יפו ראתה ימים טובים יותר. החלק העירוני המורכב חטף מהלומה רצינית במהלך המלחמה, גם בשל הפיגוע ברכבת הקלה, והציבור נוטה להימנע מלהסתובב באזור, למרות שהעירייה משקיעה רבות בלהחזיר את הרגליים לרחובות העתיקים האלו. בחול המועד פסח הקרוב, 14-16.4, תהיה לכם סיבה מצוינת להגיע ליפו העתיקה, כי פסטיבל תיאטרונטו – החגיגה הגדולה של הצגות היחיד בישראל – ינחת ביפו.

>>לקח 25 שנה: ניק קייב מתנצל על מה שאמר על הרד הוט צ'ילי פפרז

הפסטיבל שמתקיים זו השנה ה-34 נוסד על ידי יעקב אגמון ז"ל, ומנוהל כיום על ידי רעייתו גילה אלמגור אגמון, ששומרת על הקו האמנותי של הפסטיבל, אשר כולו הצגות יחיד שמפנות את הזרקור לעבודת השחקן, לבדו, שם על הבמה, איפה שקר ומנוכר. השנה הפסטיבל יציע 7 מונודרמות חדשות, לצד 9 הצגות קצרצרות (עד 15 דקות) במסגרת מסלול ה"קצרנטו". כצפוי, גם השנה ההצגות חוסות בצל ה-7 באוקטובר, עם לא מעט תמות של מלחמה, טראומה ושכול. כך, למשל, ההצגה "עם קצת עזרה מידידיי" מאת עמוס טלשיר, תציג את דליק ווליניץ' בהצגה ששואבת השראה מסיפורו האישי, וגם "רחם (כבוד המת)" מאת ניר סופר דודק, על מאבקה של אם ששכלה את בתה החיילת בבסיס בעוטף עזה, וגם "סוסי קרוסלה" של כנרת רובינשטיין, שציג את שלמה וישינסקי כסב שאיבד את נכדו במלחמה, ולא יכול לישון בלילות – ולצידו כלב עזוב שנדבק אליו בשיטוטי העיר.

הפסטיבל מופק השנה לראשונה על ידי עמותת "קיפוד הזהב", ומתקיים בשיתוף פעולה עם החברה לפיתוח יפו העתיקה, באמצעות חברת אתרים. ההצגות יפוזרו בין תיאטרון יפו, מוזיאון יפו, תיאטרון המשולש ולראשונה גם בתומשייה – החלל היחודי להופעות של השחקן והקומיקאי תומר שרון, שם יעלו הצגות שביקרו בתיאטרונטו בשנים הקודמות, כמו למשל ההצגה "תכנית כבקשתך" של שרה פון שוורצה, המונודרמה "כל אחד והמים שלו" בהשתתפות יולי סקר, וסטנדאפ עלילתי שקרה באמת עם תומ"ש עצמו. בנוסף, במהלך הפסטיבל יחולקו חמישה פרסים בסך כולל של כ-20 אלף ש"ח ליוצרים נבחרים. אבל המרוויחים האמיתיים הם חובבי התיאטרון, שזוכים למגוון הצגות לפשוט עליהן, ולמלא מחדש את יפו.
פסטיבל תיאטרונטו, 14-16.4, ברחבי תיאטרואות יפו. פרטיםנוספים בעמוד הפסטיבל

• תיאטרון
• הצגות יחיד
• יפו

אני יושב לכתוב את הטור הזה אחרי יום חזרות ארוך ומפרך להצגה החדשה "Man-Up" בהשתתפותי, שתעסוק בפוסט טראומה שלי בעקבות הלחימה בצוק איתן ברצועת עזה כמפקד טנק. נשמע דרמטי? תנו לי להפתיע אתכם: את הסיפור הזה אנחנו עומדים לספר לכם כמעט כמו סטנדאפ.

