>> אסיה נלן היא תושבת תל אביב משנת 1996, VJ ואמנית וידאו. הקנווס האהוב עליה הוא מבנים עייפים או נטושים. היא מלבישה אותם בהקרנות וידאו והופכת אותם ליצירת אמנות. העבודות שלה ילוו הערב (חמישי 3.4) ובשבוע הבא (10.4) את אירועי "סלון לילה" של עיריית תל אביב-יפו בנווה שאנן, שהופכים את רחובות השכונה לזירת הופעות וצ'יל. הערב ירימו שם להקת השמחות ולהקת רסקו, וכדאי גם לכם.כל הפרטים כאן.

>> מקום להרגיש בו גדולה ותקווה למין האנושי // העיר של ענבל הופמן
>> קפה של בוקר בעיר העתיקה ופיס מהמם מהשכנה // העיר של חגי אשל

1. הגבעה ליד חוף כלבים

ישנה גבעה ליד הטיילת, בין חוף הכלבים לחוף מנטה ריי – שהכי כיף לשבת שם לקראת הערב, לבד או עם חברים, עם קפה או בקבוק רוזה ולהסתכל איך השמש שוקעת בים, והשמיים משנים את הצבעים והגוונים כל רגע.

Coffee Lab .2

בלב קרית המלאכה, שבו מבני התעשייה הענקיים המכוסים בחמש שכבות של גרפיטי, יש גן עדן לאוהבי הקפה. אפשר גם לשבת וגם לקנות כל מיני סוגים של פולי קפה. אם שילבתם אחרי סיור גלריות – בכלל הרווחתם.
הר ציון 108

3. IKARI

בית קפה יפני אותנטי בשוק הכרמל, שמגישים בו אוכל יפני ביתי . וכן, יש שם גם ראמן.
מל"ן 39

4. פעילויות שכונתיות

פסטיבלי שכונה, תיאטרון רחוב, בתים פתוחים. זו חוויה מאוד אחרת מנגיד, מופע של מדונה בפארק הירקון. כי דווקא אירועים קטנים מאפשרים לנו לבנות קהילה,
להתחבר עם השכנים, להסתכל מחדש על העיר סביבנו. עיר שכאילו מתחפשת למשהו אחר: כיכר שהופכת לבמה, רחוב לרחבת ריקודים, בניינים לתפאורה ועוברי רחוב לקהל ומשתתפים. ובשעה מסוימת, כמו בסיפור של סינדרלה, שעון מצלצל, החגיגה מסתיימת והעיר חוזרת לשיגרה. האירוע הקרוב שאני מאוד שמחה להיות חלק ממנו זה "סלון לילה נווה שאנן" שאירגנו בנות אלופות ממרכז קהילתי הגר"א (3.4, 10.4) והכניסה חופשית. בזמנים קשים חשוב לעשות דברים יפים ולהסתכל על דברים יפים. אחרת אפשר להשתגע.
לוינסקי 113

5. לה מעלה

המסעדה המקסיקנית בדרום העיר. המעלית התעשייתית היא כמו פורטל לעולם אחר, לוקחת אותך מהרחוב בדרום תל אביב וכשהדלתות נפתחות – אתה במקסיקו. אוכל מצוין, דרינקים ברמה, מומלץ גם לדייט הראשון וגם למפגש חברים.
שביל המרץ 5

מקום לא אהוב בעיר:

מעבר החציה בקיבוץ גלויות והרצל. זווית הצפייה שם כל כך לא טובה, שבכל פעם כשאני עוברת ברגל אני פוחדת שידרסו אותי, ובכל פעם כשאני באוטו מתפללת שאף אחד לא יקפוץ על הכביש מתחת לגלגלים שלי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אנטיגונה" מאת יאיר שרמן בתיאטרון בית ליסין.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
המופע"תהילים" של בוריס מלקובסקי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שעוזר לאנשים עם פוסט טראומה וקושי נפשי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זו לא משפחה תל אביביתאבל הם באמת זקוקים לעזרה.

