לפני כמה שבועות, כשאושרה רשמית השמועה על עונת מנצחות של "המרוץ לדראג", הייתה סצנה אחת שחזרה ועלתה בקבוצות המעריצים. זו היתה סצנה מהסרט "משחקי הרעב – התלקחות", בה מתראיינת בטלוויזיה ג'והאנה מייסון, מנצחת עבר של משחקי הרעב שנדרשה לחזור ולהתחרות עד המוות במתמודדים שניצחו בעבר במשחקים הקטלניים. "כן, אני כועסת. לגמרי דופקים אותי פה", היא מכריזה בחיוך מריר. "הדיל היה שאם אני מנצחת במשחקי הרעב אני יכולה לחיות את המשך חיי בשקט, אבל עכשיו אתם רוצים להרוג אותי שוב. יודעים מה? פאק דאט!".

זהו רפרנס מתבקש לעונת אולסטארז שכולה מנצחות בעונות קודמות, אבל הסנטימנט כאן הוא יותר מסתם "היי, זוכרים את הסרט ההוא?". הצפת התוכן הבלתי פוסקת הפכה את הפאנדום לתשוש וסקפטי במיוחד, בטח אחרי העונה המבטיחה "המרוץ העולמי של רופול" שהתגלתהכפלופ מאכזב ומכעיס. מילא לגלות שמנצחת אהובה מעונה קודמת לא באמת מגניבה, מוכשרת או מקסימה כמו שזכרנו – מה אם היא תהיה בסדר גמור אבל תתבזה בגלל ההפקה?

אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים של עונת המנצחות המדוברת, אפשר לנשום לרווחה ולהכריז – כנראה שלא מדובר בפאדיחה. ההפקה יצאה מגדרה והציעה למלכות החוזרות תנאים מפנקים, עם אקסטרה פרגון מהשופטים וללא הדחות. המלכות המשתתפות לגמרי באו לעבוד, ונכון לעכשיו אף אחת מהן לא מרשה לעצמה לנוח על זרי הדפנה. התוצאה היא מפגן כוח של הפורמט, שמתמקד בהישגים של מלכות חזקות יותר מאשר בדרמה ומריבות.

עוד סיבה לסקפטיות הראשונית היא העובדה שמתוך קאסט של שמונה מלכות, שש הצטרפו לפנתיאון המנצחות מאז 2019, ועבור 3 מלכות תהיה זו הפעם השלישית בתחרות. בפועל, זה לא באמת משנה – גם אם ראינו אותן ממש לא מזמן, כל המלכות בקאסט כריזמטיות, כיפיות ובעיקר מוכשרות בקטע מוגזם. הדובדבן שבקצפת הן ראג'ה וג'ינקס מונסון – הזוכות של עונות 3 ו-5, אי אז בתחילת העשור הקודם. אף אחד לא חשב שנראה אותן מתחרות שוב, וכשזה כבר קרה עלו חששות שמא הן לא יצליחו לעמוד בקצב. בפועל, הן מסתמנות כבר עכשיו כמועמדות מובילות על הכתר.

לעונה צפויים 12 פרקים בסך הכל, כאמור, ללא הדחות. שתי המלכות המובילות בכל פרק יזכו בנקודה (בדמות סיכה ממותגת עם שם גימיקי ומעצבן) ויעלו לקרב ליפסינק, שהמנצחת בו תקבל פרס כספי ואת האופציה למנוע מאחת המתחרות לקבל נקודה בפרק הבא. בגמר יתחרו ארבעת המלכות שיצברו הכי הרבה נקודות. יש כאן פתח לדרמה עתידית, אבל בינתיים הגישה של המתחרות וההפקה גם יחד היא הרבה יותר ספורטיבית מהרגיל – העיקר פה הוא פחות הנקודות ויותר המשימות עצמן, שהן צ'אנס ליצור עוד רגעים אייקונים ומצוטטים.

