המצב על הפנים. לא משנה איזה מצב: הבטחוני, המדיני, ההומני. אבל דבר אחד עם ישראל ניחן בו: אהבה אזרחית. עם כמה שכולנו נהנים לקלל אחד את השני בפקקים, בעת צרה אנחנו מראים את כוחו הגדול של המשפט ״עם ישראל חי״. בימים האחרונים הוקמוהמוני מערכות סיוע, יוזמות והתנדבויות ואנחנו עדים לתרומה של כל אחד מהגזרה שלו למאבק הלאומי.

ונכון, לא כל הרתמות היא הכי חשובה, אבל גם הקטנות משמעותיות. בקיצור, יש כאלה שמתנדבים להסיע משאיות אוכל לחיילים בדרום, ויש כאלה שלקחו על עצמם את החזית במרשתת. לא, אנחנו לא מדברים על ההסברה החשובה שאזרחים פרטיים לקחו על עצמם (וגלית דיסטל גנבה עליהם קרדיט), אלא על הטרלה מושלמת שעמוד בשם Arabs Stand With Israel אחראי עליה – ושגררה אחריה טרנד שלם. לצערנו, נכון לשעה 16:00, העמוד המקורי נחסם ולא זמין כעת, אבל אנחנו מאמינים שכוחות הפייסבוק והיהדות של מארק צוקרברג יחזינו לנו אותו. או לפחות, שהרעיון יופץ לעולם.עדכון מעמוד הפייסבוק: הוא נפתח מחדש וצבר פופלאריות רבה,כאן תוכלו למצוא אותו

קצת מהיופי שהלך שם. מתוך העמוד Arabs Stand With Israel

אבל גם נפילתו, העמוד לא ממעיט מהמאמץ הגדול שנעשה. מדובר במוח ישראלי ערמומי במיוחד, ככל הנראה בוגרי 8200 או קורס אונליין בצייר, שלקחו תמונות של תומכי חמאס שמתבטאים אונליין נגד ישראל, ושמו עליהם מגן דוד ומדבקת תמיכה בישראל. ככה פשוט, ככה גאוני. טוב, להגיד שהם ״רק״ שמו עליהם מגן דוד ממעיט מגודל הגבורה.

הם הדביקו על התמונות של אותם תומכי חמאס כיתוב ענק של "I STAND WITH ISRAEL", הוסיפו טקסט בפוסט שהם שמחים להזמין לחתונה הגאה שלהם, ועוד כמה כמה התבזויות שככל הנראה היו מוציאות כל תומך חמאס להורג. הטרלה האחת שהצליחה להוביל אחריה טרנד שלם. העם היושב בציון באינטרנט ניחן בכמה טרולים מומחים, ומאז אנחנו עדים לעשרות יוזרים שנפתחו בנושא.

כל אחד יכול לתרום מאמץ, אנשים ואזרחים פשוטים מטרילים תומכי חמאס באופן חופשי לכל. אתם רוצים להצטרף גם למערך? זה קל. פשוט משתמשיםבבוט שהוכן מראששמוסיף את הכיתוב ״!Stand With Israel״ ומגן דוד לכל תמונה שאי פעם תרצו. נדמה לאנשים מסוימים כי התנהגות אינטרנטית שכזו אינה תומכת במלחמה, אבל זה לא נכון. בימים קשים כאלה, העלאת המורל הלאומי הוא נכס חשוב. כיום כולנו לוקחים חלק במערך המלחמה, לא משנה אם אתם עוסקים בהסברה אינטרנטית ומשתמשים בהאשטאג HamasisISIS#, אורזים אוכל לחיילים או מטרילים תומכי חמאס ברשתות החברתיות השונות. כל אחד מאיתנו לוקח חלק במאבק. גם אם זו סתם הטרלה.

