Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
תקשיבו קצת לקול מבפנים. "קולו של העולם שרק אני שומעת". (צילום: אלה ברק)
את ההצגה "קולו של העולם שרק אני שומעת", שתעלה במסגרת פסטיבל ישראל (13-14.8), יצרה שקד מוכיח מריאיונות עם נשים יהודיות וערביות בגילאי 7 עד 70, שסיפרו לה על החלומות שלהן. ודווקא משם אפשר לראות בבירור ששום קסם לא מאחה את השבר. רק תרגול, ומלא עבודה
היצירה "קולו של העולם שרק אני שומעת" היא טיול פרפורמטיבי בעקבות 3 דורות של נשים, וחלומות הלילה שלהן. היא מתבססת על ראיונות מולקטים שערכתי עם נשים ערביות ויהודיות בגילאי 7-70, בהם הן מתארות לי על מה הן חולמות בלילה. לצד תיעוד החלומות, בניתי יחד איתן כוריאוגרפיה של תנועה המחזירה את עולם החלום אל המציאות החומרית – רגעים, מבנים, ותחושות של הלילה מתערבלים ביום, במרחב ובגוף. >>"מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת
הלא-מודע של כל דור לימד אותי על הכוח שלו; האזנה לחלומות של הילדות מילאה אותי באופן משונה בתקווה. גם כשהחלומות שהן תיארו הכילו תכנים קשים ומטענים מתוך המלחמה – ה'דאגה לדור הצעיר' שגדל בזמן מלחמה, התחלפה לאמונה מאוד חזקה ברעננות של המבט שלהן. התפיסה עדיין פתוחה מספיק בשביל להפוך משהו שנחשב ׳רע׳ ל׳טוב׳, שוב ושוב. ממ״ד הופך ללונה פארק, אזעקה למסיבה, ועוד. החלומות של הנשים הצעירות, בהמון מהמקרים, מתרכזים בחלומות על הריון ולידה. כוח החיים והבריאה והיצירה אל מול כוחות ההרס והמוות. עם הנשים בגיל השלישי עבדתי על האופן שבו הן מגיבות לחלומות שלהן, ואולי אפילו משפיעות עליהם. אישה שחולמת שבית הילדות שלה הרוס לגמריי, יכולה לשפץ אותו בחלום או בדמיון. או אישה אחרת שחולמת שהיא בשואה ומנסה להיכנס לתוך מגירה כדי שלא ימצאו אותה, יכולה לבחור לצאת מהמגירה.
הפניית תשומת הלב הזו לעולם החלום עוזרת לי להסתכל גם על המציאות כעל סוג של חלום שאני חולמת. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי "שקד, על מה את חולמת?", וזה כמעט תמיד נותן לי פשר כלשהו. המציאות החיצונית מתערבבת עם הפנימית, הנהג אוטובוס שקילל ולא עצר לי בתחנה הוא השתקפות של צד מסוים בי, והחוויה חוזרת להיות שלי. זו אני שחולמת.
לצד העבודה על היצירה הזו, המציאות בארץ בוערת, וליצור בתוך תקופה כזו הפעם היה לי מאתגר מתמיד. התחלתי ליצור את העבודה במרץ האחרון. יצירה רבת משתתפות – הגשמה של הרבה ממה שאני מושקעת בו בשנים האחרונות. שיא של פעילות, תרגול, תפיסה ודימויים שאני יוצרת. הנפש כבר די עייפה מהמלחמה הממושכת, אבל עדיין מצליחה להחזיק את הדיסוננס. שומרת על עצמי ועל הכוחות שלי, הולכת להפגין כשמצליחה, ממשיכה להחזיק איזו אמונה, לא שוקלת לעזוב פה, אוהבת את הסביבה שלי, חיה.
כחודש אחרי שהתחלתי נפלתי מהאופניים בדרך לאחת החזרות, ושברתי את היד. 3 שברים, משהו רע. אחרי יומיים של סטלה ממשככי כאבים, קמתי והמשכתי. בפנים כבר מקוננות שאלות חרישיות, ומתחיל להיווצר פער בין הכוחות שלי לבין הפרויקט השאפתני שלקחתי על עצמי. ביוני התהליך נעצר, רגע לפני המועד המקורי של הפסטיבל, והבכורה נדחתה עקב המלחמה עם איראן. ב-12 הימים האלו משהו נשבר. אני שומעת את זה הרבה סביבי. משהו ברגע שבו המאבקים הפוליטיים הפכו להיות איום כלכך ממשי על הגוף שלי חשף אמת מפחידה שניסיתי לעמעם במשך הרבה זמן. מפחיד פה.
יש ממה להתחבא. "קולו של העולם שרק אני שומעת". (צילום: אלה ברק)
מאותו רגע – גם כשהמלחמה עם איראן נגמרה, נכון לסבב הזה, וחזרנו לסטודיו – הפער כבר שם, מוחשי וצועק. הרגשתי לראשונה בחיים שאני לא מסוגלת ליצור. שזה מיותר, שזה תלוש, שזה פתטי. המשכתי לעבוד ולדחוף, וגם ללכת עם 50 בלוני הליום ברחוב הלוהט באוגוסט כדי לבדוק כמה בלונים יכולים להרים אובייקט שבנינו מקרטון. אבל תוך כדי, אני כבר שבורה. תרתי משמע.
באחת השיחות עם ענתי דרימר (החברה הגאונה שלי, וגם הדרמטורגית של היצירה) שמתי לב שהיצירה סובלת בדיוק מאותה תופעה שממנה אני סובלת – הדיפה של כאב. אותו מנגנון שהפעלתי על הנפש שלי, הפעלתי גם על היצירה. אני לא נותנת לה להתפרק. לא לה, ולא לי. שבשביל לא להתפרק אני מוכנה לעשות המון מאמץ. אני מוצאת לכל חלום קשה פרשנות חיובית, מעמיסה המון מידע כדי לא לשקוע, וככל שהמציאות מסלימה – יותר קשה לי להתבונן עליה בעודי חיה אותה. אני כותבת את זה, כי אני חושבת שהאמנות יכולה להיות כלי מטורף לחיבור לחיים, והיא יכולה להיות הסחת דעת. הקו הוא מאוד דק.
שקד מוכיח (צילום: גיא נחום לוי)
כך גם עולם החלום – הוא יכול להיות עולם שאני בורחת אליו כדי להתרחק מהחיים, והוא יכול להיות הנתיב הכי ישיר ומקרב לחיים עצמם. במהלך היצירה מתרחשת תנועה דו כיוונית בין המציאות האובייקטיבית, לחלימה, בחזרה למציאות, ושוב לחלום. הטשטוש בין החלום למציאות מתפשט גם לנדידה בזמן, הפרפורמריות בדורות השונים מתפקדות כייצוגים זו של זו בזמנים אחרים של החיים, והעתיד-עבר-הווה מתחלפים שוב ושוב ומאפשרים לנקודת המבט שלנו להתרחב, ולהשתנות.
