18 שנים אחרי יציאת "28 שבועות אחרי", יוצא למסכים הפרק השלישי בסדרת סרטי הזומבים הבריטית, והוא שומר על האיכות המשובחת שאליה הרגילו אותנו שני קודמיו. הבמאי דני בויל והתסריטאי אלכס גרלנד, שסרטם "28 ימים אחרי" מ-2002 הוליד את הפרנצ'ייז והחזיר את הז'אנר לאופנה, שבים לשתף פעולה ביצירה קולנועית מפתיעה ומעניינת, ואפילו מרגשת, עם הדים פוליטיים.

>>קצת רעש בבקשה: לבונטין 7 חוזר להשתלט על מוזיאון תל אביב

"28 שנה אחרי" נפתח בסצנה צבעונית וחדורת אימה שבה קבוצת ילדים סגורים בחדר וצופים בטלטאביז בטלוויזיה. רק הילד המכונה ג'ימי שורד את הסצנה, ואז כותרת על המסך מכריזה "28 שנה אחרי". הפעם הבאה שבה ייראו בסרט צבעי טלטאביז היא לקראת סופו. הצבעוניות הזרה לעולם הפוסט אפוקליפטי שבו הסרט מתרחש קושרת חוטים בין שתי הסצנות, כמו גם השם "ג'ימי". השם הזה צץ פעם נוספת במהלך הסרט בהקשר מחריד. ג'ימי עצמו יחזור בסרט ההמשך "28 שנה אחרי: מקדש העצמות", שכבר צולם ומיועד לצאת למסכים בתחילת השנה הבאה.

רוב הסרט מתמקד בדמויות אחרות. אחרי ווירוס ה"זעם" שהשתחרר ממעבדה בקיימברידג' בסרט הראשון והפך המוני בריטים לזומבים קלי רגליים המכונים "נגועים", בסרט הנוכחי האי הבריטי מבודד מאירופה וספינות קרב אירופאיות מפליגות סביבו ושומרות על הסגר. רציתם ברקזיט, קיבלתם. בכל זאת, כמה אנגלים הצליחו לעבור לאי קטן מול חופי בריטניה, שם הקימו קהילה תוססת ומבודדת, שמגוננת על עצמה בכלים המוכרים מסדרת הזומבים "המתים המהלכים" ומסרטים על ימי הביניים.

בחלקו הראשון של הסרט ג'יימי (שימו לב לי' הנוספת) לוקח את בנו בן ה-12 ספייק לסיור באי הבריטי, למרות התנגדותה הנחרצת של האם איילה, הסובלת מהתקפים של מחלה מסתורית. די מהר מתברר שזהו מסע חניכה קלאסי, שמטרתו ללמד את הילד להתמודד עם האתגר של חיסול זומבים בחץ וקשת. נראה שזה כל מה שהאב יודע להנחיל לבנו – הוא יצטרך למצוא מנטורים אחרים שיילמדו אותו דברים עמוקים יותר. קטעי סרטים ישנים (בהם "הנרי החמישי" של לורנס אוליביה) משולבים לתוך הרצף, במעין הערה על המסורת הגברית הארוכה של מלחמות וטקסי התבגרות.

"28 שנים אחרי" נעשה ממש מעניין כשספייק יוצא למסע נוסף. התבנית של מסע קצר שמקדים מסע ארוך מזכירה את "האודיסאה" של הומרוס, שארבעת פרקיה הראשונים מוקדשים למסעו של הבן טלמכוס, המקביל לזה של אביו. וכמו אודיסאוס, גם ספייק יגיע בשלב מסוים לעולם המתים, או למעין מטאפורה שלו. בדרך אנחנו פוגשים דמויות נוספות, חלקן אנושיות, רובן פחות. על אף ההשראה הקלאסית שעוטפת את הסיפור, אנחנו לא יודעים לאן הוא הולך, אבל כשהוא מגיע לשם הכל נראה הגיוני ונכון לסיפור. וכך גם הטונים המתחלפים שלו, בין אימה, לרגע מכמיר לב, להומור פרוע. הכל מתגבש ליצירה שלמה, שסופה מכין אותנו לסרט הבא, אך הוא תקף גם כסיום ראוי בפני עצמו.