מה יהיה?
לא יודעת. לנשום עמוק, לשמור על המשפחה והחברים, לעשות מקסימום במקום שאתה נמצא בו.

• העיר שלי
• וידאו ארט
• נווה שאנן
• לה מעלה
• Coffee Lab
• איקארי
• חוף הכלבים

יש מספר נקודות מוצא ל"קוף אנוכי", תערוכת היחיד הראשונה שלי שנפתחה לפני שבוע במרכז אדמונד דה רוטשילד, ראשונה מבין שלוש העוסקות כולן בדטרמיניזם. הראשונה היא נטייה לרדת לשורש של הדברים, להבין אותם. אולי זה נובע ממבנה אישיות כזה שמבקש כל הזמן ללכת אחורה לאיזשהו מקור.גדלתי בשטחים, מעבר לקו הירוק, אבל רק קצת מעבר, מספיק קרוב לירושלים עד כדי כך שאם היו שואלים אותי מהיכן אני היה לי קל להגיד שאני מירושלים. זו לא הייתה התנחלות קלאסית ומי שהגיע לשם לא עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים, אלא משום שלא היה יכול להרשות לעצמו בית דומה בעברו השני של הקו הירוק.

את סביבת הילדות שלי אני זוכר כמרחב מלא באלימות, מרחב גברי במובן הכוחני של המילה. האלימות הייתה מהילדים מסביב, אבל בו בזמן גם יותר פורמלית וממסדית.אהבתי מאוד לצייר, אבל בגיל מאוד מוקדם הפסקתי כי התפיסה הכללית הייתה שזה מה שבנות עושות וגם ככה לא הצטיינתי בגבריות. בשלב הזה הייתי מוטרד בעיקר מחוסר היכולת שלי להשתלב.בהזדמנות הראשונה שהייתה לי עזבתי. באופן עקבי בחרתי ללכת הכי רחוק שאני יכול. אבל פעם אחר פעם, מפגשים בסביבה החדשה שלי הזכירו לי כמה גם אליהם אני לא שייך, וכמה טראגי יכול להיות הניסיון להשתייך. התחפשתי, אימצתי דיבור אחר, שפת הגוף הכוחנית שאימצתי כדי להשתלב בסביבת המחייה המקורית הפכה למכשול בסביבה החדשה. הכרחתי את עצמי ללבוש תחפושת חדשה.

לקח לי הרבה שנים לראות שאני לא היחיד שמחפש את המקום שלו ומרגיש לא שייך.בתערוכה "קוף אנוכי", שאצרה ברגישות רבה עדי יניב, בחרתי לעשות זום אאוט אל מוצא האדם ואל הסיבות שגרמו לו להיות אלים. נקודת מוצא נוספת היא הפודקאסט "המצב הפוסט אנושי", בפרק בו כרמל וייסמן מארחת את פרופ' יוחאי עתריה לשיחה על הקריסה של האנושיות והקשר בין טכנולוגיה לטראומה. בשיחה ביניהם שאל עתריה את השאלה: מה הסיבה שיש כל כך הרבה מחקרים על השימפנז הזכר, ושום מחקר על קופי הבונובו, קוף שקרוב אלינו באותה מידה מבחינה גנטית, אבל לא אלים כמו השימפנז? הוא טוען שהסיבה לכך היא שאנחנו רוצים לומר שזה לא בשליטתנו, יש לנו גנים רעים, נולדנו ככה.

את הצד השני של אותה משוואה אפשר למצוא במבט שלנו על הטכנולוגיה ובאופן בו אנחנו תופסים את הקדמה כתהליך בלתי נמנע שמתפתח במנותק מאיתנו.לתערוכה שני חלקים: הראשון הוא עבודת וידיאו המשלבת בינה מלאכותית שבה נראה אווטאר בדמותי על רקע נוף "טבעי" צחיח, עשויים בתלת-מימד. הדמות כמעט אדישה לקיומו של הצופה, היא נעה בכוריאוגרפיה המבוססת על חיקוי ולימוד שפת הגוף והתנועה של קופי הבונובו, שיצרה וביצעה הרקדנית עמית שרף. התנועות אותן מבצעת שרף מולבשות בעזרת בינה מלאכותית שיודעת לתרגם תנועות של אדם מוידיאו וליישם אותם על מודל תלת-מימדי. כך שהדמות היא בעצם היבריד של קוף, אדם ומחשב כמו גם, של זכר ונקבה.