עכשיו אני משתמשת בטור הזה כדי לשאול את עצמי על מה חולמת? אני חולמת שאני נופלת ונשברת ומנסה להמשיך כרגיל, וככל שהחלום מתקדם אני מגלה שאני לא יכולה להתעלם ממנו. גם העצם השבורה שלי היא דימוי. כל מה שקורה במרחב הסימבולי הוא פרטי וציבורי במקביל. יש כאן שבר. אף משכך כאבים לא יעזור. רק לראות את השבר הזה, לכאוב עליו, למחות עליו, להיות איתו. או כמו הפיזיותרפיסט שלי אומר – שום קסם לא מאחה את השבר. רק תרגול, ומלא מלא מלא עבודה. כל יום, עוד קצת ועוד קצת. ואני כבר כותבת את הטקסט הזה ביד ימין. האמונה היא לא תחליף לצער, היא מגיעה מתוכו.
קולו של העולם שרק אני שומעת הוא מופע תנועה שיטוט בעקבות חלומות בזמן המלחמה. היוצרת שקד מוכיח ליקטה עשרות רבות של חלומות משלושה דורות שונים – ילדות, נשים צעירות ונשים בוגרות. תיאור החלומות הוקלט והפך להיות הפסקול הפיזי והרעיוני ליצירתה החדשה שתעלה בבכורה בפסטיבל ישראל, שמתקיים השבוע בימים ד'-ה' (13-14.8).לכרטיסים ופרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המציאות היא המלצה בלבד: הסרט היפני שימיס לכם את המוח
מתוך הסרט "פפריקה"
פודקאסט הקולנוע "אוכלי סרטים" מגיע השבוע במסעו הפילוסופי אל "פפריקה", יצירת המופת של סטושי קון ששוברת את המחיצות בין חלום ומציאות (ונותנת לכריסטופר נולן את כל הרעיונות ל"אינספשן")
לכבוד שנה הזויה שמרגישה כמו הכלאה לא ברורה של מציאות ודמיון, החלטנו להתמקד השבוע בזוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה והאב הרוחני של "Inception" – הסרט היפני "פפריקה" (Paprika, 2006). או אם לצטט את הניו יורקר: "סרט מתח-מד"ב פרוידיאני-יונגיאני-פליניאסקי"
ה-DC מיני, מכשיר שעוזר לפסיכולוגים לחדור לחלומות המטופלים שלהם, נגנב על ידי טרוריסט שמנסה לגרור את כולנו לחלום המוני, ולערבב בין מציאות לדמיון לנצח. גיבורינו מנסים לגלות את זהותו ולמנוע ממנו לממש את חזונו ההרסני. הגיבורים שלנו הם ארסנל דמויות צבעוניות הכוללות בלש מצולק, שני מדענים מפוזרים – אחד זקן וקטנטן והשני צעיר ושמן כמו שלושה אנשים שהתמזגו – ופסיכולוגית אחת מבריקה שיכולה לקפוץ בין חלום למציאות באמצעות האלטר-אגו שלה, ושמה פפריקה. הטרוריסט גורם לאנשים לאבד את שפיותם בזה אחר זה, ובעוד ימים ספורים הוא עלול להשתלט על העולם כולו, אלא אם גיבורינו יעצרו אותו בזמן.
מדובר בסרט האנימה האחרון של במאי האנימציה היפני סטושי קון, שמצליח ללהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. בסיקוונס הפתיחה המהיר והמסחרר, קון קופץ בין ארבעה ז'אנרים שונים בבית-קולנוע – וכל זה במסגרת חלום של אחת הדמויות – ובכך הוא מסמן לנו שהסרט עומד להשוות בין חלום לקולנוע, ולעורר מחדש דיון עתיק במדיום המדובר.
השאלות שליוו אותנו בפודקאסט השבועי שלנו: איך הסרט מהדהד את הקשר העמוק בין חלום שחולמים בלילה לחלום כשאיפת חיים? האם חלום וסרט הם באמת הינו הך? וכמה כריסטופר נולן חייב לסטושי קון על "אינספשן"? (ספוילר: הכל).
להאזנה לחצו כאן>>
מי לא היה רוצה לחלוק את חלומו בזמן אמת עם אדם אחר ולמצוא פרטנר ליצירת שאיפותיו? מסתבר שה-DC מיני, מכונת שיתוף החלומות, כבר איתנו מעל 120 שנה. מאז סרטיו של ז'ורז' מלייז (1896-1908) מסך הקולנוע מספק לנו הצצה לחלומות הכמוסים ביותר של יוצריו. כצופים אנחנו יכולים להיות עדים לחלומות של אחרים, לראות בסרט פנטזיות של עצמנו, ואפילו לצאת ממנו עם שאיפה חדשה שלא הייתה לנו בראש לפניו. אבל השאלה המטרידה ש"פפריקה" מעלה היא האם להיות קולנוען ולנטוע חלומות בליבם של אנשים, הוא אקט חתרני ופולשני כמו אקט של טרור?
הקולנוע משתמש בסיפור כדי ליצור רגש ולחבר אותנו לרעיון מסוים. הרעיון הזה יכול לקרב אותנו לעצמנו ולאנשים שאנחנו לא מכירים ממקומות שונים בעולם. אבל גם סרטי פרופגנדה נאצית או פרסומות לתאגידי ענק שצצות באינסטגרם – הם שימושים מניפולטיביים בכלים קולנועיים כדי להניע אותנו לעשות מה שאנחנו לאו דווקא רוצים. במילים אחרות, הקולנוע הוא כלי חזק, אבל כמו נשק חם בידיים של פציפיסט – הוא לא פוגע אם לא משתמשים בו לרעה.
מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון
14 שנה חלפו מיציאת "פפריקה" והוא נראה רלוונטי מתמיד. הגענו לתקופה בה כולנו חשופים להפצצת תוכן מכל הכיוונים. תקופה שמעודדת פתיחות, שיתופיות וליברליזם מצד אחד, אבל מייצרת אידיאליזציה של כוכבים מצד שני. השאיפות שלנו התאחדו, כל אחד רוצה לכתוב פוסט, להשמיע את קולו, להתפרסם, ועל ידי האדרת האינדיווידואל ביטלנו את ייחודו של כל אחד מאיתנו.
מעבר להמלצה החמה לראות את "פפריקה" העשיר והמהמם ויזואלית ואחר כך להאזין לפרק הפודקאסט שלנו, אנחנו משאירים אתכם עם wake up call: תעצרו את הגלילה בפיד הלא-נגמר סביבכם, תתעוררו מהחלום הקולקטיבי ותחזירו לעצמכם את השליטה האינדיווידואלית בתודעה האישית שלכם. נסו להיזכר בחלום האישי שהוביל אתכם לפני כל זה, ההוא שבליל היום-יום גרם לכם לשכוח.
"אוכלי סרטים", הפודקאסט על קולנוע, פילוסופיה ומה שביניהם, נולד בתקופת הקורונה. בתוך הוואקום שנוצר, הוא מספק את הדקות המתוקות שמתחילות ברגע שיוצאים מאולם הקולנוע, בהן חוויית הצפייה עוד טרייה, ואפשר לדבר על הסרט לתוך השעות הקטנות של הלילה. בכל פרק אנחנו מנתחים סרט שאנחנו אוהבים מזווית העשייה הקולנועית, התמוֹת הפילוסופיות שעולות ממנו, ההשפעה התרבותית שלו ועוד, בלי לשכוח לצחוק ובעיקר לייצר בית אמיתי לאוהבי קולנוע.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חלום עליכם: על מה התל אביבים חולמים בלילות ומה זה אומר?
