"הבמאי ראדו ג'ודה לא יקרין את סרטו בפסטיבל ירושלים, ומתעקש: זה לא חרם". זאת הייתה הכותרת שניתנה בעיתון "הארץ" לראיון עם הבמאי הרומני המהוללשערכה שני ליטמןבפסטיבל ברלין בפברואר השנה. הסרט המדובר הוא "קונטיננטל 25'" שזכה שם בפרס דב הכסף לתסריט. "כשפנו מפסטיבל ירושלים לחברת ההפצה של הסרט, החלטנו לדבוק בהחלטה העקרונית שקיבלנו כבר בפברואר – לא להשתתף בישראל בפסטיבלים שמממנת המדינה. אם יהיו פסטיבלים עצמאיים אפשר יהיה לדון בכך", צוטט ג'ודה בראיון.

"קונטיננטל 25'" יוקרן בסינמטק תל אביב בערב הפתיחה של פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם ב-4.12 (לפרטים וכרטיסים). זה הישג מרשים לפסטיבל, ועדות לכך שג'ודה מתכוון למה שהוא אומר. סרטיו – בהם "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם", ו"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (היחיד שזכה להפצה מסחרית בישראל) – מציעים ניתוחים חדים של החברה הרומנית ומפנים זרקור לאנטישמיות, צביעות, ניצול ועוד רעות חולות. כלומר, פסטיבל סולידריות הוא הבית הטבעי עבור הקולנוען שכל הפסטיבלים חושקים ביקרו.

סרטו האחרון הוא משל מוסר העוקב אחר פקידת הוצאה לפועל בקלוז’-נאפוקה, בירת טרנסילבניה. כשהיא נדרשת לפנות חסר בית – ספורטאי לשעבר שהתמכר לאלכוהול – ממרתף של בניין שעל חורבותיו עתיד לקום מלון יוקרה, היא עושה כמיטב יכולתה לעזור לו. כשקורה מה שקורה, הבוס אומר לה שהיא אינה נושאת בכל אשמה. אבל היא חשה אשמה ובמצוקתה פונה לכל מי שמוכן לדבר איתה – חברה טובה, כומר, תלמיד לשעבר (בעלה והילדים נוסעים לחופשה בלעדיה). זה סרט דברני וחכם (לפעמים מצחיק – כולל עקיצה ל"רשימת שינדלר"), שחוקר לעומק את שאלת האחריות המוסרית, לצד עיסוקו במתחים אתניים (לרומנים ולשכניהם ההונגרים יש היסטוריה של שנאה), קפיטליזם דורסני ומורשת של טוטליטריות. יש גם דינוזאורים. "קונטיננטל 25'" יוקרן פעמיים, בתחילתו ובסופו של הפסטיבל. להלן המלצות על שלושה סרטים נוספים.

ילד של אף אחד

זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע התיעודי היוקרתי של קרקוב הוא פרי יצירתה של ורוניקה מליצ׳בסקה הפולניה, שבחרה לספר סיפור המתרחש הרחק מביתה. סאנג בן ה-55 נולד בזמן מלחמת וייטנאם לאישה וייטנאמית וחייל אמריקאי, וכל חייו סבל בשל כך מדחייה חברתית וממסדית קשה. בווייטנאם יש רבבות כמותו, ולכן הוקם גוף שמחפש אחר האבות שמוכנים להימצא. כשנמצאת התאמת DNA, סאנג זוכה לכך שאביו הביולוגי יכיר בו, והוא עוזב את משפחתו ונוסע לפגוש אותו ואת אחיו באמריקה. הוא יודע שלא יוכל לשוב לאחור (עניין של בירוקרטיה משפטית), אבל הכמיהה לאב גוברת על כל שיקול אחר. המפגש הראשוני בשדה התעופה מבטיח, אבל בהמשך סאנג מתוודע לפערים התרבותיים העמוקים ומגלה את המגבלות של מוכנות המשפחה האמריקאית לאמץ אותו לחיקה. זאת דרמה משפחתית (ופוליטית) צובתת לב, שנוצרה בתבונה וברגישות רבה.

ולנטינה והמוסטרס

המלחמה הרחוקה באוקראינה משפיעה גם על חייהם של תושבי כפר קטן בסיציליה. במקום הוקם בסיס תקשורת צבאי אמריקאי, עם צלחות לוויין ענקיות שמפיצות רחשים סטטיים בלתי פוסקים ופוגמות בבריאות של השכנים. לא רק זאת, אלא שכל מי שחולף בסביבה נעצר על ידי חיילים אמריקאים ונדרש להראות תעודות זהות. סרטה של פרנצ'סקה סקאליסי עוקב אחר ולנטינה, צעירה כבדת משקל שנתקעה בבית הוריה (אחותה עזבה מזמן), מטפלת באביה החולה שמדכא את רוחה, וחולמת על פרנסה ועל מציאת בן זוג. זה דיוקן אינטימי, אימפרסיוניסטי ושובה לב של אישה בודדה החיה בצל הסכנה החבויה בינות לנופי הטבע המתכלים.

