חן אריאלי היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו, ​​הממונה על הרווחה והשירותים החברתיים. אריאלי היא סגנית ראש העיר הלסבית הראשונה בעיר, שהצטרפה לפוליטיקה לאחר 20 שנות עבודה בחברה האזרחית.לצד התחייבויותיה העירוניות, מכהנת אריאלי כיו"ר איגי – ארגון הנוער הגאה. כמו כן, אריאלי הקימה ומשמשת כיו"ר 'שיטה' – מכון למדיניות מקומית שמטרתו לקדם ערכים ליברליים ודמוקרטיים ברשויות המקומיות ברחבי ישראל.אריאלי בת 47, נולדה וגדלה בחיפה, מתגוררת בתל אביב-יפו ב-25 השנים האחרונות. היא נשואה להלית לוי, במאית קולנוע וטלוויזיה מובילה.

1. כיכר רבין

אני חושבת שהייתי במאות הפגנות ואירועים בכיכר רבין, עוד לפני שקראו לה כך: מעצרת השלום בה רבין נרצח, אליה הגעתי כצעירה מבולבלת מחיפה, דרך חגיגות השמחה הספונטניות בליל הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ואיך התערבבנו עם אוהדי כדורגל במזרקה, ההפגנות למען זכויות נשים, נגד הכיבוש, מחאת האוהלים של 2011, וההפגנה ההיסטורית הגדולה של הקהילה הגאה ב-2018, בה עמדתי על הבמה מול 100 אלף איש ורעדתי מהתרגשות. זאת כיכר העיר שלי ובמובנים רבים היא כיכר העיר של המדינה ואני כבר לא יכולה לחכות לסיום העבודות שתחזור אלינו למחאות ושמחות.

2. חוף ע'גמי

האהבה לים היא גנטית אצלנו במשפחה וגם במשפחה הנבחרת שלי. הים הוא המקום שלי הבטוח להירגע בו ולקחת נשימה. אני חיה עם בת הזוג שלי הלית ביפו כבר עשור, ואני אוהבת את חוף עג'מי כי הוא מייצג את העתיד האפשרי הכי אופטימי של העיר הזאת והמדינה הזאת. אני שוחה ושומעת מגוון שפות בתוך המים, והנונשלנטיות של החיים ביחד מקלפת ממני את הציניות תמיד. זה מרגיש הכי טבעי בעולם וככה הייתי רוצה שזה יהיה בכל אחד מחלקי העיר. אי אפשר לדבר על הים ביפו בלי לדבר על ההמשך ההכרחי מיד אחריו – חומוס אבו חסן כמובן. מיאסר קראוון, אלמנתו של עלי קראוון שהקימה יחד איתו את החומוס, נפטרה לאחרונה ואני שולחת ניחומים למשפחה שהיא חלק מהתרבות שלנו בעיר.

3. דיזנגוף סנטר

כילדה חיפאית שלא מצאה את עצמה, הייתי מבריזה מבית ספר הרבה, וכשלא הייתי מבלה בים – הייתי תופסת טרמפים לעיר הגדולה ומגיעה לדיזינגוף סנטר. כמו דורות של נוער אבוד מרחבי המדינה, הייתי מגיעה לסנטר ומרגישה שקנה הנשימה שלי נפתח ואפשר לקחת אוויר. בשבילי זה לנצח יהיה לא סתם מרכז קניות אלא סמל למעוז החופש והקבלה. זה המקום הראשון שהרגשתי בו שאני יכולה להיות אני, ולהסתובב חופשיה בעיר שמקבלת אותי לחיקה בלי שיפוטיות ובלי מבטים נעוצים. עד היום יש בו בית קולנוע משגע ומגדלים ירקות על הגג, מה צריך יותר מזה?

4. שוק האיכרים

וידוי: אני מכורה לשוק האיכרים, ויש לי אפילו הצדקה פוליטית לאובססיה שמביאה אותי להתעורר בשעה מופרכת בכל יום שישי ולגרור עגלה מיפו לקצה השני של העיר. הלית, בת הזוג שלי, היתה יוצרת ועורכת שותפה לסדרה בשם "הפוליטיקה של האוכל". בשנתיים בהן היא עבדה על הסדרה נחשפתי לכל מאחורי הקלעים של האוכל, איך הוא מגיע לצלחת שלנו, מי מרוויח בדרך ומי מפסיד.כשאנחנו קונות בשוק האיכרים, אנחנו יכולות לקנות את המזון ישירות מהחקלאים ללא תיווך של רשתות או שימור וקירור, זה לא רק המעשה היפה והמוסרי, זה גם פשוט טעים וטרי וריחני ברמה שאי אפשר לחזור אחורה, ויעידו כל האנשים שהתארחו אצלנו בשנים האחרונות. אה, וזה בתל אביב, בלי לנסוע לשום שדה או מושב, כמובן.

5. נחמני 28

אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי על הרצח בברנוער. קיבלתי שבעים טלפונים מבוהלים, אני זוכרת שכל מה שיצא ממני זה "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה". הייתי אז כבר לסבית תל אביבית בטוחה בעצמי, והרגשתי שבועת הסבון שטרחתי לטפח התפוצצה בשניה, ובמקומה נדלקה בתוכי איזו אש. אני עדיין פועלת מתוך האש הזאת, גם 14 שנים אחרי, בחצי השנה האחרונה אני חושבת על האירוע הזה שוב ושוב, הוא מבחינתי תמרור אזהרה, נבואת זעם ליום-יום שיכול להיות לנו אם לא ניאבק.זה אירוע טראגי וטראומתי שגבה את חייהם של ניר כץ וליז טרבושי זיכרונם לברכה, אבל עדיין גובה מחירים קשים מכל מי שהיו שם ברגעים הנוראיים האלה ושרדו, ובאומץ רב הקימו לאחרונה עמותה כדי לסייע לאחרים שנפגעו מפשעי שנאה כלפי להט"ב, בהעדר הכרה מהמדינה ומוסדותיה.