ביקשנו מגולשי אתר Time Out לשלוח לנו החלומות הכי מוזרים שלהם כדי להבין מה קורה בנפש של הקוראים שלנו. בחרנו כמה מעניינים במיוחד ושלחנו אותם למאיירים ולפסיכולוג אור נתנאלי. שורה תחתונה? אתם כל כך תל אביבים
ישבתי עם חברים על ספסל ברחוב כשפתאום אחת החברות, נקרא לה נועה, קמה עם מבט מזוגג בעיניים ואמרה שהיא חייבת ללכת ושתפגוש אותנו בבר איסמי סלמה. הלכתי לשם לפגוש אותה וזה היה נראה כמו פלאפלייה בשוק הכרמל – ספסלי מתכת שמחוברים לשולחנות ואווירה של עמבה, אבל בחלום היה נורא ברור לי שמדובר באיסמי. לפתע נועה נכנסת למקום עם ארבע בחורות חסונות ומלחיצות, וכשאני קוראת לה היא פשוט מתעלמת ממני ומתיישבת איתן בלי להסתכל עליי. הייתה שם ממש אווירה של כת מטורפת של לסביות. הן התחילו לדבר על כל מיני דברים שנראו כמו איזו תוכנית מטורפת והיה נורא ברור שאחת מהן, שקראו לה שלי, היא המנהיגה של הכת. כולן לבשו טי שירטס וטרנינגים אפורים סטייל "כתום זה השחור החדש" וממש לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה לעזאזל קורה פה, ואיך פתאום נורא ברור לי שכולן סביבי לסביות.
פתאום אחת מהחברות שהגיעו איתי מחליטה שהיא מצטרפת אליהן. הן הולכות מאחורי איזו דלת ויורדות למטה למקום שנראה כמו מכתש או שרידים של ארמון רומי בשילוב ים המלח. אני מסתכלת על כל מה שקורה שם דרך חלון שמשקיף למטה וכולן פשוט עמדו בשורה – נועה, החברה שהצטרפה ושלי המנהיגה. היה נראה ששלי משביעה אותן בשבועה הסודית של כת הלסביות. ראיתי אותה ממלמלת דרך החלון וידעתי שזה מה שהיא אומרת: "את לסבית ולכן את יותר טובה מכולן. אף אחד לא משנה, רק אחיותייך והקהילה". רצתי למטה לנועה ואמרתי לה: "צאי מזה בבקשה, את לא רואה שהן שוטפות לך את המוח? זה לא את, בבקשה תחזרי!", והיא פשוט הסתכלה וענתה לי שזה מה שטוב ושככה העולם צריך להיראות, במבט חלול ושטוף מוח.
איור: דורון פלם
הפרשנות:במשך החלום הזה התל אביבית מגלה שאינה "הנורמלית" אלא המיעוט שמסתכל מבחוץ על עיוותי החברה. אינני מכיר את האיסמי אז אני מרגיש מודר מאיזה ידע פנימי, אך גם התל אביבית מגלה שיש מרתף סודי יותר שממנו גם היא מודרת. ובטח מעטות הנשים בשם סלמה שביקרו שם. כך מצטייר שהתל אביביות מאורגנת במעגל סגור בתוך מעגל סגור בתוך מעגל סגור, וכל מעגל מדיר את המעגל החיצוני אך גם כמה להשתייך למעגל הפנימי יותר, תוך כדי חרדה שמא זה הארדקור מדי להתקדם ללב העניינים. חוסר הוודאות לגבי המקום – איסמי סלמה או פלאפלייה – אולי מסמל זהות ישראלית שמולבשת כפילטר נצנצים על זהות ערבית. שטיפת המוח של הכת הלסבית המסתורית בחלום, והעליונות של קבוצת השוות שבשבועה, מעלה את הפנטזיה שבמרכז המעגלים הללו ישנה איזו זהות אחידה ועילאית שבה לא סובלים יותר מהיחסיות של ההתמקמות החברתית.
למה מי זאת גל גדות? ה', בת 29
חלמתי שגל גדות היא אחותי והיא באה לארץ לביקור מהוליווד, אבל אני לא מרגישה בנוח איתה כי היא כוכבת אז אני חצי מתעלמת ממנה כדי שלא תחשוב שאני עפה עליה (למרות שאני קלירלי עפה עליה כי היא מושלמת). הלכנו, בני משפחתה, לאסוף אותה משדה התעופה בלימוזינה ומלא כתבים וצלמים מקיפים אותנו אבל אני מתעלמת מזה ומדברת אליה די בהתנשאות. יש עוד בת משפחה שמכרכרת סביבה ואני לא מפסיקה לחשוב איזה פתאט זה.
גל גדות. צילום: גטי אימג'ס
הפרשנות:גל גדות מצליחה לנוע מעבר לים, בין הישראליות לבין הוליווד, ולחבר בין שתי הגדות המרוחקות בלי מאבק. לעומת זאת נראה לי שהחולמת מתנשאת על עצמה. היא לא מצליחה לפרגן ולהתגאות בגדות. התל אביביות המשתקפת כאן היא של שיק סכום אפס שבו מי שיותר עילאי ומתנשא בא על חשבון המגניבות של הזולת. האם מגניבות זו עדיין מילה שאומרים? אני לא יודעת. החלום מלמד שככל שמנסים יותר להיות אין – מרגישים אאוט.
אימת המסטיק הוורוד
מ', בת 19
זה חלום שחלמתי מגיל 6 עד גיל 9 פעם בחודש לפחות: אני ואימא שלי בורחות מגוש מסטיק ורוד לעוס וענקי שרודף אחרינו בעודנו בלונה פארק. אני זוכרת שהמסטיק בלע את כל מי שנתקל בו בדרך.
איור: יובל רוביצ'ק
הפרשנות:המסטיק הרודפני אולי מסמל אחדות בולענית של הדיאדה אם־בת. ממצב של חיבור בין דורי, ישנם אובדן צלם אנוש וקריסה לכדי הומוגניות דביקה.
ירידה לצורך עלייה ב', בת 22
החלום הראשון קרה לי לפני כמה שנים. אני ואחותי הקטנה היינו בכאסח תמידי, כמו כל זוג אחיות במשפחה סמי נורמלית. אולי זה המקום לציין שתמיד הייתה לי קצת משיכה לנשים אבל בחיים לא ירדתי למישהי. אני לא זוכרת מה הוביל למה, רק שפתאום הפרצוף שלי היה בתוך כוס של מישהי. לא יודעת למה, זרמתי עם זה. כשהרמתי את הראש פתאום ראיתי שזאת אחותי. קפצתי מבהלה ומזה התעוררתי. התחלתי לחפש באינטרנט באטרף מה זה אומר.