• תל אביב נרתמת
• אינטרנט
• ממים
• טרול

מאז שהופיע ת'ור ביקום הקולנועי של מארוול, המיתולוגיה הנורדית הפכה למה שהמיתולוגיה היוונית הייתה בתחילת שנות האלפיים. הרי מיצינו את כל הטרגדיות והסיפורים על אלים שמתחפשים לחיות ומבצעים את זממם בבני האנוש הקטנים, ועכשיו הגיע הזמן לסיפורי גבורה עם ולקיריות, ויקינגים וסוף העולם. רק השנה יצאו כמה סרטים עם עלילות ששואבות השראה מהמיתולוגיה הנורדית: "מלך הצפון" של רוברט אגרס, "ת'ור: אהבה ורעם" של טאיקה וואיטיטי, ואפילו בתעשיית המשחקים המיתולוגיה הנורדית קיבלה ייצוג הולם עם God of War: Ragnarok. בכל אלה ראינו עיבודים מרשימים למיתולוגיה, ועדיין היה יצור מיתולוגי אחד שנשאר בשוליים: הטרול.

הסרט "הטרול", בבימוי של רואר אוטוג, שם את הדמות במרכז הבמה והפך אותו לשילוב אימתני בין גודזילה לקינג קונג. לסרט עצמו, כמובן, אין קשר לסדרת הסרטים מסוף שנות ה-80, אך זאת תזכורת שלמרות שהטרולים היו יחסית שוליים בשנה האחרונה, לאורך השנים הייצוג שלהם עבר כמה שינויים, ואיכשהו מיצורים צמאי דם שמטיחים אבנים בכנסיות, הטרולים הפכו לסדרת סרטי אנימציה שמבוססים על בובות של טרולים חמודים וקטנים עם שיער זקור, רק עוד תוצאה של הניכוס ההוליוודי לענקים הנורבגיים. לכן כששמעתי שהולך לצאת סרט נורבגי בנטפליקס על טרול הרים שמאיים על אוסלו, קיוויתי שאולי אני אראה משהו קצת שונה מסרטי המפלצות הרגילים. ולמרות שבמקומות מסוימים "הטרול" מצליח להפתיע ולעשות דברים קצת אחרת, אוטוג שואב באופן מובהק ומודע לעצמו המון השראה מהנרטיב ההוליוודי של סרטי מפלצות.

יש כמה נרטיבים לסרטי מפלצות, אך העיקריים בהם מתבססים על שתי קלאסיקות: הגודזילה – מפלצת שנוצרה על ידי התערבות האדם בטבע, שיוצא עכשיו לנקום – או הקינג קונג – שמתמקד בקבוצת אנשים שמגיעה לחקור את מקום הולדתה של המפלצת, ולוקח אותה לעיר הגדולה. לכל סוג כזה של סרטי מפלצות יש את ההתפתחויות שלו (גודזילה הופכת לטובה, קינג קונג מתאהב וכו'), ואוטוג לוקח טיפה מכל סרט, כך ש"הטרול" מרגיש כמו נסיון ליצור את סרט המפלצות האולטימטיבי. הטרול כאן הוא דמות יותר מורכבת מגודזילה ומקינג-קונג, כי אוטוג מצליח להכניס למפלצת את מה שלא הצליחו להכניס בסרטים האחרים – אנושיות.

https://www.youtube.com/watch?v=2VZ1vTNIA_8

הוא לא רק איזה יצור מיתולוגי מרושע שמאיים על האנושות, אלא דמות עם רבדים וחוקים משלה, מה שמעלה שוב שאלה שהעסיקה אותי עוד מימי גודזילה: למה לעזאזל המפלצת צריכה להיות הגיבורה? כמו, למשל, שגודזילה מחליטה להיות מגינת האנושות – אותה אנושות שדחפה לה לגוף חומרים רדיואקטיביים שהפכה אותה להיות המוטציה המזעזעת שהיא היום. הטרול שלנו אמנם לא הפרוטגוניסט, אבל הוא גם לא רוע מוחלט, והוא לא הורג אם הוא לא צריך. בכלל, ביחס לסרט מפלצות מרגיש שספירת הגופות כאן די נמוכה, ורמת ההרס בסרט לא גבוהה במיוחד. אולי זה לא הכרחי להתקדמות העלילתית, אבל נראה לי קצת תלוש שכף הרגל של הטרול יכולה לכסות רחוב, אבל אין אפילו גופה במכתשים שהם עקבות הרגליים שלו.

