סוף החודש הראשון של שנת 2026 דוהר לעברנו, ובמרכזו המגזר הערבי בישראל תובע את מקומו: בשבוע שעבר נערכה הפגנה בהשתתפות רבבות בסכנין נגד האלימות הגואה במגזר הערבי ואזלת היד של המשטרה, לצד שביתה כללית מסיבית, ואיכשהו, גם על המסך השפה הערבית – ששנים הודרה ממנו – חוזרת בנגיעות קטנות. זה התחיל עם "נוטוק" המצוינת של "קשת", נמשך עם "יאפא" שזכתה לשבחים (גם כאן), ועכשיו מגיעה עוד סדרה שמביאה את המציאות של המגזר – בצורה הכואבת ביותר.

>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

"סאדה" היא דרמה משפחתית חדשה, שעלתה השבוע בערוץ "מכאן" (33) בשפה הערבית, אבל זמינה לצפייה גם באפליקציית כאן BOX. הערוץ "מכאן" ממשיך במגמה של יצירה מקורית – אחרי הריאליטי המוזיקלי הלוה "אלמייכ אילכ", עכשיו גם מגיעה סדרת דרמה מושקעת ואיכותית עם כל הפיצ'רים של "סדרת תאגיד". יש פה ליהוק חזק, יש פה צילום וקצב טוב – ומעל הכל יש פה סיפור מצוין. סיפור של עצמאות.

במוקד הסיפור עומדת לובנא (ענת חדיד), גננת בת 55 שמותו של בעלה גורר אותה לתוך סערה בלתי צפויה. מפעל הקפה שאותו ניהל בן זוגה עומד בסכנה, ואחיה רוצה למכור אותו כדי לבנות פרויקט נדל"ן. אלא שלובנא בוחרת בדרך של מלחמה עיקשת נגד הזרם – נגד הסביבה השמרנית ואפילו נגד המשפחה שלה, שלא מאמינים שהיא תעמוד במשימה. בדרך היא נתקלת בכל המכשולים – דת, גזענות, שוביניזם וגם משפחת פשע מקומית – שמאיימת להכניס אותה למלכודת.

שלוש יוצרות עומדות מאחורי הסדרה, שלושתן נשים: סמירה סרייה (ששיחקה ב"פמת"א" ו"פאודה", בין היתר), התסריטאית נעה גוסקוב, ומיכל אהרוני שמוכרת בעיקר בשל היותה קול אמיץ ברשתות החברתיות, אבל היא גם מחזאית ותיקה (שהבולט שבמחזותיה הוא "אנגינה פקטוריס", בכיכובו של דבל'ה גליקמן); וגם זה, בעיניי, סטייטמנט: גם כי מדובר ביצירה מאוד פמיניסטית, אבל גם בגלל שיתוף הפעולה שיש מאחורי הקלעים – יוצרות יהודיות וערביות מביאות את הקול של החברה הערבית למסך.

היופי של הסיפור הוא שלצד הבעיות שהוא משקף (כולל היחס הקשה ללהט"בים במגזר הערבי, שמופיע באופן נדיר על המסך), הוא בסופו של דבר אוניברסלי – כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו, בטח בשאלת ההליכה לדרך עצמאית והקשיים שהיא מעוררת. הדמות של לובנא מבינה בדרך הקשה – עצמאות היא אולי משהו נשגב ורצוי, אבל הדרך אליה תמיד תיתקל במכשולים, בשמרנות, באנשים מסביב שלא יבינו מה אתה עושה ו"בשביל מה זה טוב". על אחת כמה וכמה כשאת אישה בתוך חברה דתית, שמעזה להיכנס לעולם העסקים הנחשב (עדיין) כטריטוריה גברית מובהקת.

"סאדה" לא חפה גם מקלישאות: היא מסתיימת בלונג שוט של העיר (כמו שראיתי כבר בכ-15 סדרות תאגיד), יש תחושה של שחקנים שראיתי זו הסדרה השלישית או הרביעית (האם כל סדרה בערבית צריכה לכלול בקאסט את הישאם סלימאן ושאדי מרעי?), שלא לדבר על ההופעה (החמודה) של בן יוסיפוביץ' – שהוא כנראה חלק מתנאי המכרז על כל סדרה של תאגיד השידור הציבורי. תתחילו בו, ותמשיכו עם כל היתר.