פרק הבכורה היה כיפי ועמוס שטיקים – המלכות פגשו את נעמי קמפבל וקמרון דיאז, התחילו לרקום בריתות וגם נדרשו לכתוב ולהקליט בתים לשיר של רופול. משימה חרושה לאללה, אבל כזו שתמיד כיף לפתוח איתה עונה, בטח כשמדובר במלכות שאנחנו כבר מכירים ואוהבים. אך דווקא הפרק השני היה תצוגת התכלית האמיתית, בזכות המשימה האייקונית מכולן – הסנאץ' גיים, תחרות חיקוי המפורסמים שהפכה מזוהה עם הפורמט אבל עם השנים קסמה דהה מאוד.

בעונה 14, שנגמרה לפני משהו כמו שנייה וחצי, הסנאץ' היה כל כך עלוב שהמלכה היחידה שהצליחה קצת להצחיק ניצחה, וכל השאר נשלחו להיאבק על מקומן בתחרות בפרק הדחה מיוחד. בעונת האולסטארז החדשה, לעומת זאת, כוללת 4 מלכות שכבר ניצחו את המשימה הזו. הפעם המשחק התקיים בשני סבבים כשכל מלכה הופיעה בתור שתי דמויות. ראג'ה הציגה כישורי איפור מטורפים כבובה על חוט; מונה נכנסה לנעליו של מייק טייסון; איבי כיפרה על הופעת הסנאץ' גיים המחרידה מהעבר עם פרשנות תמוהה אך מגניבה וסקסית על הבוגימן, המפלצת מתחת למיטה; טריניטי דה טאק גילמה את השטן, שנראה בגרסה שלה בעיקר כמו Him מבנות הפאוורפאף, וזה בקושי חצי מהמגוון המשונה והעצום שקיבלנו הפעם.

https://www.youtube.com/watch?v=axbOuPisg2g

אך המנצחת הבלתי מעורערת הייתה ג'ינקס מונסון, שזכתה במשחק גם בעונה שלה עם הופעה אייקונית בתור ליטל אידי מ-Grey Gardens. ההופעה שלה נחשבת לאחת הטובות בהיסטוריה של הפורמט, וכל דבר מלבד השוואה היה יכול להראות כמו כישלון. מזל שהיא הביאה איתה שתי הברקות – חיקוי כמעט זהה למקור של נטשה ליון וטור דה פורס מרהיב בדמותה של ג'ודי גרלנד. מלבד הדימיון המטריד בצורת הדיבור, המראה והמחוות, ג'ודי של ג'ינקס הייתה פאקינג מצחיקה – דיווה מבולבלת שלא לגמרי מבינה את חוקי המשחק, וברגע האמת שולפת בדיחה גסה שגורמת לכל החדר להיחנק מצחוק. גם אם כל הפרקים הבאים יהיו כישלון מחפיר, היה שווה להרים את העונה השאפתנית הזו רק בשביל הרגע הזה.

שני הפרקים הראשונים של "המרוץ לדראג: אולסטארס" זמינים בשירות הסטרימינג Paramount+.
פרק חדש עולה מדי יום שישי. טרם ידוע מתי יעלה לשידור בישראל

• המסך
• סדרות
• דראג
• המירוץ לדראג של רופול
• דראג קווין

קבלו אנקדוטה מפתיעה – בשנת 2021 לבדה שודרו לא פחות מתשע עונות של "המרוץ לדראג", על שלל גרסאותיה ברחבי עולם. זה אולי לא הרבה במושגים של "האח הגדול" או "הישרדות", אבל אנחנו מדברים על ריאליטי קטן יחסית ונישתי באופיו, שהפך עם השנים לאימפריה מנצנצת ורווחית מאוד. עם עשרות מלכות דראג מרשימות שמצטרפות מדי שנה למאגר בוגרות התוכנית – ומעריצים מספיק נאמנים כדי לצפות אפילו בגרסה ההולנדית – עונת אולסטארז בינלאומית הייתה רק עניין של זמן.