>> נשארנו יחידים: פסטיבל התיאטרונטו 2024 הולך לגעת לכם בלב

נתחיל מההתחלה: הרעיון למחזה נולד כמו שלא מעט יצירות אחרות סביבנו נולדו – בבית קפה בתל אביב. קבעתי פגישה עם לי מסיקה (שחקנית, יוצרת וחברת נפש), סיפרתי לה על השירות הצבאי שלי והצעתי לה לכתוב על זה יחד איתי. היא אמרה כן! ואז עמדו בפנינו שתי אפשרויות: לכתוב מחזה קלאסי, דרמטי, וקלישאתי על שירותו הצבאי הקשוח של לוחם גברי ומסוקס שיצא מעזה עם צלקות נפשיות, או לרענן את ז'אנר הפוסט טראומה הצבאית בתיאטרון ולנסות לעשות פה משהו שלא עשו לפנינו.

את הסיפור הזה אנחנו מביאים לשולחן הכתיבה דרך הקומדיה, כשאנחנו מתעקשים לשבור את הדמות הגברית המאצ'ואיסטית שמצופה מכל לוחם ישראלי להיות, ולהביא את הפערים הקומיים בין אידיאל הלוחם לבין הנער החולמני והשלומפר שהייתי, שגיבור הוא לא.פוסט טראומה היא כבר מזמן לא מילה גסה בציבוריות הישראלית, וטוב שכך. לקח לנו זמן להגיע לזה. לי, למשל, אף אחד לא עשה עיבוד חוויות בצבא אחרי שיצאתי מעזה, כפי שעושים שם עכשיו. גם התקשורת מעלה את הנושא יותר ויותר לסדר היום. ועדיין, אנחנו רואים בעיקר מקרי קיצון. אבל הספקטרום רחב יותר.

כשחייל נחשף למצב מלחמתי, הוא נחשף למגוון רחב של השפעות נפשיות. יש כאלה שחווים הלם קרב, כלומר תגובת הלם מיידית למלחמה שיכולה להתבטא בחרדה, מצבי ניתוק, וחוסר יכולת לשלוט על הרגשות. יש כאלה שמתפרצת אצלם פוסט טראומה לאחר המלחמה, ואצל אלה שכביכול הכל בסדר איתם – יכולה להתפרץ פוסט טראומה גם שנים אחרי, ללא שום התראה מוקדמת. התופעה מורכבת מקשת שלמה של התנהגויות ולא רק מהקיצוניות שבהן עליהן אנחנו שומעים.

כאן אנחנו כחברה נכנסים לתמונה. אנחנו חייבים לפתח מודעות להשפעות הרחבות שיש למלחמה על החיילים, ולמורכבות של התגובה הפוסט טראומטית בפרט. תגובה שיכולה להתבטא בעוצמות שונות ולהיות נוכחת גם אצל מי שלא מודע אליה, או אצל מי ש"לא רואים עליו".

בשבועות האחרונים יוצאים מעזה עשרות אלפי לוחמים מיחידות הסדיר והמילואים שנפגשו עם סכנת מוות באופן יום יומי ומתמשך. ביניהם נמצאים האחים שלנו, השכנים שלנו, החברים מהשכונה והקולגות בעבודה. אנחנו שלחנו אותם לשם, ועלינו להיות עבורם חוף מבטחים וחיבוק עוטף, מכיל וקשוב, שירגישו את כל הלגיטימציה שבעולם לדבר על הפצעים שלהם. זאת חובתנו כחברה לא לצפות מהם להיות שום דבר חוץ ממה שהם כרגע.

יצא לי לשמוע לא מעט לוחמים שיצאו מעזה עם אמירות כמו "ואללה, לא יצאתי משם כמו שנכנסתי" או "שמע היה קשה, אבל הכל טוב" או "לא היה איזה משהו רציני". אבל קשה לדעת מה באמת מסתתר בפנים, וכמה אותו חייל מרגיש לגיטימציה בחברה לבוא ולהודות שאולי הוא צריך עזרה, כמה הוא חושש שאולי ישימו עליו איזה תווית של "הפוסט טראומטי", הגברי הסגור והמרוחק עם התקפי הזעם.

רצינו להביא את החוויה הצבאית לתיאטרון באופן מתקשר ונגיש, כזה שידבר לכולם. את טקסט המחזה לקחה אורן חלפון (במאית ופרפקציוניסטית) ובמשך חודשים ביימה את ההצגה והתעקשה לספר את הסיפור הספציפי הזה בצורה העמוקה ביותר. יחד גילינו שדווקא הקומדיה מוציאה את רגעי המשבר באופן הכי מרגש, אבל אתם תשפטו.