פרויד אמר שלפעמים אנחנו חולמים חלומות מיניים על קרובי משפחה כי תת המודע שלנו מנסה לשדר לנו שאנחנו רוצים בקרבתם. זה לא הפך את זה לפחות מטריד. לפני כמה חודשים זה קרה לי שוב. חלום הזוי, שום דבר לא קשור לכלום, ופתאום הראש שלי בתוך הכוס של אימא שלי. גם הפעם קפצתי והייתי מזועזעת, ואפילו לא הייתי בריב עם אימא.
איור: יותם פישביין
הפרשנות:נדמה לי שגילוי העריות כאן הוא שוב משאלה לטשטש את ההבדלים בין בני המשפחה ולחזור לאחדות בראשיתית. במקום ליצור קשר עם האחות אפשר רק להתנגש או להתרגש איתה. מה, כבר אי אפשר לחבק ולהגיד שאוהבות וסליחה? הכנסת הראש חזרה לתוך האם מסמלת אולי חזרה למקור שממנו באתי. בדרך זו אפשר לחוש זהות טוטאלית שחולשת גם על מה שמגדיר אותה, ולא רק זהות סמלית חמקמקה שמוגדרת על דרך ההבדלים וההתייחסות זה לזה.
חי בסרט ד', בן 29
העולם היה פוסט אפוקליפטי. איכשהו הגעתי להופיע בסרט שמגיש טלוויזיה מפורסם ביים, הגעתי לסט והתלבשתי בבגדים שנתנו לי – הנעליים היו שוות ממש, כמו של טימברלנד. כשהגיעו הבמאי ושאר השחקנים הבנתי שמדובר בסרט פורנו בהשתתפות ילדים. לא הסכמתי להשתתף ויצאתי משם עם הנעליים השוות לרגליי, לא לפני שהמגיש המפורסם שלף מתוך התיק שלי חלק מהסכום שהייתי חייב לו על הסרט (הייתי אמור לשלם לו משום מה). לאחר מכן ביליתי את שארית החלום בעולם פוסט אפוקליפטי בורח ממגיש הטלוויזיה והבריונים שלו.
הפרשנות:השם ד' מזכיר לי מתלוננת. הפירוש הראשוני שלי נוגע לשאלה מה אירוני ומה חד משמעי. אינני בטוח אם ההתייחסות למגיש הטלוויזיה המפורסם ולטימברלנד היא רצינית, והאם העובדה שאלה הדברים ששרדו בעולם פוסט אפוקליפטי הופכת עולם כזה לאוטופי או דיסטופי. לעומת חוסר הבהירות הזאת ניכר מטקסט החלום שהשתתפות בסרט פורנו פדופילי הוא טאבו ברור. אם כן מתגבשת לנו דמות של "תל אביבי חי בסרט", שעבורו הרבה דברים הם הפוך על הפוך בקטע מודע לעצמו, אך בדבר אחד הוא יכול להישבע: שאינו פוגע מינית בילדים. יופי. והאשמה לגבי גנבת הנעליים מוחלפת בחוויית נרדפות על ידי בריונים.
הנה באה הרכבת נ', בת 25
חלמתי שאני נמצאת במדינה ליד הודו, לא ברור איזו. היה שם פארק מים שלא היה מיועד לילדים אלא למבוגרים. הייתה שם רכבת הרים ענקית בצבע אדום שכל כולה על טוהרת המים (לא ברור כל כך איך זה עובד). אני וחבר הסתכלנו על האופן שבו בודקים את הרכבת שזה הרגע הסתיימה בנייתה. הטיסו בתוכה עצמים לא מזוהים שהוציאו אור, משהו שנראה כמו ברקים. זה קרה פעמיים. אחר כך הגיעה הנסיעה הראשונה ברכבת, כלומר אנחנו חנכנו אותה, ואני והחבר עמדנו בתור לעלות אליה. עלינו לרכבת והתלבטנו איפה לשבת. החלטנו להתיישב בשורה השנייה (כלומר, לא במושב הראשון שבו הכי מפחיד). היו איתנו עוד חברים, אבל משום מה הקרון שלנו היה צריך לזוז במהירות אז יצאנו לדרך עם קרון ריק ברובו.
איור: מיכל רוט
התעקשתי לוודא שיש לי חגורת בטיחות. זה לא היה קרון סגור אלא פתוח, כמו רכבות הרים. התחלנו את הנסיעה ברכבת המימית וראיתי אותנו עולים את העלייה המפחידה של הרכבת. החבר שלידי אמר שזה לא נראה לו כזה מפחיד. ואז הגיעה הירידה הגדולה והרגשתי פיזית את עצמי עפה בחלום. זו הייתה ציפה ובשונה מנסיעות ברכבות הרים אמיתיות זה לא היה מפחיד, לא פחדתי. היו לי חפצים מתחת לרגליים שפחדתי שיעופו, אבל על עצמי לא פחדתי. אני לא זוכרת את סוף הנסיעה.
הפרשנות:החולמת חלמה על מדינה רחוקה במזרח כדי לחפש את עצמה. הקרון שלה חצי ריק, אולי כמשל ליהדות החילונית שתורמת את החצי הריק לתרבות היהודית בישראל. התיישבותה במושב השני, המפחיד קצת פחות, מזכירה שוב את היחסיות של ההתמקמות מול החוויה – תמיד יש מישהו הארדקור יותר שלפיו החוויה שלנו מובנית. והפחד שלה על החפצים שיעופו אבל לא על עצמה, אולי מבטא נון אטצ'מנט בודהיסטי, כי העצמי הוא לא באף אחד מהחפצים שיכולים להישמט.
פסיכולוגיית הזהויות
החלומות מצביעים על דבר עיקרי – התל אביבים מחפשים זהות
בשנים האחרונות עמיתיי ואני אוספים חלומות של תל אביבים שסופרו במפגשים פומביים, מנסים לפרש את צורות החשיבה שעולות מתוכם ולהבין מה השאלות החברתיות שהם מבטאים. ההשראה שלנו בפרויקט זה הוא ספרה של העיתונאית שרלוט ברדט "הרייך השלישי של החלומות" שיצא לאור ב־1966 ואיגד בתוכו חלומות של יהודים שנשארו בגרמניה בשנות ה־30 עד השואה. ברדט מתארת בספרה את התבססות הפשיזם בתודעת הסובייקטים שסומנו כאויבי המדינה. הרעיון הוא שכל אחד מהחלומות הפרטיים הוא פיסת פאזל של הלא מודע החברתי.
בימינו, במפגשי "חלימה חברתית" שאנחנו עורכים במתנ"סים וגלריות, אנחנו מבקשים מעשרות אנשים להעלות זה מול זה חלומות ואסוציאציות, ויחד אנחנו מחפשים קווי מתאר משותפים שהחלומות משרטטים לחרדות, משאלות, ושאלות חברתיות. נושא שמעסיק אותי במיוחד בפירוש החלומות הללו הוא המוטיב הצורני של חיבור פורה בין ניגודים משלימים, שנועד להוביל לסינתזה אך למעשה מוביל לרמה נוספת של קונפליקט.