אבל האמת היא שכל זה קטן לעומת הסיפור הגדול.כי "סאדה" היא, בפירוש, סדרה מצוינת. היא כזו שיודעת לספר סיפור טוב, מהודק, מעניין ורלוונטי לחיים שלנו (כולל לאקטואליה של עכשיו ממש). גם ברמת השחקנים, היא עובדת בצורה נהדרת – ענת חדיד רושמת תפקיד פריצה נהדר, הישאם סלימאן תמיד יודע לעשות את העבודה וההברקה הגדולה מגיעה מכיוונו של יוסף אבו ורדה (שלקהל הישראלי הקלאסי מוכר יותר כ"עמרם בולדוג" מסדרת הקאלט "הבורר"), שגונב את ההצגה בתור הסבא.

ועוד דבר שאהבתי במיוחד: הסדרה אינה נטולת הומור. למרות שהיא מתעסקת בנושאים קשים, היא יודעת להעלות חיוך (רגעים כמו אבו ורדה שר את "i will always love you", או יוסיפוביץ' בתפקיד שליח של מברק מזמר, ובטח הסצנה שבה לובנא עושה פוילע שטיק עם משגיח הכשרות – הם ברכה של ממש) ולתת את האתנחתות הקומיות במקומות הנכונים, בלי להוריד מהחומרה ומהאמת שהיא מביאה למסך. וזה רק מוסיף.

ל"סאדה" יש בעיה שנובעת מהמדיום שבו היא משודרת: "מכאן" הוא ערוץ חשוב במגזר הערבי, אבל החשיפה שלו לקהל היהודי הרחב נמוכה. וחבל. כי "סאדה" שווה הזדמנות גם בכאן 11 – היא מספיק איכותית, מספיק מעניינת ומספיק אוניברסלית כדי להופיע גם בפני הקהל הרחב. מי יודע? אולי דווקא בתקופה שבה הקול של המגזר הערבי מושתק (אפרופו ההפגנה בסכנין, שזכתה להתעלמות תקשורתית די גורפת) היא תצליח גם להרים את קרנה, וגם להביא סיפור אנושי טוב למסך. שזה הדבר הכי טוב שטלוויזיה יכולה לעשות בימים האלה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות מומלצות
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית

>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי

מדובר באחד הפורמטים המצליחים ביותר של התאגיד: "בואו לאכול אותי", סדרה שיובאה לארץ עוד בימי רשות השידור הישנה והלא-משהו, רצה כבר שמונה עונות מ-2012 ועד עצם היום הזה. עכשיו מגיע טוויסט חדש בעלילה: עונה של "בואו לאכול איתי" בערבית, שמשודרת בערוץ מכאן 33.

>> פיל גוד בעברית: הסדרות הישראליות שתמיד מוציאות אותנו מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של סדרות הטלוויזיה הישראליות

מה שתמיד עובד וקסום ב"בואו לאכול איתי" הוא המפגש – בתקופה שבה אנחנו כבני אדם יותר ויותר מתקבצים בפינות שלנו ולא ממש יוצרים קשר עם אנשים שונים מאיתנו, ב"בואו לאכול איתי" שמים את כולם מסביב לשולחן – ישראלים ממקומות שונים, צבעים שונים ודעות שונות שמצליחים להקרינג' אחד לשני את הצורה ביחד.הסיפור הגדול של העונה הזו של "בואו לאכול איתי" הוא החברה הערבית. כמו החברה החרדית, למי שאינו חלק ממנה היא נראית כמו מקשה אחת, אך האמת היא שבתוכה יש הרבה מאוד ניואנסים שאנחנו עיוורים להן. את זה מציגה העונה הזאת בגאווה: את השוני שבין ערביי ישראל, את העובדה שהם לא עשויים מאותו החומר, את המציאות שבה חלקם הם הפכים מוחלטים אחד של השני.

עלאא, למשל, הוא בחור דתי רדיקלי עם מאמי אישיוז. נעם היא קוסמטיקאית ומחליקת בוטוקס עם אג'נדה פמיניסטית. ריהאם בחרה בעריכת דין כדי לייצג את בתה עם צרכים מיוחדים, נידאל הוא פרקליט עבריינים עם חוש צדק מפותח, בקיצור סמטוכה אחת שלמה, שלא ברור איך היא מתיישבת יחד. וזה בדיוק הניצוץ שתמיד הופך את "בואו לאכול איתי" לטובה כל כך.