הדלקת נרות מחוץ לזירת הרצח, ב-2009 (צילום: JONATHAN NACKSTRAND/AFP via Getty Images)

6/7. שפגאט ובית אריאלה

איך. אני. אוהבת. את. הקהילה. הזאת. כמה יצירתיות, כמה חיים, כמה הרמות. להיות בעלי עסק בישראל זה לא פשוט ושני המוסדות הלהט"ביים האלה פשוט מוכיחים כל יום שאפשר לעוף יותר גבוה. מסיבות רחוב, תפריטי שף, ערבי הרצאות פוליטיים – וזכור לי גם איזה רגע שבו אפשר היה למצוא על הקיר אילן יוחסין מביך שהבהיר בדיוק מי הייתה עם מי ומתי.בית אריאלה (הבר, לא הספריה) הפך תוך שנים ספורות למעוז לסבי כל כך כיפי ומגניב, שזה כמעט כיף להרגיש את העיניים של כל השולחנות במקום קודחות לך בגב בנחת. השפגאט כבר כזה נכס צאן ברזל, שפוליטיקאים מגיעים לשם להתחנף כשיש בחירות. כל מי שמשתייכת לקהילה הזאת יודעת שהברים והמועדונים הם מקום של טקסי חניכה, של השתייכות וגם של מורכבות. בשבילי, לחיות בעיר שיש בה מקום כיפי לפגוש בו אנשים כמוני ולהיות מי שאני בחופשיות, זאת אחת המתנות הגדולות שהעיר הזאת נותנת, ולא סתם מגיעות לכאן כל כך הרבה תיירות.נחלת בנימין 43/ הרכבת 2

• העיר שלי
• בחירות 2023
• חן אריאלי
• כיכר רבין
• עג'מי
• דיזנגוף סנטר
• שוק הנמל
• הרצח בברנוער
• שפגאט
• בית אריאלה

סינגל הבכורה של ליידי גאגא, "Just Dance", יצא בשנת 2008 וכשנה לאחר מכן כבר הפך לתושב קבוע בפלייליסטים של מסיבות גייז. השיר הזה גם פותח את ההצגה "את שאהבה נפשי", מחזה מקורי מאת איתי סגל בבימויו של משה קפטן, ומבקש לסמן את הנקודה בה מתחילה העלילה – מוצאי שבת, 1 באוגוסט 2009. עבור להט"בים רבים אזכור התאריך לבדו ישלח אותם חזרה אל אותו הערב הנורא שבו נכנס רעול פנים וביצע פיגוע ירי אכזרי בברנוער שברחוב נחמני.

"איפה היית כשירו בברנוער?" היא הגרסה הלהט"בית לשאלה "איפה היית כשרצחו את רבין?". עבור האוכלוסיה הכללית מדובר בעוד פיגוע, אחד מיני רבים שידעה מדינת ישראל, אבל עבור הקהילה הגאה מדובר בצלקת עמוקה ופתוחה ובאירוע מכונן שאסור לשכוח. ולו רק מהסיבה הזאת ראוי לחזור אל המקרה על בימת התיאטרון. ו"את שאהבה נפשי" נפתחת אמנם באירועי הברנוער אך אלו מובילים לסיפור הרחב והעמוק יותר. "את שאהבה נפשי" עוסקת יותר מכל ביציאה מהארון, וזאת היא עושה באמצעות דמותו של יהונתן (עמית רהב) – נער דתי שנפצע בברנוער ובעקבות זאת זהותו נחשפה.

תופעת האאוטינג באירועי הברנוער הייתה איומה. מבלות ומבלי הברנוער, חלקם קטינים במצוקה, נחשפו בניגוד לרצונם דרך תקשורת בורה וחסרת רגישות שלא השכילה להבין את מהותו של הברנוער מלכתחילה. נציג האאוטינג בהצגה הוא דווקא השוטר, שאל מול אמו של יהונתן (אורלי זילברשץ) חושף עוד ועוד פרטים מסגירים בצורה קרה וחסרת אמפתיה. יהונתן מוצא עצמו בעל כורחו במאבק מול משפחתו, מול הדת ובעיקר מול עצמו. אל אלו מצטרפים גם בן זוגו אדם (דניאל ליטמן) והמשודכת שלו תמר (נאיה בינשטוק). היציאה מהארון הופכת כה אינטנסיבית עד כדי כך שאינה מותירה לגיבור רגע דל להתמודדות עם טראומת הפיגוע.

תוך השתלשלות האירועים מגיח אל הבמה גם אורח אפל במיוחד, כזה ששמו לא ננקב במפורש אך נוכחותו הייתה גם הייתה – "טיפול המרה". על "טיפולי המרה" יצאו בשנים האחרונות עדויות רבות, מתוך תעשיית ההתעללות הזו, עדויות שמדירות שינה וקשה לדמיין שמתרחשות בחברה מודרנית. סצינת הטיפול לא השאירה הרבה מקום לדמיון. היא הייתה בועטת, כואבת, מזעזעת ולוותה בתצוגת משחק מרהיבה. היא אינה קלה לצפייה אך היא מחוברת היטב למציאות הקשה עוד יותר, מה שהופך אותה לחשובה לצפייה שבעתיים.

אורלי זילברשץ הייתה נפלאה כצפוי, כשהצליחה לגלם דמות מעוררת סלידה ושנאה אך גם סימפתיה ואמפתיה. דמויות הנערים של רהב וליטמן נכתבו וגולמו בצורה אותנטית והצליחו לא ליפול עמוק מדי אל קלישאות וסטראוטיפים, אך גם לא להתכחש אליהן לחלוטין.

ראוי לציין שאל ההצגה לא הגעתי בידיים נקיות. הקשר העקיף והמורכב שלי אל אירועי הברנוער הפך אותי לציני לעיתים כלפי הנושא ובכלל. חיפשתי סיבות לערער על העיסוק בנושא. לא מצאתי. "את שאהבה נפשי" ידעה לשאוב מהברנוער כמעט את הסיפור השלם של הומו בישראל, מבלי להיכנס לפרטים שהם סובייקטיבים בחלקם. זו הצגה שמעניקה לצופיה הרבה חומר לעכל.

תובנה אחת שיצאתי איתה היא כי פיגוע הירי בברנוער הוא אירוע שראוי להזכיר שוב ושוב, בעיקר כלפי הדור הצעיר שלא חווה אותו בזמן אמת. תובנה שנייה היא שהעובדה כי "טיפולי המרה" הם עדיין חוקיים בישראל היא חרפה ותעודת עניות חמורה, ושום מצעד גאווה אקסטרווגנזי או הליך פונדקאות לא יפצה על זה. תובנה שלישית היא שיציאה מהארון היא תהליך מייסר שכל להט"ב עוברת ועובר. נכון, אצל חלק הוא מייסר יותר ואצל חלק פחות, אך אי אפשר להאשים רק את הדת. אנחנו יודעות ויודעים היטב כי קשיי קבלה רחוקים מלהיות נחלתם של דתיים בלבד.

"את שאהבה נפשי" היא הצגה שראויה להיות מוצגת בפני כל הורה, בפני תלמידים ובפני כל אדם שרוצה להבין או להזכיר לעצמו איך זה להיות הומו בישראל, עד כמה חשובות קבלה וסובלנות כלפי הקרובים שלנו – ומה הנזק של בורות ודעות קדומות.