פירוש החלומות השונים של קוראי Time Out, לצד האסוציאציות שלי, מעלה אצלי בעיקר את השאלה מי הם החולמים התל אביבים. ראשית ברור שהם מחפשים זהות משלהם. בכמה חלומות הופיעו גאים וגאות כגיבורי תרבות, שאולי מגלמים פנטזיה ליברלית על זהות פוזיטיבית, כלומר יש משאלה לזהות תל אביבית מוגדרת וקונקרטית שתהיה כמו הזהות הגאה, ולא רק זהות מרובת היבטים שנחווית כריקה. כולם רוצים לצאת מהארון עם משהו. העיסוק בתעופה (ברכבת הרים, על גל גדות) ובירידה (למרתף, לאחות ולאימא, ברכבת הרים) אולי קשור לאמביוולנטיות לגבי ירידה מהארץ, שמושכת ומפחידה.
הסקס ברוב החלומות הוא בעיקר עניין של שליטה וחרדה הקשורה באובדן שליטה, אבל פחות כרוך באינטימיות, ואולי אנחנו למדים מכך שהחיות התל אביבית נמצאת בריגוש ולא ברגש. נדמה לי שהעיסוק בטאבו של גילוי עריות ופדופיליה כגבול מוסרי משותף לכל ה"סמי נורמלים", ומגלה ניסיון לשמור על "אנחנו" לכיד שבכל זאת קורס כל פעם מחדש – כשהאחדות התגלתה כבולענית, בריונית, דביקה ובסופו של דבר – מדירה ומרוקנת.
אם נראה לכם שהאסוציאציות שלכם יותר טובות משלי ואתם מעוניינים לפענח יחד את השאלות החברתיות שחלומות מגלים, אתם מוזמנים לפגוש אותנו בכנס החלומות במצפה רמון, בתאריכים 7-9.3, או להצטרף לקבוצת חלימה חברתית בפייסבוקשבה אנחנו מפרסמים אירועים שאנחנו עורכים בעיקר בתל אביב.
אור נתנאלי, פסיכולוג קליני ומאמן אישי. נכתב בשיתוף עם חנן סבח טייכר, חני בירן ויהודית עזרא
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תל אביב תמיד חלמה להיות במקום אחר. העיר העברית הראשונה זה סיפור נחמד לשיעור מולדת, אבל האמת היא שכבר בתחילת דרכה פנטזה תל אביב על שטראסה פה ובולווארד שם, בניינים אירופיים שנחתו כמו חלליות אל תוך החולות ומתוכם פרצו חייזרים חיוורי פנים וחבושי מגבעת והמהמו לעצמם שכן, זה מקום טוב מאוד לבנות בו הזיה קונטיננטלית בטעם אוריינטלי, וכך היה.
השנים הפכו את זה לאובססיה עירונית: החל משנות ה־60 הגיעו לעיר השמועות על החיים התוססים בלונדון, פריז וניו יורק ומלאכת השעתוק החלה. תל אביב רצתה להיות כל זאת ועוד. אחר כך הגיעו גם ברלין, אמסטרדם וברצלונה כמודלים לחיקוי, ובניינטיז הגיעו הדברים לשיא כשהעיר כולה הסריחה ממאמץ להיות במקום אחר, מקום קוסמופוליטי וגלובלי, ולמעשה כל מקום שאינו כאן. כל מקום שאינו ישראל.
היו אלה ראשית ימי "מדינת תל אביב" כקונספט, ימי אוסלו ורצח רבין שהחלו למקד שנאה ותיעוב לאומי כלפי העיר שצמחה מן החולות ותושביה המשונים. ובתוך העיר ישבנו וחלמנו לכרות תעלה עמוקה שתקיף את העיר ותוצף במי ים ותנתק אותה מן הארץ השונאת. חלמנו להכריז עצמאות. חלמנו להיות אי ששט לאטו לכיוון מרכז הים התיכון תוך שהוא חולף על פני קפריסין ומנופף לה לשלום. שקלנו לבקש מהניו זילנדים שייתנו לנו לבנות תל אביב חדשה באיזה חור. הכל רק לא להיות כאן.
והנה, כמו בחלום, אנחנו כאן. תל אביב צברה ביטחון עצמי וכעת היא אחת הערים היקרות בעולם. קשה יותר לחלום בה והיא עצמה מפנטזת פחות על מקומות אחרים ויותר על עצמה, עפה על עצמה, חשה את עצמה פורמט מקורי, יותר ישראלית מכל אבן ירושלמית. החלום על המערב – ואולי היה זה סיוט – הולך ודוהה בשמש הצורבת. אנחנו בכלל מן הון, סתם אוכלים לנו פה עראייס סבידה עם טחינה ועמבה בנרגילה לצלילי דודו טסה והכוויתים ואסיד ערב, כיף אל חאל? וואלה אנא מבסוט. עיר חלום.
שלישיית גשר הירקון הנקי
דמיינו את זה: שבת שמשית, הורים צעירים משחקים עם בנם הפעוט על שמיכה לגדת הירקון, ברווזים שטים לתומם ולצדם נערים ונערות קופצים לתוך הנחל, עושים תחרות שחייה עד שבע טחנות. בהמשך הנחל, מעט מערבה, אישה זורקת כדור והכלב קופץ בחדווה לתוך המים הכחולים־ירוקים. שני בחורים עושים אומגה ומזנקים בשאגה לתוך הנחל. מופרך? זה כבר כל כך מובנה בנו שזה נראה לנו הגיוני לגמרי: נחל ארוך ויפה, מוקף צמחייה, ואי אפשר לשחות בו. בקיץ 2011 קפץ רון חולדאי למים כדי להוכיח שהם ראויים, אבל יש מישהו שיעז לעשות זאת אחרי הביוב שהוזרם אליו, אסון המכבייה והזיהומים החוזרים? אפילו שבחלקים מסוימים בירקון הדיגומים מראים על איכות מים טובה או סבירה, מי האמיץ שיקפוץ ראש? מתי יבואו הרשויות ויגידו: יש כאן נחל נקי ובטוח – תיכנסו? חלומות באספמיה.
דייגים בפארק הירקון (צילום: שאטרסטוק)
נא לא להפריע
חוק עזר עירוני יקבע שבכל רדיוס של ק"מ העירייה צריכה לספק עשר קפסולות קטנות לשנ"צ ציבורי באמצע היום.
שלג על עירי
אח, פתיתים שמתחילים לרחף בין ערביים ומחייבים היערכות עם את חפירה לפתיחת צירים בבוקר ורכישה מסיבית של שימורים. יותר כאלה, פחות ימי מעלות בקיץ.
כולנו משוגעים כאן
לכל תחום רפואי ונפשי יש מומחה שמכיר את הסימפטומים, את הקשיים ואת נקודות האור, אז איך זה שבתל אביב, שנכתבו עליה כל כך הרבה דברים וצמחו מהכאבים שלה יצירות מופת, אין דוקטור או דוקטורית לנפש שיתמחו בעיר הזאת ממש? איך אין מטפל/ת שיבינו לעומק את הכמיהה ללכת לים או לישון עוד כי יש תמ"א בבניין ממול מול האילוץ להגיע למשרד או למשמרת מלצרות נוספת? מטפל שיידע להעלים את החרדות שנובעות מעלייה מתמדת ממחירי השכירות, מההגעה לתדר או לפורט מבלי שיש לך בגדי יד שנייה מניילון?
