בשנת 2000, כשעדיין חשבנו שיש עתיד, עלתה לאוויר של ערוץ 2 התוכנית "יאיר לפיד". הגיש אותה "יאיר לפיד", אישיות טלוויזיונית פופולרית גם קודם לכן, ומרגע יריית הפתיחה הוא החל לשאול את האורח המרכזי בכל תוכנית "מה ישראלי בעיניך?"; הסאבטקסט שלו לא הפסיק לצעוק "אני" עד שהתיישב בכיסא ראש הממשלה. העיסוק השטחי לכאורה של "יאיר לפיד" בשאלה הזו, היה למעשה קמפיין לא מודע לעצמו (ואולי כן מודע לעצמו?) שהכתיר אותו כישראלי אולטימטיבי כלשהו עבור ישראלים אולטימטיבים כלשהם. כי זאת בעצם השאלה הכי חשובה שיש לנו.

בשנת 2023, וצריך מבחינתי לקרוא את זה שוב ושוב כדי להאמין, עשינו ריקליימינג לדגל ישראל. הוא מסמן עכשיו דברים שונים לחלוטין ממה שסימן ביום העצמאות שעבר. הוא עדיין מסמן גם את הדברים שבגללם ויתרנו עליו לתקופה, אבל יצקנו בו תוכן ומהות חדשים. ורק התחלנו. הגיע הזמן לקחת בחזרה גם את השאלה הזאת של יאיר לפיד, לשאול אותה בכנות ולהשיב עליה באופן ישיר ככל הניתן. זוהי עת ההכרעה בין ישראל ויהודה, ומיליוני המפגינים ברחובות מעצבים מחדש את הארץ ואת תקוותיה. כל אחד מהם צריך לשאול "מה ישראלי בעיניך?" את עצמו ואת סביבתו. כל אחד ואחת מהם אומרים "אני".

>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

גם אחרי 16 שבועות של התנגדות נחושה לניסיון ההפיכה מטעם קואליציה של עבריינים, ובמרכזו ריקליימינג רדיקלי ונועז של הישראליות, השאלה "מה ישראלי בעיניך?" עדיין מחלצת מאיתנו תשובות קשות. בבועה הקטנה שלנו הטראומה של הכיבוש רוטטת ומזמזמת וצרובה בתודעה. האלימות והמכות. השקרים וההדחקה. ההדרה והגזענות. התחמנות ותחושת העליונות. גסות הרוח. השנאה. כל תופעות הלוואי הקיצוניות של 56 שנות שליטה בעם אחר מכות בנו באופן יומיומי, ועכשיו כשנקרעו המסכות הן מכות בנו כולן בבת אחת. אנשים שלפני רגע עוד צעקו "מה קשור הכיבוש עכשיו" חזרו לחבר את הנקודות. זה מה שישראלים עושים עכשיו.

במקביל לכל התשובות הנכונות האלה, אנחנו צריכים עכשיו גם תשובות נכונות חדשות. הקישור הכמעט אוטומטי בין "מה ישראלי בעיניך?" ובין תופעות שליליות חייב להתבטל בפני חזון חדש, הרצליאני במימדיו, שיתווה ויעצב מחדש את הישראליות, וירחיק אותה מאזורי הפשרה-בין-שבטים-על-הרע-במיעוטו שהתעצבה פה ב-75 השנים האחרונות. את פוטנציאל הפגיעה בדמוקרטיה, בשוויון ובכל מה שיקר לכם אפשר לנטרל רק באמצעות חוקה דמוקרטית מבוצרת שמאחוריה גם הכרה בעוולות שבוצעו בשם הדמוקרטיה הישראלית הקלוקלת עד כה, מנגנוני תיקון ופיצוי, השקעה חסרת תקדים בחינוך דמוקרטי והפרדת הדת מהמדינה.

