"הכעס הופך לתרועות מתפוצצות של חצוצרות וטרומבונים, התסכול למקצבי תופים שבורים, הכאב לסימפולים שרוטים ושרופים, הפחד לרעשים אנלוגיים מעורפלים" // דניאל ספיר בטור מיוחד על המופע FTW Orchestra, יצירה אינסטרומנטלית ל-11 נגני כלי נשיפה ממתכת, תופים ואלקטרוניקה
אוקטובר-נובמבר 23, ואני כועס מאוד. ומתוסכל מאוד. ועצוב וכואב. ושוב כועס, הכל יותר מדי. אני מפחד מאוד, ואני גם מפחיד את עצמי – מחשבות אלימות שבחיים לא העליתי בדעתי שאחשוב לא עוזבות. הדברים שהיו חשובים מאבדים משמעות לחלוטין. למשל – לקח יותר משלושה חודשים עד שנהיה בכלל מקום לחשוב על האלבום שעבדתי עליו עם הלהקה שלי ״סניקי״ – כמעט חמש שנים של עבודה – ששחררנו בהתרגשות ב-6 לאוקטובר, יום לפני הכל. גם הייתה מתוכננת ל-11 אוקטובר השקה גדולה וחגיגית לאלבום, עם אורחים רציניים וכל העניין. התכוננו הרבה. איזה שטויות כל זה לעומת המציאות האלימה.
>>איפה זה פוגש אותכם: "טיפול לילי" מסומנת להצלחה בפסטיבל בקאן
גם ברגיל, להתעסק במוזיקה או ביצירה בכלל מרגיש כמו שטויות – האם יש לי הזכות לעסוק בדבר כל כך מופשט, ולא בדברים הקונקרטיים, "האמיתיים״, כמו רפואה, בנייה, חקלאות. במלחמה בכלל, השאלות האלה משתלטות לחלוטין. ב-7 לאוקטובר עצמו הופעתי באיסטנבול – החלפתי על הבס חבר בלהקת שאטלייטס, בפסטיבל גדול במרכז העיר. זה באמת סיפור כל כך זניח מול הדברים שקרו, אבל גם זה קרה – עוד לפני שהבנו מה מתרחש בארץ קיבלנו הודעה מהשגרירות להוריד פרופיל, לא להגיד שאנחנו מישראל. אח״כ התבטלו הטיסות חזרה, וכולנו קיבלנו מהמשפחות הודעות מבלבלות – תחזרו לארץ מיד, אל תחזרו לארץ, תברחו מטורקיה. רק אחרי יומיים של שיחות קדחתניות לנסות להבין מה ואיך לעשות, הצלחנו למצוא טיסות. איכשהו התפצלתי מהחבורה, ועד שנחתתי בארץ עברתי סדרה של סיטואציות בהן חוויתי פחד אמיתי שחוטפים אותי.
חזרתי לארץ. בת הזוג והחתול עברו אלי לשכונת שפירא, כי היה מפחיד ביפו, מתחת לטילים בבניין המתפורר. כל ההופעות, כמובן, מתבטלות לחודשים ארוכים. עבודות הנגינה מתבטלות. האינדינגב, שהוא הלב הפועם של כל סצינת המוזיקה אליה אני שייך, מתבטל. המארגנים והצוות סופגים סדרה של מכות ישירות מהמלחמה. הייתי אמור להופיע שם עם הלהקה של אלבום הסולו השני שלי, ששוחרר כמה חודשים לפני. האולפן שלי אז היה בתוך הבית, בדירת שני חדרים, ולא היה מקום לנגן ואי אפשר להיות כל כך הרבה זמן בתוך הסיר לחץ הזה ביחד בלי באמת לעשות כלום – אז מחפשים איפה ואיך להתנדב, ומרפרשים את החדשות. אנחנו נהיים חולים.
לקחתי שעות באולפן של חבר בדרום העיר שברח גם הוא, עם אשתו והתינוק, מיפו למשפחה בצפון. בחוץ משתוללת מלחמה, ואני תכלס לא יודע לעשות שום דבר חוץ ממוזיקה. אז אני סוגר את עצמי באולפן לשעות ארוכות, ימים שלמים. הכל נשפך מהר וחזק ואלים. הכעס הופך לתרועות מתפוצצות של חצוצרות וטרומבונים, התסכול למקצבי תופים שבורים, הכאב לסימפולים שרוטים ושרופים, הפחד לרעשים אנלוגיים מעורפלים. המוזיקה שיוצאת מתוך כל זה מרגישה לי כאילו לקחתי חומר גלם של ״רעשי מלחמה״, והקצנתי אותו לכדי אבסורד שמגלם בתוכו את התקופה הסבוכה-עד-בלתי-אפשרית שאני חי בה.