בעבודה אני מנסה להציע מסלול אלטרנטיבי, לתפיסה של האדם כיצור שהאלימות טבועה בו ואין ביכולתו להתנגד לה. בניגוד לתפיסות בודהיסטיות למיניהן, אני לא חושב שאפשר להתנגד לאלימות וכוח בלי להפעיל בעצמך מידה מסוימת של אלימות וכוח. וזה מה שקורה ב-Voice Over הסמכותי שבחרתי להוסיף לעבודת הווידאו ובכלוב הקופים אותו בניתי, אליו נדרשים הצופים להיכנס במטרה לצפות בווידיאו.כמו בעבודות קודמות, גם פה אני מפנה את המבט לנקודות ההשקה שבין ההיסטוריה לפנטזיה ובין המקומי לגלובלי. דרך המניפולציות השונות אותן אני מפעיל על החומרים איתם אני עובד, ועל הצופים שרואים את העבודה, אני מנסה לערער על המובן מאליו ולשבש נרטיבים שנתפסים כאמת אבסולוטית.
>> התערוכה "קוף אנוכי" מוצגת בגלריה שלמרכז אדמונד דה רוטשילדבימים ג'-ה' בין 20:00-16:00 וביום ו' בין 14:00-10:00. אירוע סגירה ושיח גלריה בתערוכה יתקיים ביום שישי ה-30.6 בשעה 11:30במרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104 תל אביב

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• וידאו ארט
• תערוכת יחיד
• טור אישי

עם כל השוני ביניהם,וידאו ומחול הם מדיומים החולקים שני יסודות משותפים ומהותיים עד מאוד–תנועה וזמן.בתוך הפריים של המסך,התנועה נלכדת בלופ נצחי שמצד אחד פותחת חלון אל מרחבים רחוקים ומצד שני מייצרת מסגרת התייחסות קבועה ומסוימת.התערוכה "נעים בין מסכים"צמחה מתוך נקודות מחשבה אלה והיחס שלהן למצבי הסגר של התקופה האחרונה:הפריים כמסגרת וכגבול,התנועה כמערכת יחסים.

בכל אחת מעשר העבודות שיוצגו בסוף השבוע הקרוב בחצר האחורית שלמרכז סוזן דלל, הבית של המחול בישראל, יוכלוהצופים להציץ אל תוך מצבי צבירה גופניים ונפשיים איתם מנסות להתמודד דמויות שונות הנעות במרחב,בין אם מדובר ברקדנים מקצועיים או בזאב מאולף.

https://youtu.be/Y6WwV-JLB_E

בבואנו לאצור את התערוכה היה לנו חשוב להציג מנעד רחב של נקודות מבט –לכןחצי מהאמנים הם בינלאומיים וחצי מקומיים.כמו כן,חלק מהאמנים הינם מבוססים,כמומיגל אנחל ריוס,שהוא מהאמנים הקונספטואלים החשובים שיצאו מארגנטינה ועבודותיו הוצגו במרבית המוזיאונים החשובים בעולם,וחלקם צעירים ופורצים,כמופרנסואה פיסאפיהבן השלושים אותאיר אוריהשממש עכשיו סיימה את לימודיה בשנקר.

הספקטרום הזה אינו מנסה לסכם את האפשרויות לתנועה במרחב,כי אם להצביע על רוחב היריעה דרכה אפשר לחשוב על מושגי התנועה והכוריאוגרפיה.על כן,לצד עבודות שנוצרו על ידי כוריאוגרפים ובהשתתפות רקדנים מקצועיים,התערוכה מציגה עבודות של אמנים הבאים מתחומים שונים ועימן פרספקטיבות שונות על תנועה ועל זמן.

