מדובר באחד הפורמטים המצליחים ביותר של התאגיד: "בואו לאכול אותי", סדרה שיובאה לארץ עוד בימי רשות השידור הישנה והלא-משהו, רצה כבר שמונה עונות מ-2012 ועד עצם היום הזה. עכשיו מגיע טוויסט חדש בעלילה: עונה של "בואו לאכול איתי" בערבית, שמשודרת בערוץ מכאן 33.

>> פיל גוד בעברית: הסדרות הישראליות שתמיד מוציאות אותנו מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של סדרות הטלוויזיה הישראליות

מה שתמיד עובד וקסום ב"בואו לאכול איתי" הוא המפגש – בתקופה שבה אנחנו כבני אדם יותר ויותר מתקבצים בפינות שלנו ולא ממש יוצרים קשר עם אנשים שונים מאיתנו, ב"בואו לאכול איתי" שמים את כולם מסביב לשולחן – ישראלים ממקומות שונים, צבעים שונים ודעות שונות שמצליחים להקרינג' אחד לשני את הצורה ביחד.הסיפור הגדול של העונה הזו של "בואו לאכול איתי" הוא החברה הערבית. כמו החברה החרדית, למי שאינו חלק ממנה היא נראית כמו מקשה אחת, אך האמת היא שבתוכה יש הרבה מאוד ניואנסים שאנחנו עיוורים להן. את זה מציגה העונה הזאת בגאווה: את השוני שבין ערביי ישראל, את העובדה שהם לא עשויים מאותו החומר, את המציאות שבה חלקם הם הפכים מוחלטים אחד של השני.

עלאא, למשל, הוא בחור דתי רדיקלי עם מאמי אישיוז. נעם היא קוסמטיקאית ומחליקת בוטוקס עם אג'נדה פמיניסטית. ריהאם בחרה בעריכת דין כדי לייצג את בתה עם צרכים מיוחדים, נידאל הוא פרקליט עבריינים עם חוש צדק מפותח, בקיצור סמטוכה אחת שלמה, שלא ברור איך היא מתיישבת יחד. וזה בדיוק הניצוץ שתמיד הופך את "בואו לאכול איתי" לטובה כל כך.

העונה הזאת מגיעה בעיתוי שהופך אותה חשובה יותר מאי פעם, כאשר ערביי ישראל נדחקים לקרן זווית. הם לא על המסך שלנו בתקופה של מלחמה (מי שכן, צריכים לעבור בדיקת נאמנות מאוד מדוקדקת), ובטח שאין אף פעם מקום להציג את המורכבות שלהם. אבל ב"בואו לאכול איתי", גם אם ההיבט הפוליטי פחות נוכח, אפשר לראות את הגוונים, להכיר בהם ולהבין משהו אנושי על כל אחד מהם.וכן, היופי הוא שמיד אתה מתחבר לאחד ומתעצבן מאוד מהאחר. ככה נראה שילוב אמיתי וקבלה אמיתית, לדעת שבתוך כל חברה אנושית יש ספקטרום ויש בתוכה כל מיני סוגי אנשים. על חלקם אתה יכול מאוד לכעוס, אבל באותה מידה גם להבין מאיפה הם באים כשהסיפור שלהם נפרש מולך. ולכל אחד גם יש את הצדק שלו.

אני מודה שאני פחות אוהב תכניות בישול ואוכל בכללי. קצת קשה לי לשפוט על המסך משהו שאי אפשר להרגיש בצפייה (בניגוד לתחרויות כישרון בתחומים אחרים, למשל), אבל ב"בואו לאכול איתי" האוכל הוא הרי רק תירוץ נחמד למה שמתרחש בין ביס לביס – לשיחה, להתנגשות שבין המשתתפים, לחיכוך שמייצר דרמה. גם את זה תמצאו בעונה הזאת.