>> "את שאהבה נפשי", תיאטרון הבימה; בימוי: משה קפטן; מחזה: איתי סגל; הצגות קרובות:09.03 20:30, 10.03 11:00, 11.03 11:00

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• להטב"ק
• נוער להטבי
• הרצח בברנוער

לצידן של אגדות הבמה הגדולות של עולם התרבות המקומי (דודינה, אלמגור, זהו בערך) פורחות להן קריירות של לא מעט שחקנים בתחילת דרכם ואף בהמשכה. זו הכרוניקה וההיררכיה האכזרית של עולם הבמה: בסביבתו של כל כוכב שיוצא לנו לראות תמצאו לא מעט מטאורים שבינתיים לא הגיעו למרכז הבמה. זה לא אומר שהם פחות מוכשרים, זה רק אומר שהם בדרך.

הראל קי כותב, מלחין, רקדן, כוריאוגרף ולארד בינלאומי. הוא מופיע על במות ישראל כבר יותר מעשור. נחשפתי תחילה לעבודתו כרקדן והוא הותיר בי בכל פעם מחדש רושם של נועם לא טיפוסי, סבלנות ואורך רוח. אולי בגלל היותו צנוע ונחבא אל הכלים נעלמו מעיניי שאר עיסוקיו. והם לא מעטים בכלל: הוא מופיע בתיאטרון הלאומי לצד הנשים החזקות של הבמה דוגמת ליא קניג ומיקי קם, ובימים אלה הוא סיים הראל להקליט אלבום בכורה שלם, רובו שירים פרי עטו, שיראה אור במהלך השנה האזרחית הנוכחית.

"יש בי קשת של ניגודים וצבעים שמתערבבים ביחד", הוא מספר על עצמו, "אבל כל החלקים האלה הם בלתי נפרדים ממני ומרכיבים את מי שאני. לכל אחד מהם יש ביטוי באלבום החדש, לכן הוא אותנטי ומאוד מגוון. נולדתי בירושלים, חצי כורדי וחצי אשכנזי, שילוב כמעט בלתי אפשרי שלימד אותי המון על האיכויות השונות שאני יכול להביא איתי כאדם. גדלתי בבית מסורתי, אבל כבר מילדות למדתי לשאול שאלות ולא לקחת כמובן מאליו את כל מה שנאמר לי. זכיתי במשפחה טובה, בבן זוג נפלא, בחברים תומכים. וזכיתי לעסוק במקצוע שיש לי תשוקה אליו, לחוות אדרנלין, לפתוח את הלב, לגדול רוחנית. כשאני חווה תקופות בהן החיים מאתגרים, אני מזכיר לעצמי ולסביבה להתמקד בטוב, להתרכז ביצירה ובנתינה דרך מוזיקה, ריקוד ואומנות – זה משמר אצלי את האופטימיות. זה כמו דלק לנשמה בשבילי".

"כל גל", הסינגל השני של קיי מתוך אלבומו החדש בהפקתו המוזיקלית של ברק אולייר, יצא לאוויר העולם לפני כשלושה שבועות. הסינגל מבקש בין היתר לתמוך במאבק בלהט"בופוביה, לחבק את כל מי שנפגע או נפגעה מאלימות כלשהי ולקרוא לקבלת האחר, על כל הגוונים שבו.

יום לפני יציאת השיר קיבלו רבים מחברי הקהילה הלהט"בית הודעת ווטסאפ מזעזעת בזו הלשון: "אתה להט"ב ולכן מושמד. מגיע לך עונש חמור, מוות וגירוש מהארץ. תבוא לישיבת אור אלחנן והרב אריה חיים חדש יגייר אותך ויחזיר אותך בתשובה". ההודעה היא דוגמה אחת לרוע ולבורות שמזינים את שנאת החינם בעולמנו. להשיב לאלימות באלימות רק יגרור עוד אלימות. חכם יותר להשיב לבערות בחוכמה. להשיב באהבה לשנאה. קל לכתוב את זה. לא קל לעשות את זה. הראל בחר להגיב לתועבה הזאת בצורה האצילית והנבונה שעושה אותו מה שהוא.

"השיר הראשון שעבדנו עליו באולפן היה 'כל גל', דרכו גילינו את הסאונד של האלבום כולו", אומר קיי. "זה שיר שכתבתי והלחנתי כשבראשי חלפו מספר אירועים לא פשוטים שעברנו בקהילה ומחוצה לה. בראשם, הרצח של שירה בנקי בירושלים, פיגוע הירי בבר-נוער ורצח רבין. אני מאמין בחשיפה של אמת כנה ובהגדלת מודעות תמידית, לא רק אחרי שקורה אסון. אם מקשיבים טוב, מגלים תוכן חיובי ומעצים, שיש בו המון משחקי מילים וכפלי משמעויות מכוונים. השיר מלווה בקליפ אמנותי שנע בין מצבים רגשיים לסיטואציות אישיות וחברתיות, בעולם של התמודדות עם אלימות וחוסר קבלה.

"עניין אותי לבטא את הסיפור ברבדים שונים ולשלב בין היכולות שלי, לכן הוספתי לקליפ מהלך תנועתי שמספר סיפור בפני עצמו. ההחלטה שלקחתי עם הבימאי יוסי ירום והכוריאוגרפית רוני ברנדשטטר, לגלם בעצמי את כל הדמויות בקליפ, התחברה הכי נכון למסרים בשיר. עם זאת, היא דרשה דיוק של מלאכת מחשבת בתכנון, בצילום, בביצוע ובעריכה.

"גדלתי בבית ששמר שבת, עם אהבה וחיבור למסורת ויש דברים מאוד יפים בעיני בדת, של ערכים, מידות וחוכמה. עם זאת, מילדות גדלתי על המשפט: 'דרך ארץ קדמה לתורה' והאמנתי בו. אין תירוץ לאלימות, גם לא בחסות הדת. קודם חשוב שנהיה בני אדם. לרוב יש פערים בין אנשים שונים רק כי הצדדים לא נותנים הזדמנות להתקרב ולהכיר באמת. הייתי שמח אם הרב ששלח את ההודעה יאזין ל'כל גל' ובשמחה אפגוש את רב חיים אריה לשוחח איתו שיח מכבד. לא בטוח שנגיע להבנה אבל אני מאמין שמשהו ישתנה אצלו. אני פתוח לנסות".

>> אלבום הבכורה של הראל קיי יראה אור במהלך 2022. בינתיים אתם מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחריובפייסבוק,אינסטגרםויוטיוב

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• תיאטרון
• מחול
• להט"ב
• שירה בנקי
• הרצח בברנוער

"יורים עלינו, בואו" – כך שתפו אתמול חברים וחברות שונים בקהילה הגאה זיכרונות מהערב התל אביבי הנורא ההוא במוצאי שבת, אוגוסט 2009, כשהצופרים התגלגלו בעיר לכיוון הברנוער בבית האגודה הגאה ברחוב נחמני.