העונה הזאת מגיעה בעיתוי שהופך אותה חשובה יותר מאי פעם, כאשר ערביי ישראל נדחקים לקרן זווית. הם לא על המסך שלנו בתקופה של מלחמה (מי שכן, צריכים לעבור בדיקת נאמנות מאוד מדוקדקת), ובטח שאין אף פעם מקום להציג את המורכבות שלהם. אבל ב"בואו לאכול איתי", גם אם ההיבט הפוליטי פחות נוכח, אפשר לראות את הגוונים, להכיר בהם ולהבין משהו אנושי על כל אחד מהם.וכן, היופי הוא שמיד אתה מתחבר לאחד ומתעצבן מאוד מהאחר. ככה נראה שילוב אמיתי וקבלה אמיתית, לדעת שבתוך כל חברה אנושית יש ספקטרום ויש בתוכה כל מיני סוגי אנשים. על חלקם אתה יכול מאוד לכעוס, אבל באותה מידה גם להבין מאיפה הם באים כשהסיפור שלהם נפרש מולך. ולכל אחד גם יש את הצדק שלו.

אני מודה שאני פחות אוהב תכניות בישול ואוכל בכללי. קצת קשה לי לשפוט על המסך משהו שאי אפשר להרגיש בצפייה (בניגוד לתחרויות כישרון בתחומים אחרים, למשל), אבל ב"בואו לאכול איתי" האוכל הוא הרי רק תירוץ נחמד למה שמתרחש בין ביס לביס – לשיחה, להתנגשות שבין המשתתפים, לחיכוך שמייצר דרמה. גם את זה תמצאו בעונה הזאת.

"בואו לאכול איתי" נולדה ב-2012. גם אז היו רשתות חברתיות, אבל זו היתה תקופה הרבה פחות מקוטבת ומקטבת, תקופה שבה היה אפשר לייצר שיחה שכזו כי היא התקיימה גם במציאות, כי ניסינו, לכל הפחות, לגעת באנשים שונים מאיתנו ולנסות לדבר איתם. היום, ב-2025, המציאות הזאת נראית כמעט אוטופית. אולי זו הסיבה שבגללה, דרך ההומור והציניות, טוב ש"בואו לאכול איתי" קיימת כדי לאפשר את ההבנה שבסוף – בלי הקשר בינינו, ובלי הדיבור בינינו, ובלי להכיל את חוסר ההסכמה בינינו – אף פעם לא נצליח לאכול כמו שצריך. בקושי לנשנש.
>> "תפדלו על עשא", החל מהערב ומדי ערב, 20:10, מכאן 33

• ביקורת טלוויזיה
• בואו לאכול איתי
• החברה הערבית
• אוכל ערבי
• תאגיד השידור הציבורי

כשעוצבה ההזמנה לצעדת המחאה הערב (ראשון, 19:00, כיכר הבימה) מנין הנרצחים בחברה הערבית עמד על 135 בני אדם. בעת כתיבת שורות אלו כבר הגענו ל-140 בני אדם. כל 36 שעות מורידים בן אדם.

כשתקראו את זה כבר הגיע תג מחיר בצורת פיגוע בנחלת בנימין. אולי תגידו לעצמכם שהייתם אתמול באחת ההפגנות למען הדמוקרטיה אז הכל בסדר. לידכם היו גם כמה עם שלטים והמילה כיבוש עליהם. כשזה קורה לי, כל שבוע, אני מורידה ראש, בודקת מסלול באלכסון, שומרת מינימום מגע. אני גם חושבת לעצמי שאולי זה מקשה על המאבק. אולי זה מבריח ימנים. אנחנו צריכים את כולם עכשיו.

בשישי בערב, אחרי תפילות בית הכנסת, הבילוי של חבורת אנשים ששומרים שבת הסתיים ברצח בדם קר של נער בין 19. החבורה הזו, שבטעות כתוב לה בתעודת הזהות "יהודי", לא חשה אי נוחות. לא בגלל "עבודה" בשבת, לא בגלל רצח, לא בגלל החקירה הצפויה. הם מרגישים בבית עכשיו. השלטון בידיהם. נכון שהם אחוז קטנטן של מנדטים אבל מי יתעסק איתם עכשיו. רוב חברי הממשלה, כולל המלך בראש, לא שומרים שבת. אבל נכון לכתיבת מילים אלו הם שומרים שתיקה. החבורה המאזוכיסטית לא חוששת. הם כן. אני מתלבטת מה אכזרי יותר: הרצח והפוגרום או השתיקה של הבוסים?

כל 36 שעות נרצח ערבי בישראל. מה לי ולזה?!
אם ניקח בחשבון רציחות במסגרת המלחמה בטרור (אולי הגיע הזמן להוסיף למילה טרור את המילה "ערבי"? כי יש גם טרור יהודי וגם ערבי. וחייבים להבדיל, כפי שהחוק החדש דנדש שמבדיל בין אונס לאונס הוא תלוי דת האנס). בכל מקרה, אם נספור באמת מוות של חפים מפשע בין הים לירדן אז אנחנו על נתון יפה של יותר מאחד ליום. הצלחנו!