אלפי וויליאמס בן ה-14, שזו בסך הכל הופעתו השנייה בקולנוע, נושא את הסרט על כתפיו הדקות. הוא מתבגר למול עינינו ועדיין נשאר ילד תם. לצידו, אהרון טיילור-ג'ונסון משכנע בתפקיד האב הפוחז, וג'ודי קומר ("להרוג את איב") נוגעת ללב בדמות האם המבולבלת, שמבינה יותר ממה שנדמה. אפשר לומר שאחד הנושאים שהסרט בוחן הוא אבהות לעומת אימהות. רייף פיינס מביא את כל מה שיש לו להופעת אורח נהדרת, וגם אדווין רידינג (הנסיך השוודי מהסדרה "דרך המלך" בנטפליקס) מותיר רושם.

כאמור, זה סרט זומבים, ולא חסרות בו סצנות מבהילות של התמודדות עם מגוון יצורים רצחניים. רוב הסרט צולם במצלמות אייפון, לפעמים על ידי השחקנים עצמם, מה שמייצר חוויית צפייה תזזיתית. עם זאת, הדרמה האנושית טעונה ונוגעת (בניגוד ל"יחידת העילית", סרטו הקודם של גרלנד כתסריטאי/במאי שהוצג בארץ). יש לציין שיש בסרט רפרנסים שמיועדים לקהל בריטי – בעיקר הקריצה לאיש התקשורת הפדופיל ג'ימי סאוויל. הם מוסיפים לו רובד של משמעות, אבל מומלץ לקרוא עליהם רק אחרי הצפייה.
4 כוכבים
28 Years Later בימוי: דני בויל. עם אהרון טיילור ג'ונסון, ג'ודי קומר, רייף פיינס. בריטניה 2025, 115 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• זומבים

כשיצאה ההכרזה על משחק ההמשך של "The Last of Us", מתישהו בעשור הקודם, המעריצים איבדו את זה לחלוטין. הם כל כך חיכו לחזור לשחק בתפקיד של ג'ואל. כן, גם אלי הייתה שם, אבל הם רצו לשחק את ג'ואל. מה שהם לא ידעו זה שאלי הפכה להיות הדמות הראשית במשחק. וכשהם גילו את כל הבחירות האמנותיות – הם שוב איבדו את זה לגמרי. תגובת המעריצים הייתה זועמת והחברה שפיתחה את המשחק, Naughty Dog, לא הייתה מוכנים באמת להודות בטעות. העונה הראשונה של "האחרונים מבינינו" הביאה המון צופים שלא הכיר את המשחק, ולכן לא נגלה את כל הספוילרים שאנחנו מכירים כגיימרים. רק נגיד שזה נראה שעכשיו ניל דרוקמן – מי שיצר את המשחקים והיה שותף ביצירת הסדרה – מוכן להודות שהוא טעה.

>> אנושי אחרי הכל: עונה כזאת של מראה שחורה מזמן לא הייתה לנו
>> 2 ממזרים 2 כבוד: הסיקוולים של טרנטינו שהיינו שמחים לראות

העונה השנייה נפתחת עם הדמות השנייה שאפשר לשחק במשחק, אבי. אנחנו רואים אותה בהלוויה שנערכת ככל הנראה עבור האנשים שג'ואל הרג אצל הגחליליות בעונה הקודמת, ואנחנו אמורים להבין מזה שהיא האנטגוניסטית הפעם כשהיא נשבעת להרוג את ג'ואל. את אבי משחקת קייטלין דיוור ששיחקה לאחרונה ב"חומץ תפוחים" של נטפליקס, ולמרות שקיבלנו שנייה וחצי ממנה היא בהחלט השאירה חותם.