12 שנים חלפו מאז הלילה בו נכנס רעול פנים לברנוער ופתח בירי ממנו נהרגו ניר כ״ץ שהיה מדריך במקום וליז טרובישי, בת 16, ונפצעו 11 אחרים. בין הפצועים היה גם חן לנגר שביוני 2020 נפשו לא עמדה בו יותר והוא נטל את חייו. האישום נגד החשוד שנעצר בוטל לאחר שהתברר שעד המדינה הפליל אותו. הרצח בברנוער לא פוענח מעולם.

12 שנים מאז הרצח, שש שנים לרצח שירה בנקי, בכנסת יושבים נבחרי ציבור כמו איתמר בן גביר, אבי מעוז, בצלאל סמוטריץ ואחרים מטעם הציונות הדתית והמגזר החרדי הממשיכים לירות באופן גלוי את מה שלנגר הגדיר בראיון לידיעות כ"כדורים של שנאה" לקהילה. ב-12 השנים שחלפו מאז יש לפעמים תחושה שכלום לא השתנה. שהקהילה עדיין מחכה בכל רגע לקבל הודעת איוב חדשה על רצח שנאה ולפעמים התחושה היא הפוכה, שההתקדמות בלתי נתפסת.

"אני לא יושבת ומחכה שיפענחו את הרצח״, אומרת אילה כ״ץ, אמו של ניר ז״ל. ״יכול להיות שעשה את זה בן אדם בודד שלא אמר כלום לאף אחד והוא כבר מזמן לא בארץ ואז לעולם לא נדע, יכול להיות שזה היה על רקע אידיאולוגי כזה או אחר ויש קשר של שתיקה סביב הרצח וגם אז לעולם לא נדע. אמנם כבר היו מקרים שפוענחו אחרי עשרות שנים, יכול להיות שזה יקרה גם כאן, אבל אני לא יושבת ומחכה לזה. הרוצח נטל מספיק חיים. הוא לא ייקח גם את שלי".

אפשר להגיד שהרוצח נטל גם את חייו של חן לנגר
"זה נכון. רק בגלל חן אני פה. החיבוק שלו היה הדבר הכי קרוב לחיבוק של ניר שהיה לי. חן גם היה זה ששכנע אותי לעבור לתל אביב. בן זוגי בא עם הרעיון, ואני אמרתי 'מי צריך את הרעש והצלצולים של תל אביב?', אבל חן אמר 'בואי כדאי לך, יש פה ווייב טוב, נכבוש ביחד את העיר׳. עד שעברנו הוא כבר לא היה".

12 שנים ולא קרה כלום, הרוצח לא נתפס, ההסתה ממשיכה. את רואה התקדמות או שאת פסימית?
"לפני שנתיים, כשציינו עשור לברנוער, באירועי פתיחת חודש הגאווה, היה רגע שהסתכלתי סביבי וקלטתי שאנחנו בכיכר ביאליק ההיסטורית בה היה בית העירייה הישן, שראש העיר פה וחברי מועצה. מי בכלל היה יכול לדמיין דבר כזה לפני 12 שנים? גם הרגישות של המשטרה עלתה, הם מבינים את הצורך באבטחה, בהגנה, אנחנו מגיעים להפגין וזה לא כמו שהפגנו פעם עשרות בודדות של אנשים בצנטרום של רוטשילד פינת נחמני, עומדים על ארגזי תנובה. עכשיו יש לנו במה, הגברה, אבטחה, המשטרה מגיעה בכמויות שמזכירות גולאג רוסי", היא צוחקת. "זאת גם התקדמות. יש מודעות. אפילו העלייה בכמות הפניות למרכז הדיווח של האגודה על אירועי שנאה זאת התקדמות, כי אנשים פתאום מבינים שזה לא בסדר, שיש לגיטימציה להתלונן".

12 שנים אחרי הרצח נדמה שניר כ״ץ וליז טריבושי הפכו לחלק מהדי-אנ-איי של תל אביב, להיסטוריה שלה ובהחלט למנוע משמעותי בהתקדמות שתל אביב מובילה במאבק למען הקהילה. "אני חושבת שהוא אהב את העיר, אהב את האפשרויות שהעיר הציעה, לקהילה ובכלל", אילה מוסיפה, "הרי מה הוא עשה בברנוער? היה עם אנשים והקשיב לסיפורים שלהם, סיפר את שלו. בשבעה היו לא מעט נערים ומדריכים מהברנוער שבאו ואמרו לי: 'זה היה המקום היחיד שיכולתי להיות בו אני, מכל הבחינות. לא רק הנטייה המינית – לא להציג הצגות, לא להיות במקום הזה של תלמיד או סטודנט, אלא פשוט אני'.

"זה נפלא בעיני", היא מסכמת, לא סתם הברנוער היה בתל אביב, זו תל אביב המאפשרת. בן זוגי ואני מסתובבים בעיר, יש בה ווייב צעיר שלא נגמר, כל פעם אנחנו מגלים עוד רחוב ועוד חוויה שלא הכרנו, דברים שהיינו טסים לחו"ל ונוהגים שעתיים כדי לקחת בהם חלק והם פשוט פה מתחת לבית – הכל קרוב, חמש דקות להבימה, לקאמרי, להכל".

השיחה עם אילה מתאפיינת באופטימיות. 12 שנה והרוצח לא נתפס – אבל ישנה התקדמות. "תראי כמה דברים הקהילה עושה, כמה דברים קורים", היא אומרת, "זה לא היה קורה בלי הרצח והייתי מוותרת על הכל כדי שזה לא יקרה, אבל אף אחד לא שאל אותי אז לפחות אפשר לשמוח מההתקדמות".