התהליך לא פשוט בכלל. נדרשת ממני חשיפה אמיתית. אין לי שום דמות לשחק. אני משחק את עצמי ברגעים שעיצבו את הטראומה שלי ואין לי דרך אחרת אלא להיות שם כדי להוציא את הסיפור החוצה. אי אפשר שלא לומר שהתהליך הזה גם מרפא, ואני מקווה שהריפוי הזה יוכל להגיע גם לעוד כמה פצעים מסביבי.בהצגה אני מבקש מהקהל להיות חלק מהחוויה שלי, וכך הוא הופך להיות שותף מלא לסיפור, כשהוא צוחק יחד איתי על הצבע-טנקים שנשפך עליי, כשהוא נרגע יחד איתי בערב הסגל לפני הכניסה לעזה, כשהוא עוזר לי להתמודד עם ההשלכות של המבצע. אבל עד כאן. בלי ספוילרים.

עוד לוקחות חלק ביצירה המוזיקאית נוי קליימן, מעצבת התפאורה אוראל בן עמי, והיוצרת דניאל כהן לוי שמלווה אותנו אומנותית בסבלנות ורגישות אין קץ. כן, אני מוקף נשים יוצרות, יצירתיות ומוכשרות בטירוף ואני גאה בזה. בטח כשמדובר ב"Man-Up".
>> ההצגה "Man Up" תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-33 שיתקיים בחול המועד, ותוצג בתיאטרון יפו ב-24.4 בשעות 18:15 ו-20:45; וב-25.4 בשעה 18:15.פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• הצגות יחיד
• תיאטרון יפו
• טראומה
• שבעה באוקטובר
• צוק איתן

עיסוק:סופרת, משוררת, מחזאית, תסריטאית ומצטיינת דיקן.
תחביבים:מקרמה, צורפות, יודאיקה ופיסול על אבניים.
מקום מגורים:מועצה אזורית גבעת עדה, זיכרון יעקב.

רונית אשבל, מחלוצות השירה העברית של אזור עמוקה והסביבה ומי שהגתה ופיתחה במשך עשרות שנים את שיטת 'שירה-בתנועה', שיטה פורצת דרך אשר משלבת תנועה בתוך השיר ובכך משכללת את אומנות זו לאומנות פנטסטית חדשה שהיא לא פחות מבשורה לעולם הכוריאוגרפיה והשירה כאחד (לדבריה). לרגל השקת ספרה החדש "לא על הפרקט" במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-31, אשבל משתפת על התרגשותה לקראת האירוע ועל החלום המתגשם, לקבל סוף כל סוף במה מול החונטה התל-אביבית (לדבריה).

לפני שאכתוב לכן קוראותיי היקרות כמה מילים מנחמות על שירה, תנועה ומה שביניהן,אני רוצה ראשית לנצל את הבמה המודפסת הזו שניתנה לי כאן היום ב"טיים אאוט תל-אביב", מגזין עכשווי ותוסס, שבאורח פלא, כמוני וכמו הדפוס – שבמרוץ השנים רבים כל כך הרבו להספיד – חי, חי ובועט.

יתרה מזו, קבלת במה כאן אינה דבר מובן מאליו כלל וכלל, עבורי אף מדובר על סגירת מעגל של ממש. בתור נערה מתבגרת שהייתה מעלעלת בדפי המגזין 1.5 גרם נייר פר עמוד, ומעבירה את אצבעותיה בעונג כמעט מיני על כריכת הגלוס, בעודי מפליגה בדמיוני שאני יושבת באיזה בית קפה פריזאי וזהו הז'ורנל היוקרתי המונח לפניי, הוא בגדר חלום מתגשם.

אני, רונית אשבל, זו שקבלה במשך שנים כה רבות כתף קרה מהחונטה התל-אביבית ויד חמה בכל סטירה מצלצלת שהזכירה לי כל פעם מחדש שאין לי סיכוי לפרוץ את תקרת הזכוכית (הם קראו לי משוררת בינונית), היום אני מקבלת את הזכות והכבוד לכתוב לכן קהל הקוראות, 500 מילה (והאמינו לי יקירותיי, ניצלתי וספרתי כל מילה ומילה), ולספר לכן מה גדול ונפלא המעמד החד-פעמי הזה שנפל בחלקי, לפרוץ קדימה אל הבלתי אפשרי, מעל לחומות הזונות של שוקן, מתחת לעוני ולפשע המחפיר של אזור התחנה המרכזית, וכמובן איך אפשר בלי ריח השתן החזק שמדיף משוק הכרמל עד פלורנטין.

