שוב ושוב לאורך "משולש העצבות" נשמעים צלילים עצבניים שתורמים לצרימה המכוונת בסיטואציות שהם מלווים – מגבים חורקים על שמשת מונית, זבוב טורדני, בכי של תינוק בלתי נראה, נערות חמור. הבמאי השוודי רובן אוסטלונד אוהב לתקוע חיצים בחברה המערבית ולראות מה קורה, והפעם הוא משלח אותם לכל עבר. כמו תמיד, המסקנות פתוחות לפרשנויות ולא יורדות בקלות בגרון.

"משולש העצבות" הוא סרטו הראשון מזה חמש שנים, וכמו סרטו הקודם, "הריבוע", גם הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. זה הישג נדיר שמעיד יותר על מצב הקולנוע העולמי מאשר על גדולתו של הסרט. לטעמי לא מדובר ביצירת מופת – סרטיו המוקדמים, עד "כוח עליון", היו חדים ומגובשים יותר – אבל זה סרט מלא כל טוב, או מלא חרא, תלוי בנקודת המבט. הוא לא עמוק או מאתגר במיוחד, אבל הוא שנון ומבדר מאוד כמעט לכל אורך 150 דקותיו.

"משולש העצבות" הוא אותו חלק במצח, בין הגבות, שאנחנו נוהגים לכווץ כשאנחנו לא שלווים. כך, לפחות, מסביר בתחילת הסרט נציג של חברה כלשהי שבוחן דוגמנים לקמפיין פרסום. זה דימוי למתח שמניע את הסרט, בין העמדת פנים של נינוחות לאמיתות שמאיימות להתפרץ. קרל (האריס דיקינסון החתיך עד מאוד מ"שירת סרטני הנהר") הוא דוגמן שבעיני הצופים נראה מושלם, אך בעיני הבוחנים הוא כבר אינו מי שהיה לפני שלוש שנים. ובכלל, הוא עוסק בתחום האחד שבו גברים מרוויחים פחות מנשים. זה תורם למתח בינו לבין חברתו הדוגמנית יאיה (שרלבי דין המנוחה). הפרק הראשון בסרט בוחן את היחסים ביניהם באמצעות דיאלוג מתוח על מי משלם במסעדה, שהדוגמנית המשפיענית יוצאת ממנו כסטריאוטיפ של אישה ריקה ונצלנית.

זו רק נקודת הפתיחה לסרט כספיתי, שמחליף מהלכים תדירות. חלקו השני מתרחש על ספינת תענוגות שעל סיפונה מתארחים אנשים עשירים מאוד, וגם קרל ויאיה שקיבלה את השיט במתנה. זה אתר טיפוסי לסאטירות חברתיות – בדומה לאתר הנופש בסדרה "הלוטוס הלבן" – בקבצו יחדיו אנשים עם פוזה ואלה שמשרתים אותם ("משולש העצבות" מחדד את העובדה שיש מעמדות גם בקרב צוות המשרתים). גם חלקו השלישי של הסרט מתרחש באתר סמלי שכבר שימש כמעבדה לבחינת התנהגויות חברתיות בטקסטים תרבותיים קודמים, בהם "בעל זבוב" ו"סחף חושים".

הסרט נע בין האתרים האלה, תוך שהוא מייצר שרשרת של מתחים ועימותים בין נשים לגברים, עשירים ועניים, קפיטליסטים ומרקסיסטים, אירופאים לבנים ובני עמים וגזעים אחרים, מנצלים ומנוצלים. לאורך הדרך הוא שב ומפרק את קבוצות ההזדהות ומהפך שוב ושוב את יחסי הכוחות. בין הדמויות שמשתתפות במחול השדים הזה יש אוליגרך רוסי שמתגאה על כך שעשה את הונו מחרא (זלאטו בוריק) והגיע לשיט עם אשתו ועם פילגשו, רב החובל השתיין (וודי הרלסון), גרמניה נכה שעברה שבץ מוחי ומסוגלת להוציא מפיה רק משפט אחד (איריס ברבן), עובדת ניקיון פיליפינית (דולי דה לאון), צמד יצרני נשק חביבים מבריטניה (אוליבר פורד דיוויס ואמנדה ווקר), וראש צוות העובדים המסורה לתפקידה (ויקי ברלין הדנית). כל השחקנים מצוינים, ונראה שהם מאוד נהנו לגלם את המתח התמידי בין הפוזה להתפרקות שלה.