חוק נוסף בסרטי מפלצות הוא שחייבים פרוטגוניסט אנושי. ב"פסיפיק רים" (2013) אלה היו הנהגים של הרובוטים הענקיים שנלחמו במפלצות, ב-"גודזילה" (2014) זה היה בריאן קרנסטון, וב"הטרול" הגיבורה היא נורה טידמן (אינה מרי וילמן), ארכיאולוגית ובת של פולקלוריסט שחקר את הטרולים. נורה מגויסת על ידי הממשלה כיועצת, ועסוקה רוב הסרט בניסיונות למנוע מהצבא הנורבגי לתקוף את המפלצת. בכלל, זה קצת מוזר שראש הממשלה של נורבגיה, המגולמת על ידי השחקנית אנקה וון דר ליפה, מאפשרת את הפתרונות המגוחכים של הצבא מצד אחד, וגם את הפתרונות המגוחכים של נורה מצד שני. למרות זאת, הסרט בנוי על דיאלוגים כתובים היטב, מדלג בין דמויות באופן קצבי ומהיר ומאפשר מעקב נוח אחרי כל מה שקורה, כולל העמדות המרובות והמשתנות בחדרי הישיבות. יש כמה מראות שלא נראו בסרטי מפלצות בעבר – דוגמה אחת היא הסצינה המצוינת שבה מסוקי הצבא סוחבים פעמוני כנסייה ענקיים כדי לפגוע בטרול, ודוגמה אחרת היא החיבור בין הדת וסיפורי העם לעצם קיומה של המפלצת.

הסרט מעניין בעיקר בגלל השילוב בין פנטזיה ופולקלור לריאליזם של ימינו – צבאות עם טנקים, פצצות וטילים. למרות שהוא מנסה לקחת את כל הנוסחאות מכל סרטי המפלצות הקיימים, הוא משתמש בסיפור העם כבסיס חזק ויציב. עם זאת, הרגשתי שכל פעם שהוצג חוק מתוך סיפור העם, התסריט איכשהו מתגמש לטובת המפלצת. אה, אמרו שצלצולי פעמוני הכנסייה יכולים להרוג את הטרול? אז אנחנו נצלצל לו באוזן וזה רק יכאב לו. אתם אומרים שטרולים הופכים לאבן ביום? טוב, אצלנו צריך שקרן השמש תפגע בטרול באופן ישיר. זה מרגיש כאילו אוטוג ניסה למצוא פתרונות לצורך התקדמות עלילתית מבלי להביט על כל הסרט ממבט על. לפעמים זה עובד, אבל לפעמים זה קרינג'י. היו שלבים מסוימים בדיאלוגים בין הדמויות שהצלחתי לנחש מה שיאמרו, טוויסטים מסוימים בעלילה היו צפויים מדי ולפעמים זה פשוט מודע מדי לעצמו. מיילא שהשמות "גודזילה" ו-"קינג קונג" מופיעים בסרט, אבל ברגע שטוויסט שלם מושאל מ-"יחידת המתאבדים" של ג'יימס גאן (2021), יש כאן בעיה.

ובכל זאת, יש לנו דיאלוגים מעניינים בסרט מפלצות (אירוע נדיר כשלעצמו) שמבוצעים על ידי קאסט שחקנים מעולה. המוביל בהם הוא גארד בי. איידסוולד, שמשחק את הפולקלוריסט טוביאס טידמן, אביה של נורה. ההופעה שלו מתחילה בתפקיד המשוגע התורן שחי באמצע שום מקום ומאמין במיתוסים וקונספירציות, ונגמרת בכאב לב צפוי – אך היא גם ההופעה הכי מספקת מהקאסט, והוא הופך במהירות לאחת הדמויות החביבות בסרט. למעשה, הוא גרם לי לראשונה מזה שנים להרגיש שהסרט היה קצר מדי.

קשה שלא להסתכל על "טרול" מבלי להשוות אותו לסרטים אחרים. כסרט בפני עצמו, מדובר בסרט מהנה, עם דמויות מעניינות וקו עלילתי כביכול ייחודי. אבל בתכלס? זה עוד סרט מפלצות שראינו כבר, רק שהפעם הוא אומר בקול "תראו אותי! אני סרט מפלצות בנורווגיה!". אני לא יכול לצפות ב"טרול" מבלי להשוות אותו לסרטי מפלצות אחרים, ולו בעיקר בגלל העובדה שאוטוג כבר עושה את זה בעצמו. זה לא אומר שזה סרט רע או שהצפייה בו היא סבל, זה פשוט אומר שהוא לא לגמרי מצא את עצמו. זה עוד עשוי לקרות בסרטי ההמשך.