בעבודתו שליונאס ברינקר,למשל,זאב מאולף מנוהל כמריונטה בסט צילומים שכולו מסך ירוק.התנועה הלא–רצונית,ניתן לומר,של הזאב מעוררת מחשבות על כוריאוגרפיה של שליטה.האמניתסיבלי קאבלי באסטוס(הן/טרנס*)מציגות עבודות בה הן מכסות את עצמן בשכבות על גבי שכבות של בדים ובגדים.תנועות הגוף שלהן והתנוחות אותן הן תופסות מזכירות לנו שגם האופן בו אנחנו הולכים,מתלבשים ומתנהלים במרחב נובע לא פעם מכוריאוגרפיה חברתית המושלכת עלינו מלמעלה.

התקופה האחרונה בארץ ובעולם מאופיינת על ידי סגרים ומחנק.בקופרודוקציה הישראלית–יפנית שלענבל פינטו ואתגר קרת,שנולדה לפני כשנה,בשיא תקופת הקורונה,התחושות האישיות המורכבות והאווירה הכללית השורה על עולמנו בחיים תחת מגפה מקבלים ביטוי תנועתי וצילומי.בעבודה שלאור שרייבר ובובי ג׳ין סמית׳,הפרימה בלרינה של הניו יורק סיטי בלט נכנסת לנעליה של יוליה השייקספירית ומבטאת בגופה את התשוקות המציפות את הנאהבת הצעירה במונולוג שלא פעם זוכה להתעלמות בביצועים המודרניים של המחזה.

ללא כל רקע במחול,האמןאורן פישריוצא אל מרחבים בירוקרטיים ציבוריים ומתפרץ דרכם בתנועות שמטרתן לרפא את המרחבים האלה מהאווירה האפרורית והמתסכלת בה הם לוקים.לתנועה בכלל ולריקוד בפרט יש כוחות ריפוי מאוד חזקים,בעיקר בתקופה כזו שמאופיינת בסטאטיות והגבלות.אנחנו מזמינים אתכם לבוא לנוע איתנו בחצר של סוזן דלל ולהיחשף לעבודות היפות והמרגשות של ענבל פינטו,אתגר קרת,אורן פישר,זואי פולנסקי,מיגל אנחל ריוס,תאיר אוריה,בובי ג'ין סמית',אור שרייבר,סיבלי קאבלי באסטוס,סליה רולסון–הול,פרנסואה פיסאפיהויונאס ברינקר.

>> תערוכת"נעים בין מסכים"ברחבה הציבורית של סוזן דלל,בין התאריכים14-16/10במסגרת אירועי"אוהבים אמנות.עושים אמנות.".הכניסה חופשית

• ❤ תרבות
• מחול
• וידאו ארט
• אמנות
• אמנות רחוב

"לאן נעלמה יעל קרוון?" שואל פוסט בדף הפייסבוק "בומרנג – הנוסטלגיה של ישראל", כמו גם עשרות אלפי ילדי ניינטיז שהעריצו אותה בימים שבהם היה ערוץ טלוויזיה וחצי. כמי שדיבבה עשרות דמויות בסדרות מצוירות ושרה את שירי הפתיחה שלהן "הקול שלה היה חלק בלתי נפרד מפסקול ילדי שנות התשעים", כתוב שם, ו"לעד תיזכר כמי שהייתה מאחורי קולה של אפריל אוניל ב'צבי הנינג'ה'". אבל יעל לא נעלמה. היא פשוט התבגרה, והחליפה קריירה ומקום מגורים.