בילעין חביבתי

בזמן שבבתי הקולנוע מוקרן "הים" של שי כרמלי פולק, הפסטיבל חוזר לסרטו התיעודי המצוין מ-2006, שבו הנציח את מאבקם העקשני של תושבי הכפר הפלסטיני בילעין בתוואי החומה, שנבנית על אדמותיהם ומפרידה בינם לבין עצי הזית שלהם. במקביל למאבק המשפטי, אנשי הכפר יוצאים להפגנות, חלקן יצירתיות, ונתקלים שוב ושוב בחיילים שנשלחים לעצור אותם (וגם במסתערבים שבאים לעשות בלגן). זה סרט דוקו-אקטיביסטי, שבו הבמאי (ואחיו הצעיר יונתן) הוא חלק פעיל מהמאבק שהוא מתאר. במהלך הצילומים (שהם חלק מהמחאה) פולק מתיידד עם כמה מתושבי המקום, שמספרים את סיפוריהם למצלמתו. עשרים שנה חלפו מאז, אך הסרט נחווה כאילו צולם אתמול, וזה חלק מכוחו. בפסטיבל יוקרן גם "5 מצלמות שבורות" מ-2011, שמתעד את אותו מאבק מנקודת מבטו של תושב בילעין עימאד בורנאט. כזכור, הסרט היה בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגורה התיעודית.

פסטיבל סולידריות, סינמטק תל אביב, 4-13.12.לפרטים וכרטיסים

• קולנוע
• פסטיבל סולידריות
• המלצות
• סרטים מומלצים

>> שרון מולדאבי הוא מוזיקאי, עיתונאי מוזיקה מיתולוגי ויזם. הוא שותף-מייסד ומנכ"ל ג'וזי, אפליקציה חדשה שמביאה לכם מוזיקה מעולה ואיכותית ממיטב האוצרים ומשפיעני המוזיקה, כולל מוזיקאים, די.ג'ייאים, מגישי רדיו איקונים, עיתונאי מוזיקה, אספנים ונברנים וסתם גיקים משוגעים.כדאי לכם נסות את זה כאן.

אם אתם מתגעגעים וכמהים למפגשים במשהו חדש (או בן 50 שנה) שמחד מעולם לא הכרתם ומאידך נשמע כמו פסקול חייכם מכאן ולהבא – ג'וזי צריכה להיות הבית החדש שלכם לגילוי, האזנה, תגובה ושיתוף על מוזיקה

1.
כולם שונאים עכשיו את ספוטיפיי. אני לא. נכון, מוזיקאים רואים מעט מדי מהתמלוגים. אכן, המנכ"ל דניאל אק משקיע בתעשיות ביטחוניות אולי מפוקפקות. אבל ספוטיפיי ממש הצילה ממוות את קריסת ההכנסות ממוזיקה מוקלטת בימי גלגולה הקודם של נאפסטר. וספוטיפיי מוציאה 70 סנט מכל דולר שנכנס על תמלוגים וזכויות יוצרים, שלמצער נגזרים בדרך ממנה לתעשיינים ולא לאמנים. אז לא שונא, ומאד מעריך על החזון והדרך. אבל ספוטיפיי, כאחיותיה, בהחלט מתסכלת אותי.

2.
יש לנו את כל היסטוריית המוזיקה המוקלטת ביד, וזה נפלא. ובכל יום מתווספות עשרות אלפי רצועות מוזיקה חדשות – בלתי ניתן לסינון ולעיכול! מחקרים הוכיחו, תלוי טריטוריה ודמוגרפיה, שבין 10 ל-30 אחוזים מ-825 מיליון משתמשי שירותי הזרמות המוזיקה הרשומים מתוסכלים מחוויות גילוי המוזיקה שלהם.ן; גם אני באחוזים האלה.ההמלצות השונות משעממות, חוזרות על עצמן, ובעיקר – לא עונות לתשוקה לגלות מוזיקה מסעירה באמת. ספוטיפיי מצוינת כשאני יודע מראש מה לחפש, ולא שימושית כשאני מבקש להתחדש.

3.
ג'וזי היא פלטפורמה ראשונה מסוגה, שמחברת ישירות אוהבי מוזיקה למשפיעני מוזיקה, כדי שבמקום המלצות אנונימיות מאלגוריתמים תאגידיים, תקבלי המלצות מנשים בשר ודם שאת מתעניינת בדעתן.בקרוב כל משתמש.ת יוכל לשתף המלצות מוזיקה, וגם בוידאו. ובקרוב חלק מתכני האוצרים שלנו ייסגרו לתשלום.

4.
אם את.ה משתמש.ת במוזיקת סטרימינג בעיקר לצרכי רקע – נהיגה, העסקת הילדים במושב האחורי, ג'וגינג, דיווש וכו' – ג'וזי כנראה לא חיונית לחייך;אם את.ה אוהב.ת מוזיקה נאמן ורגיש ודעתן, אבל טוב לך בעולמך המוכר ולמזלך משוחרר מהצורך הכפייתי לגירויים חדשים באוזניים, ספוטיפיי ומתחרותיה מספיקות ומספקות.אבל אם את.ה מתגעגעים וכמהים למפגשים במשהו חדש או בן חמישים שנה שמחד מעולם לא הכרתם, ומאידך נשמע כמו פסקול חייכם מכאן ולהבא – ג'וזי צריכה להיות הבית החדש שלכם לגילוי, האזנה, תגובה ושיתוף על מוזיקה.