וזה הכי ישראלי בעיניי: אנשים שבתחילת חודש ינואר התבוססו בייאוש פוליטי מוחלט ובתחושת חורבן ודיכאון קשה, עומדים באפריל זקופים ודורשים את כל מה שכבר מזמן ויתרו עליו בגלל צווי פיוס למיניהם ובזכות הבנה כנה לכך שדמוקרטיה היא משחק של פשרות. מה שהיה לא יהיה. אנחנו לא יודעים מה כן יהיה, אבל לראשונה מאז ה-4.11.95 יש כאן מחנה גדול שיודע שוב לומר מה הוא רוצה שיהיה כאן. שוויון אמיתי, חופש דת אמיתי, ניקיון כפיים אמיתי, נכונות לשלום אמיתי. אלה דרישות הסף שבלעדיהן קשה יהיה להמשיך.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעינייך? סרטי מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

מאות האלפים שזורמים מדי שבוע בקפלן ובכל רחבי הארץ, אנשים שבשבועות הראשונים של תנועת ההתנגדות לא ידעו אפילו מה צריך לצעוק, הם עכשיו ארץ ישנה-חדשה שמתעוררת מתרדמת פוליטית ארוכה, קצת אחרי הרגע האחרון. אנחנו עומדים שם כחולמים ודומעים מהתרגשות לא ברורה, התפרצות של אהבה למקום ויושביו, כמו פנטזיה עתיקה שמתגשמת. בתוך ההמון הזה, תל אביב שגילתה מחדש את ישראל, מסתתרת התשובה הנכונה החדשה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?", תשובה שמכילה נחישות ואומץ שמוציאות מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. כמה ישראלי.

יאיר לפיד צדק. מכל השאלות ששאל לאורך הקריירה העיתונאית שלו, זו הייתה השאלה הנכונה. הקרב שמתרחש עכשיו על דמותה של הארץ נסוב סביב השאלה הזאת, ויש לנו בשלוף מגוון אינסופי של דרכים להשיב עליה. התרבות הישראלית, התל אביבית במהותה, עונה לנו כבר שנים רבות. עכשיו יש יותר מי שיקשיבו. מה צריך להיות ישראלי בעינינו. מה יכול להיות ישראלי בעינינו. מה צריכה הישראליות להכיל ולהחיל. ורק התחלנו.

• מחאת הדמוקרטיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?
• ❤ תל אביב
• יאיר לפיד

איך שיר נולד? כמו הצחוק. זה מתחיל מבפנים, ומתגלגל החוצה. אבל גם העצב הוא כזה. מגיח פתאום כשאתה לא מוכן ותוקף אותך כמו אגרוף.וההודעה על מותו של יהונתן גפן הייתה בדיוק ככה.מכה אדירה בבטן הקולקטיבית של התרבות הישראלית. של תל אביב. שלנו, שגדלנו על השירים שלו.

לפני 40 שנה, יהונתן גפן היה תשובה הגיונית לחלוטין לשאלה "מה ישראלי בעיניך". הוא היה התגלמות החלום. נהלל, הצנחנים, חבורת לול. גפן היה האב טיפוס של הישראלי המודרני. זה שצמח מהאדמה, נלחם עליה ואז הבין, אחרי הטראומה של יום כיפור, שאולי במקום למות בעד ארצנו, כדאי לחיות בעדה. מעטים האנשים שידעו לעשות עם השפה העברית דברים כמו גפן. דברים שהם באותו הזמן מופלאים כל כך ומגונים כל כך.

הוא היה אמן של מילים. איש שידע להגיד את הדברים הכי כואבים והכי נפלאים, באופן הכי ברור והכי נכון. הוא שלט באופן נדיר בכל הספקטרום. מהממלכתיות האבלה של "הנסיך הקטן" לחתרנות הקומית של "לוקח ת'זמן". מהנוסטלגיה העגמומית של "יכול להיות שזה נגמר" לנבואה המתקתקה של "יהיה טוב". צחקנו איתו, בכינו איתו, אהבנו איתו. גדלנו איתו. הוא היה חלק בלתי נפרד מכל פלייליסט ישראלי.

לאורך השנים, גפן נשאר גפן, אבל הישראליות הלכה והתרחקה ממנו. הוא היה שמאלני מדי, אשכנזי מדי וכמו כל בני גילו גם קצת שוביניסט מדי. ישראל של שנות האלפיים לא אהבה את הפוליטיקה שלו, את אורח החיים שלו, את הדעות שלו, את הדיבור המוזר שלו. יש אנשים שהיו מנסים להשתנות. אבל גפן, אחד הפובליציסטים היותר אמיצים שהיו כאן, בחר לא הוריד את הראש. הוא המשיך להגיד ולכתוב את דעתו גם כשזה לא היה פופולרי, גם כשאף אחד כמעט כבר לא רצה להקשיב.