"נחמד לראות איך אנשים נכבשים על ידי הדמות החד-פעמית והמעשירה שאנחנו מכירות כל כך טוב. הדרך שברק (הימן) בחר לעשות את הסרט מעניינת. זאת לא הדרך שאני הייתי בוחרת לעשות אותו"

"מה שיודעים עלי בארץ זה מה שעשיתי עד 1994 ומאז אני לא קיימת", אומרת קרוון. "אבלאם מחפשים את האתר שלי– רואים מה אני עושה היום. שם נמצא ההווה שלי". מזה שנתיים היא מתגוררת בליסבון, ומשם יוצאת להופיע ברחבי אירופה כאמנית תיאטרון מחול. לפעמים היא מופיעה על פסלים של אבא שלה, דני קרוון. "העבודה שלו מדברת על שלום וזכויות אדם, אדם והסביבה. בגלל זה הן ציבוריות", היא אומרת. "הוא לא רצה להיות בגלריות. לא רצה להיות אליטיסטי. הוא רצה להיות אמן לעולם".

במהלך אחד מביקוריה בארץ השנה היא הצטרפה לשיחות שמנהלות אמה חווה ואחיותיה, נועה ותמר, עם הצופים אחרי ההקרנות של סרט הדוקו החדש "דני קרוון" בקולנוע לב דיזנגוף. "זה נחמד לראות איך אנשים נכבשים על ידי הדמות החד-פעמית והמעשירה שאנחנו מכירות כל כך טוב. הדרך שברק (הימן) בחר לעשות את הסרט מעניינת. זאת לא הדרך שאני הייתי בוחרת לעשות אותו, כי אנחנו רצינו להכניס לסרט את כל המורשת שלו. אבל יצא משהו מאוד עוצמתי, ומפתיע ומרגש לראות איך זה פותח את הלבבות של האנשים".

"במפגש עם הקהל אמרתי שאני מכירה את אבא שלי חצי מהחיים שלו, כי נולדתי באמצע, ויש לו עוד חצי ואי אפשר להכניס את זה לשישים ושש דקות", היא אומרת. "הסרט הוא על דני קרוון מגיל 85 עד 90. כמובן שהוא מי שהוא וזה היופי שלו, וברק מראה אותו מהמון פנים. אבל נורא קשה לשים פיל בתוך מגרה. הוא מרגיש שהעבודות שלו הן כמו הילדים שלו, אז אני מרגישה שהעבודות הן כמו האחים שלי. ויש כמה מהם שאני מאוד אוהבת שאינם מיוצגים בסרט".

"הרבה מחברי פה הם פרו-פלסטינים. גם אני, אבל אני חייבת לתת להם נקודת מבט של מה שקורה עכשיו. ליבי איתכם ואני מקווה לימים של הבנה והידברות. כמו שאבא שלי אמר 'צריך הרבה מלחמות בשביל לעשות שלום'"

את חיה בחו"ל כבר יותר מעשרים שנה. כמה יוצא לכם להיפגש?
"יצא לנו לעבוד יחד כי אני מופיעה על הפסלים שלו. זה התחיל ביפן לפני הרבה שנים, עם ריקוד בוטו שבו אני מתמחה. אחר כך עבדתי בגרמניה ויצא שציינו 25 שנים לאחד הפסלים שלו, אז הופעתי גם שם. בספרד הופעתי על פסל המחווה לוולטר בנימין ("אני מתקשה לדמיין עבודה שיותר מבטאת, עבור מי שמעולם לא חווה תחושת פליטות, מי שמעולם לא היה מבקש מקלט, את האימה, את התחושות הסותרות והמנוגדות של הכמיהה והפחד, של התקווה ושל הסכנה" אומר מיכאל ספרד בדברו על העבודה הזאת בסרט – י.ש.). יצא גם שהופעתי עם להקה במינכן בדיוק בזמן שאבא שלי הגיע לשם לקבל את פרס הקייזר".

הסרט הוא יוזמה של אחותך נועה.
"נועה היא המנוע. היא מארגנת את הארכיון שלו ואוצרת את תערוכות הרטרוספקטיבה שלו. היא ראתה את 'מיסטר גאגא' (סרטו של תומר הימן על אוהד נהרין – י.ש.) ודיברה עם תומר. הוא היה עסוק עם הסרט על יונתן אגסי ואמר 'אולי אח שלי'. משם זה התגלגל. אבא שלי כבר בן 90 אז מזל שהיה להם את החמש שנים האלה ביחד כי אף אחד לא חי לנצח".