5.
רק התחלנו, יצאנו רשמית משלב הבטא רק ביום ראשון האחרון, ולפנינו המון עבודה ומאמץ ושיפור ותוספות והתרחבות. בואו להיות משתמשים פסיביים, ותכף גם אקטיביים שלנו, כי כבר נאסף מאגר המלצות מופלא מהאוצרות והאוצרים, תרתי משמע, שלנו.

6.
מוזיקאים מקדמים מוזיקה של עצמם בפטריאון, בסאבסטאק ואפילו באונליפאנס, וכמובן בסאונדקלאוד ובמוסדות ותיקים נוספים. אבל מקום שבו מוזיקאים מתוגמלים כראוי על חשיפה לא של המוזיקה שלהם, אלא של אחרים, של מוזיקה שגדלו עליה, מוזיקה שמעניקה להם השראה היום? ג'וזי היא הראשונה שכזו. הרוב המכריע של מוזיקאיות ומוזיקאים הרי מתפרנסים לא מהמוזיקה המקורית שלהם. בהנחה, לא מופרכת, שמוזיקה היא מהדברים שמוזיקאים מתעניינים בהם הכי הרבה ומדברים עליהם הכי הרבה ומתקשרים עליהם הכי הרבה וטוב, למה לא להתפרנס מזה? מוזיקאי\ת? מחכים לך! שף? כדורגלנית? דוגמן? רואת חשבון? נהג? אם יש לכם תשוקה לחלוק את אהבותיכם המוזיקליות, אנחנו מחכים גם לכם.

7.
אני אוהב השוואות יותר ארציות של ג'וזי למרקטפלייס'ז כמו אובר, או גט, או וולט. ג'וזי מחברת בין רעבות ורעבים למוזיקה לאנשים שיודעים לבשל ולהגיש מוזיקה. וג'וזי מחברת בין מי שרוצים לצאת למסעות צליליים חדשים למורות דרך מעולות.כשמשפיען מייצר בסטרימר פלייליסט עם המון האזנות, זה טוב לו לפאן אינגייג'מנט, אבל הוא לא מרוויח מזה כסף, רק הסטרימר. ורשתות חברתיות מעדיפות שמוזיקאיות תעלינה תמונות עם בני או בנות הזוג והילדים, או חיות המחמד, מאשר המלצות טהורות על מוזיקה. בג'וזי המוזיקה היא לב הדבר. ומרבית ההכנסות הולכות לאוצרים ולמשתפים, לא לפלטפורמה.

8.
ולסיום, הנה שלושים ואחת הסיבות הכי טובותלהוריד אותנו כבר עכשיו לנייד שלכם, אולקבל אותנו בווב:יואב קוטנר, טל פרידמן, עידן אלתרמן, שאנן סטריט, דלית עופר, מיכל אסולין, חמי רודנר, רענן שקד, ערן צור, קוואמי, דויד פרץ, אתי רומנו, אורי משגב, שרון קנטור, קובי פרחי, ירדן עזיזי, עינב שיף, שחר אמאנו, ניב הדס, דני תובל, אהל עדן, אורי וינוקור, לה ביטונאז', אפי ליפשיץ, מיכל רוז, תומר גרשנמן ומתן שרון (גילוי נאות: סגן עורך טיים אאוט), אופיר סגל, סער גמזו, ישראל רוט ואני מחכים לך עם המלצות בלעדיות. הכי אישיות שלנו להכי אישי שלך.
תודה מראש על תשומות העיניים והאוזניים והלב שלך.

• טור אישי
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• המלצות
• חדשות מוזיקה
• שרון מולדאבי
• יואב קוטנר

מדי יום אנחנו מארחים במדור הפופולרי "העיר שלי" את מיטב בנותיה ובניה של תל אביב-יפו, אמנים ומוזיקאיות, שפים ומסעדניות, סופרות וקולנוענים, אקטיביסטיות ומעצבים, וסוחטים מהם המלצות על מקומות אהובים שמיוחדים להם או סתם. מקומות מעולים. מדי שבוע נקבץ כאן את ההמלצות המעניינות והמוצלחות ביותר שהצטברו באותו שבוע. והפעם: חופים יפים, טיילת נאה, מסעדה ללא גינונים ומסעדה וותיקה ואמינה. ומעל הכל, הזיכרון שהשאיר הבימאי האגדי בבר המיתולוגי.