כוחו של הסרט, וגם חולשתו, נובעים ממה שנראה כזרימה חופשית בין מהלכים דרמתיים מפתיעים – לרוב אנחנו לא יכולים לצפות לאן הסרט הולך. יש בו שלל רגעים חדים, וגם סצנות שנראות יותר מדי כמו מערכונים מ"סאטרדיי נייט לייב". כך, למשל, ויכוח אידיאולוגי (לכאורה) בין האוליגרך לרב החובל השתויים, שמבוסס כולו על ציטוטים של קרל מרקס, מרק טוויין ואישים נוספים, אינו מוביל לשום מקום. העימות המחויך הזה הוא חלק מסיקוונס פרוע, שבו ארוחת ערב מהודרת הופכת למופע של הקאות בשל סערה בלב ים.

כמו בסצנת המיצג האומנותי במוזאון שיוצאת מכלל שליטה ב"הריבוע", גם כאן אוסטלונד מייצר התנגשות בין העמדת פנים תרבותית לבין מה שמתפרץ החוצה, ושוב נדמה שאפשר היה לחתוך קודם, לפני שהחרא הציף את המסך. בונואל עשה את זה יותר טוב. מה שמעניק משקל למתקפה הכללית הוא הרגעים הבודדים שבהם חלק מהדמויות בכל זאת מגלות מידה של הומניזם. אבל אוסטלונד אינו נותן לו לנצח ומשאיר אותנו עם הלשון בחוץ.

4 כוכבים. The Triangle of Sadness בימוי: רובן אוסטלונד. אירופה 2022, 150 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי
• סרטים מומלצים

כולם יודעים שלוח הזמנים של מארוול מתוכנן בקפידה כך שכל סרט או סדרה תוביל לאירוע הגדול הבא ביקום הקולנועי המטורף שמארוול התחילה לבנות לנו לפני עשור. עד כה הביקורת המרכזית על הסדרות החדשות של מארוול שהתחילו בשנה שעברה עם "וונדה-ויז'ן" היו שכל סדרה בעצם מהווה מעין טריילר לכותרים הבאים. אחרי שראיתי את הספיישל "ובלילה איש זאב" ("Werewolf By Night") תהיתי, האם מדובר בעוד מוצר שמטרתו לקדם פרנצ'ייז מסוים ביקום הקולנועי של מארוול, או פשוט מדובר במחווה טובה ואיכותית לסרטי אימה ישנים?

הפעם אנחנו מצטרפים לקבוצה של ציידי מפלצות הנקראת לציד מאורגן המתקיים בבית משפחת בלאדסטון, לאחר מותו של יוליסס בלאדסטון. שדה הציד הוא חצר האחוזה, מעין מבוך מסובך בו ציידי המפלצות מתחרים ביניהם על המטרה בכל מחיר, כאשר המנצח זוכה לקבל את "אבן הדם". מה שחברי הקבוצה לא יודעים זה שביניהם מסתתר איש זאב שבסך הכל מנסה להציל את חברו, הטרף עצמו – Man Thing.

הספיישל פותח עולם חדש לחלוטין לסרטי מפלצות אבל מעבר לכך מאשר לנו את קיומם של יצורים אחרים שצפויים להיכנס ליקום הקולנועי בקרוב.סיפור העלילה הוא לא מורכב מדי – בכל זאת ספיישל , טלוויזיה בן קצת פחות משעה שהוא כולו מחווה לסרטי אימה משנות ה-30 וה-40, ובכל זאת יש משהו בשילוב בין העיצוב המיושן (במכוון) לאפקטים המתקדמים שפשוט הופך את הספיישל למשהו שלא נראה קודם.

נדמה שמארוול עושה כאן צעדים מתקדמים כדי להתאים את דירוג הגיל לקהל היעד המשתנה – בפרט, המעריצים שעוקבים אחרי הסרטים במשך שנים וכבר התבגרו, מה שמוביל לכך שמארוול מרשה לעצמה להוציא תכנים בוגרים יותר בשנים האחרונות. כבר ראינו תכנים יותר אלימים ביקום של מארוול, כמו העבודה של סאם ריימי ב"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף", אבל ב"ובלילה איש זאב" אנחנו עולים מדרגה עם הגרפיות – יד כרותה, דם מותז מגופות האויבים עד שהוא מכסה את עדשת המצלמה וכמובן ראש כרות. אלו דברים שלא נראו בעבר במארוול.