חיים חפר ז"ל הבטיח לי שאין כמו יפו בלילות, אבל כשהקפתי לי את כיכר השעון ברכבי במשך שעות ארוכות עד הנץ החמה מבלי להצליח להשתלב בתנועה, הבנתי שגם אין כמו יפו בבקרים ובאחה"צ, ובאופן כלל הבנתי שאין אותה.

ובכלל, אני לא כל כך מתחברת לסטיגמה הפריפריאלית שדבקה בבני העיר, "יושבי בית הקפה" כפי שאוהבים לכנות אותם הקנאים. ואני שואלת, מתי בפעם האחרונה יצא לכן לבקר בבית קפה כמו נחמה וחצי, לדוגמא? עומדים שם שעות על גבי שעות בשביל לתפוס איזה שולחן אחד מסכן, ועל כן אני דורשת לעדכן לאלתר את המושג, ולקרוא להם "עומדי בית הקפה" – חבורה של אליטיסטים לבנים יפי נפש שרואים עצמם כנאורים ליברליים, אשר לכאורה מקדשים את 'האחר' ו'השונה' מהם, אבל עמוק בסתר ליבם הם מתגזענים עליו, פוחדים ממנו פחד מוות, חלילה הם יפגשו בו את עצמם, 'הדחוי', 'החריג' זה שנמצא בשוליים ובצורה מתמדת מנסה להגיע למרכז. מרכז תל אביב כמובן.

נו טוב, כל זה שייך לנחלת העבר ואני חלילה לא שומרת טינה, פניי לעתיד, ובעתיד הלא מאד רחוק הוזמנתי לפסטיבל תיאטרונטו. ועל אף שאיני בת העיר, אזכה לבמה כאחרונת התלאביביות לספר לכן על השיטה המרגשת שהגיתי. אבל עכשיו מבלי ששמתי לב, ניצלתי כבר את כל ה-500 מילה שניתנו לי כאן על דפי העיתון, כך שלצערי הרב אין באפשרותי להרחיב עוד יותר מדי בנושא, ולכן הקוראות היקרות, לא נותר אלא לבוא ולראות אותי שם במו עיניכן ולהבין על מה המהומה הגדולה ששמה רונית אשבל – הצעקה האחרונה בתחום השירה באזור זיכרון והסביבה ולראשונה גם אצלכן בעירה הלבנה.לסקרניות מבינכן, מוזמנות לתאם איתי לקפה בנחמה וחצי לשיח משוררות מקדים.

בברכה,
רונית אשבל (משוררת, מחזאית, תסריטאית, פזמונאית ומצטיינת דיקן)

>> הכותב הוא יותם לאור, יוצר ושחקן. רונית אשבל היא הדמות אותה יגלם בהצגה שכתב, "זה לא כזה סיפור", בפסטיבל תיאטרונטו שיתקיים בחול המועד פסח ביפו העתיקה ובעכו העתיקה.פרטים וכרטיסים כאן. הנחות למחזיקי כרטיס דיגיתל

• ❤ תרבות
• תיאטרון יפו
• הצגות יחיד
• תיאטרון

• Facebook
• Twitter
• Email

• תיאטרון גשר
• הצגות יחיד

• Facebook
• Twitter
• Email

פסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו יתקיים זו השנה ה־26 כסדרו בחול המועד פסח, בשכונות העתיקות של יפו ועכו. את הפסטיבל, שבמרכזו מתקיימת תחרות שאל שלביה הסופיים מגיעות הצגות בודדות בלבד, ייסד המחזאי והבמאי יעקב אגמון ב־1990 מנקודת מוצא מונודרמטית של צמצום האלמנטים התיאטרליים לשחקן עצמו, תפיסה הגורסת כי רוב הנפח התיאטרוני נובע מנוכחותו של השחקן, מגופו, מקולו ומהדרמה שהוא מקרין. השנה הוגשו לוועדה האמנותית לא פחות מ־100 מחזות, ותשעה מהם נבחרו למסגרת התחרותית. ההצגה הטובה ביותר תזכה בפרס בשווי 10,000 ש"ח.