• הבועה
• להטב"ק
• להטבופוביה
• הרצח בברנוער
• האגודה למען הלהט"ב

• Facebook
• Twitter
• Email

רצח רוז פיזם

תאריך:11.9.2008
מקום:נחל הירקון

היה היו שני צעירים צרפתים – בנימין רון ומארי רנו-פיזם. השניים נישאו, הולידו ילדה תכולת עיניים בשם רוז, והתגוררו לסירוגין בישראל ובצרפת. כעבור מספר שנים התגרשו, ומארי עברה לגור בישראל, בעוד שרוז נותרה עם אביה. כאן, היא פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם חמה, סבה של רוז, רוני רון בן ה-45. רון השרמנטי הפך לאבי המשפחה, ויחד הם הביאו לעולם עוד שני ילדים. ב-2007, לאחר שרוז התאשפזה בבית חולים בצרפת, החלה מארי לחשוד שבתה עוברת התעללות, ובתום מאבק משפטי העבירה את בתה לישראל, שם גרה יחד עם אביה החורג, שהוא גם הרי סבה. הסידור הזה לא החזיק מעמד, וכעבור מספר חודשים נמסרה רוז לידי אמו של רון, ויויאן. בשלב מסוים ביקשה ויויאן מבנה רוני לקחת אותו אליו – ומאז נעלמו עקבותיה. רון אמר לאמו שהוא שלח את הילדה לפנימייה, תשובה שהדליקה אצל ויויאן נורת אזהרה. היא פנתה לרשויות הרווחה, ואלה העבירו את המידע למשטרה רק כעבור חודשה. המשטרה עצרה את מארי ורוני, ובחקירתם התבררה האמת המחרידה: רון הכניס את נכדתו הקטנה לתיק גדול – בין אם בחיים ובין אם לא – והטביע אותה במימי הירקון כדי שגופתה לא תתגלה. בחיפוש בדירתם של בני הזוג נמצאו מכתבים שמעידים על השנאה שחשה מארי כלפי בתה הקטנה, שנאה שבשמה ביקשה מאהובה וחמה שיעלים אותה מחייה. בתום חיפושים שנמשכו שבועיים נמצא התיק האדום במימי הירקון, ובו גופתה של הילדה של אף אחד, בתמונה ששברה את ליבה של מדינה שלמה. מארי ורון הורשעו ברצח ונשלחו למאסרי עולם.

האונס בגן העיר

תאריך:12.5.2012, 3:30
מיקום:חניון גן העיר

"אחד ממקרי האונס המזעזעים בתולדות המדינה", הגדיר בית המשפט את המקרה. בליל שבת הגיעו בני זוג צעיר לחניון גן העיר הסמוך לבניין העירייה. אחמד בני ג'אבר עקב אחריהם לשירותי הנשים, ובין השלושה התפתח ויכוח מילולי. בשלב מסוים הוא לקח את הטלפונים הניידים ובמשך שעה ביצה בהם מעשי אונס קשים ביותר, תוך שהוא מכה ומתעלל בהם תחת איומי סכין, כופה עליהם לקיים יחסי מין לנגד עיניו ומכריח אותם לצפות במעשי הזוועה שהוא עושה להם. בתום מצוד שנמשך כמה ימים נלכד ג'אבר והודה במעשים. כתב האישום פירט את "המעשים המפלצתיים", וחלקים ממנו נפוצו כשמועות ברחבי העיר אף שנאסר בפרסום על ידי בית המשפט עד היום.

הרצח בגן מאיר

תאריך:21.8.1949, 1:00
מיקום:גן מאיר

כשמתהלכים בשכיית החמדה השלווה של גן העיר, קשה להאמין שמעשה מחריד כל כך התרחש בדיוק בו. בליל אוגוסט 1949 טיילו בגן דניאל פקטורי ונעמי שטיין – אחים למחצה בשנות ה־20 לחייהם. לפתע התקרב אליהם דוד יעקובוביץ', נוצרי שהתחזה ליהודי ונהג לתקוף זוגות שהתבודדו בגן. הוא החל להכות בראשם באמצעות מקל, גרר את שטיין לפינה חשוכה ואנס אותה. פקטורי, שגולגולתו רוסקה, הצליח בשארית כוחותיו להגיע לבית אמו כדי להזעיק עזרה, ומשם הועבר לבית החולים, שם מת למחרת מפצעיו. יעקובוביץ' הזעיק את שומר הגן ודיווח על אישה שנפצעה, ואף הוליך לשם את השומר. שטיין פונתה לבית החולים, וכשהתעוררה אמרה שהאיש שהזעיק את הכוחות הוא התוקף. יעקובוביץ' הורשע ברצח ובאונס ונידון למוות – הפעם הראשונה שבה שופט ישראלי גזר עונש מוות. יעקובוביץ' ערער על העונש, טען שלא ניסה לרצוח את פקטורי אלא רק להניס אותו, ולכן הומר עונשו בעונש מאסר ולאחר תשע שנים הוא השתחרר מהכלא.

רצח רבין

תאריך:4.11.95, שעה 21:42
מיקום:כיכר מלכי ישראל

21 שנה חלפו ממוצאי השבת שכל תל אביבי נשבע שיזכור כל ימיו, והנה כבר מסתובבים בינינו כאלה שעוד לא היו בו אז. עם צאת השבת יצא סטודנט למשפטים מרעננה בשם יגאל עמיר מבית הוריו, לאחר שמילא את מחסנית אקדחו בכדורי הולופוינט ובכדורים רגילים. פניו היו מועדות לעצרת התמיכה בממשלה ובתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל, במטרה לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין בגלל קידום הסכמי אוסלו. כשהגיע למקום הסתנן בהצלחה לאזור הממש לא סטרילי שבו המתינה מכונית השרד של רבין לסיום העצרת, ומטווח אפס ירה שלושה כדורים בראש הממשלה. המאבטחים של רבין, שאחד מהם נפגע מהירי, הכניסו את רבין לקדילאק המפורסמת ומיהרו לבית החולים איכילוב (מסלול שאמור היה לארוך שניות אחדות אך ונמשך דקות ארוכות). לאחר 40 דקות נאלצו הרופאים בבית החולים לקבוע את מותו של רבין ולשלוח את איתן הבר להקריא ברחוב ויצמן את ההודעה המצמררת ששינתה את פני המדינה. עמיר נעצר מיד, הורשע ברצח ונשלח למאסר עולם, אחיו חגי שסייע לו נשלח ל־16 שנות מאסר, ושני חברים שלו – דרור עדני ומרגלית הר־שפי – נשלחו לתקופות מאסר קצרות יותר. האנשים שהובילו את תהליך ההסתה נגד רבין ושעמדו בראש ההפגנות והתהלוכות נגד רבין שבהן הופיעו ארונות קבורה, חבלי תלייה וקריקטורות שלו במדי אס־אס לא הורשעו מעולם,; ונאמר בעדינות – המשיכו לשאת בתפקידי מפתח בחברה הישראלית.