תהרוג את ג'ואל? אבי, "האחרונים מבינינו" (צילום: יחסי ציבור/HBO)

בינתיים, במושבה, אנחנו מוצאים את אלי ואת ג'ואל חמש שנים מאוחר יותר והרבה יותר מרוחקים. אלי מתחילה לגלות עצמאות ומתעקשת להצטרף לפטרול יחד עם דינה, שהיא דלוקה עליה. זה מרגיש כאילו ההתבגרות עשתה קצת טוב לדמות של אלי. אחת הבעיות בעונה הראשונה הייתה הליהוק של פדרו פסקל ובלה רמזי, שהיה מאוד לא מדויק: ג'ואל של פסקל רחוק מלהיות ג'ואל של טרוי בייקר, ולאלי של בלה רמזי היו שני מצבים – מתלהבת מדי או פסיכוטית מדי, וחלק גדול מהזמן היא לא הרגישה כמו אלי. אז כן, משמח לראות אותה עכשיו קצת יותר אדישה ומאופקת, גם אם הפסיכופטית מדי והמתלהבת מדי בורחות לה מדי פעם.

בעיה נוספת שהפריעה לעונה הראשונה היא הכמות המזערית של הזומבים (ואני אפילו לא נכנס לזה – כן, הם זומבים, לא לזיין את השכל בבקשה עם הרצאות על למה הם לא,כבר התייחסתי לזה ממש כאן), ולמרות שקיבלנו פרק אחד עם ערימות של זומבים, זה עדיין לא היה מספיק, בעיקר כי המשחק הציב סטנדרט די גבוה להתפשטות המגפה. בעונה השנייה התחושה היא שהתקציב עלה ובהתאם לכך אנחנו מקבלים קצת יותר רגעי זומבים. טוב, בסך הכל מדובר בערך בחמישה זומבים, וזה בהחלט לא נחשב להמון אבל במהלך הפרק הם מפזרים כל מיני רמזים לכך שהם הולכים להופיע ודי בגדול, יש לציין.

בכלל, נדמה שהתקבלו בעונה הזאת כמה בחירות אמנותיות שנועדו לעשות תיקון גדול למשחק, ורק בהמשך נוכל לדבר על כמה גדול אותו תיקון, אבל החנונים שמכירים את עלילת המשחק השני מספיק טוב יודעים על איזה תיקון אני מדבר ואם התיקון הזה יתבצע – תהיה הצדקה עמוקה לקיומה של הסדרה.

יש הרבה מה לאהוב ב"האחרונים מבינינו", גם בעונה הקודמת וגם בפרק הראשון של העונה השנייה, ובאופן שבו הם בונים את הסיפור, ועדיין צריך להודות שמלבד להיות פרסומת ממש טובה למשחקים (שיצאו במהדורה מחודשת עכשיו, שוב), אין הצדקה לעשות סדרה שמבוססת על משחק שאנשים מעדיפים לשחק בו מאשר לראות אותו. אם בעונה הזאת ניל דרוקמן (שהוא אגב ישראלי-אמריקני, אז כל הכבוד, אני מניח?) סוף כל סוף יודה בטעות שלו ויסדר את הסיפור קצת מחדש בתוספת הרי זומבים (סתם, לא צריך הרים, אבל בחייאת תן לנו יותר מ-5 לפרק) צפויה לנו עונה מצוינת, וזה בהחלט נראה כך מהפרק הראשון.