בכלל, אם יש משהו שצריך לשבח בספיישל הזה, זה העיצוב המופתי והצילום בשחור-לבן, אפקט פשוט שגם מצליח לטשטש מספיק את האלימות כדי בכל זאת לשמור על דירוג של "14+" וגם לשמור על האווירה הנוסטלגית. אמנם יש משהו מעט קלישאתי בלצבוע את האבן האדומה עליה הציידים נלחמים לאורך הספיישל, אבל גם בסך הכל מתאים כאן – ומשתלב מעניין עם האפקטים המצוינים והמודרניים לגמרי.הסרט עצמו לא מפחיד ובקושי אפשר לקרוא לו "סרט אימה" בקנה מידה מודרני, אבל הוא כן מחווה אוהבת לחובבי קולנוע אימה נוסטלגי משנות ה-30 וה-40.

יש שתי צורות להסתכל על הספיישל הזה: בתור מקדם עלילה בשלב הנוכחי שבו מארוול נמצאת ובתור ספיישל האלווין שלא קשור לזה. בתור מקדם עלילה, הסרט לא ממש משתלב ביקום הקולנועי ובטח לא בשלב הנוכחי שמתעסק יותר עם המולטיוורס. עם זאת כספיישל האלווין הוא מצוין והוא בדיוק מה שאתה מצפה שהוא יהיה: מחווה איכותית וטובה לסרטי אימה ישנים.

אני לא אומר שצריך להתאים כל תוכן שיוצא מבית מארוול לעלילת היקומים המקבילים, אבל מה לעשות שמעריצי מארוול כבר נמצאים בשלב שבו הם רק מצפים לעוד רמז לגבי עתיד היקום הקולנועי. אם כל זה בסך הכל טריילר בן 50+ דקות ל"בלייד", אז לא ברור לי מה ראיתי כאן. ואולי זו בעצם תזכורת שאפשר שניה להוריד את הרגל מהגז של לחפש את הרמז לדבר הבא שיקרה בסרטי מארוול ופשוט להנות ממה שיש לנו, בטח כשהוא נראה מצוין וגם לא נמשך יותר מדי זמן.

Werewolf by Night זמין בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• מארוול
• אימה
• המסך
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי

חוף הים והטיילת

מהצפוני ודרומה. הים הוא המתנה מס' 1 של העיר. כיף שם להתאמן ולרוץ, ואם יש זמן אז שווה לגמרי גם להיכנס לטבילה זריזה.

קפה לוסיה

בית קפה סולידי ומשפחתי בבלפור. אנחנו אוהבים את המקום בעיקר כי אנחנו אוהבים את אבי הבעלים, בן אדם נשמה בצורה יוצאת דופן.
בלפור 18

אצל ציון

צ'ופ שופ

חנות מעולה לבגדים ולגרזנים. חיתוכים מדוייקים של החיים. רז, הבעלים של החנות, מספר שסבא שלו לימד אותו להכין גרזנים כשהיה ילד. עם נקודת פתיחה כזאת הכל נהיה קל.
דיזנגוף 81

איסטנבול בר / סקסי פיש

מקומות באווירה של פעם, שבהם הבעלים יוצרים את האווירה ותמיד שם לקבל אותך בכל שעה לאיזה שיחה של לילה. ראפה ודודי אלופי הארץ במונולוגים, ואם אפילו אצלם כבר סגור – באמת שצריך ללכת לישון.
איסטנבול בר, רבי מאיר 40 / סקסי פיש, נחלת בנימין 63

>> רד אקסס יופיעו לייב בפסטיבל DGTL הקרוב (שני, 10.10).פרטים וכרטיסים כאן; הם יופיעו לייב גם בפסטיבל אינדינגב, 20.10-22.10,פרטים וכרטיסים כאן

• העיר שלי
• חוף הים בתל אביב
• קפה לוסיה
• אצל ציון
• צ'ופ שופ
• איסטנבול בר
• סקסי פיש
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 916 // נצחון האינדי