>>בטוב טעם לא מחייב: מסעדות הקז'ואל דיינינג הכי טובות בתל אביב
>>קולנוע קנדה עוזב את האולם בשכונת פלורנטין, אבל זה לא הסוף

נוף עירוני // החוף הסודי

הכוריאוגרפית והיוצרת הבינתחומית אהרונה ישראל עולה עם המופע "המדריך למתעמל", וממליצה על חוף שהולך ונעלם:
מול שדה דב ז"ל אשר מצפון לרידינג ומדרום לתל ברוך. חוף לא מוסדר שהואהחוף שלנו כבר שנים, עוד לפני ההורות וגם אחריה (יש קטע חוף עם לגונות קטנות בין הסלעים, בטוחות ומושלמות לפעוטות). מגיעים באופניים עם נשנושים וציליה. מאז ששופצה טיילת האופניים ונפתח המגדלור, החוף הזה הרבה פחות סודי לצערי, אך עדיין הכי כיף לראות בו שקיעות, פוגשים אנשים קצת אחרים ומתפתחות שיחות מעניינות. //העיר של אהרונה ישראל

מסעדה // אנגוס

הבלשן ומלך העברית הבלתי מעורער רוביק רוזנטל משיק ספר חדש בשם "המסע המופלא לארץ השפות" וממליץ על מסעדה בלי שום דאווין:
מצאנו את המסעדה המשפחתית שלנו לאירועים מיוחדים: אנגוס.תפריט משובח ללא התחכמויות, טעים בטירוף ומאחד את כל הדורות במשפחה: כולם אוהבים ולא מחפשים חלופה פלצנית כלשהי.רחוב הארבעה 20 //העיר של רוביק רוזנטל

מסעדה מפעם // בר 51

הבימאי פורץ הדרך עמוס גוטמן ז"ל כבר לא יכול להמליץ לנו על מקומות, אבל לרגל יציאת הסרט התיעודי "טאבו: עמוס גוטמן", הבימאי שאולי מלמד וחברתו של עמוס ענת דותן המליצו על כמה מקומות שגוטמן אהב. רק אחד מהם שרד, אבל גם הוא לא כבעבר:
סרטו השני של גוטמן, שנקרא במקור "יתומי הסערה", מספר על קשר סימביוטי מדי בין שני אחים, שמוביל לגילוי עריות. עדנה מזי"א, שהייתה התסריטאית השותפה של עמוס וחברתו הטובה, כתבה איתו את הסרט (כמו גם את הסרט שלפניו ואחריו). הם נהגו לבלות יחד עם המפיק אנריקה רוטנברג ברחבי תל אביב, ובמיוחד במקום אחד מפוקפק בשםבר 51. עוד בטרם נודע שמו למרחקים, זה היה בר שאירח במיוחד הופעות סטריפטיז, גברים סטרייטים מעוררים מינית, ועוברי אורח שהגיעו לדאון טאון של תל אביב. נדמה כי גוטמן, מזי"א ורוטנברג הלכו לשם בקטע היפסטרי. גוטמן התאהב במקום והחליט לשלבו בסרט החדש, ואם לא די בכך הוא גם קרא לסרט על שמו – וכך הגיעו יתומי הסערה אל בר 51.

ערב אחד, עדנה ועמוס הגיעו לבר וחזו בהופעה בלתי נשכחת: זאת הייתה עדה ולרי טל, שהקסימה אותם ברגע שעלתה על הבמה. הם החליטו לכתוב לעדה את אחד התפקידים המרכזיים בסרט, אפולוניה גולדשטיין, ובכך העניקו לה את ההופעה הראשונה שלה כשחקנית קולנוע (אך לא האחרונה)ואת ההופעה הראשונה של שחקנית טרנסית בקולנוע הישראלי. הסרט זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו "בר 51 הפך ל-IN", כך הכריזו העיתונים. עמוס הצליח להעביר בסרט את האווירה המיוחדת במקום, שלפי עדויות הייתה מלא בקרינג' קסום; המוזיקה, ההופעות, הצבעוניות וגם המשקאות הפשוטים או כמה שאומרת אפולוניה בסרט: "כאן אף אחד לא שמע על קוקטיילים, קליינטורה מאוד פשוטה". שנים רבות לאחר מכן,כשעמד המקום בסכנת סגירה, החליט אנריקה רוטנברג (שכאמור הפיק את הסרט) לרכוש את הבניין ולפתוח את מסעדה הנושאת את אותו השם. כיום בר 51 היא אחת המסעדות הנחשבות בתל אביב (בה גם צולמו חלקים מהסדרה "הטבח"). מעניין מה היה קורה אם עמוס היה יודע שהמקום הזה הפך ממועדון חשפנות למסעדה שמגישה סביצ'ה. //העיר של עמוס גוטמן ז"ל

מזללה // באן מי 13

שף איוון מסלוב ממסעדת פטיט החדשה אוהב להמליץ על מקומות של חברים שלו, אבל במקרה הזה אנחנו מצטרפים לכל מילה:
מזללת כריכים וייטנאמיים בשוק לוינסקי של השף עמרי זקהיים, חבר וקולגה שעבד איתי יחד במסעדת רפאל. כריכים שמשלבים טעמים טובים, מפנקים ומשביעים.
נחלת בנימין 107 //העיר של איוון מסלוב