לא רק שהליהוקים החדשים נראים הרבה יותר טוב, ג'ואל פתאום מרגיש הרבה יותר כמו ג'ואל, אלי מרגישה קצת יותר כמו אלי, וזאת רק ההתחלה אז אי אפשר להגיד הרבה, אבל נראה שהסדרה לוקחת את הזמן שלה וזה עושה לה ממש טוב. זה נותן לנו הזדמנות להתחבר מחדש לדמויות, מתייחס למשברים שג'ואל עובר ומוסיף כמה אלמנטים נחמדים כמו הטיפול הפסיכולוגי של ג'ואל אצל אישה שהוא הרג את בעלה (אותה משחקת קתרין או'הרה שתמיד נשמח לקבל עוד רגעים שלה על המסך). אני אולי אופטימי מדי, אבל חושב שלמרות שדרוקמן הכריז שיהיה נאמן לעלילת המשחק, הוא עדיין ישנה את הסדר שלה באופן שיעבוד יותר טוב הפעם. ואם אני צודק כאן – כולנו הרווחנו.
>> "האחרונים מבינינו", עונה 2, עשרה פרקים, עכשיו גם ב-HOT, yes וסלקום TV

• ביקורת טלוויזיה
• האחרונים מבינינו
• HBO
• סדרות מומלצות
• אימה
• זומבים

האם העולם צריך עוד סדרת ספין-אוף של "המתים המהלכים"? כמובן שלא. האם הוא צריך את "המתים המהלכים: דאריל דיקסון", סדרת ספין-אוף שעוסקת באחת הדמויות הנערצות ביותר בתולדות המותג? כמובן שכן. אבל בכל מקרה אף אחד לא באמת שואל את העולם, והיום עולה ב-AMC הסדרה החדשה בכיכובו של נורמן רידוס, שגילם את דמותו של הלוחם הסרקסטי הגדול בסדרת הלהיט שהלכה ודעכה עד לסיומה בנובמבר שעבר. וזה נראה טוב. והמעריצים שמחים. והדירוגים בינתיים גבוהים.

>> איפה אתם בחג: משפחות סרטי דיסני שהיינו שמחים לאכול איתן
>> רגע לפני הגמר: סתיו קצין משתלטת גם על הרשימה הזאת

העלילה מנחיתה את דיקסון על חופי צרפת, הוא לא זוכר איך ומדוע הגיע לשם, אך הוא חדור תחושת דחיפות לחזור אל ארצות הברית והעניינים שנותרו פתוחים. לתסריטאים יש תוכניות אחרות, והגיבור הלא-רשמי של "המתים המהלכים" מקבל הזדמנות להיות גיבור אמיתי, ללוות ולהציל בדרכו נער משיני הזומבים ומציפורניו של מערבולת תככים של שלטון דתי-קיצוני שמתפתח בפאריז, ולחמוק מהשוואות בלתי נמנעות ל"האחרונים שבינינו".

אם "המתים המהלכים: דאריל דיקסון" תצליח לעשות את כל זה, היא כנראה תחזיר את הפרנצ'ייז של "המתים המהלכים" בחיים. הספין-אופים האחרים של הסדרה המצליחה רחוקים מלהיות כישלונות, ואפילו "המתים המהלכים: עיר מתה" תקבל עונה שנייה, אבל "המתים המהלכים" איבדה את המקום המרכזי שתפסה בשיח התרבותי-טלוויזיוני בעונות הראשונות שלה בתחילת העשור הקודם, אז עדיין נחשבה לאחת הסדרות הכי טובות בטלוויזיה של אותה עת. המעריצים השרופים נשארו, אבל הבאזז נעלם.