דרושה פה הכרה מקצועית נפשית על החוויות שתל אביב מספקת לתושביה. איך אנחנו אמורים לעבד לבד את כל הלופ של "טוב-רע-טוב-מצאתי דירה-נפתחה מסעדה-נסגרה מסעדה-יש השקה בכולי-יש אפטר בבלוק-אני בכלל לא אדם של מסיבות"? הנה הצעה: הסבסוד יינתן לפי הוותק – ככל שהאדם נמצא בעיר יותר זמן כך הוא צריך לקבל הנחה גדולה יותר. הגדילו נא את מכסת הטיפולים בכרטיס העירוני, זה שווה הרבה יותר מהנחה במינוי לקאמרי.
מני פאר
הגיע הזמן למכוני מני פדי שפועלים כל הלילה ומספקים גם דרינקים. את מסיימת יציאה, מורידה את הנעליים ויכולה להמשיך בכיף לעשות פדיקור תוך כדי שתיית קוקטיילים או שמפניה.
אי ירוק בים
דמיינו תור המשתרך מן המרינה לכיוון חוף גורדון, ובקצהו ימאים נעלצים עוסקים במרץ בשינוע בליינים לעבר אי בתולי סמוך, במחיר נסיעה במונית שירות. תנאי השיט הצפופים, בקבוצה של עד ארבעה משתתפים, הופכים קרקע פורייה לרקימת חברויות חדשות, חלקן יוסיפו להירקם גם על האי עצמו.
נתון תחת ריבונות תל אביבית, האי אינו מתיישר לפי החוק הישראלי, אולם כאן במקום מעצרים מינהליים מנצלים זאת עבור צריכה מבוקרת של משני תודעה, ורק במידת הצורך, גם ברישיון להרחקת אנשים אלימים מגבולותיו. תיירים מגיעים אליו מכל העולם, אך את כספיהם מנצלים רק לטובת השמירה על הטבע הייחודי המאפיין אותו. כך או כך, אין עליו מלונות פאר או דירות Airbnb. מי שרוצה יכול להסתפק בערסל.
עלה ירוק
פארק הירקון, פארק דרום, מדרון יפו – עד מתי תימשך אפליית הפארקים של מרכז תל אביב? עץ פה ועץ שם זה לא מספיק, ולא, קריית ספר זה לא פארק. גם מקום זה לא בעיה – יש כבר תוכנית לקירוי איילון, רק צריך להוציא אותה לפועל ולדאוג שהקומה השנייה של העיר לא תתמלא שוב בבניינים בלבד.
מסתכלים עליכם מלמעלה
רכבל שיחבר בין צפון העיר לדרומה לא באמת נחוץ, אבל איזה כיף יהיה לשייט בקו הרקיע של תל אביב ולהביט על העיר מלמעלה?
ולנו יש טעמייה
זה באמת חלום: טעמייה, קציצות פלאפל מצריות, בדרך כלל מוארכות ועשויות פול, שיימכרו בקונוסים של קרטון עם מכלים קטנים של טחינה נוזלית ושליכטה של חריף. סרטי משטרה יחצצו בין כל דוכן למדרכה עם שלטי אזהרה וצ'קלקה מהבהבת למען אלרגים לפול שיורחקו מהמקום.
שאנז אלנבי
לאלנבי יש את כל הפוטנציאל להפוך לרחוב אופנה מוביל שייתר את הקניונים המחניקים והמבאסים. רק צריך להוסיף לחנויות המוכרות של הרחוב בגדי מעצבים ישראלים לצד רשתות גדולות.
שרים בכיכר
למה רק באירועים שממומנים על ידי אדידס? כיכר רבין צריכה להיות מלאה באמנות רחוב, יונים ואנשים שמחים בכל ימות השנה.
קפצו
מסלול טרמפולינות לצד מסלולי האופניים (שגם הם בעצם חלום) שיאפשרו התקדמות בעיר בקפיצות. נחמד, לא?
סטרייק
על חורבות אחד ממפעלי הרפאים באזור התעשייה משתלטת חבורה מובסת של מילניאלים, ובמאמץ אחרון להפיק משמעות לחיים משיבה לתל אביבים זכות ראשונה במעלה: הזכות לאולם באולינג בתחומי העיר. הקמת האולם מביאה לירידה חדה במספר הרווקים והרווקות בעיר, שכן לדייטים ראשונים יש כעת סיכוי אמיתי לשרוד את חצי השעה הראשונה.
יש חבר מועדון?
כן, יש כרטיס ב־AM:PM, אבל הוא כמעט חסר משמעות. אנחנו רוצים ארבע בירות ב־20 ש"ח, נוטיפיקציות על הנחות רגעיות ("בשעתיים הקרובות כל הפירות בחצי מחיר") וירקות טריים לחברי מועדון.
ארקייד פייר
היו זמנים שבהם אף מרכז מסחרי לא היה שלם בלי מתחם המשלב ג'ימבורי לילדים ומכונות משחק (עם ובלי כרטיסים שאפשר לאסוף כדי לקבל פרס) לאחיהם הגדולים. כדי לשרוד את הסביבה העוינת של 2019 ייאלץ הארקייד התל אביבי לפנות לשני קהלים עיקריים: בני 30 מוכי נוסטלגיה ובני תשחורת.
בצדו האחד של המתחם יוקם דיינר בסגנון רטרו מיושן על גבול הקיטשי עם אוכל קליל ובר רחב ידיים, שיאפשר בילוי של ערב שלם לזוגות, לחברים ולבודדים – כולל משחקי מכות קלאסיים לצד מכונות חדשות לגיקים המעודכנים. בצד השני יפעל מתחם בעיצוב פי-אלף-יותר-ניינטיז – הרבה ניאון וצבעים, פוסטרים זוהרים בחושך של "ספרות זולה" וג'אנק פוד באריזות יפות. נערים ונערות ישלמו מחיר סמלי כדי להצטלם לאינסטגרם עם בובה ענקית של פיקצ'ו וימשיכו משם למשחקי הוקי אוויר בניסיון לאסוף אלף כרטיסים צבעוניים שיוחלפו במנורת לבה.
מיניגולף
יש כאן כדורעף חופים, פטנק ולא מעט סוגי ספורט אזוטריים נוספים. אז שלא יהיה מיניגולף?
בסוף נגיע
המצב הקיים שבו קווים 24 ו־25 מגיעים לאוניברסיטה אחרי יותר מחצי שעה של נסיעה, כשהם דחוסים עד חוסר יכולת לזוז בסטודנטים אומללים, אינו סביר בעליל. אפילו בחלומות שלנו אנחנו לא מעלים על הדעת רכבת קלה שמגיעה מדרום העיר לאוניברסיטה בעשר דקות, אז נסתפק במסלול חדש עם פחות תחנות שייצא כל חמש דקות בשעות השיא ויתוכנן כך שלא ייתקע בכל פקק אפשרי. במקום שכל שכונה מיפו עד רמת אביב תידחף לאוטובוס אחד, מספר קווים ייתנו מענה יותר זריז ומקוצר מאזורים שונים בעיר. גם השקר שהוא רכבת האוניברסיטה צריך פתרון ומהר – למשל, הסעות מסודרות בתכיפות גבוהה שיותאמו לשעות הגעת הרכבות ולשעות תחילת השיעורים, או מעלית/מדרגות נעות שיקלו על נוסעי הרכבת להגיע ברגל לקמפוס.
