבה השתיים חשפו את פשעיו של המפיק הארווי וויינסטין כלפי נשים. אף שזאת לא היתה החשיפה העיתונאית הראשונה של גבר שניצל את מעמדו כדי לנצל נשים, הכתבה מה-5 באוקטובר 2017 היא שהחלה לגלגל את כדור השלג שהוא עידן me too. בתחילת הסרט טווהי (קרי מליגן) מפרסמת כתבה על נשים שמאשימות את המועמד לנשיאות דונלד טראמפ בהטרדה מינית. רגע אחרי כן מתקשרת אליה אישה, שמציגה את עצמה כמי שעובדת בתוכנית הטלוויזיה של השדר השמרן (והמטרידן) ביל או'ריילי, ושואלת "את פמיניסטית?". זה נשמע כמו הקצנה גסה לצורכי העצמת המסר של הסרט הפמיניסטי הזה, אבל רגע אחרי כן אנחנו רואים קטע (אמיתי) מהתוכנית של אוריילי שבו הוא מאשים את טווהי שסירבה לענות על השאלה. מפיו התואר "פמיניסטית" נשמע כמו מילת גנאי קשה במיוחד. השילוב הדוקר הזה בין שחזור בדיוני לקטע ארכיוני תורם לתחושת האמת של הדוקו-דרמה המרתקת הזו, שכוחה העיקרי בתיאור המדוקדק של מלאכת איתור המקורות ואיסוף הפרטים שיובילו בסופו של דבר להפלתו של אחד המפיקים המוערכים ואדירי הכוח בהוליווד.
את הגישושים הראשונים עושה קנטור (זואי קאזאן) בעקבות משהו ששמעה על משהו שאמרה השחקנית רוז מק'גוון. אך היא נתקלת בעוד ועוד דלתות סגורות (פיזית ומטאפורית) ועורכי העיתון מצרפים אליה את טווהי. הסרט עוקב אחר כל שיחות הטלפון, הניתוקים, המפגשים המתסכלים עם נשים שרוצות אך לא יכולות לדבר כי חתמו בלית ברירה על הסכמי סודיות, ועם הגברים שניסחו את ההסכמים. הרושם העיקרי והמהותי שהולך ומצטבר הוא עד כמה קשה לאתר "אקדח מעשן" ולהוציא את האמת לאור, למרות שכל כך הרבה אנשים יודעים אותה. בשביל זה צריך עקשנות, וגב איתן כמו ה"ניו יורק טיימס" שמוצג כאן כמאחז האחרון של לוחמי האמת, המובל על ידי העורך העשוי ללא חת דין בקווט בגילומו הסמכותי של אנדרה בראוור ("רצח מאדום לשחור"). בכל אופן, תגובות לביקורות שכבר התפרסמו על הסרט מגלות שיש כאלה שעדיין מתעקשים לטעון שלא היה כלום ושוויינסטין הוא הקרבן.
אף שדמויותיהן אינן מפותחות במיוחד מעבר להצגתן כמקצועניות המסורות למטרה הגדולה, צמד הכוכבות מספקות לסרט נוכחות נעימה. כאמור, העניין כאן הוא הדרמה של החקירה, ושל הקורבנות שמעזות לדבר – לא של העיתונאיות שמקבלות תמיכה מלאה מהעיתון. כמה שחקניות מצוינות מגלמות נשים שהוטרדו (ג'ניפר אילי מ"גאווה ודעה קדומה") או היו עדות להטרדה (סמנתה מורטון). המפגש (הווירטואלי) שמותיר הכי הרבה אימפקט רגשי הוא עם אשלי ג'אד בתפקיד עצמה. נוכחותה בסרט לא רק מעצימה את הדוקו שבדרמה, אלא גם משמשת כהצדעה לכוכבת הראשונה שהעזה להתראיין בגלוי על ההטרדה שחוותה מידי וויינסטין, שהרס לה את הקריירה משום שלא נענתה לו.
הבמאית הגרמניה מריה שראדר ("הגבר המושלם שלך") מביימת את הסרט באופן קורקטי ויעיל. פה ושם היא זורה תחושה של איום על שלומן של העיתונאיות, אך לא מגזימה עם זה. הסרט נמנע משחזור דרמתי של מעשיו של ווינסטין שאינו נראה בסרט, אך קולו נשמע בהקלטה המזעזעת ההיא שבה הפעיל לחץ מתמשך על הדוגמנית אמברה גוטיירז לעלות איתו לחדרו במלון. ההקלטה הזאת כמו מרחפת במסדרונות מלון, מותירה בהם את רישומה המתמשך. במקום הנבל אנחנו מקבלים את נציגיו שאפשרו לו להמשיך לעשות כרצונו – אחת הסצנות הטובות בסרט היא המפגש עם יועצו לני דיוויס (פיטר פרידמן) שמתפתל בכיסאו ועונה בלי לענות.
שלוש שנים אחרי "פצצה", הסרט הלא מספק עם הכוכבות הזוהרות (קידמן, ת'רון, רובי) שגולל את חשיפת ההטרדות המיניות של מייסד פוקס ניוז רוג'ר איילס, "מילה שלה" הוא סרט ממוקד ומגובש יותר. זה אולי לא קולנוע גדול דוגמת "כל אנשי הנשיא", אבל הוא מספר היטב סיפור מרתק, שראוי להמשיך ולספר אותו, לפחות עד שאנשים יפסיקו לשתף פעולה עם טורפים.
3.5 כוכבים. She Said בימוי: מריה שראדר. עם קרי מליגן, זואי קזאן, אנדרה בראואר, סמנתה מורטון, ג'ניפר אילי. ארה"ב 2022, 129 דק'