נוף עירוני // הטיילת צפונית לכיכר אתרים

האדריכל עידו פלג מוציא את הספר "המקום ללא שם", שעוסק בהתמודדות יצירתית עם עריצות, וממליץ לחזור ולחשוב מחדש על הטיילת:
בעיקר במקטע שבין כיכר אתרים לתל ברוך. במשך שנים, לקראת שקיעה, הייתי יוצא לרוץ קילומטרים מכיכר אתרים עד לתל ברוך ובחזרה, נהנה מהים, מהאנשים שבמשך שבועות הכרנו תוך כדי ריצה, מהנהנים אחד לשני כשאנחנו חולפים אחד על פני השני או רואים זה את זה ברחוב.// העיר של עידו פלג

מסעדה // התחתית

אהרונה ישראלי יודעת שהרבה מכירים את הנקודה הוותיקה, אבל היא עדיין שומרת מקום בלב אצל המונים, גם אם כבר לא פתוחים 24/7:
המקום הזה קשור אצלי בהרבה זכרונות נעימים מתקופות שונות בחיים. לסיים הופעות בתמונע ולסגור שם את הערב בדרינק, שיחות על אמנות אל תוך הלילה (כשעוד היה פתוח 24/7), לשבת לצהריים עם הלפטופ אחרי חזרה בביכורי העיתים ועוד רגעים רבים שחרוטים אצלי בלב. טעים ונעים לי שם בכל שעה ביום, עם עצמי, עם פרלמנט חברות וגם עם בן הזוג והילדה. זה אחד המקומות שהם הכי תל אביב עבורי.רחוב לינקולן 9 //העיר של אהרונה ישראל

• העיר שלי
• המלצות
• הבועה
• המלצות של מקומיים

זה לקח טיפה זמן, אבל קצת יותר משנה אחרי כניסתו של שירות הסטרימינג דיסני+, זה מרגיש כאילו התוכן עולה על גדותיו. אינספור סרטי מארוול, מלחמת הכוכבים, תכניות וסרטי טבע של נשיונל ג'אוגרפיק, המון סדרות של Hulu, אנימציה למבוגרים ועוד ועוד. אך בין כל התוכן הזה קל מאד לפספס סרטים מצוינים שדילגתם עליהם, או שפשוט אתם לא יודעים שנמצאים שם. דאגנו לכם להמלצות על הפנינים הנחבאות של דיסני+.

ג'ון קרטר (2012)

ג'ון קרטר הוא מקרה טראגי. על הנייר הוא היה אמור להיות הצלחה מסחררת, פנטזיית מד"ב שמבוססת על ספר אהוב ומביאה את דמותו של ג'ון קרטר, קצין לשעבר שלחם במלחמת האזרחים, אל מאדים למלחמת אזרחים נוספת. הסרט הגיע בתקופה שבה לא היינו זקוקים לגיבורים חדשים בקולנוע: היה לנו את איירון מן, קפטן אמריקה ואפילו היה לנו את ספיידי של אנדרו גארפילד בדרך. "ג'ון קרטר" סיפק לנו גיבור שאין לו מקום על המסך, כשהוא מוקף בגיבורים מכל כיוון – אבל עם אקשן בהילוך גבוה, מלא יצורים מוזרים ומלחמת אזרחים חייזרים. הסרט עצמו נגמר עם קליפהנגר מותח שמעולם לא נפתר בשל ההפסד הכספי העצום שספג, ואם נתקלתם בסרט הזה בספריית דיסני+, כנראה שפשוט המשכתם בדרככם. אבל שווה לתת לסרט צ'אנס.

אליטה: מלאך קרב (2018)

רוברט רודריגז ידוע בעיקר כבמאי שיכול לעשות דברים מדהימים עם תקציב מינימלי, לכן שיתוף פעולה עם במאי כמו ג'יימס קמרון שנוטה לבזבז הון תועפות על סרטים בינוניים להחריד יכול להישמע קצת תמוה – אבל במקרה של "אליטה: מלאך קרב" אין מה לעשות, זה עובד. סרט האקשן-סייברפאנק הזה מבוסס על מנגה בעלת אותו שם, ועוקב אחר אליטה (רוזה סלזאר), סייבורגית שמנסה להשיג את זכרונותיה בחזרה. הסרט עצמו הוא לא רק מהטובים שיצאו בשנים האחרונות, אלא גם מראה מה רודריגז יכול לעשות עם תקציב מפוצץ, וגורם לך להעריך עוד יותר את הבמאי כשהוא עושה משהו מצומצם. מעבר לכך מדובר בשיתוף פעולה של שני ענקים קולנועיים מאד שונים במהותם שמצליחים לייצר רכבת הרים כיפית בטירוף. האנימציה של אליטה, הדמות הראשית יכולה להיראות בהתחלה כמו סרט אנימה באנימציה תלת מימדית, מהסוג הגרוע ביותר דוגמת סרטי האנימציה של "האויב שבפנים" – אבל בתכלס מדובר באחד מהסרטים המפתיעים ביותר של שנת 2018, ברצינות, אל תדלגו עליו.