"בואו לאכול איתי" נולדה ב-2012. גם אז היו רשתות חברתיות, אבל זו היתה תקופה הרבה פחות מקוטבת ומקטבת, תקופה שבה היה אפשר לייצר שיחה שכזו כי היא התקיימה גם במציאות, כי ניסינו, לכל הפחות, לגעת באנשים שונים מאיתנו ולנסות לדבר איתם. היום, ב-2025, המציאות הזאת נראית כמעט אוטופית. אולי זו הסיבה שבגללה, דרך ההומור והציניות, טוב ש"בואו לאכול איתי" קיימת כדי לאפשר את ההבנה שבסוף – בלי הקשר בינינו, ובלי הדיבור בינינו, ובלי להכיל את חוסר ההסכמה בינינו – אף פעם לא נצליח לאכול כמו שצריך. בקושי לנשנש.
>> "תפדלו על עשא", החל מהערב ומדי ערב, 20:10, מכאן 33

• ביקורת טלוויזיה
• בואו לאכול איתי
• החברה הערבית
• אוכל ערבי
• תאגיד השידור הציבורי

כשעוצבה ההזמנה לצעדת המחאה הערב (ראשון, 19:00, כיכר הבימה) מנין הנרצחים בחברה הערבית עמד על 135 בני אדם. בעת כתיבת שורות אלו כבר הגענו ל-140 בני אדם. כל 36 שעות מורידים בן אדם.

כשתקראו את זה כבר הגיע תג מחיר בצורת פיגוע בנחלת בנימין. אולי תגידו לעצמכם שהייתם אתמול באחת ההפגנות למען הדמוקרטיה אז הכל בסדר. לידכם היו גם כמה עם שלטים והמילה כיבוש עליהם. כשזה קורה לי, כל שבוע, אני מורידה ראש, בודקת מסלול באלכסון, שומרת מינימום מגע. אני גם חושבת לעצמי שאולי זה מקשה על המאבק. אולי זה מבריח ימנים. אנחנו צריכים את כולם עכשיו.

בשישי בערב, אחרי תפילות בית הכנסת, הבילוי של חבורת אנשים ששומרים שבת הסתיים ברצח בדם קר של נער בין 19. החבורה הזו, שבטעות כתוב לה בתעודת הזהות "יהודי", לא חשה אי נוחות. לא בגלל "עבודה" בשבת, לא בגלל רצח, לא בגלל החקירה הצפויה. הם מרגישים בבית עכשיו. השלטון בידיהם. נכון שהם אחוז קטנטן של מנדטים אבל מי יתעסק איתם עכשיו. רוב חברי הממשלה, כולל המלך בראש, לא שומרים שבת. אבל נכון לכתיבת מילים אלו הם שומרים שתיקה. החבורה המאזוכיסטית לא חוששת. הם כן. אני מתלבטת מה אכזרי יותר: הרצח והפוגרום או השתיקה של הבוסים?

כל 36 שעות נרצח ערבי בישראל. מה לי ולזה?!
אם ניקח בחשבון רציחות במסגרת המלחמה בטרור (אולי הגיע הזמן להוסיף למילה טרור את המילה "ערבי"? כי יש גם טרור יהודי וגם ערבי. וחייבים להבדיל, כפי שהחוק החדש דנדש שמבדיל בין אונס לאונס הוא תלוי דת האנס). בכל מקרה, אם נספור באמת מוות של חפים מפשע בין הים לירדן אז אנחנו על נתון יפה של יותר מאחד ליום. הצלחנו!

מה לי ולזה?! תנו להתרכז במאבק על הדמוקרטיה עכשיו. המדינה בסכנה! משטרת אוחנה הזכורה לרע מימי הקורונה נראית חביבה לעומת משטרת בן גביר. ללכת להפגין זה כבר לא חוג מוצ"ש, כפי שקוראים הביביסטים בזלזול. זה חוג מסוכן. אמצעי לחימה שעד עכשיו היו פופולריים במאבק בפלסטינים, שאינם אזרחים ואינם מעניינים איש, עברו יבוא מקביל למאבק בשמאלנים. רובם, אגב, לא שמאלנים כלל, אבל זה רק כי עוד לא עידכנו בויקיפדיה את הערך "שמאל" ל"מתנגד נתניהו". תיכף יעדכנו. אל חשש.

מהר זה הגיע גם להפגנות "שלנו". מהרגע שנפטרו ממפקד המחוז שניסה לא לפצוע מפגינים – השטח פנוי. מה שעובד עם השכנים עובד גם פה. עכשיו בלי הפרעות. לוחמה באויב זה לוחמה באויב (אבל אונס זה לא אונס – תלוי מי האנס כזכור). כמה זמן ייקח עד שיירצח יהודי חף מפשע בגלל הפשע המשתולל בחברה הערבית? שאלה טובה (שורה זו נכתבה לפני הפיגוע בתל אביב) עד אז: מה לי ולזה?! (יש גם עלייה של 50% במספר מעשי הרצח בחברה היהודית, אבל למה לעצבן עם נתונים).