בני סלע

תאריך:13.12.1999
מיקום:רחוב פנחס רוזן (המעצר)

ספק אם יש פושע שהשפיע יותר על חיי היום יום בתל אביב כמו בני סלע, שכונה "האנס הסדרתי". בתחילת שנת 1997 פתח סלע בסדרה של מעשי אונס אכזריים בנשות העיר. ב־13 בינואר הייתה זו אישה שסלע פרץ לדירתה במרכז העיר, קשר אותה בחוט טלפון ואנס אותה כמה פעמים. האירוע עורר הדים, אך המשטרה התעקשה על כך שמדובר באירוע שמנותק ממעשים אחרים ושאין סיבה להיבהל. היא כמובן טעתה, שכן ימים אחדים לאחר מכן נכנס אותו סלע לכלא על תקיפה מינית של בת משפחתו. בדצמבר 1997, בעת חופשה מהכלא, פרץ סלע לדירתה של אישה ברמת גן, קשר את ידיה ואת רגליה בחוט טלפון ואנס אותה במשך שעתיים. המשטרה עדיין לא הצליחה להבין שמדובר באותו האי שחזר מחופשתו לכלא, וכשהשתחרר במאי 1998 חזר לסורו: תחילה פרץ לדירה בלב העיר ונמלט כשאם לשתי בנות החלה לצעוק כשתקף אותה. אחר כך פרץ לדירה אחרת באזור ואנס אישה צעירה, וביולי חזר לדירה ברמת גן שאליה כבר פרץ בחופשתו מהכלא ואנס שוב אותה אישה. בשלב זה כבר הייתה המדינה כולה הרגליים, והמשטרה הבינה שמדובר באותו האנס שמכה שוב ושוב. בינתיים המשיך סלע להטיל אימה על נשות העיר, אנס נשים שונות ברחבי תל אביב וגם בגבעתיים ובהרצליה; בהן נשים מבוגרות יותר וגם ילדות בנות 12, כאלה שאנס בדירותיהן וגם סתם ברחוב; והמשטרה הייתה אובדת עצות. בתקשורת הופצו קלסתרונים שהתבססו על פריטים שהשאיר בזירות, נערות למדו להגן על עצמן והחלו להסתובב עם גז מדמיע בתיק, והאנס הסדרתי המשיך להטיל אימה בתל אביב. לבסוף, לאחר שניסה לתקוף מינית נערה באמצע היום ברחוב פנחס רוזן, הצליחו השוטרים לשים עליו יד. הוא נשלח ל־35 שנות מאסר בכלא (ממנו נמלט ב־2006 בדרכו לדיון משפטי בתל אביב, ונתפס בצפון הארץ).

נערות הפיתוי והדוקטור לכימיה

תאריך:27.12.2011
מיקום:דיזנגוף פינת התניא

אלי ללוז, יהודי צרפתי שעלה לארץ, היה דוקטור לכימיה במכון ויצמן בשנות ה־70 לחייו, ובאחד מביקוריו בדירתו ברחוב דיזנגוף הזמין אליו שתי נערות ליווי – אנה ומרינה. כשהגיעו למקום, החליטו השתיים לשדוד את ללוז. הן הסיחו את דעתו וערבבו במשקה שלו כדור אקסטזי. כשהמתין להן בחדר השינה, הופיעו השתיים חמושות כל אחת בסכין, ודקרו אותו תשע פעמים באזורי החזה והצוואר. לבסוף ביצעו בו וידוא הריגה בכך שדחפו אותו מהמיטה והלבישו על ראשו שתי שקיות ניילון.

לאחר הרצח לקחו השתיים מהדירה 100 אירו ו־1,200 ש"ח במזומן, מכשיר טלוויזיה ושני טלפונים ניידים. לפני שעזבו את הדירה, הניחו שמיכה על גופתו של ללוז, שפכו עליה משקה אלכוהולי והציתו את החדר. הן עזבו את הדירה וחזרו לדירתן שבאשדוד במונית, לאחר שהשליכו בפח זבל סמוך שקית שהכילה ראיות. כשהגיעו החוקרים לזירה, נדמה היה להם שאת הרצח הזה כבר לא יצליחו לפענח. דבר אחד שרד בשרפה ובמהרה הוביל אותן אל הרוצחות – רשימה של מספרי טלפונים לא מזוהים.

(צילום: מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)

הרצח בברנוער

תאריך:1.8.2009, 22:40
מיקום:נחמני 28

אולי פשע השנאה החמור בתולדות העיר. במוצאי שבת – בזמן שמרכז הנוער הגאה בלב העיר מלא בבני נוער צעירים שנמצאים במקום שחשבו כבטוח ביותר עבורם – פרץ אדם חמוש ולבוש בבגדי הסוואה שחורים ומסכה והחל לירות ללא הבחנה בכל הנוכחים. מהירי נהרגו במקום ניר כץ, מדריך במרכז, וליז טרובישי, נערה בת 16 מחולון. מדריך נוסף ותשעה בני נוער נפצעו, שניים מתוכם נותרו נכים עד היום. היורה נמלט, והמשטרה פתחה בחיפושים אחריו. מקומות בילוי של הקהילה נסגרו מחשש לירי נוסף, אך היורה כבר לא היה בסביבה. הממסד חיבק את הקהילה הגאה ובכירי המדינה השתתפו בעצרות ובטקסים שנערכו לאחר המקרה, והמשטרה פתחה באחת החקירות היקרות והאינטנסטיביות בתולדותיה.

כעבור ארבע שנים מצאו מטיילים ליד ראש העין את האקדח שממנו נורו הקליעים, אבל זה עדיין לא קידם את החוקרים לעבר החשודים. כעבור כמה חודשים סיפר זאור חנקישייב, צעיר המוכר למשטרה, שהוא מכיר את החבורה שהשתתפה ברצח בברנוער והפך לעד מדינה. הוא אמר שחגי פליסיאן, עבריין מוכר, הוא זה שרצח את הצעירים לאחר שסבר שאחיו הקטן קיים יחסי מין עם מנהל המקום. פליסיאן הואשם ברצח, אך בהמשך התברר שחנקישייב שיקר. עד היום הברנוער פתוח ומסייע לנערים ונערות רבים; וגם הרוצח מסתובב חופשי.

רצח אריק קרפ

תאריך:14.8.2009, 23:00
מיקום:חוף תל ברוך

בערב שבת טייל אריק קרפ עם אשתו שרה ועם בתו הקטנה בטיילת של חוף תל ברוך. הם התיישבו על ספסל שמשקיף אל הים ולצדם שהתה חבורת צעירים מג'לג'וליה. אחד מהם, נער בן 17, ניגש לקרפ וביקש ממנו ש"יסדר" לו את אחת מהנשים שהיו איתו – אשתו או בתו. בתגובה החלו בני המשפחה לעזוב את המקום. הנער טלפן לשניים מחבריו שהיו בקרבת מקום וביקש מהם לבוא. הם באו בריצה והטיחו את בתו ואת אשתו של קרפ על הרצפה. הן הצליחו להימלט והחלו לזעוק לעברה לכל עבר. בינתיים החלו שני נערים להכות למוות את קרפ בזמן שהוא מתחנן על חייו. בעקבות צעקותיו התאסף סביב השלושה קהל רב שכמעט כולו הביט בנעשה בלי להתערב. השלושה נעצרו והואשמו ברצח, אך הורשעו בהריגה בלבד ונשלחו ל־26 שנות מאסר.