ואכן, בפברואר השנה עלתה לשידור "המרוץ העולמי לדראג של רופול" (ושודרה ב-yes החודש), בהשתתפות מלכות אהובות מחמש שלוחות של הסדרה – המקורית מארה"ב, בריטניה, קנדה, הולנד ותאילנד. מה יכול להשתבש? מסתבר שכמעט הכל. לעונה לוהקו תשע מלכות בלבד, הכי מעט מלכות בעונות אולסטארז אי פעם, וכללה שישה פרקים בלבד. בזמן כל כך קצר היא הספיקה להכעיס אחוז לא מבוטל מהמעריצים, לסכסך בין משתתפות ולספק מעט מאוד רגעי טלוויזיה טובה. רוב הרגעים הזכורים מהעונה לא הגיעו מהמשימות או מהקשרים האישיים שנרקמו בחדר העבודה, אלא מההדחות וההשלכות הדרמטיות שהגיעו אחריהן.

בעונות אולסטארז המתחרות הן אלה שמדיחות זו את זו – השופטים בוחרים את המועמדות להדחה, ושתי המנצחות נאבקות בקרב ליפסינק על הזכות להדיח אחת מהן. פנג'יינה זכתה לכבוד הזה פעמיים, ובניצחונה השני בחרה להדיח את ג'ימבו, מתחרה מטעם קנדה שהייתה אף היא הימור בטוח לגמר. הביצועים של ג'ימבו באותו פרק הצדיקו הדחה, אך הצופים וגם חלק מהמתחרות חשבו שזה היה צעד אסטרטגי ולא ראוי. הנקמה לא איחרה לבוא – בפרק הבא פנג'יינה צנחה בעצמה לתחתית והודחה, כששתי המלכות המובילות בפרק הודיעו שבחרו בה כנקמה על ההדחה של חברתן, ועל הדרך גם כדי לשפר את הסיכוי שלהן לנצח בעונה. היבבות של פנג'יינה אחרי שהודחה הוקצנו בעריכה עד לרמה קומית, כשקולות הבכי שלה המשיכו להישמע גם כשרופול כבר ניסתה לסכם את הפרק ולסגור את הבאסטה.

בלו היידריינג'ה, המלכה שעשתה את הבחירה הדרמטית הזו, המשיכה ברצף ההצלחה עד סוף העונה וסיימה אותה כמנצחת. היא הרוויחה את התואר בצדק מוחלט, וגם הסגנית שלה, מו הארט, הייתה מצוינת לכל אורך התחרות. שתי הפיינליסטיות הנוספות, באגה צ'יפס וג'וג'ובי, הגיעו לשם לחלוטין בחסד, והתנהגו לאורך העונה כאילו יש איזו התחייבות חוזית שמכריחה אותן הליות שם. ג'וג'ובי התחרתה בתוכנית כבר שלוש פעמים, הפעם האחרונה רק לפני שנתיים, ולהגיד שהיא לא הייתה כאן בשיא יכולותיה יהיה אנדרסטייטמנט. ג'וג'ובי דישדשה לכל אורך הדרך עד שהשופטים פירגנו לה ניצחון במשימה אחת כדי שלא תגיע לגמר בידיים ריקות. באגה צ'יפס הגיעה לעונה כאחת המתחרות האהובות ביותר מהגרסה הבריטית, אך הגיעה לעונה עם פרצוף תשעה באב, הצטיינה לרגע עם חיקוי מצוין של אנני וילקס מ"מיזרי" ובשאר הפרקים גרמה לצופים לצעוק על הטלוויזיה "אבל למה היא לא מועמדת להדחה?!".

כל זה לא באמת משנה, כי פנג'יינה, ג'ימבו והדרמה ביניהן היא מה שהצופים באמת יזכרו מהעונה הזאת. עם כל הכבוד לכל מה שקרה בעונה אחרי שעזבו, הן היו צריכות רק חצי עונה כדי להשאיר חותם שיתעלה על כל מה שקרה אחרי שעזבו. מה לעשות, קשה להתעלות על הפעם שפנג'יינה עלתה למסלול עם מכונת הימורים פועלת תלויה עליה, או על המופע המטורלל שבו ג'ימבו זרקה פרוסות סלמי לכל עבר. במקום עונה עם מלכות מוכשרות ופורמט יוצא דופן, היא תיזכר בתור העונה ההיא שגרמה לכולם למאוס בפורמט ההדחה הזה.