רק כדי להבין מאיזה גובה נפלה "המתים המהלכים": את העונה השביעית שלה היא פתחה עם 17 מיליון צופים לפרק הבכורה. בעונת הסיום, חמש עונות מאוחר יותר, צפו בפרמיירה כ-2.2 מיליון צופים. יש סיכוי שהפורמט המהודק של "המתים המהלכים: דאריל דיקסון" – שישה פרקים, קאסט צרפתי ברובו, וייב של הפקה אירופית – הוא בדיוק מה שהייתה צריכה הסדרה שהיקום שלה הלך והסתבך בעלילות מפותלות ומרובות דמויות. דיקסון, צייד הזומבים המיומן והמחוספס ביותר ביקום הזה, הוא הסיכוי שלה לחזור ולקבל מחדש את המוג'ו היצירתי שקצת אבד לה. העונה השנייה שלה כבר אושרה עוד לפני שידור הפרק הראשון. הזומבים חוזרים, תיראו מופתעים.
>> "המתים המהלכים: דאריל דיקסון", עונה ראשונה 6 פרקים (פרק בשבוע), AMC ומתישהו גם בישראל

• המסך
• מה רואים הלילה
• המתים המהלכים
• זומבים
• אימה

לא יודעים אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות נטפליקס מתחנפת יותר ויותר לשוק האסייתי. זה רק הגיוני – הם הרבה יותר מכל השאר – אבל יש לזה עוד כמה בונוסים, ואחד מהבולטים בהם היא העובדה שאנחנו נחשפים יותר לתוכן אסייתי. או במילים אחרות, היפנים מטורללים. איזה כיף לנו.

היום נחת בנטפליקס סרט עם השם הנפלא/משוגע "‫100 דברים להספיק לפני שאתה הופך לזומבי". הוא מבוסס על מנגה מצליחה שיצר הארו אסו ("בורדרלנד") ואייר קוטארו טקאטה שמציגה, בטח כבר ניחשתם, אפוקליפסת זומבים. עד כאן הכל רגיל, לא משהו שלא ראינו מאמריקה. אבל אפוקליפסת הזומבים הזו הרבה יותר מהנה מהרגיל, במיוחד לבחור אחד – אקירה טנדו, האיש הכי משועמם ביפן. עד אפוקליפסת הזומבים הוא סבל בעבודה שלו, ספג התעללויות מהבוס ובאופן כללי לא רצה כל כך לחיות. אבל זומבים? זו כבר הזדמנות.

אקירה מחליט לקחת את הבאסה בסבבה, ומרגע שהוא מבין שאפוקליפסת זומבים משמעותה יום חופש תמידי מהעבודה, הוא הופך את האירוע המצער להזדמנות, ומתחיל לחיות עד הסוף. כלומר, עד הסוף שבו הוא יהפוך לזומבי. עד שזה יקרה, אקירו מחליט לעשות רשימת באקט-ליסט של דברים שהוא רוצה להשלים בחייו, לפני שיפתח רעב למוח. הסרט צבעוני כמו שרק היפנים יודעים, קליל כמו שרק פארודיה ז'אנריסטית יכולה להיות ומבדר כמו שנטפליקס יודעים לעשות מצוין, כשבא להם. ונדמה שממש בא להם על השוק האסייתי. מזל, כי אנחנו המרוויחים.

"‫100 דברים להספיק לפני שאתה הופך לזומבי",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• יפני
• זומבים

זהו, אחד האירועים הטלוויזיונים שעולם הגיקים הכי חיכה לו בשנה החדשה קרה. העיבוד למשחק המחשב המונומנטלי "The Last Of Us" הוא כאן, הביקורות מסכימות שהוא מצוין, המעריצים נרגעו שעשו כבוד ליצירה האהובה שלהם. עכשיו אפשר לשים לרגע את גודל המעמד בצד ופשוט ליהנות מסדרה פוסט-אפוקליפטית חדשה, עם קרייג מאזין ("צ'רנוביל") מאחורי המצלמה ופדרו פסקל ובלה ראמזי (שניהם כוכבי "משחקי הכס") לפניה. באופן מעניין, הסדרה משלימה סוג של מעגל – היא מעדכנת את הנוסחה של "המתים המהלכים", שהתחילה טוב ומעניין ואז נשחקה באינספור עונות מיותרות באמצעות עיבוד למשחק בן עשור שבתורו, הושפע ממנה לא מעט. הצילומים מופלאים, הזומבים (שעד כה ראינו די מעט מהם, ובכל זאת) גם מפחידים וגם מעוצבים יפהפה – הם לא גופות רקובות אלא בני אדם שפטרייה טפילית השתלטה עליהם ואשכרה פורחת מתוך הגוף שלהם, מה שיוצר חיזיון מחריד וכובש בו זמנית. ולמרות שהעלילה עוד לא בדיוק התחילה, כבר ברור שהסדרה נדבקת לתסריט של המשחק באופן נאמן למדי, ובגלל שמדובר באחד המשחקים שקטפו הכי הרבה שבחים על הכתיבה שלהם – אל תדאגו. יהיה מעניין.