בן דודי ויני (1992)

להרבה אנשים, וגם לי לפעמים, קשה לראות סרטים מאד ישנים. על אף שחלק גדול מהם איכותיים מאד, משהו בהתקדמות האיטית יותר ובאיכות הנמוכה יותר של הצילום דוחה צופים רבים, וזאת כנראה הסיבה המרכזית שבגללה לא תתייחסו להסרט הזה במידה והוא יצוץ. אל תטעו, למרות שהסרט דורש סבלנות מסוימת, מדובר בקומדיה מטורפת ופרועה מהסוג שכבר לא מייצרים. בסרט מככב ג'ו פשי בתפקיד עורך דין לא מוצלח שמנסה לחלץ את בן דודו מפשע שלא ביצע. לצד פשי משחקים ראלף מאצ'יו ומאריסה טומיי, ומייצרים חוויה שיכולתם בקלות לפספס, וחבל.

מרד החיות (2004)

רגע לפני שדיסני יצאו לפגרת אנימציה דו מימדית בת חמש שנים, יצא הסרט "מרד החיות" על שלוש פרות בימי המערב הפרוע שיוצאות להציל ביחד חווה קטנה מחוב כספי גדול באמצעות לכידתו של הפושע המתועב, אלמידה סלים. הסרט, בבימויו וויל פין וג'ון סנפורד, הוא אחד הסרטים הנשכחים של דיסני וחבל, כי בסך הכל מדובר בסרט ממש כיפי שנחל כישלון קופתי צורם אי אז בשנת 2004, וממש לא בצדק. "מרד החיות" הוא הרפתקה מהנה במערב הפרוע, ממש לפני שדיסני התחילו להתמקד ברימייקים בלייב אקשן ובאנימציה תלת מימדית חסר נשמה. כמעט ושכחתי שהוא שייך לדיסני, וזה למרות שראיתי אותו בדיסני+. אין נסיכים ונסיכות, מלכים ומלכות או ילדות שנופלות לבור ומתעוררות בארץ הפלאות. פשוט כמה חיות שנלחמות על הבית שלהן, ולא צריך יותר מזה.

עמוק בגרון (2008)

כמעט עשור לאחר שיצא מועדון קרב, הגיע עוד סרט שמבוסס על ספר של הסופר האמריקאי צ'אק פלאניוק. הפעם לא מדובר על מועדונים מחתרתיים ופעילות אנרכיסטית, אבל בדומה למועדון קרב, עוסק במכורים. הגיבור הוא ויקטור מנצ'יני (סם רוקוול), מכור לסקס שמשתתף בקבוצת תמיכה ועובד במוזיאון אמריקאי שמדמה את החיים במושבה קולוניאלית בארה"ב. אם הבחור לא נשמע לכם מספיק דפוק, הוא גם נחנק בכוונה במסעדות כדי לקבל פיצויים, ומגלה שהוא כנראה נושא את הגנים של ישו. הסרט הזה הוא חוויה פסיכית לגמרי, ולמרות שהוא נוגע בנושאים דומים, זה לא דומה בשום צורה לפייט קלאב. לא הרבה אנשים שמעו על "עמוק בגרון", למעשה הוא גם לא סרט שעובר חלק בגרון, אבל הוא סרט אמיתי וכנה שמדבר על התמכרות – ולא רק לסקס, אלא גם לריגוש, לרעיונות ולעצמי.

דינוזאור (2000)

סרט אנימציה נוסף של דיסני הוא דינוזאור, ולמרות שהוא לא סרט הדיסני האולטימטיבי, הוא פשוט סרט ישן שכיף לחזור אליו. קשה לזכור שבין כל הנסיכות והממלכות והרימייקים קיימים גם סרטים כאלה, שלמעשה פתחו את הצוהר עבור סרטי אנימציה ממוחשבת. "דינוזאור" עוקב אחר, כמה מפתיע, דינוזאור מסוג איגואנדון שבוקע באי המאוכלס בידי למורים המאמצים אותו לחיקם. לאחר שמטאור פוגע בעיר, הדינוזאור והלמורים מצליחים להינצל ולראשונה האיגואנדון הקטן פוגש את בני מינו. נכון שהאנימציה לא באותה רמה שלמדנו להכיר מפיקסאר כיום, אבל מדובר בסרט קליל וכיפי שממש חומק מתחת לרדאר של הצופים בבית. חלק בכלל לא יודעים שזה סרט דיסני.

אידיוקרטיה: הטמטום שולט (2006)

סרט שסביר להניח שאתם מכירים, או לפחות שמעתם עליו, וזכהלמעמד פולחני. אז למה הוא כאן? כי מי ידע בכלל שהוא נמצא בדיסני+?"אידיוקרטיה" מנסה לענות על התשובה לשאלה: מה יקרה אם הבן אדם הכי ממוצע בעולם יקפוץ שנים קדימה, לתקופה שבה האנושות טמטמה את עצמה לחלוטין. התשובה היא כמובן כאוס. הסרט, בבימוי מייק ג'אדג', הפך לאחד מסרטי הקאלט הגדולים לא רק בזכות הליהוק המצוין של לוק ווילסון, מאיה רודולף וטרי קרוז – אלא גם בגלל המציאות הסאטירית שהסרט מציב בפנינו. ובדיעבד, הסרט הזה פשוט הקדים את זמנו.