רצח ארלוזורוב

תאריך:16.6.1933, 21:30
מיקום:חוף הילטון, ליד בית הקברות המוסלמי

תעלומת הפשע הגדולה בתולדות תל אביב ואולי בתולדות הארץ כולה. בשנות ה־30 היה חיים ארלוזורוב ממנהיגי מפא"י ועסק בעיקר בהעלאת יהודי גרמניה, שביקשו לברוח מגרמניה הנאצית עם רכושם. למורת רוחם של רבים ביישוב, שראו בכך מכירה של הכבוד היהודי להיטלר בעד כסף, ניהל ארלוזורוב משא ומתן עקיף עם הנאצים בתיווך בריטניה, כדי להביא לארץ את יהודי גרמניה ולהציל חלק מרכושם. בליל שבת, 16 ביוני 1933, כשחזר לארץ, ישב עם רעייתו במרפסת במלון קטה דן (אביו הרוחני של מלון דן הוותיק). כשהבחינו שקהל סקרנים התאסף סביבם החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך החוף. כשהתקרבו לשפך הירקון, באזור הנמל, הבחינו השניים בשני גברים – אחד גבוה ואחר נמוך – שהולכים בעקבותיהם. הם נכנסו לשכונה קטנה, שוטטו בין הבתים, וכשהרגישו שנפטרו מהעוקבים חזרו לחוף ופנו חזרה לכיוון מרכז העיר. אז, באזור בית הקברות המוסלמי (מלון הילטון של היום), הבחינו שוב בעוקבים שהאירו עליהם בפנס. בני הזוג ארלוזורוב פנו אל השניים וביקשו שיניחו להם. הבחור הגבוה שאל בעברית את השאלה הזכורה בתולדות הפשע התל אביבי: "כמה השעה?", וארלוזורוב השיב "אין זה עסקך". הגבוה שאל שוב, ובני הזוג הסתובבו והלכו. אז שלף הנמוך אקדח, ירה בארלוזורוב בבטנו, ושני המתנקשים נמלטו. ארלוזורוב פונה במהרה לבית החולים הדסה, שם נקבע מותו כתוצאה מאיבוד דם.

הרצח עורר זעזוע גדול ביישוב ונפתח גל מעצרים גדול, בעיקר של פעילים רוויזיוניסטים. שניים מהם, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, הואשמו תחילה ברצח אך זוכו לבסוף. עד היום איש אינו יודע מי רצח את ארלוזורוב.

האונס בשפך הירקון

תאריך:27.11.2009, 2:00
מיקום:שפך הירקון, ליד נמל תל אביב

מוצאי שבת, 2:00 בלילה, נמל תל אביב מוצף במבלים. סמוך למתחם מאתרים עוברי אורח צעירה פצועה ועירומה. הם מזעיקים את המשטרה, ולשוטרים שבאים למקום מספרת הצעירה שבעת שהלכה מרחוב דיזנגוף לכיוון חניון רדינג, הבחינה בגבר לא מוכר שעוקב אחריה. היא נכנסה למכוניתה בחניון, אך לפני שהספיקה להתניע אותה פתח הגבר את הדלת וגרר אותה לעבר גדת הירקון. שם, בשיחים, הוא הכה אותה ואנס אותה, ואיים שאם תצעק הוא יהרוג אותה. בזמן שפונתה לבית החולים פתחו השוטרים בסריקות. עובר אורח שהיה במקום סיפר שהוא זה שהניס את התוקף, כשעבר במקום וראה אותו מכה את הצעירה כשמכנסיו מופשלים. לפתע איתרו השוטרים בשיחים גבר חסון שבהמשך יזוהה כלא אחר מאשר מאבטחו של הרמטכ"ל – קצין מצטיין בשם ארז אפרתי אשר סיים ערב סוער במסיבת הרווקים שלו. הוא הורשע במעשה סדום ונידון לשש שנים בכלא.

שוד המטה הארצי

תאריך:11.1.1976
מיקום:בניין המטה הארצי של המשטרה, דרך סלמה

"הפריצה הנועזת ביותר בישראל" וכנראה ההוליוודית מכולן. לא במקרה היא גם הייתה הבסיס לסרט "מתחת לאף" בכיכובם של אורי גבריאל ומשה אבגי. בעזרת סולם עץ, אזמל ועגלה הצליחו שלושה פורצים חובבים להיכנס לבניין המטה הארצי של המשטרה בדרום העיר. הם הלכו ישירות למעלית, הגיעו לקומת הקרקע, העמיסו על עצמם כספת במשקל 400 ק"ג שהכילה 200 אלף לירות ו־200 אלף דולר (כ־3 וחצי מיליון ש"ח בימינו) ונעלמו בלי להשאיר טביעות אצבע.

המשטרה לא ידעה את נפשה. כספת עם הון עתק נגנב דווקא מהמפקדה שלה, ממש מתחת לאף. כעבור שבוע נמצאה הכספת בשכונת כפר שלם כשהיא מנותצת, מכוסה בבוץ וכמובן ריקה. השלושה נתפסו רק אחרי מעקב שהראה שהם מבזבזים סכומי כסף גדולים, והם נשלחו לרצות עונש של כמה שנות מאסר בכלא. את הכסף המשטרה לא הצליחה להשיב מעולם וגם לא את הכבוד האבוד.

שוד בנק לאומי ברמת אביב

תאריך:3.5.1977, שעה 18:00
מיקום: סניף בנק לאומי ברמת אביב

כמו סצנה אפופת דרמה ואימה, התרחש ב־1977 שוד אלים בסניף הבנק השקט בשכונה השקטה. ארבעה שודדים רעולי פנים, בהם הרצל אביטן, מראשי כנופיית נווה שרת התל אביבית ואחד העבריינים המסוכנים שפעלו בארץ, חנו במכונית סובארו גנובה מול פתח הבנק. שלושה מהם נכנסו אליו מהכניסה והרביעי חיכה בחוץ. כשנכנסו השלושה הם הכו את פקיד הבנק, ירו באוויר וניפצו את מצלמות האבטחה במעגל סגור שהיו בבנק. שוטר שהגיע למקום פתח ביריות על השודד הרביעי שחיכה בחוץ, אך לא הצליח להשתלט על האירוע. השודדים הצליחו במשימתם ויצאו מהבנק כשהם מטילים בדרך שני רימוני יד, שרק אחד מהם התפוצץ. 8 מיליון לירות נשדדו מהבנק, אך מרבית הכסף נתפס בסופו של דבר. הארבעה נידונו ל־15 שנות מאסר.