ובתוך ההצטברות של הצלילים האלימים האלה פתאום מתחילים לצוץ רגעים של תקווה, של עדינות; או שפתאום משהו נהיה כבר כל כך שבור, שאני מתחיל לצחוק. אני מגלה מחדש תשובות ל-״למה אני עושה מוזיקה״ – כי זה מציל אותי. זה נותן לי כוח. זה מרים אותי מהקרשים ונותן לי סיבה לקום בבוקר. אני ממשיך ללכת לאולפן, והקטעים האלה הופכים להיות יצירה שלמה לתזמורת של כלי נשיפה מתכתיים, תופים ואלקטרוניקה. כל קטע מקבל שם שמתכתב עם התחושה שעולה לי ממנו: ״אני רוצה להמשיך אבל לא יודע איך״, ״מחסומים״, ״הלב המתפוצץ״ ״הארץ״ ״הצד השני״ ״שיר תפילה״.
בהמשך השנה הזו, תוך כדי המלחמה וההפגנות, מתחילות לחזור ההופעות. באמצע ההופעה הראשונה של סניקי, נילי פינק (השותפה שלי ללהקה) פתאום משתפת את הקהל בהתלבטות שהיתה לנו האם ראוי לקיים הופעה – ומצליחה להבהיר משהו שגם אני לא מספיק הבנתי לפני: המוזיקה חשובה לא רק לנו היוצרים, אלא גם לקהל. זו דרך לצבור אנרגיה כדי לחיות, כדי להמשיך ללכת להפגנות ולעמוד על מה שחשוב. כמה שעות לפני המתקפה האיראנית הראשונה, בערב של הופעות מחול בבת ים, אני פוגש את שחר מרום (במאי והמנהל של תיאטרון ״החנות״, שזכיתי ליצור מוזיקה לעבודות שלו בעבר), ומספר לו על המוזיקה לתזמורת הזו שכתבתי – שהיא מה שמעסיק אותי וממלא אותי לאורך השנה הזו.
כמה ימים אחר כך שחר מזמין אותי להפוך את היצירה הזו למציאות: לאסוף נגנים לכדי תזמורת חיה, ולפתוח את פסטיבל Surround, הפסטיבל החדש בבית טפר, הבניין התעשייתי המשוגע של תאטרון החנות. התזמורת נקראת "FTW Orchestra", ראשי תיבות של ״Fuck The War Orchestra". המופע החד פעמי של התזמורת הזו, על 11 המוזיקאים האדירים שיקחו בו חלק, יתקיים במרכז החניון הרב קומתי של בית טפר – שבתכלס, נראה כמו זירת גלדיאטורים ברוטליסטית-פוסט-מודרנית, כך שאין מתאים ממנו למוזיקה הזו. אני מקווה שהקהל שיגיע יקבל דרך המוזיקה מנת אנרגיה טובה כדי להמשיך לחיות, ולפעול בעד החזרת החטופים ונגד המלחמה.
דניאל ספיר הוא מלחין, כותב שירים, ונגן בס וקונטרבס. באמתחתו 2 אלבומי סולו של שירים בעברית, אלבום אינסטרומנטלי עם הטריו סניקי, מוזיקה לעשרות מופעי תאטרון ומחול בישראל ובאירופה ופרסים עבור הלחנה ועבור נגינה. ליווה כבסיסט אמנים בולטים במוזיקה הישראלית, ומשמש כקונטרבסיסט סולן בתזמורת המהפכה.
פסטיבל "סראונד" של תיאטרון "החנות", 31.10-2.11, בבית טפר (תל גיבורים 5).
FTW Orchestra תהיה המופע הפותח, ב-31.10, בשעה 20:30.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים
![שהשם הפשוט לא יעצור אתכם. "חנות המפעל". צילום: לירון רודיק](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/03/IMG20240314155128-1000x563.jpg "שהשם הפשוט לא יעצור אתכם. "חנות המפעל". צילום: לירון רודיק")
![רק היום במבצע. וגם מחר ותמיד. "חנות המפעל". צילום: לירון רודיק](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/03/IMG20240314155307-1000x563.jpg "רק היום במבצע. וגם מחר ותמיד. "חנות המפעל". צילום: לירון רודיק")
![מוכנים לקטוף. "חנות המפעל". צילום: לירון רודיק](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/03/IMG20240314155117-1000x563.jpg "מוכנים לקטוף. "חנות המפעל". צילום: לירון רודיק")