"המירוץ העולמי לדראג של רופול" זמינה ב-VOD של yes

• סדרות
• ריאליטי
• המירוץ לדראג של רופול
• דראג

אתחיל בגילוי נאות – על אף היותי הומוסקסואל אדוק מעולם לא התעמקתי בעולם של ״מרוץ הדראג של רופול״. זה לא קרה מתוך החלטה עקרונית או בחירה מודעת, אלא פשוט לא יצא. בשנים האחרונות המונים בתוך הקהילה הגאה ומחוצה לה נשאבו לעולם של רופול והתמצאו בו ברצינות תהומית וכמעט אובססיבית. רבים מהסובבים אותי הפכו מכורים גם הם והראו לי כמה קטעים ופרקים שעזרו לי להבין בגדול על מה מדובר. גם לא נכחתי באף אחת מההופעות של מלכות הדראג שיצאו מהתכנית והגיעו לארץ, בעיקר כי הרגשתי שמדובר באירועים שדורשים היכרות מוקדמת ומיועדים בעיקר למעריצות ומעריצים.

כשהוזמנתי לצפות במופע של ביאנקה דל ריו הבנתי שזו ההזדמנות שלי לקחת סופסוף חלק בחוויה. למעשה לא ידעתי מי זו ביאנקה דל ריו עד לפני כמה ימים' ולכן הצטיידתי בחבר טוב שילווה אותי ויכניס אותי ללופ. כשהגעתי לכיכר הבימה ראיתי המוני אנשים שונים ומגוונים והופתעתי לגלות שכולם באו כדי לראות את ביאנקה בהיכל התרבות. בזיכרוני הוותיק מופעי דראג חקוקים כאירועי נישה עם קהל מצומצם יחסית/ מיד הבנתי שנרדמתי בשמירה ושתהליך משמעותי התרחש כאן בשנים האחרונות.

האולם המרהיב של היכל התרבות היה מלא עד אפס מקום, ועוד מדובר בהופעה שנייה שנערכה יום לאחר הראשונה. המופע התחיל בחימום מקומי שאירח את מיטב מלכות ומלכי הדראג הישראלים ונפתח בסרט קצר שהציג את חדירת תרבות הדראג למיינסטרים הישראלי לאורך השנים. לאחר מכן עלו מלכות ומלכי הדראג בזה אחר זו להופעות ליפ סינק קצרות שהיו זוהרות ומשעשעות. היה מעניין לראות את ההבדלים בין המלכות הוותיקות יותר שהרימו הופעות דראג קלאסיות לבין המלכות החדשות שניסו לרענן ולחדש, לפעמים בצורה מוצלחת ולפעמים בצורה שנראתה מעט מתאמצת. החימום הישראלי לא היה חף מפגמים אבל היה קשה שלא להתרגש כאשר מלכות דראג שהיו רגילות להופיע במועדונים קטנטנים מצאו עצמן על בימת היכל התרבות בשישי בערב.

לאחר החימום הישראלי דיברו המארגנים הנרגשים מטעם המיזם “One Night Only״ שעמלו על המופע למעלה משנתיים והצליחו להתגבר על מכשולי המגפה והלוגיסטיקה. בהחלט מגיעה להם הערכה רבה על ההפקה המרשימה ועל ההשפעה התרבותית שהם מחוללים. לאחר מכן עלתה מלכת היופי לשעבר ובעלת רשת בתי ספר למקצועות היופי בהווה רווית אסף, כדי להכריז על הקמת בית הספר לדראג באחד מסניפיה. אכן מדובר באירוע חשוב ומרגש אך ניכר היה שכל הסגמנט של אסף גרם לקהל להתנועע בחוסר נעימות בכיסא. הנאום שלה הרגיש כמו נאום של מנהלת בית ספר באמצע נשף סיום, ועבר במהרה מלהיות משמעותי ומרגש לאובר-שיווקי ומתיש. אסף דיברה על עצמה בגוף שלישי ואף שהביעה בעצמה את המבוכה מהעניין היא הצדיקה זאת בכך ש"זה השם של המותג". חיכינו לכפתור ״Skip ad” שיקפוץ בפינה והוא לא קפץ. עם זאת, מגיעות ברכות כנות על היוזמה הנהדרת והחשובה.