אבל כל הטקסטים שגפן כתב עומדים בצל ליד יצירת המופת האמיתית שלו, הכבש ה-16. על הנייר זה אלבום ילדים. בפועל זו אומנות נשגבת. אלבום אחד שהוא מדריך הפעלה לחיים לילד דובר העברית. כל השאלות, כל הפחדים, כל האהבות, כל המריבות, כל הגעגועים שילד רק יכול לחלום עליהם. הכבש הוא המונה ליזה של גפן. הוא "החמניות" שלנו. יצירה על זמנית, חוצה דורות, שהיא לא רק מאסטרפיס. היא תרבות ומסורת ובעיקר, הכי ישראלית שיש.

• ❤ תרבות
• יהונתן גפן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?
• ספרות

לפני שאענה על השאלה מה ישראלי בעיני, בואו קודם כל נסכים על זה שאני אוהב להיות ישראלי. כי באמת, אם אתם לא אוהבים להיות ישראלים אין ממש סיבה שתהיו. מעולם לא היה קל להיות ישראלי והמקום הזה לא הולך ונהיה מקום טוב יותר. אין לי כל יכולת להבין אנשים שעושים כאן ילדים ובטווח הכי ארוך שאני יכול לדמיין עתידנו הוא להימחק דמוגרפית ולהיות, בשינויים הכרחיים, עוד דיקטטורה דתית במזרח התיכון. כל מלחמה כרגע היא על ניצחון פירוס, נחת רוח רגעית שהאיזור הקשה בו ישבנו מקנה לנו שבו כל מה שנותר לנו הוא למצות את המיטב ממקום שאינו משהו.

מה ישראלי בעיניך? יש תשובה נכונה. להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

כי על מה בעצם אנחנו נלחמים? ניתן להביט סביב ולראות בעיניים מפוכחות שהתשובה היא "לא על הרבה, תכלס". שאול טשרניחובסקי, שאיש לא יכול לערער על ציונותו, כתב את אחד משירי האהבה היפים על ארץ ישראל, "הוי ארצי מולדתי", בו התפייט אין קץ על ארץ שמבט עיניים כן יניב שאין בה הרבה יותר מנחל כמה למים. רוני סומק סיפר בסרט "פתלתל" על בחורה אירופאית שהתפייט באוזניה שבע שורות על פלאי הירקון ולא האמינה שאדם מסוגל להתפעם כך מתעלת ביוב פתוחה. כי עם יד על הלבב שעוד פנימה, הארץ בה קם העם היהודי היא די פארש. חתיכת מדבר בשוליים של מדבר יותר גדול. האשליה של משוררי ההתיישבות על ים דגן שמתנועע, שלא לדבר על הארוטיזציה שעשה לישראל יורם טהרלב ז"ל לא מצליחה לכסות על העובדה שזבת חלב ודבש הארץ כזו לא.

ובואו לא נדבר בכלל על מיתוס שבעת המינים כאילו כל יציאה לסידורים משמעותה שאתם עתידים ללכת בינות כרמים. הארץ הזו לא זבה שום דבר. תזונה היא מלאכה מפרכת בארץ שבה כדי לשתות מים אנחנו צריכים להוציא את המלח ממי ים. ולכן טשרניחובסקי, שראה בחייו מהם עדרי בקר או נהרות, לא היה מסוגל להתפעל מארץ של מושבות נטושות ומשאבות נוקשות, על אף שהוא יודע כי זו ארץ מורשה. וזה עוד עשר שנים אחרי שיר האכזבה הראשון והנפלא לא פחות מישראל, שכתב טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ", עם התובנה שמה לעשות – כנראה שדבר בשבילנו ה' לא ציווה. ישראל, יהיו גבולותיה אשר יהיו, היא ארץ קשה שמולידה אנשים קשים. הראשונים שעלו לארץ במקביל לירושלמים שיצאו מהחומות או מיפו על סוסים התחילו את היישוב הקיים מלקנות שטחי ביצות ולייבש אותן.