כאן מתרחצים בכיף
ג'קוזי, סאונה, חמאם, מרחצאות יפניים – אנחנו צריכים עוד דרכים להירגע כאן.
באים מאהבה
כמה הבטחה טמונה בתל אביב. הבטחה לקריירה, לתרבות, לאוכל טוב, לחופש להיות מי שאתם וחשוב לא פחות, הבטחה לאדם אחד מתוך 443,939 התושבים בה שיגנוב לכם את הלב. הציפייה להינעל במבט עם זר באוטובוס או ברחוב מתחלפת בתבוסה אל מול מבחר אפליקציות ההיכרויות. אנחנו בוחרים בקפידה את תמונת הפרופיל שלנו בטינדר, יוצאים למספר מביך של דייטים ולרוב אפילו לא טורחים להתעכב על למה "זה לא היה זה" או "לא התעלפתי". הרי יש עוד 443,938 שרק מחכים שנכיר אותם, לא? אז איפה הם לעזאזל?
מסאז'יסטים על החוף
בסבסוד העירייה כמובן.
עלה לנו
ידיעה מרעישה: תל אביבים עושים סמים. בערים כמו ליסבון ומלבורן מוצבות בכניסה לפסטיבלים גדולים ומועדונים עמדות לבדיקת סמים כדי שאלה שכבר מחליטים לעבור על החוק לפחות לא ימותו מאקסטה רעילה. זה צעד הומני ששם לפניו את בריאות התושבים בעיר והתיירים המבקרים בה. האירווזיון הבא עלינו לטובה יכול להיות נקודת התחלה מצוינת לפיילוט. תמיד אפשר לתפוס ולהעניש על אחזקה וסחר, אבל חיים של בני אדם אי אפשר להשיב.
הצהוב צהוב הזה
דוכני אננס מקולף בכניסה לחופים. למה רק בסרי לנקה?
שחיתי לאהוב
ובחלומנו המוני הצעירים בעיר הכי כיפית בישראל לא צריכים לשלם 50 ש"ח במקרה הטוב בשביל זכות השכשוך בבריכה. והבריכות המתחבאות מאחורי גדרות של מגדלי יוקרה רק עושות לנו עיניים, אז אל תדליקו אותנו.
לב לב לב
תל אביב מוקפת במתחמי קולנוע מוגזמים עם 600 מסכים שמקרינים סרטים שאף אחד לא שמע עליהם. אין לנו צורך באחד כזה, אבל האולמות המסחריים של תל אביב מיושנים ולא עומדים בסטנדרט שהציבו הקומפלקסים המתחרים. העיר זקוקה לבית קולנוע חדש ומאובזר. בקולנוע החלומות הזה לא תהיה זליגת סאונד בין אולם לאולם, השורות יהיו מדורגות כדי לאפשר בהייה נוחה ללא הסתרות (או נקע בצוואר) והמקרינים יתודרכו לאזן את בהירות המסך בהקרנות תלת ממד כדי שהמשקפיים לא יהפכו כל סרט לפילם נואר. גולת הכותרת תהיה מסך איימקס גדול שהופך כל בלוקבאסטר גנרי לחוויה, מהסוג שכרגע צריך להרחיק עבורו עד ליס פלאנט ראשון לציון.
מדעי הבריזה
רילוקיישן של גילמן למרכז העיר, איך זה נשמע לכם?
לא שומעים ולא רואים
קמפיין ה־BDS יכול ליהנות מתשורה אחת שמספקים לו הציונים וזה היעדר וניו נורמלי להופעות חו"ל. במשך יותר מדי שנים אין כזה בעיר. היכל התרבות מאפשר אירוח מסוג מסוים של הופעות, כאלה שמצריכות ישיבה וכללי נימוסים. היכל מנורה וגני התערוכה הם מקומות היברדים שנועדו לשרת סוגים שונים של אירועים ולכן בהופעות בוקע מהן לרוב סאונד בוצי.
המענה היחיד של תל אביב להופעות גדולות, כאלה שיש בהן יותר מ־1,000 מבקרים (כלומר לא ניתן לערוך אותן בבארבי), הוא פארק הירקון, שגם הוא משתנה בהתאם להפקה וסובל מליקויים (החל מהמיקום, דרך הסאונד ועד הלחות). זו הסיבה שבחמש השנים האחרונות מרבית הופעות החו"ל מתקיימות בערים כמו רעננה וראשון לציון, ולא בעיר שאמורה לשמש כמרכז התרבותי של ישראל.
תל אביב אמנם צפופה, אך יש בה אזורים "מתים" כמו אזורים תעשייתיים שאפשר להמיר להיכל שכל ייעודו הוא לארח הופעות מוזיקה בינוניות וגדולות. זה כל כך מופרך לדמיין במה שתיראה היטב מכל אזור בהיכל, סאונד שמימי, אוטובוסים שעוצרים בתחנה סמוכה ופועלים כל הלילה, מתחם ישיבה אחורי, טמפרטורה נעימה ואלכוהול זול?
פוד טראקס
לא באמת צריך להרחיב, נכון?
שקט שיהיה פה
מטקות – בחוף ייעודי שיוקצה להן, בקצה הצפוני ביותר של קו החוף.
שימו חמידות בקלפי
דמיינו תל אביב מופלאה ובה כל חתולי הרחוב מוצאים בית, ואת מקומם תופסים הסנאיים. כל הסנאיים. הסנאי האפור. הסנאי הדואה. הסנאי אדום הגרון. אפילו המרמיטה, אם תרצה. שיבואו בהמוניהם. שיתהלכו בין רגלינו כשאנו שורצים בבתי הקפה. שיקפצו בין העצים כשאנו מבקרים בפארק הירקון. שיעסיקו ילדים בפארק קריית ספר. שיתרוצצו בגינת אליפלט החדשה. שיבואו אפילו לכיכר דיזנגוף אם זה נוח להם. שיאכלו את אגוזינו וחרקינו. שיבנו קנים במרומי העצים הזקנים של תל אביב, שוודאי ישמחו לידידים חדשים, ושישליכו בלוטים על ראשי התל אביבים. הצביעו לסנאיים!
עלה ירוק 2
אסף הראל, בקמפיין שלך זרקת משהו על לגליזציה מקומית בתל אביב. זוכר?
ניקיון, כפיים
כמה אפשר להתפעם מהמראה של ערים נקיות? מה כבר יש להתפעם מניקיון? זה לא אמור להיות חלק מהדיל? איך עיר עשירה כל כך משאירה אחריה סימני אשפה, במקום להתנקות בכל פעם שמשהו מפר את האיזון הסטרילי היחסי? פעם היו זיהומים, היום יש אקונומיקה ומשמידי חיידקים. נדמה שזה תקף בכל מקום שיש בו כסף, למעט בתל אביב. בברלין – מפעים. בברצלונה – מפעים. בשטוקהולם – מפעים. למה זה מפעים? מה מפעים בלהביט במדרכה האפורה ולראות את צבעה? למה זה מרגיש כל כך טוב להתהלך על אספלט שאינו מרוח צואה ומסטיקים שהתקשו ושיבשו את צורתו? מה מפעים בפחים צבעוניים שלא ניזוקו מפירות העצים?