הטרול, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• המסך
• נטפליקס
• טרול
• קולנוע

כשאומרים לנו בתוכחה ש"אף אנס לא יראה את צעדת השרמוטות ויחליט להפסיק לאנוס", אני בדרך כלל מסבירה שהאקטיביזם שלי הוא לא בשביל האנסים, אלא בשביל הנפגעות והנפגעים. כשאנחנו עומדות יחד בהפגנות שונות ובמיוחד בצעדת השרמוטות, אנחנו תומכות ומחזקות זו את זו, ומזכירות לעצמנו שאנחנו לא אשמות באלימות מינית שהופעלה כלפינו. אבל האמת היא שמבקביל להתחזקות הזו שלנו – אנחנו גם מראות שאנחנו לא מוכנות שיתייחסו אלינו כך. בזכות הכוח שקיבלתי מצעדת השרמוטות החלטתי שאני מתעקשת לענות להייט והטרדות מיניות ברשת. בדרך כלל אותם מגיבים אלימים לא משנים את דרכם, אבל לפעמים…

לפני שנה היה מישהו שהגיב על סרטוני הטיקטוק שלי תגובת הייט אלימהכל כך, עד שרעדתי מכעס יומיים: "לחלק מהנשים כן מגיע להיאנס ואת יודעת מה, על הזין שלי ועל כל מי שרואה את התגובה הזאת".העליתי סרטון תגובה שמסביר בקול ברור שלאף אחת ואחד לא מגיע להיאנס ושאני מקווה שהוא מתבייש בעצמו. הסרטון הפך ויראלי, עם עשרות אלפי צפיות, ומאות תגובות שיוצאות נגדו, ותגובה אחת שונה: "היי, אפשר לדבר בפרטי? מדובר בקטין שלא יודע על מה הוא מדבר אפילו. אשמח אם תצרי איתי קשר, אני רוצה לדבר איתך ולהתנצל בשמו".

וכך היה. היא ביקשה שאמחק את הסרטון והסבירה שהמגיב הוא ילד בן 11, להורים אוהבים ופמיניסטים שעוד מנסים להתרגל לעולם הקורונה והלימודים מרחוק, ולא הצליחו לקלוט עד כמה הבן שלהם נהיה מושפע מהדיבור הנגוע ומהאלימות ברשתות החברתיות. היא אמרה שבמהלך כל היום הוא ישב בחדר שלו ובכה מתגובות ההייט שהוא קיבל, והבין כמה שהאמירה שלו הייתה נוראית והצדיקה את אותן התגובות המזעזעות. היא הוסיפה שהוא ישמח להתנצל בפני בטלפון, ושככה או ככה היא מוחקת לו את חשבון הטיקטוק, ומעכשיו היא תפקח על התוכן שהוא צורך ברשתות האחרות ותלמד אותו על כבוד, הסכמה וההשלכות של אלימות מינית.

שמחתי, העברתי את הסרטון לפרטי, כדי לשמור אותו ליום שבו יהיו לי את הכוחות הנפשיים לכתוב על זה פוסט ואז שכחתי ממנו. היו עוד טרולים, בריוני רשת, ומיזוגנים אלימים להתעסק איתם.ואז, באחד הימים השבוע קמתי להודעה ממנה: "היי יקירה, עברה מעל שנה מאז שדיברתי איתך בקשר לבן שלי. רציתי לעדכן אותך, ואני מקווה שזה ישמח אותך"; התברר שהוא הקדיש את הזמן שהיה מבזבז בתגובות אלימות בטיקטוק ללימודים לקראת בר המצווה, לקח אחריות על המעשים שלו והחל להתעניין באקטיביזם חברתי כדי ליצור עולם מכבד ובטוח יותר. היא המשיכה והודתה לי על זה שהעליתי את הסרטון – כדי להכריח אותו לעמוד בהשלכות של המילים שלו, ועל זה שהסכמתי להוריד את הסרטון ולתת לו הזדמנות ללמוד, להתבגר ולהשתפר.