זה בסדר. אהבה לא סותרת אובייקטיביות. "אהבתי אותו בגלל מי שהוא ובגלל מי שאני", כתבה דליה רביקוביץ. אני לא צריך את חוות דעתו של מדריך מישלן על השניצל של אמא שלי. לפיכך, עם כל הכבוד למיתוסים מאיזור הסהר הפורה שהתערבבו לכדי יצירה בינונית ברובה ולא עקבית שהפכנו איכשהו לדת אחת, או לתנועה חברתית בת פחות מ-200 שנה, המזון הכי ישראלי לא צריך להיות עברי או יהודי. וזה גם חי מצויין עם השקפה דתית. י' היה יכול לבחור לנו את שוויץ, אבל לא. יש סיבה שזה נקרא "עול מצוות" ולא "יותר כיף ממציצה מצוות".

אז המקום קשה, אבל צריך למצות ממנו את המיטב, כי אין ברירה. ומה יותר מיטב מהחומוס של עלי קרוואן ברחוב הדולפין? איזו דוגמה יותר טובה יש למיצוי מתוק מסביבה עזה? (בסדר, החומוס שאתם הכי אוהבים. הכל טוב, לא באתי לריב). על אף הסיפור המקובל על מקום בו אוכלים דייגים טרם צאתם לים, פיראס, שמשמש היום כמגיש האמברוזיה להמונים הצובאים על המקום מסביר לי שזה רק עוד מיתוס שנולד, אולי מהקירבה לנמל.

עלי קרוואן היה בעל עגלת חומוס בקדם שמכר מתוך עגלתו את המשולש היפהפה של חומוס פול מסבחה לפי אותו מתכון שהביא מהבית והנחיל לדור שיושב גם היום לאחר מותו על סירי החימצה הענקיים במקום. אבל תולדות העסק אינן פואטיות ולא תשמעו מיתוסים על כיבוש הדולפין. מדובר בחוש עסקי שניצל הזדמנות פז קפיטליסטית לרכוש מקום ולהקים בו עסק, שלמרות המקום הקשה בו ממוקם המזנון, איכות החומוס הבטיחה עסק שמחזיק במקום כבר שבעים שנה. ככה שטכנית ומאחר ואנחנו מדברים על אחרי מלחמת 48, מדובר במוסד ישראלי לכל עניין. ואנחנו הרי תדמית נוף מולדתנו.

במקרה הזה, מנה קבועה של פיתות ובצל לכל סועד (שלי מזכירה את שני הבנאים מקהיר שהיו מוכנים לבנות את תל אביב תמורת "פיתה ובצל כזית", איתם הזכירו לנו חפר ובן אמוץ שבעיר העברית הראשונה הקבלנות אולי הייתה עברית, אבל העבודה לא תמיד), יהא הוא יהודי, מוסלמי או תייר מההמונים שמגיעים לכאן בעקבות ספרי תיירות שאי אפשר להתווכח איתם. כמה שאתה מחכה, כולם יקבלו צלחת. ותשב ליד מי שבא לך איפה שבא לך. המקום, כמו תל אביב, מקבל אותך כמו שאתה. אני אוכל שם בתדירות משתנה מאז שנות העשרים שלי, מעולם לא חזיתי שם בויכוח קולני מהסוג שלמדנו לזהות ולחצות את הכביש שהוא קורה לידנו. וזה קורה בישראל יותר ויותר.

אבל לא ברחוב הדולפין. שם אין פוליטיקה יש את המסבחה האלוהית ביותר שניתן לדמיין, אז תפוס מקום. משפחתו של עלי קרוואן פתחה בקרבת מקום עוד שני סניפים המשתמשים באותו מתכון ומציעים גם תוספות שונות ומקום ישיבה, אבל אנחנו אוהבים את הדולפין בגלל מי שהוא ובגלל מי שאנחנו.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעינייך? סרטי מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