השתיקה האכזרית של חברי הממשלה החילוניים על הרצח בשישי בערב, היא בול אותה שתיקה האכזרית על אלימות המשטרה מול מפגינים (ובול השתיקה של אוחנה על תשובתה של ממשלת ישראל לגבי יכולתם של גייז לאמץ ילדים). מתי נבין שזו בול אותה שתיקה? אונס הוא אונס הוא אונס. גזענות היא גזענות היא גזענות. רצח הוא רצח הוא רצח. ושתיקת הכבשים שבשלטון היא בדיוק מה שהיא. למה הם שותקים? כי הם יותר מפחדים מהם מאשר מאיתנו.

אבל למה אנחנו שותקים?! הערב אהיה בהבימה ב-19:00 ואצעד עם אלו שמבינים שזה מטורף שכל 36 שעות יורד בן אדם. ואני מקווה ומבקשת שתבואו גם.

נ.ב. כשיגיע מוצ"ש אני מקווה שהחרדים יהיו אמיצים מספיק להיזכר שכתוב בעשרת הדברות "לא תרצח". מה שעושה הטרור היהודי לא מקובל על החרדים. הם לא מאמינים בזה. הם גם לא פחדנים. המשותף בין המיעוט הערבי והמיעוט החרדי הוא רב. בואו נשמע אתכם.

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• יהודים וערבים
• החברה הערבית
• אלימות משטרתית
• בנימין נתניהו
• אמיר אוחנה

שמי חנאן מנאדרה זועבי. נולדתי וגדלתי בנצרת ואני מגדלת את ארבעת ילדיי בכפר סולם שליד עפולה. פגשתי את פעילי מען וסינדיאנת הגליל בהיותי סטודנטית צעירה. נהגתי לאסוף את אחותי הצעירה מפעילויות אחר-הצהריים של ארגון העובדים מען בסניפם בנצרת. התוודעתי לחבורה מיוחדת של פעילים שחלמו כמוני על חברה שוויונית. הם הפעילו תיאטרון של בני נוער, וסייעו לילדי השכונה המזרחית בלימודים. מה שכבש אותי במיוחד היה המיזוג הטבעי בין יהודים וערבים, החשיבה המשותפת, והמקום הבולט של נשים בארגון.

הגבלת צעדיי כנערה צעירה ומוסכמות לא שוויוניות בחברה שלנו קוממו אותי. הרגשתי שחונקים אותנו ומצרים את צעדינו. ספורט, תיאטרון ואמנות זכו לעין צרה, אבל בעיקר הרגשתי שמונעים מאיתנו לקבל החלטות גורליות הנוגעות לתעסוקה וללימודים שלנו. חשתי שאין לנו מרחב התפתחות ואין לנו אופק. כל זה היה בשנת 2002.מיד התחלתי להתנדב במקום. עם סיום לימודיי הצטרפתי לצוות העובדים של מען והועסקתי בפרויקט שסייע למובטלים. באותה תקופה הניאו-ליברליזם שנישא על כפיים בישראל פגע במיוחד בחברה הערבית שסבלה מאבטלה שנשקה ל-50 אחוזים: עובדי בניין פוטרו בעשרות אלפיהם כדי להעסיק במקומם עובדים זרים חסרי זכויות; מפעלים שהעסיקו נשים סגרו את שעריהם ועברו לסין; 80 אחוזים מהנשים היו מובטלות שלא מרצון; ענף הטקסטיל קרס וגם ענף הבנייה.

התחלנו לקדם תכניות ולתת מענה לבעיות חברתיות קשות. ב-2005 הקמנו את פרויקט "נשים ועבודה" שסייע לנשים להיקלט בשוק העבודה. בסינדיאנת הגליל, על מנת לייצר מקומות עבודה, הקמנו מאפס מיזם כלכלי-חברתי של ייצור ושיווק שמן זית גלילי. כעבור כעשור הוספנו לאגף המפעל גם מרכז מבקרים משגשג (שנפגע מאוד בתקופת משבר הקורונה). הטבענו את חותמנו בהיותנו ארגון הסחר ההוגן הראשון בישראל. היום אני מנהלת-שותפה במרכז המבקרים של סינדיאנת הגליל.