בשלב הבא החל מופע החימום מטעם ביאנקה עצמה, שבו כיכבה מלכת הדראג הוותיקה שרי ויין. היא העבירה קטעי סטנדאפ משעשעים ושרה בלייב פרודיות גסות לשירים מוכרים, כשברגע השיא הפכה את הקלאסיקה Hallelujah של לאונרד כהן לשיר על מין אוראלי שנקרא How I Blew Ya.שרי ויין, בדומה לביאנקה דל ריו שעלתה אחריה, התייחסה לסיטואציה ההזויה בה מוסד תרבותי כה מכובד מארח מלכת דראג ששרה על מין אוראלי. התחושה הזאת ליוותה את כל הנוכחות והנוכחים, והיא היתה משמעותית ומרגשת לא פחות משהייתה אבסורדית. העובדה שמופעי הדראג קיבלו במה תרבותית כה חשובה מעידה על ההבנה ההולכת וגוברת בקרב הציבור הרחב שמדובר בעולם תרבותי ואמנותי עשיר.

גם היום לרבים קשה לתפוס את הדראג כאמנות משום היותו קרקסי וגס. רבים לא מבינים את הכמות האדירה של הכישרון שנדרשת כדי להחזיק מופע דראג ראוי. בדיוק את זה הוכיחה בסוף השבוע האחרון מלכת הדראג ביאנקה דל ריו. עם בקבוק יין לבן, פאה גבוהה ולוק דראג צבעוני ומוגזם עלתה ביאנקה אל מול 2,500 איש שנעמדו על רגליהם ברגע שהם חיכו לו כל כך הרבה זמן.

המופע של ביאנקה לא היה מופע דראג טיפוסי. לא היו בו שירים, לא כוראוגרפיות, לא רקדנים ולא תפאורה מושקעת. במופע הזה נכחו רק ביאנקה, מיקרופון ובקבוק יין לבן – וזה הספיק. ברמה המעשית המופע היה לחלוטין מופע סטנדאפ, אך בהווייה שלו היה בהחלט מופע דראג. ההומור היה גס, פוגעני, חצוף ובעיקר קורע מצחוק. בדיחות שואה הגיעו כמעט על ההתחלה כאשר ביאנקה ציינה את העובדה שהיא עומדת על אותה במה שמארחת את התזמורת הפילהרמונית, ונזכרה בהופעתה באמסטרדם בה הופיעה במקביל למחזה על יומנה של אנה פרנק. הקהל לא הפסיק לצחוק לשנייה.

כל הפאנצ׳ים הוצגו בצורה כה חדה וברורה עד כדי כך שכמעט ולא הורגש שהמופע הוצג באנגלית ולא בשפת האם של הקהל. היו פה ושם רפרנסים לרופול, אך לרוב כאלה שהיו מובנים גם לאדם כמוני שאינו בקיא בסדרה בצורה יוצאת דופן. ביאנקה צחקה על הומואים, לסביות, סטרייטים, ישראלים, אמריקאים, תרבות הפוליטקלי קורקט ועוד.

יכולת האלתור והשליפה של ביאנקה היא פנומנלית וכזו שמיטב הסטנדאפיסטים בארץ היו רק חולמים עליה. היא גייסה להופעתה בחורה שישבה בשורה הראשונה שכונתה "נtנסי" לאחר שביאנקה לא הצליחה לקלוט את שמה האמיתי. נאנסי הייתה כוכבת המשנה של המופע, בעוד ביאנקה עלבה בה והפכה אותה לחברתה הטובה ביותר בו זמנית. החלק המוצלח ביותר היה כנראה שלב ה-Q&A בו ביאנקה ענתה על שאלות שנכתבו מבעוד מועד על ידי הקהל. במהלך סשן השאלות והתשובות היא בנתה לעצמה דמויות מפתח בקהל וחזרה אליהן שוב ושוב בנקודות שונות.