מה לי ולזה?! תנו להתרכז במאבק על הדמוקרטיה עכשיו. המדינה בסכנה! משטרת אוחנה הזכורה לרע מימי הקורונה נראית חביבה לעומת משטרת בן גביר. ללכת להפגין זה כבר לא חוג מוצ"ש, כפי שקוראים הביביסטים בזלזול. זה חוג מסוכן. אמצעי לחימה שעד עכשיו היו פופולריים במאבק בפלסטינים, שאינם אזרחים ואינם מעניינים איש, עברו יבוא מקביל למאבק בשמאלנים. רובם, אגב, לא שמאלנים כלל, אבל זה רק כי עוד לא עידכנו בויקיפדיה את הערך "שמאל" ל"מתנגד נתניהו". תיכף יעדכנו. אל חשש.

מהר זה הגיע גם להפגנות "שלנו". מהרגע שנפטרו ממפקד המחוז שניסה לא לפצוע מפגינים – השטח פנוי. מה שעובד עם השכנים עובד גם פה. עכשיו בלי הפרעות. לוחמה באויב זה לוחמה באויב (אבל אונס זה לא אונס – תלוי מי האנס כזכור). כמה זמן ייקח עד שיירצח יהודי חף מפשע בגלל הפשע המשתולל בחברה הערבית? שאלה טובה (שורה זו נכתבה לפני הפיגוע בתל אביב) עד אז: מה לי ולזה?! (יש גם עלייה של 50% במספר מעשי הרצח בחברה היהודית, אבל למה לעצבן עם נתונים).

השתיקה האכזרית של חברי הממשלה החילוניים על הרצח בשישי בערב, היא בול אותה שתיקה האכזרית על אלימות המשטרה מול מפגינים (ובול השתיקה של אוחנה על תשובתה של ממשלת ישראל לגבי יכולתם של גייז לאמץ ילדים). מתי נבין שזו בול אותה שתיקה? אונס הוא אונס הוא אונס. גזענות היא גזענות היא גזענות. רצח הוא רצח הוא רצח. ושתיקת הכבשים שבשלטון היא בדיוק מה שהיא. למה הם שותקים? כי הם יותר מפחדים מהם מאשר מאיתנו.

אבל למה אנחנו שותקים?! הערב אהיה בהבימה ב-19:00 ואצעד עם אלו שמבינים שזה מטורף שכל 36 שעות יורד בן אדם. ואני מקווה ומבקשת שתבואו גם.

נ.ב. כשיגיע מוצ"ש אני מקווה שהחרדים יהיו אמיצים מספיק להיזכר שכתוב בעשרת הדברות "לא תרצח". מה שעושה הטרור היהודי לא מקובל על החרדים. הם לא מאמינים בזה. הם גם לא פחדנים. המשותף בין המיעוט הערבי והמיעוט החרדי הוא רב. בואו נשמע אתכם.

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• יהודים וערבים
• החברה הערבית
• אלימות משטרתית
• בנימין נתניהו
• אמיר אוחנה

שמי חנאן מנאדרה זועבי. נולדתי וגדלתי בנצרת ואני מגדלת את ארבעת ילדיי בכפר סולם שליד עפולה. פגשתי את פעילי מען וסינדיאנת הגליל בהיותי סטודנטית צעירה. נהגתי לאסוף את אחותי הצעירה מפעילויות אחר-הצהריים של ארגון העובדים מען בסניפם בנצרת. התוודעתי לחבורה מיוחדת של פעילים שחלמו כמוני על חברה שוויונית. הם הפעילו תיאטרון של בני נוער, וסייעו לילדי השכונה המזרחית בלימודים. מה שכבש אותי במיוחד היה המיזוג הטבעי בין יהודים וערבים, החשיבה המשותפת, והמקום הבולט של נשים בארגון.

הגבלת צעדיי כנערה צעירה ומוסכמות לא שוויוניות בחברה שלנו קוממו אותי. הרגשתי שחונקים אותנו ומצרים את צעדינו. ספורט, תיאטרון ואמנות זכו לעין צרה, אבל בעיקר הרגשתי שמונעים מאיתנו לקבל החלטות גורליות הנוגעות לתעסוקה וללימודים שלנו. חשתי שאין לנו מרחב התפתחות ואין לנו אופק. כל זה היה בשנת 2002.מיד התחלתי להתנדב במקום. עם סיום לימודיי הצטרפתי לצוות העובדים של מען והועסקתי בפרויקט שסייע למובטלים. באותה תקופה הניאו-ליברליזם שנישא על כפיים בישראל פגע במיוחד בחברה הערבית שסבלה מאבטלה שנשקה ל-50 אחוזים: עובדי בניין פוטרו בעשרות אלפיהם כדי להעסיק במקומם עובדים זרים חסרי זכויות; מפעלים שהעסיקו נשים סגרו את שעריהם ועברו לסין; 80 אחוזים מהנשים היו מובטלות שלא מרצון; ענף הטקסטיל קרס וגם ענף הבנייה.