סמטת הסיוטים (2021)

גיירמו דל טורו הוא אמן בכל הקשור לאימה ומפלצות, אך הניסויים שלו בשנים האחרונות מעניינים לא פחות. לדוגמה, "צורת המים" זוכת האוסקר – פנטזיה דרמטית על סיפור אהבה בלתי אפשרית בין אישה ליצור ימי דמוי אדם. בשנת 2019 דל טורו שחרר לעולם את "סמטת הסיוטים", מותחן פסיכולוגי שאיכשהו איש לא מדבר עליו, ומעט מאד אנשים מכירים. הסרט שמבוסס על ספר בעל שם זהה, ומספר על עובד קרנבל צעיר בעל כישרונות תמרון והונאה שפוגש פסיכיאטרית מסוכנת לא פחות. את עובד הקרנבל משחק בכישרון רב בראדלי קופר, ולצידו קאסט שחקנים מרהיב: קייט בלאנשט, וילם דפו, רון פרלמן, רוני מארה ועוד. "סמטת הסיוטים" היא אולי העבודה הכי פחות מוערכת של דל טורו, ולכן לגמרי שווה צפייה.

הכרוניקה הצרפתית (2022)

אני לא מבין אנשים שלא אוהבים את ווס אנדרסון, באמת שלא. הבמאי מצליח לייצר תמונות מדהימות בסימטריה וברמת הפרטים שהן מסוגלות להכיל, ומצליח ככה לספר סיפור בדרך ויזואלית מרתקת. לפני שנה אנדרסון חוזר לשורשים שלו מ-"הר רשמור", ובחר לוותר ברוב הסרט על הצבעוניות לטובת צילום בשחור לבן. אנדרסון, מסתבר, הוא קורא נלהב של עיתון הניו יורקר ובהשראתו בעצם יצר עולם של אסירים ציירים, קרבות בין סטודנטים ושלל סיפורים קצרצרים ומרתקים – וכרגיל עם קאסט עשיר בכוכבים: בניסיו דל טורו, טילדה סווינטון, אדריאן ברודי, טימותי שאלאמה, ג'פרי רייט, ביל מוריי, אוון ווילסון, הנרי ווינקלר, לואיס סמית' וטוני רבולורי. הסרט כולו מכתב אהבה לעיתונות שקל לפספס, בעיקר כי השיווק שלו היה צולע ביותר, וההגעה שלו לדיסני+ לא הייתה מדוברת מספיק. וחבל, כי מדובר בסרט מרתק שמציג שלל סיפורים משוגעים ואסתטיים שמשורטטים כמו שרק ווס אנדרסון יודע.

• דיסני+
• המסך
• המלצות
• קולנוע
• סרטים מומלצים

מחזור כישור הזמן

*ההמלצה פורסמה לראשונה ב-05.09.23*
הרבה מאוד סדרות נולדו ובאו לעולם שלא כדרך הטבע, בדרך כלל מתוך מטרה לקפוץ על עגלה דוהרת של טרנד לוהט או כדי לשעתק הצלחות אחרות, והתוצאות בדרך כלל עגומות למדי, כמו שיבוט כושל שנותר עם חצי מוח ויותר מדי גפיים. זהו גם גורלן של מרבית סדרות הפנטזיה הגדולות שעלו בשנים האחרונות בזו אחר זו מתוך תקווה להיות ה"משחקי הכס" הבאה". נראה היה שלשם הולכת גם "מחזור כישור הזמן" המושקעת של אמזון פריים וידיאו, אחרי עונה ראשונה מאוד מאכזבת שצילומיה נדפקו בגלל הקורונה.

אלא שהשבוע הגיעה העונה השנייה של סדרת הפנטזיה אל שרתי שירותי הסטרימינג של ג'ף בזוס, והכל התהפך: הכתיבה השתפרה, העלילה התחדדה, הדמויות התעגלו, דמויות חדשות מכניסות אנרגיה להתרחשות, ואחרי שני הפרקים הראשונים יש קונצנזוס: "מחזור כישור הזמן" השתפרה באופן דרמטי, שיפור גורף וסוחף, וחובבי הז'אנר צריכים לתת לה עוד צ'אנס. על פי נתונים לא מספריים ששיחררה אמזון, מספר הצפיות בסדרה זינק בעשרות אחוזים עם פתיחת העונה השנייה כתוצאה מהבאזז שנוצר סביבה ברשתות החברתיות, ויכול להיות שהסדרה המאוד יקרה של אמזון – כ-120 מיליון דולר לעונה, על פי הדיווחים – מצליחה היכן שרבות כל כך נכשלו לפניה ומתחילה למצוא את הקהל הגדול שלה, בדרך להיות הלהיט הגדול שאמזון פריים כל כך זקוקה לו אחרי רצף לא קטן של הצלחות קטנות מדי.