זה התפקיד שלנו בתור מבוגרים ומבוגרות: ללמד את הדור הצעיר איך ראוי להתנהג. עלינו לשים לב איך הילדים מתייחסים לחבריהם ולכאלה ששונים מהם, לדרך שבה הם מתנהגים בהפסקות וברשתות החברתיות, לתוכן שהם צורכים על בסיס יומי ולדברים שאנחנו מלמדים אותם במכוון ועל הדרך. עלינו להציג איך נכון להתמודד עם כאב וטראומה ואיך נכון להגיב לסיפורים על כאב וטראומה, איך נכון לבקש הסכמה ואיך נכון לקבל סירוב. זה התפקיד שלנו להציב גבולות ולהעיר כשיש התנהגות בלתי הולמת. זה התפקיד שלנו לחזק ולתמוך ולהאמין לנפגעים ונפגעות. זה התפקיד שלנו להילחם למען עתיד טוב יותר בשבילם ובשבילן, ובשביל עצמנו.

יש לכל אחד ואחת מאיתנו את היכולת להשפיע על א.נשים אחרים, לטוב ולרע. יש לנו את הכוח לשנות את החברה סביבנו. זה קורה לאט, אבל אנחנו יכולות ליצור עולם טוב יותר יחד. אותה אימא אמרה שהיא תנסה להביא את הבן שלה, יחד איתה ועם הבת שלה לצעדת השרמוטות ב-15.10, לסגירת מעגל. אלינו יצטרפו עו אלפי נשים ונערות, גברים ונערים, ויחד נצעד נגד אלימות מינית והאשמת קורבן. מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינומחר בשעה 9:00 בכיכר אתרים.

• כולן: השבוע
• צעדת השרמוטות
• אלימות מינית
• טרול
• פמיניזם

• Facebook
• Twitter
• Email

היו כמה תקריות לא נעימות בחייו של אריאל פינק שלא אזכיר בריאיון הזה. כך אני מחליטה רגע לפני שאני מתקשרת אליו. הדיבור על שנאת הנשים המיוחסת לו התחיל בריאיון לאתר המוזיקה האוסטרלי "פאסטר לאודר", שבו טען שהוא גויס לכתוב שירים לאלבום האחרון של מדונה כי היא "צריכה שירים אמיתיים" והוסיף שהיא לא יצרה מוזיקה ראויה מאז האלבום הראשון שלה. גריימס נזעקה להגנתה של מדונה וכינתה את פינק מיזוגן, אך הוא חזר על דבריו בראיונות הבאים. הייתה גם ההערה בעניין אונס: בריאיון לאתר "סטריאוגם" הוא אמר שיש סטטיסטיקה שלפיה בכל שנה בארצות הברית מתרחשים יותר מקרי אונס של גברים מאשר של נשים; והיה העניין המוזר עם רואנדה: בריאיון ל"ניו יורקר" הגיב פינק לכל נושא הביקורת על מדונה בביקורת משלו על התוקפנות בטוויטר באומרו "מה היה אם הייתי מתאבד ומצייץ בטוויטר 'תודה, חבר'ה, צדקתם?'… בדיוק כך התחיל העניין ברואנדה".

בקיצור, לא חסר. אבל אנחנו לא חייבים לדבר על כל זה. אנחנו יכולים לדבר על אנשים מופנמים ועל האלטר אגו המוזיקלי שלהם; על ציוד ההקלטה הביתי המומלץ למתחילים; על כך שהטלוויזיה הייתה הבייביסיטר העיקרי שלו בילדותו, ושאולי זה המקור לאזכורי הפרסומות האינסופיים בשיריו; על העבודה עם תלמידי בית ספר יסודי על אחד משיריו ועל שיתוף הפעולה שלו עם המפיק והמוזיקאי הביזארי והנהדר קים פאולי. האלבום האחרון של פינק, "Pom Pom", הוא אלבום מוטרף ומופלא, מלא ברעיונות קריזיונריים, במקצבים היסטריים ובקולאז'ים של תרבות הפופ – אלבום שמזכיר יותר מכל משחקי וידיאו, גולשים וסרטי אנימציה של שבת בבוקר.