את בעצם מסתובבת בעולם מגיל צעיר.
"קרוון זה לא השם שלי – זה הגורל שלי. נולדתי בארץ אבל בגיל שלוש עברנו לפירנצה כי לאבא היתה תערוכה גדולה בבלוודרה. כשהייתי בת שש עברנו לפריז כי הוא התחיל את העבודה על הציר הגדול בסרז'י פונטואז, ובמקביל נסענו כל הזמן כי היו לו עבודות בגרמניה ובהולנד. היה לי קשה כי נורא רציתי לחזור לארץ. בגיל 12 חזרנו והתחלתי ללמוד בבית ספר לאומנויות. משם הגעתי לדיבובים והתחלתי להופיע בכל מיני תוכניות טלוויזיה. מגיל 13 הייתי מפורסמת. אחרי כמה שנים כאלה הייתי צריכה להתאוורר, כי היית צעירה וישראל קטנה, ורציתי ללמוד תיאטרון תנועה ומשחק וריקוד ולהבין מה השפה שלי. בהתחלה נסעתי לניו יורק והבנתי שהיא הרחבה של תל אביב, אז עברתי לאנגליה שהיתה הבסיס שלי בעשרים השנים האחרונות. משם יצאתי לעבודות בברזיל, ביפן ובאירופה – תיאטרון מחול צומח מהמקום שבו הוא מתרחש".

"לעבוד עם מקום היה חלק מהגדילה שלי. זה המקום ועכשיו את משתלבת פה. שפת הגוף היתה הדבר שחיבר אותי לעולם כי כל הזמן נסענו. ואולי זה גם בעקבות זה שאבא שלי היה אומר 'לכי שחקי על הפסלים שלי, שיראו שאפשר לעלות עליהם'"

מהסרט עולה שגם היצירות של אבא שלך מאוד תלויות מקום.
"זה מה שאני יודעת לעשות. לעבוד עם מקום היה חלק מהגדילה שלי. זה המקום ועכשיו את משתלבת פה. שפת הגוף היתה הדבר שחיבר אותי לעולם כי כל הזמן נסענו. ואולי זה גם בעקבות זה שאבא שלי היה אומר 'לכי שחקי על הפסלים שלי, שיראו שאפשר לעלות עליהם'. תמיד היו לי את העולמות המופלאים האלה. העבודה שלי פוליטית גם בהקשר של איכות הסביבה. אני לא צריכה ליצור תפאורות. מה שאני נותנת הוא בלתי אמצעי, לא חומרי, עובדת עם המקום. העבודות של אבא שלי היו תפאורות מוכנות".

למה בחרת בליסבון?
"נמאס לי מהקור. באנגליה אין קיץ והייתי בורחת לברזיל, לספרד ולאיטליה. לפני שנתיים החלטתי שאני לא יכולה לחיות את מרבית חיי במקום קר. גם הברקזיט שבר אותי לרסיסים. הגעתי ללונדון כי זה היה קוסמופוליטי והרגשתי חלק ממשהו גדול שנקרא אירופה, ופתאום הם החליטו לסגור את הדלתות וזה מאוד כאב לי. כשחזרתי לארץ בגיל 12 הייתה אינתיפאדה וזה כאב לי פוליטית. אין מקום שאני יכולה לעצור את זה. האומנות היא המקום שדרכו אני יכולה להגיע כמה שיותר עמוק לנפש האדם, למה שמחבר בינינו ומה שמשותף לנו".