וכך כתבנו עליה ממש אתמול, לאחר שהפרק הראשון הגיע לשירותי ה-VOD השונים:"אי אפשר באמת לדבר על 'האחרונים מבינינו' כיצירה טלוויזיונית בלבד מבלי לדבר על השורשים שלה כמשחק פלייסטיישן שיצא לפני עשור ונחשב לאבן דרך בענף. עיבודים טלוויזיוניים או קולנועיים ודאי אינם דבר חדש, אבל במשך שנים הם היו שם נרדף לכישלונות יצירתיים, שמעולם לא הצליחו לתרגם את מה שהיה כיף או מעניין במשחק למה שיהיה כיף או מעניין בטלוויזיה. בשנים האחרונות התפיסה הזו נסדקה מעט, אם כי בעיקר בזכות כמה סדרות מצוירות מוצלחות של נטפליקס.

על הכתפיים של "האחרונים מבינינו" הייתה מונחת למעשה אחריות כפולה, אולי משולשת. מעבר ללחץ הטבעי שיש על פרק פתיחה לדרמת אימה פוסט-אפוקליפטית גם לתקצר כמה שיותר ביעילות ועם כמה שפחות אקספוזיציה מה בדיוק השתבש בעולם וגם להניח את כל הכלים על הלוח – הדמויות, התוכניות, האתגרים ואיזשהו איום גדול ברקע – במקרה הזה הפרק צריך גם לפנות לקהל הרב שהצטבר למשחקים. אלא שלעומת עיבודים למשחקים קלילים יותר (נגיד, אותו "סוניק"), The Last of Us בפלייסטיישן היה דרמטי, רציני ומדכא לא פחות ממה ש"האחרונים שבינינו" ב-HBO עומד להיות, אז אם רוצים לכבד גם את העבר וגם את ההווה – אי אפשר פשוט לפזר רפרנסים וקריצות לקהל.

באופן לא יאומן, הפרק הראשון והארוך (80 דקות, אבל הן באמת חולפות מהר) של 'האחרונים מבינינו' עומד בכל המשימות האלה בהצלחה מרובה. פדרו פסקאל ממלא את נעליו של הגיבור, ג'ואל מילר, מהרגע הראשון שהוא נכנס לפריים. אנחנו פוגשים את ג'ואל ב-2003 ערב האפוקליפסה המתקרבת, כשהוא ואחיו טומי, שניהם בוגרי מלחמת עיראק השנייה, איכשהו מתפרנסים בדוחק מעבודות נגרות בפרבר בטקסס. לג'ואל יש בת מתבגרת, שנונה וחריפה – שרה – ואת רוב השליש הראשון של הפרק אנחנו מעבירים איתה בעודה עושה סידורים לקראת יום ההולדת של אביה תוך כדי שברקע בבירור מתבשל איזשהו משבר. כאן בוגרי המשחק יתכווצו באי-נחת כי הם כבר יודעים בדיוק מה עובד לבוא".
"האחרונים מבינינו", הערב (ובימי שלישי) ב-22:00 בהוט, יס וסלקום TV

• מה רואים הלילה
• HBO
• זומבים
• דרמה
• הוט
• יס
• סלקום טי.וי
• האחרונים מבינינו