"מחזור כישור הזמן" חייבת את השם העברי הגרוע שלה לסדרת רבי המכר עליה היא מבוססת, הנושאת בעברית את אותו השם מאז צאתו של הספר הראשון (מתוך 14) שיצא במסגרתה בין 1990 ל-2013. הסופר רוברט ג'ורדן הפך אותה לאחד האפוסים הגדולים והמצליחים של ז'אנר הפנטזיה הגבוהה בעשורים הקודמים, מה שכמובן רק הגביר את האכזבה מעונת הבכורה החלשה.

במרכז העלילה, תודה ששאלתם, גיבורה עשויה ללא חת המשתייכת לקבוצת נשים רבת עוצמה ששולטת בכוח מסתורי שנקרא "הכוח האחד", ומנסות לאתר את גלגולו הנוכחי של יישות שנקראת "הדרקון" ושברה בעבר את העולם. גלגולו המחודש אמור לאחד את העולם מחדש או לשבור אותו עוד יותר ולאפשר את שובו של "האחד האפל", כוח שהוא רשע קדמוני מזוקק. בקיצור, לא משנה, יש סיבה שצריך 14 ספרים כדי להסביר את כל זה, העיקר שיש עוד סדרה להתאבסס עליה אם אתם גיקים בנשמתכם וסיבה טובה לשרוד את העונה הראשונה.
>> "מחזור כישור הזמן", עונה 2, שמונה פרקים,עכשיו באמזון פריים וידיאו

עוד המלצות שראינו השנה:

דברים קטנים יפים

*ההמלצה פורסמה לראשונה ב-01.05.23*
מה זאת אומרת "סדרת בנות"? זה ז'אנר. הגבולות של הז'אנר עדיין לא לחלוטין ברורים והוא יכול להכיל קומדיות ודרמות וסרטי מתח תחת המטריה שלו, אבל כשאנחנו רואות סדרת בנות אנחנו יודעות לזהות אותה. הקלישאה על הצפייה בסדרות כאלה במחיצת חבילת טישו, דלי של גלידה ובקבוק יין מוכיחה שלפעמים קלישאות הן הדבר הנכון לעשות. למעט תופעות פופ היסטריות כמו "בנות" ו"בנות גילמור" שצועקות היי אני סדרה לבנות, מרבית הסדרות בתחום נלחשות מפה לווטסאפ ומוצאות את הקהל שלהן גם בלי באזז תקשורתי. זה היה המקרה של "ג'ורג'יה וג'יני" בנטפליקס וזה לגמרי המקרה, להבדיל, של "דברים קטנים יפים" שעלתה בחודש שעבר בדיסני+ והיא לגמרי הבינג' הנכון לרגע הזה שבו אתן זקוקות למרר בבכי מול משהו.

>> "סיטדל": הרבה כיף ואקשן מרהיב, אבל איפה ה-300 מיליון דולר?

עם חותמת האיכות של ריס ווית'רספון ולורה דרן כמפיקות ("שקרים קטנים גדולים"), וכשהיא מתבססת על רב המכר של שריל סטרייד הנושא את אותו שם (מדובר בעיבוד מתוחכם מאוד לספר שהוא למעשה אסופת טורים), "דברים קטנים יפים" אמורה להיות סדרת בנות מהרף העליון של הז'אנר, אנושית ואיכותית ולפרקים גם מצחיקה ומרגשת בלי להידרדר לקיטש. הסדרה עוסקת בקלייר, סופרת שמתחילה לכתוב בשם בדוי טור ייעוץ לשאלות הקוראים שזוכה להצלחה גדולה, תוך כדי שחיי הנישואין שלה מתפרקים וגם היא עצמה מתפרקת למדי.

זאת סדרה אולטרה נשית, רוב הדמויות הן נשים, הכותבות הן נשים, הבמאיות הן נשים, הדיבור והמחשבה והרגש והכל. נשי נשי נשי. נדיר לראות סדרות שעפותות כל כך גבוה מעל מבחן בכדל, ו"דברים קטנים יפים" עושה את זה בקלילות, בלי לעשות מזה עניין. קת'רין האן אדירה בתפקיד הראשי עם עבודת משחק מעוררת השתאות ואמפתיה, והפלאשבקים אל צעירותה (שרה פידג'ון המצוינת) מכניסים את הצופה הממוצעת אל תוך הנפש שלה ומייצרים הזדהות טוטאלית. כל חומות הציניות קורסות ונוצר צורך דחוף בשוקולד מריר. מבלי להיכנס לענייני האם-בת שדומיננטיים מאוד בסדרה ולספיילר משהו חלילה, בואו נגיד רק שזו סדרה שנוצרה כדי לסחוט את הדמעות שלכן ואין שום סיבה לא לתת לה לעשות בכן כרצונה. לילה טוב ותעבירו את הבן אנד ג'ריז.
>> דברים קטנים יפים, עונה 1, 8 פרקים. עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• המלצות
• המלצות צפייה
• נטפליקס
• אמזון פריים