אבל נחשו מה – אף אחד מהנושאים האלה לא מוצא חן בעיני פינק (בן 36, נולד בקליפורניה כאריאל מרקוס רוזנברג). אחרי 18 דקות של תשובות קצרות, שתיקות ונשימות עמוקות, הוא מתפרץ. כך יוצא שהריאיון התחיל להתרומם רק לקראת סופו.

היו לך מנטורים במהלך הדרך?

"כן, כמובן. לכל אחד יש מנטור".

מי היה המנטור שלך?

"שוב משחק השמות. תגיד שם, שם, שם, שם… כל כך נמאס לי להזכיר שמות. את כבר יודעת מה התשובה, אז זה לא חשוב. סליחה, פשוט כל כך נמאס לי מאותן שאלות על אנשים. אנשים פה, אנשים שם. אני רוצה לדעת משהו מעניין. אני רוצה שאנשים ישאלו אותי משהו מעניין. אר' סטיבי מור כמובן השפיע עליי מאוד, והוא עדיין השפעה גדולה מאוד בחיי. קים פאולי. כל הזקנים".

מה היית רוצה שאשאל אותך?

"משהו שהתשובה עליו תגיד משהו לגביי. כמו, 'מה דעתך על זה? מה דעתך על זה?', אקטואליה, אני לא יודע. דברים שאת מדברת עליהם עם החברים שלך כשאתם נפגשים. אני לא יודע מה עוד להגיד לך. כל הרעיון שמישהו קורא שורה בעיתון שאומרת לו בדיוק מה יש באלבום, ואז הוא חייב לשאול מי באלבום.??? את יודעת מי השתתף באלבום, אז את לא צריכה לשאול את השאלה הזאת".

לא שאלתי אותך מי השתתף באלבום. רציתי לדעת איך פגשת את קים פאולי לראשונה, כי אני חושבת שהוא ממש מעניין.

"לא. אני יודע, אני יודע, אני יודע".

חוץ מזה, אם תשאל את רוב האמנים על אקטואליה, הם יתעצבנו. אם אתה אוהב שאלות כאלה, זה מאוד יוצא דופן.

"את רואה, בשבילי זאת נקודת התחלה מצוינת לשיחה. למה בעצם אנשים מתנגדים כל כך להביע את דעתם לגבי משהו?"

לי אמרו בעבר דברים כמו "אין לזה שום קשר אליי".

"באופן כללי, אנשים לא באמת אוהבים לדבר על מוזיקה, נכון? זה הכי משעמם שיש. אני לא יכול לדמיין איך זה להיות עיתונאי מוזיקה. אתה נאחז בתיאורים ריקים, ואתה בטח צריך להמציא איזה קוקטייל מוזר של השפעות על הלהקה ואזכורים של מוזיקה אחרת כדי להגיד את מה שאתה רוצה להגיד".

טוב, בריאיון טלפוני של 20 דקות אתה לא ממש יכול להעמיק, לא?

(הטלפון מצפצף) "אוקיי, זה הסימן לסוף הריאיון".

בהצלחה עם כל השאר.

אריאל פינק, בארבי, שלישי (9.6) 20:30

• נדיר
• טרול
• אריאל פינק
• בארבי
• ראיון
• הופעה
• נרנג'ה
• מוזיקה
• אקזיסטנציאליזם
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

נסעתי ללוות את אמיר חצרוני לשדה התעופה רק כדי לבדוק שהוא באמת קיים. עד לרגע שחזיתי בו, נפרד מאביו החמוד ומנופף לשלום לשלושת הצלמים, ארבעה מעריצים ושישה סקרנים, לא הייתי בטוח בכלל ש"הפרופסור" הוא ישות אמיתית. אבל ראינו אותו בטלוויזיה! יגידו הקוראים. נכון, אני עונה. אבל הופעותיו התכופות בערוצים המסחריים רק חיזקו את הסברה שלי שמדובר במתיחת-על בסגנון "לכשכש ככלב", סרטו האלמותי של בארי לוינסון משנת 1997 המתאר סיטואציה בה מפיקים הוליוודיים בודים מלחמה רק כדי לאפשר לנשיא ארה"ב להיחלץ מפרשיית מין.