בכרטיסי השאלות נכתבו גם הערים והיישובים מהם הגיעו השואלים והופתעתי לגלות שלא היה רוב תל אביבי. להופעה הגיעו גברים ונשים מכל קצוות הארץ. גם טווח הגילאים היה רחב במיוחד, מה שהיה ניכר במיוחד בסוף המופע כאשר עלתה לבמה ילדה שבדיוק חוגגת בת מצווה. ואולי זו המסקנה הקלישאתית והמתבקשת – הדראג כבר מזמן לא נישה. כולם יכולים ליהנות מהמופע של ביאנקה. כולם יכולים ליהנות מדראג.

• ❤ תרבות
• היכל התרבות
• רופול
• דראג
• המירוץ לדראג של רופול

הדבר הכי יפה בדראג הוא הרצון להיות הכל, גדול יותר מהחיים: הכי מנצנץ וזוהר, מרשים ובלתי נשכח, כמו כנפיים עצומות וגדושות נצנצים שנושאות אותנו אל עולם מופלא יותר, גם אם רק לעשר דקות. את השאיפה לסחוף את הקהל באנרגיה עצומה תיעלו רופול ומייקל פטריק קינג ("סקס והעיר הגדולה") לסדרה חדשה בנטפליקס, "איי ג'יי והמלכה". הבעיה היא שבעוד שדראג ממוקד בדרך כלל בדמות או בנרטיב אחד, הסדרה החדשה מתפזרת לכל הכיוונים כמו גליטר על רצפת הבמה בסוף הופעה.

"איי ג'יי והמלכה", שבה עשרה פרקים בלבד, דוחסת כמה סיפורים יחד: רואדטריפ לאורכה של ארצות הברית, מלודרמה על משפחות לא מתפקדות, סיפור פשע ושברון לב, וכמובן הצצה לאחורי הקלעים של עולם הדראג. הסיפור עצמו לא רע(זהירות, ספוילרים לתחילת העלילה): רופול הוא רוברט לי, מלכת דראג מצליחה ומזדקנת בשם רובי רד, שמתכננת את הפרישה המוצלחת שלה וחוסכת כסף כבר שנים לפתיחת מועדון חדש בבעלותה בניו יורק. רגע אחרי שפושע חתיך עוקץ אותה וגונב את כל כספה היא נאלצת לצאת לטור במועדוני דראג קטנטנים, כשלדרך מתלווה טרמפיסטית בלתי צפויה: ילדה לאם נרקומנית בזנות, שאין לה מקום אחר ללכת אליו.

הניסיון לרקוד על כל הנאמברים בו זמנית מביא לחווית צפייה לא קוהרנטית. כל פרק מתחיל במונטאז' הולמרק סטייל עם קריינות של הילדה הנטושה, ונגמר בלקח מוסרי שכאילו נלקח מאופרה ווינפרי של האייטיז, שבמקרה היא הגורו של רובי והקסטות שלה אכן מככבות לאורך הסדרה. באמצע אנחנו מקבלים לא מעט פולחן אישיות לרופול, ששיר הדאנס שלה " "Walk it Off מלווה את הפסקול ללא הפסקה, ויותר מ-20 הופעות אורח של המלכות האהובות מ"המירוץ לדראג" עבור המכורות.

פוטנציאל המשחק של רופול כבר התבטא היטב בתפקידי אורח קטנים ב"ברוד סיטי" וב"גרייס ופרנקי", בשתיהן הטייפקאסט היה של קשיחות וגישת "נו בולשיט". הסדרה מאירה צד אחר ברופול שעוד לא ראינו: באמצעות מערכת היחסים עם הילדה שאימצה אותה ללא אזהרה אנחנו מגלים צד רך יותר, שמקלף את שכבות המייק אפ וחושף אנושיות. אבל הפוטנציאל הזה מתבזבז על תסריט לא טוב וכתיבה סנטימנטלית מביכה שמתאימה יותר לילדות ביסודי.