סלים דאו, שכתב ויציג בפסטיבל את "סלים עליכום", מספר כי רצה לכתוב על קשיי ילדותו ונעוריו בכפר בענה שבגליל המערבי, וכי הוא השתוקק לכתוב את המחזה עוד מ־1972. "הרגשתי צורך לספר על הדיכוי, על אי השוויון ועל הממשל הצבאי", אמר דאו, "עכשיו הגיע הזמן להשמיע את מה שרובץ לי על הלב – שהקהל היהודי ישמע".

רחיק חאג' יחיא סולימאן כתבה את "סיפור שטרם נולד", מחזה מקורי על פי סיפור אמיתי של אישה שעברה תקיפה מינית בילדותה, ולדבריה היא בעצם מתרגמת את החלל הטיפולי לבמה. "נפגשתי איתה במסגרת עבודתי כמטפלת במרכז לנפגעות תקיפה מינית", היא מספרת. "מאז ומתמיד סקרנו אותי סיפורים שקשורים לנושא, ובמיוחד על נשים בחברה הערבית. האישה הזאת לא יצאה לי מהראש. כששאלתי אותה אם היא מוכנה שנציג את הסיפור שלה, היא מאוד התרגשה".

אלה ניקולייבסקי עיבדה את המחזה "אני אשתי שלי", שתפס את תשומת לבם שלה ושל השחקן עזרא דגן בגלל סיפורה המרתק של שרלוט פון מאהלסדורף, שנולדה כזכר ובגיל 15 החליטה להתחיל להתנהל כאישה. ניקולייבסקי אומרת: "אישיותה רבת הסתירות היא המפתח לחידת הישרדותה בברלין הנאצית ותחת שלטון האימים של השטאזי. שרלוט היא וואן מן שואו – מלאת הומור, מספרת וירטואוזית, חריפה ונוגעת ללב".

נדב רוזיאביץ' כתב את המחזה "שני קווים" (בימוי: גלית צברי) על פי סיפורו האישי כבן זוג לאישה שהודיעה לו במפתיע שאינה רוצה ילדים. "לפני שנתיים שאלתי את אשתי אם לא הגיע הזמן להביא ילד", הוא מספר, "והיא ענתה שהיא בכלל לא רוצה והשאירה אותי המום ושבור. התשובה שלה הוציאה אותי למסע פנימה בניסיון להבין כיצד את ההחלטה הגורלית בחיים רובנו מקבלים כעובדה מוגמרת".

עוד בהצגות: איתי נחמיאס ורפי שרגאי כתבו את המחזה "איך עושה אבא?" (שרגאי ביים ונחמיאס משחק) הבוחן את האתוס של הישראליות דרך נושא המלחמה והציווי לזכור את המתים ואת המיתוס המכונן. ההצגה מספרת את סיפורו של איתי, בן 49, יתום מלחמת ששת הימים, שעורך טקס יום זיכרון אישי ומקורי שדרכו הוא מבקש להדביק את רסיסי דמותו העלומה של אביו שנהרג בקרב בירושלים בהיותו תינוק.

איתי פלאוט ותמר גורן ביימו ביחד את "יומן", על פי ספרה של אורלי קסטל־בלום. גורן: "הסיפור של אורלי הזוי, אכזרי, מחרמן, הרסני, רחוק ומוכר כאחד. קולה של האישה גרם לי לתת לסיפור חיים, להעלות אותו על הבמה. אנו שואלים מה זה אומר להיות רוצח, איך אהבה יכולה להסתבך ומה ההבדל בין אהבה בוערת לשנאה שורפת". בהצגה משחקת אלמה דישי ("איש חשוב מאוד").

פסטיבל תיאטרונטו,
תיאטרון יפו, מפרץ שלמה 10 יפו,
תיאטרון הסימטה, סמטת מזל דגים 8 יפו,
המרכז לתיאטרון עכו, ויצמן 1 עכו,
ראשון־רביעי (24.4־27.4)

• אורלי קסטל-בלום
• אלמה דישי
• הצגות יחיד
• במה
• תיאטרון
• תרבות