התחלנו לקדם תכניות ולתת מענה לבעיות חברתיות קשות. ב-2005 הקמנו את פרויקט "נשים ועבודה" שסייע לנשים להיקלט בשוק העבודה. בסינדיאנת הגליל, על מנת לייצר מקומות עבודה, הקמנו מאפס מיזם כלכלי-חברתי של ייצור ושיווק שמן זית גלילי. כעבור כעשור הוספנו לאגף המפעל גם מרכז מבקרים משגשג (שנפגע מאוד בתקופת משבר הקורונה). הטבענו את חותמנו בהיותנו ארגון הסחר ההוגן הראשון בישראל. היום אני מנהלת-שותפה במרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל.

ב-2005, השקנו לראשונה, מען וסינדיאנה, מיזם מיוחד במינו – פרויקט "לחם ושושנים". זו השנה ה-16 שתערוכה זו מתקיימת ומאפשרת לנו, באמצעות מכירת עבודות אמנות, לקדם עשרות יוזמות הנוגעות לנשים ותעסוקה. לא אגזים אם אומר שב-16 השנים שחלפו תרמו מעל 2,500 אמנים יהודים וערבים את עבודותיהם כדי לסייע לנשים בחברה הערבית. חלקם אמנים ותיקים וחלקם צעירים, חלקם ידועים מאוד וחלקם עושים את צעדיהם הראשונים.

את ההשראה לשם "לחם ושושנים" קיבלנו מנשים קשות יום שבשנת 1912 הפגינו בחזית מפעל לורנס שבמסצ'וסטס, ארה"ב, נגד הפחתת שעות העבודה שלהן. אחת הסיסמאות שלהן היתה "אנחנו רוצות לחם וגם שושנים". כפי שאני מבינה, הן אמרו "אנחנו רוצות להתפרנס אבל גם תנאים הוגנים ואיכות חיים". זה קולע בדיוק למה שאני רוצה בעבור אחיותיי ברחוב הערבי.

הכספים שנתרמו למיזמי תעסוקה והעצמה של נשים סייעו לנו לפתוח את דרכן של אלפי נשים לאיכות חיים טובה יותר, להכשיר מאות נשים, לבנות בתוך החברה מודלים של העצמה וקידמה. בשלוש השנים האחרונות השקנו פרויקט הידרופוני מסעיר בגליל ובמשולש. ברוח המאבק נגד התחממות כדור הארץ, עשרות נשים חברות מען וסינדיאנת הגליל מפעילות היום מערכות הידרופוניות על גג ביתן. כל תמונה שנקנית בתערוכה מסייעת לנו להתקין עוד מערכת הידרופונית ואקולוגית, כל בקבוק שמן שנקנה בסינדיאנת הגליל מושקע ביצירת עוד מקום עבודה.

היום כולם מדברים על "תכניות החומש" לחברה הערבית. כל זה טוב ויפה, אבל בעיניי הכל מתחיל מתוכנו. הדחף לשינוי, לחברה שהיא שוויונית ודמוקרטית ונקיה משחיתות, הוא תנאי מקדים לכך שנדע איך ולהתקדם עם תכניות חומש, חשובות ככל שיהיו.לכן אני מזמינה אתכם, את הקהל הרחב, לקחת חלק ולהיות שותפים לשינוי. לבקר בתערוכה, לרכוש יצירות אמנות און ליין, ליהנות מיצירת אמנות מקורית ובת ערך חברתי מוסף.

תערוכת "לחם ושושנים" ה-16 תתקיים בין התאריכים 29.12-.1.1 בסדנאות האמנים (התבור 32 תל אביב) ותכלול עבודות של 400 אמנים, כמו גם תכנית מיוחדת של מיצגים לקידום חברתי. כל ההכנסות ממכירת מאות העבודות המוצגות בתערוכה יוקדשו לפרויקטים של "מען" ו"סינדיאנת הגליל" לקידום נשים בחברה בכלל ובחברה הערבית בפרט.פרטים ומכירה מוקדמת באתר הפרויקט

• ❤ תרבות
• אמנות
• החברה הערבית
• אמנות ישראלית
• פרפורמנס
• תיאטרון