הסדרה מצליחה לרתק בכל זאת בזכות ליהוקים מבריקים: הילדה איי ג'יי (איזי ג'י, או בשמה המקורי איזבלה גספרס) מעצבנת ומקסימה לחילופין, עם לפסוס ועיניים מלאות הבעה. הפגיעות שלה מכמירת לב, והאינטנסיביות שלה משכנעת. זו הופעת בכורה מרשימה מאד, אותה היא צולחת גם ברגעים החלשים ביותר בתסריט, והתפקיד הזה עוד עשוי לקחת אותה רחוק.

וישנו לואיס (מייקל לאון וולי), החבר הכי טוב של רוברט, הוא קוויר שחור, שמן ועיוור, עם הומור עצמי שלא נגמר. הוא מתפרנס מעיצוב ותפירת שמלות עתירות פאייטים ובשאר הזמן תומך נפשית ברוברט. לואיס הוא המשפחה של רוברט, והדינמיקה המקסימה והאותנטית ביניהם מחזיקה את הסדרה עם דיאלוגים קורעים מצחוק בעלי שפה פנימית עשירה שמרגישים מאד אמיתיים. בסדרה בה הרבה מהדמויות הן לא יותר מקריקטורות שנראו כאילו נשלפו מקומיקס של מארוול (טיה קארר היא נוכלת בשם "ליידי דיינג'ר" עם רטייה על העין. ביץ' פלייייז), היה נחמד להעמיק את הקשר הזה. הדמות של לואיס צריכה להוות דוגמא עבור תסריטאים לאופן שבו אפשר לשלב בסדרה בלי כל מאמץ דמות נכה (עיוורון), חולה (סכרת) ובו זמנית מתפקדת להפליא ודואגת לחלשים ממנה, כמו דמות השכנה הזקנה ולקויית השמיעה בבניין (קריקטורה, כבר אמרנו?).

מי שמצפה לדיון מורכב בנושאי מגדר עלולה להתאכזב. רופול אמנם הביאה את הדראג למיינסטרים עם "המירוץ", ובכך קידמה מלכות דראג כמו אלסקה ת'נדרפאק, שמשתמשות בפרפורמנס שלהן ככלי לשינוי הדרך בה אנחנו תופסים נשיות וגבריות. הן מבצעות על הבמה נשיות באופן מוגזם כדי לשאול מהי בכלל נשיות: האם כל אחד יכול להיות אישה אם הוא משתמש בריסים מלאכותיים עצומים מספיק ויוצר קונטור משכנע? האם נשיות היא רק מסכה או יותר מסך כל ההתנהגויות שמזוהות איתה? רופול בוחרת לא ללכת בדרך הזו, ולהשאיר מורשת יותר חד משמעית, בה דראג הוא אמצעי אמנותי להבעה וחקירה עצמית, ללא ההשלכות הפוליטיות והאידיאולוגיות המתלוות אליה. יכול להיות שזו הייתה בקשה מוגזמת מהיוצר של "סקס והעיר הגדולה", בהחלט לא סדרה שנודעה בהיותה Woke. אולי זה גם יותר מדי לצפות לו בעולם שבו הרוב עדיין לא יודעים מה ההבדל בין טרנסג'נדר לבין דראג קווין, ויכול להיות שהדיונים בסדרה מספיקים, למרות שהם בסיסיים.

בינתיים הסדרה מספקת לנו מעט רגעים נהדרים באמת, בהם סצינה יפהפיה בה רופול מבצעת את "Endless Love" של דיאנה רוס וליונל ריצ'י לבושה באאוטפיט אלוהי שנלבש על ידי רוס, המלכה בכבודה ובעצמה. אם תמשיך לעונה שנייה, נקווה ש"איי ג'יי והמלכה" תשכיל להחליף את התסריטאים, ולתת יותר זמן מסך לכוכבי המשנה המעולים שלה.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רופול
• נטפליקס
• דראג קווין
• המירוץ לדראג של רופול
• קוויר
• להט"ב
• מצעד הגאווה

• Facebook
• Twitter
• Email

• שאלון
• המירוץ לדראג של רופול
• דראג