ב-2005, השקנו לראשונה, מען וסינדיאנה, מיזם מיוחד במינו – פרויקט "לחם ושושנים". זו השנה ה-16 שתערוכה זו מתקיימת ומאפשרת לנו, באמצעות מכירת עבודות אמנות, לקדם עשרות יוזמות הנוגעות לנשים ותעסוקה. לא אגזים אם אומר שב-16 השנים שחלפו תרמו מעל 2,500 אמנים יהודים וערבים את עבודותיהם כדי לסייע לנשים בחברה הערבית. חלקם אמנים ותיקים וחלקם צעירים, חלקם ידועים מאוד וחלקם עושים את צעדיהם הראשונים.

את ההשראה לשם "לחם ושושנים" קיבלנו מנשים קשות יום שבשנת 1912 הפגינו בחזית מפעל לורנס שבמסצ'וסטס, ארה"ב, נגד הפחתת שעות העבודה שלהן. אחת הסיסמאות שלהן היתה "אנחנו רוצות לחם וגם שושנים". כפי שאני מבינה, הן אמרו "אנחנו רוצות להתפרנס אבל גם תנאים הוגנים ואיכות חיים". זה קולע בדיוק למה שאני רוצה בעבור אחיותיי ברחוב הערבי.

הכספים שנתרמו למיזמי תעסוקה והעצמה של נשים סייעו לנו לפתוח את דרכן של אלפי נשים לאיכות חיים טובה יותר, להכשיר מאות נשים, לבנות בתוך החברה מודלים של העצמה וקידמה. בשלוש השנים האחרונות השקנו פרויקט הידרופוני מסעיר בגליל ובמשולש. ברוח המאבק נגד התחממות כדור הארץ, עשרות נשים חברות מען וסינדיאנת הגליל מפעילות היום מערכות הידרופוניות על גג ביתן. כל תמונה שנקנית בתערוכה מסייעת לנו להתקין עוד מערכת הידרופונית ואקולוגית, כל בקבוק שמן שנקנה בסינדיאנת הגליל מושקע ביצירת עוד מקום עבודה.

היום כולם מדברים על "תכניות החומש" לחברה הערבית. כל זה טוב ויפה, אבל בעיניי הכל מתחיל מתוכנו. הדחף לשינוי, לחברה שהיא שוויונית ודמוקרטית ונקיה משחיתות, הוא תנאי מקדים לכך שנדע איך ולהתקדם עם תכניות חומש, חשובות ככל שיהיו.לכן אני מזמינה אתכם, את הקהל הרחב, לקחת חלק ולהיות שותפים לשינוי. לבקר בתערוכה, לרכוש יצירות אמנות און ליין, ליהנות מיצירת אמנות מקורית ובת ערך חברתי מוסף.

תערוכת "לחם ושושנים" ה-16 תתקיים בין התאריכים 29.12-.1.1 בסדנאות האמנים (התבור 32 תל אביב) ותכלול עבודות של 400 אמנים, כמו גם תכנית מיוחדת של מיצגים לקידום חברתי. כל ההכנסות ממכירת מאות העבודות המוצגות בתערוכה יוקדשו לפרויקטים של "מען" ו"סינדיאנת הגליל" לקידום נשים בחברה בכלל ובחברה הערבית בפרט.פרטים ומכירה מוקדמת באתר הפרויקט

• ❤ תרבות
• אמנות
• החברה הערבית
• אמנות ישראלית
• פרפורמנס
• תיאטרון

• Facebook
• Twitter
• Email

העימותים האלימים שפרצו אתמול ביפו לאחר תקיפת הרב אליהו מאלי ממשיכים לגרור תגובות נסערות מכל הכיוונים. הערב ב-20:00מתוכננת הפגנה בכיכר חג' כחיל (ברחוב יפת)במחאה על מה שהמארגנים מגדירים כ"אלימות מטורפת" מצד המשטרה נגד התושבים הערבים. בעימותים אתמול בוצעו מספר מעצרים ונזק נגרם לרכוש.

הרב מאלי מישיבת הסדר הממוקמת בלב שכונת עג'מי הותקף לפני כיומיים על ידי שני צעירים מקומיים. האירוע האלים התרחש על רקע מחאה גוברת מצד תושבי יפו הערבים על מכירת נכסי נפקדים – נכסים שהיו בבעלות ערביי העיר שנמלטו עם קום המדינה. שני הצעירים החשודים בתקיפה נעצרו והובאו בפני שופט.