רצח מלה מלבסקי

תאריך:מרץ 1985
מיקום:חוף תל ברוך

אחת מפרשות הרצח שהסעירו את המדינה באמצע שנות ה־80. מלה מלבסקי הייתה יהודייה בת 59 מניו יורק אשר ביקרה בישראל כתיירת. באחד מביקוריה בישראל ביקשה לבדוק את מצב החשבון שלה בסניף בנק בירושלים שבו הפקידה 50 אלף דולר. היא לא ידעה אז שחווה יערי, יועצת פיננסית בבנק שעמה הייתה מיודדת (ורעייתו של העיתונאי אהוד יערי), ואביבה גרנות חברתה זייפו ייפוי כוח שלה ורוקנו את החשבון.

עקב החשש שמלבסקי תגלה שהן אלה אשר גנבו את הכסף, בחרו השתיים פשוט לרצוח אותה. הן פיתו את מלבסקי לנסוע עמן אל צפון העיר, וכשהגיעו לחולות תל ברוך החלו להכות אותה במערוך. לאחר שנפלה מלבסקי גוססת על הרצפה דרסו אותה השתיים במכונית וריטשו את גופה עד למותה ולבסוף הסתלקו מהמקום. גופתה של מלבסקי התגלתה במרץ 1985 על דרך עפר סמוך לשדה דב. לאחר מאמצי חקירה רבים, שכללו האזנות סתר והפעלת סוכנים, הצליחה המשטרה לסגור על גרנות ויערי, והן הורשעו ברצח ונשלחו למאסר.

מסעות הירי של שרה אלקנוביץ'

תאריך:4.4.1976
מיקום:התחנה המרכזית הישנה

אחד הסיפורים הביזאריים ברשימה הזאת. ביום אביבי באפריל רעשה המדינה כשצעיר חולוני אשר עלה לאוטובוס בתחנה המרכזית (הישנה, היום) נורה בגבו מסיבה לא ברורה, והיורה נמלט. יומיים אחר כך התרחש אירוע ירי מוזר נוסף, הפעם בקו 17, כששני אנשים נורו בנסיעה מחולון לכיוון התחנה המרכזית. ב-8 באפריל הייתה זו צעירה שישבה בחלק האחורי של אוטובוס שנסע מתל אביב לחולון ונורתה על ידי מרסס האוטובוסים האלמוני, וכמה ימים לאחר מכן נורתה ירייה נוספת בשוק הכרמל. מאות שוטרים החלו בסריקות לאיתור היורה, ולבסוף נתפסה אישה בת 38 בשם שרה אלקנוביץ', והתברר שהיא היורה. כשנלכדה, אמרה אלקנוביץ' לשוטרים: "מה יש, כולם יורים אחד בשני". תכלס. אלקנוביץ' לא הועמדה לדין, בשל אי שפיותה, ואושפזה בבית החולים אברבנאל.

רצח ישראל קסטנר

תאריך:15.3.1957, 24:15
מיקום:עמנואל הרומי 6

הרצח הפוליטי הראשון בישראל. בישראל הצעירה, בשנים שאחרי השואה, היה ד"ר ישראל קסטנר דמות שנויה במחלוקת. מחד גיסא הוא ארגן פעולות הצלה שונות, לרבות "רכבת קסטנר", והציל את חייהם של יהודים רבים. מאידך גיסא היו שהאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים וברצח בעקיפין של יהודי הונגריה.

נגד האשמות אלה, שאותן פירט עיתונאי בשם מלכיאל גרינוולד, הגיש קסטנר תביעת דיבה אך לא זכה בה. דבריו הקשים של השופט נגד קסטנר, כמי ש"מכר את נפשו לשטן", עוררו כלפיו זעם בקרב רבים, ושלושה אנשים לקחו את הזעם רחוק מדי.

ב־15 במרץ, בזמן הערעור במשפטו, ארבו לו השלושה בפתח ביתו והמתינו שיחזור מהעבודה. כשהגיע ויצא ממכוניתו ניגש אליו אחד המתנקשים, וידא את זהותו וירה בו. קסטנר הובהל לבית החולים הדסה, שם מת מפצעיו. השלושה נתפסו, הורשעו ונידונו למאסר עולם. עם זאת, חמש שנים בלבד לאחר הרצח הם זכו לחנינה.

ב-2015 נחשף כי זאב אקשטיין אשר ירה בקסטנר שירת בעבר כסוכן שב"כ, וכי הארגון ידע על הכוונה להתנקש בקסטנר ואף העניק לו ליווי אשר משום מה הופסק כמה ימים לפני הרצח. עשרה חודשים אחרי מותו הסתיים הערעור שהגיש קסטנר במשפט הדיבה שבו לא זכה בערכאה הראשונה, והוא נוקה מכל אשמה.

רצח הילי סובול

תאריך:18.2.2016, 12:53
מיקום:שכונת נחלת יצחק

אחת מפרשות הרצח המזעזעות ביותר שידעה ישראל בשנים האחרונות. הילי ושירי סובול, שתי אחיות תאומות בנות 18, עברו ילדות לא פשוטה כלל שבמהלכה הסתכסכו זו עם זו. הילי חשבה שאמן מעדיפה את אחותה על פניה, ובגיל 12 היא גם נשלחה לפנימייה ומאז שהתה בכמה פנימיות שונות. שירי נותרה אמנם בבית, אבל גם מצדה גברה הטינה, עד שביום אחד סימסה לבן זוגה ערן דוד שאחותה אמרה לה להיפרד ממנו והוסיפה: "אני רוצה שהיא תמות".

דוד ציית. הוא הצטייד בשני סכינים ובבגדים להחלפה, וכשקיבל הודעה משירי שאחותה בבית, הגיע אל הבניין בנחלת יצחק ודקר את הילי 130 פעם בכל חלקי גופה, לנגד עיניה של שירי.

בזמן שנכנס ערן לבית כדי לנקות את הדם, להחליף בגדים ולהסתתר, התקשרה שירי למוקד 100 של המשטרה וטענה שאחותה נדקרה על ידי אדם שנמלט מהמקום. דוד הורשע ברצח, ושירי הורשעה בשידול לרצח. טרם נגזר דינם.

• שוד המטה הארצי
• שרה אלקנבויץ'
• בני סלע
• אריק קרפ
• אלי ללוז
• פשע תל אביבי
• ישראל קסטנר
• האונס בגן העיר
• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• רצח רבין
• ארז אפרתי
• הילי סובול
• רוז פיזם
• פשעים בתל אביב
• עירוני
• הרצח בברנוער