ואיך החיים בליסבון?
"רוב הזמן ליסבון היא מקום מדהים. אין מתח. אין לחץ. אף אחד לא עצבני. את הולכת ברחוב ומרגישה נינוחות. אף אחד לא שופט אותך. הם יצאו מהדיקטטורה ב-1974 בשנה שבה נולדתי, וזה מרגש אותי. פעם בשנה, כשחוגגים את מהפכת הציפורנים, אנשים יוצאים לרחוב וקוראים 'הלאומנות לא תחזור'. בתחילת הקורונה המספרים היו נמוכים ולא היה סגר. התיאטראות ובתי הקולנוע נשארו פתוחים. זה היה אנושי והגיוני. זה השתנה, כי בחג המולד ובערב השנה החדשה אנשים באו מכל אירופה לחגוג והמספרים התחילו לטפס בקצב מטורף. אחרי יום הולדת שלי ב-8 בינואר זה נעשה יותר ויותר גרוע אז הצלחתי להגיע לארץ יום לפני שסגרו את שדה התעופה והייתי בישראל חודשיים וחצי. זה התאים לי כי אבא שלי לא בקו הבריאות".

"לפני כמה ימים הקשבתי לחדשות ושמעתי 'ברגעים אלה משוגרות רקטות לתל אביב'. במקביל, פה זכו בליגת הכדורגל והיו זיקוקים בחוץ, ובפנים נשרף לי הפופקורן ששמתי כמה דקות לפני כן והיה ריח חזק של שריפה. זה יצא כאילו עשיתי לי מופע"

את מגיעה לכאן הרבה?
"הייתי מגיעה פעם בשנה לביקור מולדת קצר. זה תמיד משהו שקשה לאבא שלי. רוב הנסיעות שלי הן למטרות עבודה ובארץ לא מתעניינים בעבודה שלי. אני הולכת לאן שמזמינים אותי. בכמה פעמים שהופעתי בארץ זה היה קשה, כי אני כן ישראלית אבל לא ישראלית וחיי האומן נפלאים אך לא תמיד קלים. לפני שנה כשיצאתי מישראל, בשדה התעופה, הבחורה שהסתכלה על הדרכון שלי הזילה דמעה ואמרה 'את יעל מארץ המצוירים. גדלתי על הברכיים שלך'. זה היה מדהים שהיא זוכרת".

מה את עושה בין ההופעות?
"אני מלמדת פרפורמנס, ריקוד אוונגרדי יפני (butoh) ועוד דברים על התפר בין תיאטרון לריקוד – עבודה עם חפצים, עבודת סולו, יצירה דרך ארכיטיפים שלנו. איך לחפור בתוכנו וליצור מתוך הבנה שהכל נמצא בתוכנו, ולא לחשוב שתמיד צריך משהו מבחוץ. התלמידים שלי הם אמנים בעלי ניסיון. בשבוע הבא אני מצלמת וידאו מחול – פרויקט גדול בשיתוף עם כמה אמנים שקשור לאקלים".

איך המצב הנוכחי בישראל משתקף בליסבון?
"מבחוץ זה נראה כזה טירוף – המדינה היחידה שבה כולם מחוסנים ויצאו מהקורונה, נכנסת למלחמה. הרבה מחברי פה הם פרו-פלסטינים. גם אני, אבל אני חייבת לתת להם נקודת מבט של מה שקורה עכשיו. אין טובים ורעים. לפני כמה ימים הקשבתי לחדשות בי.בי.סי ושמעתי 'ברגעים אלה משוגרות רקטות לתל אביב'. מיד עברתי לגלי צה"ל. במקביל, פה זכו בליגת הכדורגל והיו זיקוקים בחוץ, ובפנים נשרף לי הפופקורן ששמתי כמה דקות לפני כן והיה ריח חזק של שריפה. זה יצא כאילו עשיתי לי מופע. ליבי איתכם ואני מקווה לימים של הבנה והידברות. כמו שאבא שלי אמר 'צריך הרבה מלחמות בשביל לעשות שלום'".

הסרט "דני קרוון" בבימויו של ברק הימן מוקרן בקולנוע לב.עוד פרטים כאן

• המסך
• קולנוע
• דני קרוון
• דוקומנטרי
• ברק הימן
• תמר קרוון
• אמנות ישראלית
• אמנות
• קולנוע ישראלי
• מחול
• תיאטרון
• וידאו ארט

• Facebook
• Twitter
• Email

• סרטים
• סרטי סטודנטים
• קולנוע
• המדרשה
• וידאו ארט
• אירועים בחינם