תל אביב היא עיר מלוכלכת ומצחינה. גם בחלקיה המטופחים והנידחים יותר, הצפון והצפון הישן, היא לא מתקרבת לקרסוליה של ראשון לציון. במרכזה הביוב עולה על גדותיו, בדרומה יש ערמות של פחים ורפש. משלם הארנונה מקבל לא מעט בתמורה לכספו, אבל לא יודע מרחב נקי מהו. תל אביב לעולם לא תהיה סטרילית – לא באופייה ולא בחזותה – אבל היא כן חייבת לסגל שגרה של מקלחות יומיות.
חבל שאי אפשר ללכת עירומים
תגדרו אותו, תעשו מה שאתם רוצים, אבל הגיע הזמן שיהיה כאן חוף נודיסטים ראוי.
שאבעס!
מוניות השירות 4 ו־5 ממש לא מספיקות. תקודם תחבורה ציבורית בשבת לאלתר.
שקט שיהיה פה 2
נכון שיש דברים שמתרגלים אליהם, אבל צפירות הן לא מסוג הדברים האלה. אם סוגרים את החלון ואם הוא פתוח, אם בדיוק חוצים את הכביש או עומדים על המדרכה, ליד אתרי בנייה וליד רמזור שלא עובד, בשעות העומס וכשהתנועה זורמת – תמיד יש צפירות ברקע. למה? למה הם חושבים שזה עוזר למישהו? הרחוב פקוק, ההפגנה מתקיימת, והצפירה לא תעזור לכם לזוז יותר מהר על הכביש, היא רק אגו שמתחבא מאחורי שמשת מכונית מאובקת, אגו מפוחד ומדוכא שבתוך המכונית נדמה כמינימום אלוף העולם בג'ודו.
צפירה אמורה להיות סימן שמפעילים בעת סכנה ממשית, לפחות ככה מלמדים בספרי התיאוריה, ובכל זאת בתל אביב מדובר בפעולה שמשביתה כל פיסת אסקפיזם. החלום בהתגלמותו הוא גלאי מיוחד שיופעל על כלי הרכב בעת הכניסה לעיר וישקיט את הצופר המעצבן שלהם. ולא רק זה, במקום הצפירה תישמע בתוך המכונית הצרחה המעצבנת של סרטוני הספאם שאמורים לגרום לך להאמין שאתה צופה במישהו מחליק על בננה או בכלב מסתפר בשלג, ופתאום – צרחה. סתם ככה, כי מגיע להם להרגיש את הבהלה ואת העצבים המתמידים מהרעש הבלתי נסבל הזה.
השתתפו בפרויקט: גיא פרחי, גל פרייליך, נדב נוימן, נועם כהן, נעה עמיאל לביא, נעמה רק, עדי סמריאס, שחר גולן, שי סגל, שירי כץ ושני מויאל
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אנחנו סטודנטים. תנו לי לחזור על זה: א נ ח נ ו ס ט ו ד נ ט י ם !!
אנחנו נהיה הרופאים, הוגי הדעות, המתמטיקאים, הפוליטיקאים, המדענים, הפרסומאים, ההיסטוריונים והמהנדסים הבאים. אנחנו עדיין לא מסוגלים לדמיין את מה שנעשה, את מה שנמציא, את מה שנחולל בעולם. והדבר הכי יפה בכל הסיפור הזה הוא שהרבה ממה שיקרה בעלילה של חיינו תלוי במה שנעשה בזמן הלימודים פה באוניברסיטה. אין עוד תקופה כמו התקופה הסטודנטיאלית. אנחנו חופשיים לעצב את האני הבוגר שלנו.
הכתבות בגיליון פתיחת השנה מנסות להבליט אספקטים שונים של מה שאנחנו, חברי המערכת, מאמינים שצריכים להיות האידיאלים של החיים הסטודנטיאליים – אליהם כדאי לשאוף. תרשו לי להציג בפניכם בקצרה את מה שחשוב בעינינו לעשות ולהיות כסטודנטים.
*לפעול כדי לייצר שינוי ולהשאיר חותם.מתן מגולל את סיפור ההצלחה המדהים של מועדון הדיבייט, ועומר את הפעילות מעוררת ההשראה של הסטודנטים החברתיים בלוד.
*להיות אנושיים ולשים את עצמנו בנעלי האחר. אילי ופאטימה מספרים מה זה להיות ערבי באוניבריסטה ת"א, ושי ערך מסע של יום אחד בכסא גלגלים באוניברסיטה, כדי באמת להזדהות עם בעלי מוגבליות, ומסכם את החוויה ממעמקי ליבו.
*לעשות מה שאנחנו מאמינים בו ואוהבים אותו ולאו דווקא מה ש"מגניב".כמו שנעמה ומיכאל מספרים, זה עבד לא רע בכלל לגיקים.
*לייצר חוויות יחודיות שישארו איתנו.זה בדיוק מה שדורי עשתה כשנסעה לחילופי סטודנטים בברלין.
*לקחת בחשבון שהזמן הוא מרחב הפעילות שלנו, ושהוא הוא קצר ושברירי.שירלי מפרשת שיר מקסים שמדבר בדיוק על זה.
*כל הזמן לאתגר את עצמנו. אמיר התנזר מפייסבוק במשך שבוע (!) ושרד כדי לספר על כך.
*להתייעץ עם אנשים מנוסים. אורטל ריכזה עצות מחברי המערכת, אושרית מציעה פרספקטיבה על החלטות קשות וספיר ליקטה טיפים צרכניים שונים.
*לנסות אלטרנטיבות פחות פופלריות, שאולי הן דווקא הכי מתאימות.ירדן מביאה את הסיפור של אמצעי המניעה האלטרנטיביים.
*להנות מהחיים, להתנסות ולהשתולל, אבל גם לגלות אחריות ולהכיר את הסיכונים והגבולות.הדס סקרה את המדע שמאחורי הסמים הקלים וטל מציגה סיפור אישי מזווית קצת אחרת.
*לעצור ולצחוק, גם על עצמנו.זה מה שסהר עושה הכי טוב, בראיון שהוא ערך עם עצמו.
*לטייל, ואם אין יותר מידי זמן אז לעשות את זה פה באוניברסיטה.שירלי מצאה את המקומות הביזאריים ביותר שלא הכרנו, ממש פה מתחת לאף. רק אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.
וכמובן – במעט הזמן שנותר – ללמוד…
שתהיה שנת לימודים מוצלחת!
זוהר ברונפמן
אנחנו כאן אימיילteza@student.co.ilאינטרנט: תזה/timeout.co.il פייסבוק: facebook.com/TezaTAU
זוהר ברונפמן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![יש ממה להתחבא. "קולו של העולם שרק אני שומעת". (צילום: אלה ברק)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2025/08/DSC_1455-1000x1500.jpg "יש ממה להתחבא. "קולו של העולם שרק אני שומעת". (צילום: אלה ברק)")
![מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/12/Paprika01.jpg "מלהטט בין חלום למציאות בְּאִבְחַת פריים אחד. "פפריקה" של סטושי קון")