ויש אנשים שזה גומר אותם, גומר. קחו רגע את יותם זמרי – בעיני הדעתן המסוכן ביותר שפועל מימין כיום, מכיוון שהוא לא חדל מלהפציר בחיילים לבצע מה שלפי כל חוק הם פשעי מלחמה. אם זה לטעון שהבעיה בפרעות חווארה הייתה שחיילי צה"ל היו צריכים לעשות אותן, אם זה להגיד שמבחינתו אפשר לדווח בחדשות על כך שצה"ל "חינג'ר מחבלים" ובמיוחד במהלך עמוד ענן או צוק איתן או שעון דייקן, יהיה מה שלא יהיה שמו של אחד מהמבצעים חסרי ההישגים אליהם דנו את עצמנו לצאת כל כמה שנים עד שנפסיק לפחד להגיד "פלשתין" או "נכבה", בו עברו המהומות גם לערים מעורבות צייץ זמרי בנוסף על הקריאה המפורשת לחיילים "לנקום", שהפנטזיה שלו הוא שבבעלי עסק ערבים ייכנס כזה כבוד לאדוני הארץ שהעסק יציג את עצמו כ"אביו של חסן". בשורה התחתונה, הדבר שמצמק את קיבת הימיניונים במזנון עלי קרוואן, זה זה שיהודים מכירים את המקום בכינוי החברי והערבי "אבו חסן".

ולכן דווקא החומוס של אבו חסן הוא הכי ישראלי בעיניי.

• ❤ תל אביב
• אוכלים שותים
• חומוס
• אבו חסן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?

קצת אחרי שלא סיימתי בית ספר, התחלתי להסתובב בעולם עם הלהקה שלי, יוסלס איי די. התחלנו עם אמריקה, בהמשך גילינו את אירופה ומתחילת שנות האלפיים כבר ממש התחלנו להגזים. הגענו ליפן, אוסטרליה, קנדה, סין וגם רוסיה. עם כל נסיעה נכנסו לי עוד מילים מצחיקות בלקסיקון, עם השנים היה נראה שכל פעם שאני מדבר עברית נוספות עוד כמה מילים כמו "טברנק" (לעאזל, קנדה), "שיבולא טיבולה" (פר בלי ביצים, צ'כית), "קסוטברו" (אוכל חרא, יפנית) ועוד ועוד.

>> מה ישראלי בעיניך? יש תשובה נכונה. להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

ככה מצאנו את עצמו איזה לילה בסתלבט בלובי של מלון לא מפואר במיוחד במוסקבה אחרי הופעה כל הלהקה, עם הצוות, כמה מארחים ואנשים מלהקות מקומיות שהצטרפו. הדברים האלה תמיד מתחילים ב "כולם מדברים עם כולם – כמובן באנגלית" אבל ככל שהלילה התקדם כולם התכנסו עם האנשים שלהם וכל אחד חזר לשפה שלו.

הלילה ממשיך ואני שם לב שלא רחוק מאיתנו יושבים כמה אנשי עסקים ערבים עם כמה מארחים מקומיים – והנה גם הם עוברים לופ דומה. בהתחלה אנגלית… ואז אלה בערבית ואלה רוסית. ברגע מסוים קם אחד המחוייטים מהשולחן של אנשי העסקים ניגש אלינו ואמר שהוא מצטער להפריע אבל "אני מקשיב לשיחה שלכם והרגשתי צורך להגיד לכם – במשפט ממוצע של כל אחד מכם יש לפחות שתי מילים בערבית". באותו הרגע לא ייחסתי לזה המון חשיבות, אבל מאז אותו לילה, כל כמה זמן אני עוצר להקשיב לעצמי ולאחרים ונזכר בדבר שאמר החבר בחליפה בלובי של המלון ההוא.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

כמעט בכל משפט שלי יש ערבית, הולנדית, רוסית, אנגלית, צרפתית, פינית, יידיש וג'יבריש, יו ניים איט חביבי. אני נזכר בזה וחושב שזו הישראליות שלי… מעורבבת לגמרי עם כל מה שאי פעם שמעתי ומצא חן בעיני, או שהצחיק אותי. הישראליות שלי מתחילה בשפה הזו, שאני מתעקש לערבב עם עוד שפות. הישראליות לא קדושה בעיניי ובטח שלא השפה העברית. יאללה אני בחוץ, סעמק.

ישי ברגר הוציא לאחרונה במסגרת טברנק את האלבום השלישי שלהם, "חוק השלוש". ויש גם מיני טור: חלוץ 33 באר שבע, 4.5 20:30, עם הוטבוקס והחוויה; צוללת צהובה, הרכבים 13 ירושלים, 18.5 20:30, עם Eternal Struggle וחלם; וונדרבר, חטיבת גולני 18 חיפה, 1.6 20:30 עם ויתרתי וארז שמידע

• ❤ תרבות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?
• ישי ברגר
• יוזלס איי.די

הדבר שישראלים הכי מתגאים בו זו הישירות שלהם. כאילו שהישירות היא זו שמאפשרת לנו לדלג מעל בירוקרטיה או צרות אחרות ולהגיע ישר לעניין, בלי לבזבז את הזמן. כמובן שישירות במקרה הזה היא דרך יפה להגיד "אגרסיה". אדם שאינו דובר עברית ושומע ברחוב בישראל צעקות יתקשה לדעת אם הוא עד לשמחות או לריבים.