חולדאי, תתאפס על עצמך: יפו בוערת וראש העיר שותק

ההפגנה הערב מאורגנת על ידי תושבי יפו שמעוניינים להזדהות עם התושבים הערביים שהביעו מחאה. אחת המארגנות, תושבת יפו שביקשה להישאר בעילום שם, מסרה לטיים אאוט כי ברצונם "לעמוד לצד תושבי ותושבות יפו שנרמסים פה מדי יום וכבר למעלה משבעה עשורים על ידי משטרה אלימה, על ידי עירייה שמקדמת רק את האינטרסים של בעלי ההון, את עמידר וחלמיש, שבמקום להגן על דייריהן רק מגבירות את מצוקתם".

עוד מסרה כי "אי אפשר לצפות ל'יחסי שכנות טובים' בלי הכרה בהיסטוריה של המקום הזה: עיר ש-90% מתושביה הילידיים גורשו ב-1948 ולא הורשו לשוב, ששארית הפליטה שלה – כ-4000 נשים וגברים – יושבו מאחורי גדרות תיל בגטו עג'מי (כך הוא נקרא על ידי חיילי צה"ל, לא על ידי הפלסטינים), עיר שסובלת ממצוקת דיור, מהזנחה, מנישול ודחיקה הן של התושבים הפלסטיניים והן של התושבים היהודיים בני המעמדות הנמוכים על ידי בעלי הון מצד אחד וכוחות יהודיים בדלנים מצד שני".

לסיכום, ציינו המארגנים כי "רק הבנה של ההקשר הרחב, לקיחת אחריות ופעולה למען תיקון ושוויון מלא יאפשרו חיים משותפים לא רק ביפו, אלא בארץ הזו כולה. אנחנו רוצות להגיד היום שיש מי שרואות את התמונה המלאה ושפועלות למען הצדק הזה".

• הבועה
• יפו
• אלימות משטרתית
• משטרה
• החברה הערבית
• שכונת עג'מי

• Facebook
• Twitter
• Email

עיריית תל אביב-יפו מפרסמת תוכנית ראשונה מסוגה שמטרתה לשלב צעירות וצעירים בני הקהילה הערבית ביפו בתפקידים שונים בעירייה. התוכנית, שנקראת "לעבוד בעיר שלי – אל עמל פי בלדי", גובשה ע"י העירייה וביוזמת חבר המועצה אסף הראל והמישלמה ליפו, ותכשיר צעירים לתפקידים משמעותיים בעירייה במשך כשנתיים עם אופק תעסוקתי להמשך.

מטרת התכנית היא צמצום הפער בין הנוער היהודי לערבי בעיר והגברת המוביליות החברתית בחברה הערבית, תוך הקמת מסלול הכשרה ותעסוקהבשלל מסלולים מגוונים.במהלך התוכנית ישולם למשתתפים שכר חודשי מלא, והעירייה תשאף לקלוט את מצטייני התוכנית כעובדות ועובדים שיהוו בעתיד חלק מהצמרת הניהולית שלה.

התוכנית מוצעת לבני ולבנות נוער מהקהילה הערבית, מסיימי י"ב שנתון 2020-2019 משכונות בדרום העיר ויפו, בוגרות ובוגרי 12 שנות לימוד לפחות. בעירייה מתייחסים לתוכנית כפיילו שיורחב אם יוכיח את עצמו ויוצע כמודל פעולה גם לעיריות ורשויות מקומיות מעורבות אחרות ברחבי הארץ.

"הפער שנוצר בגיל 18 בין יהודים לערבים זועק לשמיים ומעולם לא זכה להתייחסות רצינית של המדינה", הסביר הראל. "העירייה החליטה לנסות לצמצם את הפערים בכלים המוניציפליים העומדים לרשותה ולאפשר לבוגרי התיכונים ביפו שלא מתגייסים לצבא לשרת בעירייה במשך שנתיים (לפחות) וכך לפתוח בפניהם שלל מסלולים שיעזרו להם בעתיד ואפשרות 'לחתום קבע' בעירייה לשנים רבות".

• הבועה
• עיריית תל אביב
• המישלמה ליפו
• יפו
• אסף הראל
• החברה הערבית
• יהודים וערבים