אז מי מנסה להיחלץ ממה? הסברה הראשונה שלי היתה שמדובר בשיתוף פעולה חוצה יריבויות ופלטפורמות דיגיטליות הכולל את כל זכייניות הטלוויזיה, גוף תקשורת אחד (נניח גלובס, שמסקר באובססיביות כל נפיחה של חצרוני) וכמה פוליטיקאים (נניח איתן כבל וישראל כץ, שניצלו את נפיחותיו של הפרופסור לצרכיהם הפוליטיים). המטרה? להילחם בדרך יצירתית ברגולציה הנוקשה שלא מאפשרת לייצר ריאליטי מופרע באמת. האמצעי? "הפרופסור"- תוכנית רשת (היכן שאין הגבלות ורגולציה), המתרחשת כולה בפייסבוק (עם פוטנציאל לזליגה למדיומים משלימים), שבה חצרוני הוא המלהק, המתמודדים, הקהל ונערת התסריט. הרי מאז הגיח הפרופסור לחיינו עם האמירה המזעזעת על משה סילמן ז"ל (אמירה שלעולם לא היתה יכולה להיאמר בתקשורת הממוסדת כמובן) הוא מגלם בדף הפייסבוק שלו את כל הקונפליקטים בחברה הישראלית, תמיד בצורה הכי אלימה ובוטה שלהם: המחאה החברתית (חצרוני, אדם אמיד מסתבר, לוהק לצד של ההון) טבעונות (חצרוני הוא טבעוני), הגל הפמיניסטי החדש (אויב מושבע שלו), ציונים מול אנטי ציונים, אשכנזים מול מזרחיים, הכיבוש (לפחות כאן הוא גילה מקוריות והחליף צדדים), ועכשיו גם מאבק הקהילה האתיופית.

"הפרופסור" אף פעם לא מייצר שיח (או לפחות מאתגר אותו), הא תמיד נגרר, בדרך כלל באיחור קל, מלהק את עצמו אל מול היריב, משחרר כמה פרובוקציות ונהנה מתשומת הלב והרייטינג. הוא לוקח למטה את הדיון הציבורי (באצטלה של שיח אקדמי) ומאפשר לעיתונות להתבוסס בחרא מבלי לקחת אחריות (אנחנו רק עושים פולו אפ למה שהקהל בבית רוצה לראות). חצרוני הוא אף פעם לא נקודת ההתחלה של השיח אבל הוא תמיד השיא – הוא תקרת הזכוכית של הפרובוקציה. עד כמה עמוקה מחילת הטרול? מסתבר שרגולציה והשפעתה על הצופה היא אחד מנושאי המחקר העיקריים של הפרופסור. חצרוני הוא חסיד של ״ההשפעות המוגבלות״ הגורסת כי השפעות המדיום על הצופים מוגבלות ומטעם זה מתנגד לרגולציה תקשורתית. האם כולנו שפנים באחד הניסויים התקשורתיים המבריקים שהתרחשו בישראל?

אז מה השתבש? כמו כל תוכנית ריאליטי גם "הפרופסור" הגיעה למיצוי, קפצה את הכריש ליתר דיוק. היא לא תחודש כנראה לעונה נוספת מחוסר עניין לציבור. היא הלכה רחוק מדי, קיצונית אפילו עבור הרשת. חצרוני גייס את מחלקת הפרומו והבטיח אקשן בשדה התעופה – הוא טען שקיבל איומים לפיהם כמה מחברי הקהילה האתיופית יגיעו להכות אותו, הבטיח מיצג שכולל את ביזוי הדגל או משהו כזה. שום דבר מזה לא קרה בפועל. זה היה טקס אפרורי, לא מעניין. אפילו חצרוני עצמו נראה כאילו הוא כבר מחכה לפגרה. התחושה היתה שרק משהו בומבסטי, מפתיע, הברקת תוכן שתטרוף מחדש את הקלפים, יכולה להציל את "הפרופסור" מעתיד שחור של פליט ריאליטי סוג ז'.

מה למשל? נניח שכל הקרנבל שחצרוני ניסה לייצר היה בסך הכול פעולת הסחה מתוחכמת והערב נראה אותו מגיח בבית האח הגדול, מוכן ומזומן להתאגרף באריאנה מלמד. זאת טלוויזיה!

• תל אביב
• פייסבוק
• תקשורת
• שיימינג
• אמיר חצרוני
• טרול
• עירוני