אבל מה שהכי מעניין בסרטוני מכות, הז'אנר הויראלי הכי ישראלי שיש, זו – שוב – הישירות שלהם. עד לפני רגע, שלא תועד כי לא הייתה שום סיבה לתעד אותו, הכל היה בסדר. אנחנו לא יודע מה קרה בהתחלה, אנחנו נוחתים ישר לאמצע. אין סיבה, רק תוצאה. סאבטקסט הוא שני אנשים שמנסים להבין אחד את השני מבלי להגיד מה שהם באמת מרגישים. מכות מתעלות על כל סאבטקסט. הנה מה שאני חושבת:כיסא לראש.

>> מה ישראלי בעיניך? יש הרבה תשובות, אבל הנכונה היא: להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

חיפוש בגוגל מניב כתבה שפורסמה במאקו בקיץ 2019 (במדור התיירות, לא פחות), "בדקנו: למה כולם הולכים מכות בבריכה של בית מלון?". התשובה היא כמובן כי בריכה של בית מלון זה המקום עם הכי הרבה כיסאות כתר לנפש בישראל, וכיסאות כתר זה אביזר אפקטיבי במכות שלא משאיר סימן. זו בדיוק הסיבה שהצפייה בסרטוני מכות היא ממכרת.

ראשית ידוע לי שהסרטון צולם בבריכה של בית מלון, כלומר ידוע לי שכל המשתתפים הולכים ללבוש בגד ים, כבר טוב. הם הולכים להרביץ אחד לשני עם כיסאות פלסטיק, כלומר הנה הוכחה שאפשר ללכת מכות באופן "לא מזיק". כולה כיסא פלסטיק לפנים, מה קרה. סרטון שעולה 100 רמות אם ברקע יש קריינות, גם אם היא נעצרת ב"אמאל'ה" או "וואי וואי". ויש מכות הארדקור, מה שכבר נקרא "קטטה", וכולל את המילים "תקיפה", "דקירות", "פצועים פונו לבית החולים". אבל בסרטוני המכות שאנחנו אוהבים הכי אף אחד לא נדקר או מקבל קסדת אופנוע לראש (זה כבר תת-ז'אנר אחר, שחי במדורי הפלילים).

כל אדם שחי בעולם מכיר את הדחף להתפוצץ על הזולת. אנחנו מלמדים את עצמנו שאלימות זה רע, אבל כמובן שאנחנו גם כמהים לה. אז הנה, גם צפינו במכות, גם לא לקחנו חלק באלימות (מי שמצלם אף אחד, לכאורה, לא לוקח חלק באלימות, מה שהופך את הנקודת המבט של הטלפון שלו להכי נוחה עבורנו). והכי חשוב – אף אחד לא נפגע! יאללה גם כן, כולה מכות בבריכה.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

השאיפה הישראלית לחלק את המציאות ל"קטע טוב" ו"קטע רע" היא זו שמאפשרת לאדם לצפות בכאפה ולחשוב שזה מצחיק, מעניין, או מספר סיפור אנושי. אבל אין באמת סיפור באובדן עשתונות. אין דבר כזה "מכות בקטנה". כל הסרטונים האלו תמיד מטושטשים. לא משנה מתי צולמו, איפה, באור או בחושך. האדם שמצלם תמיד רועד כי צילום של מכות אינו באמת מניח גבול בינך ובין המציאות.

אדם מספר לעצמו: הנה אני מצלם, אני זה שלא יחטוף כיסא פלסטיק לפנים". זה שקר.אני לא יודעת כמה אנשים זכו לראות מכות רציניות מתרחשות מול העיניים שלהם אבל אם מישהו מוציא את הטלפון ומתקרב כדי לצלם – מדובר באידיוט. ומה יותר ישראלי מאידיוטים?

• ❤ תל אביב
• מכות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?