בתקופה האחרונה הקולינריה התל אביבית מצטמצמת לשני ז'אנרים עיקריים – ברי יין ובתי קפה. פה ושם נפתחים מקומות שאפשר לקרוא להם מסעדה, למרות שהם עצמם מעדיפים להימנע מהגדרות – נטייה שחוזרת על עצמה, אולי במטרה להנמיך ציפיות. לכן אפשר להבין את ההתלהבות שלנו כשנפתחת חומוסייה חדשה. ולא סתם חומוסייה, אלא חומוסיית שף – אבל בלי פוזה ועלעלי מיקרו. פשוט חומוס טוב וזהו.

>>חיים כהן חוגג בר מצווה. השפים הגדולים מתייצבים. גם אתם מוזמנים

את השם "החומוס של אבי מעכו" ייתכן שכבר שמעתם. לפני כמה שנים הוא הבליח בתפקיד מכונת הנשמה למעדנייה האיטלקייה שפעלה בבית סוקולוב, ונסגרה זמן קצר לאחר מכן. מאז הוא נעלם, עד עכשיו, כלומר. כי לאבי בן שיטון, האיש שמאחורי הכותרת, יש בית חדש וקבוע ברחוב יהודה הלוי. לכאן הוא מביא את הסיפור הלא שגרתי שלו, של מי שנכנס למטבח מקצועי לראשונה בחייו בגיל 38, והגיע עד לעמדת סו שף של מאיר אדוני. "כמו כל עכואי שמכבד את עצמו אני שרוף על חומוס. עבדתי במפעל קרטונים בעין המפרץ, ובסוף משמרת בחמש בבוקר היינו נוסעים לסעיד, אוכלים חומוס והולכים לישון עד למשמרת הבאה", הוא משחזר בחיוך. "אבל כל הזמן אמרו לי שאני מכין אוכל טעים אז החלטתי לעשות שינוי".

בן שיטון הלך עם הלב, והחל לעבוד במסעדת אלומה המוערכת במעלות תרשיחא. הוא הגיע לדרגת סו שף וקיבל הצעה להפוך לשף המסעדה, אבל אז הוא נתקל במטבח העילי של שף מאיר אדוני, ונדהם. "שאלתי מי עשה את האוכל הזה ואיפה הוא נמצא. נסעתי לכתית ומאיר קיבל אותי לעבודה כסטז'ר. פעם בשבוע ביום החופשי שלי הייתי עולה על רכבת, מגיע לכתית ומפריד עלי פטרוזיליה".

לאחר תקופה הוא החליט לקחת את העניינים ברצינות וביקש ממאיר אדוני שילמד אותו לבשל. הוא התפטר מאלומה, עבר לגור בדירת חדר בדרום העיר והתחיל לעבוד עם אדוני על בסיס קבוע, בהתחלה בכתית ובהמשך במסעדת לומינה הבשרית־כשרה במלון קרלטון. בחלוף תשע שנים התעורר בבן שיטון הרצון לצאת לדרך עצמאית. מעודד מהתגובות שקיבל בבית סוקולוב, הוא יצא למסע בין החומוסיות של תל אביב ("לא עפתי מאף אחת. בשום מקום לא אמרתי לעצמי שאני רוצה לחזור לאכול כאן") ולבסוף התמקם בבניין חדש בחלק הפחות עמוס של יהודה הלוי, מתוך אמונה שכשהחומוס טוב – הקהל יגיע.

והקהל באמת מגיע. אולי לא מאד מוקדם ("בתל אביב אין תרבות חומוס. לא ראיתי אנשים שאוכלים חומוס בשמונה בבוקר"), אך לגמרי ניכרת התעניינות. באין עדיין שילוט, עוברי אורח נכנסים לשאול מה קורה כאן, ולמשמע התשובה "חומוס" תופסים כיסא ומתיישבים. או אז מתחיל שלב הפיתוי ובן שיטון פורש את האופציות: חומוס גרגרים, חומוס פול ומשאוושה, ולחובבי חצילים חומוס טחינה וחצילים (35 ש"ח).

תוך כדי הכנה הוא מסביר שהגרגרים מהזן הבולגרי ("הוא הכי טעים. זן הדס, איך שלא טוחנים אותו, תמיד יהיה מתוק"), ששמן הזית אמיתי ("שלחו אותי לחומוסייה ביפו והזדעזעתי לראות שמשתמשים בשמן כורכום") ושהפיתה דקה במכוון ("עם פיתה שמנה אי אפשר לנגב"). ביצה קשה אין, כי לשיטתו היא הופכת את המנה לכבדה, וגם לא פטרוזיליה ופפריקה. הכללים מגיעים עד לאגף השתייה: בן שיטון מאמין שעם חומוס שותים רק מים או בירה שחורה, אך בנושא זה הוא מוכן להתגמש ולהגיש משקאות קלים ובירה.

כשההחלטה מתקבלת, מגיע הזמן להתחיל לעבוד. בן שיטון מורח בצלחת שליכטת חומוס חלק ומאוזן, מוסיף משאוושה חמימה חמצמצה ורכה, ומזלף בנדיבות שמן זית. שתי פיתות, חמוצים ורבע בצל וחריף מתוצרת בית משלימים את המנה הנהדרת, ומי שרוצה מוזמן להוסיף סלט שוק "כמו בלומינה" – צ'אנקים של קולרבי, צנוניות, גזר, כרוב וסלרי רעננים, אליהם מתווספים עגבנייה ומלפפון שנחתכים עם ההזמנה (30 ש"ח). ריפיל מוצע בנדיבות, וחתיכת פיתה יתומה שנותרת בצלחת גוררת גם כן הצעה לעוד כף על חשבון הבית, "העיקר שאף אחד לא ייצא רעב".

אם בכל זאת נשאר מקום לקינוח, אל תוותרו על מלבי במתיקות עדינה מחלב שקדים עם ריבת סלק, צ'יפס קוקוס, זעתר מיובש ומעט שמן זית, טייק אוף על מתכון של מאיר אדוני. בימי שלישי תוכלו לקבל קוסקוס ובחמישי חורשט סבזי – שניהם צמחוניים – ובחורף יתווספו לתפריט מרקים. בעתיד מתכנן בן שיטון להעמיד מקרר ובו סלטים לשבת, "אבל ככלל אני רוצה להישאר על טוהרת החומוס", הוא מבהיר. ועם כזו קנאות למוצר והקפדה על כל שלב בתהליך הייצור, המנה של אבי מעכו לגמרי ראויה לשאת את התואר "חומוס מטמטם".
יהודה הלוי 72, ראשון-שישי 8:00-16:00

• אוכלים שותים
• חומוס
• מאיר אדוני
• יהודה הלוי

בתחילתו של רחוב יהודה הלוי, בחלק השקט והרגוע שלו שקרוב לפארק המסילה, נפתח בשבוע שעבר בשקט ובלי צלצולים הבר וחנות היין, קולמי. למה קולמי? כדי שיתקשרו אליכם. למה לה, לא מגיע לכם שיצלצלו להזמין אתכם לאיזה דייט רומנטי?

>>

בשונה מברי יין אחרים, אשר רובם נפתחים עם רדת החשכה, קולמי פתוחה גם בשעות היום, כי מלבד עידוד של דיי דרינקינג – פרקטיקה שלא הגיוני שדווקא בישראל המטורללת לא הפכה לסטנדרט – המקום מתפקד גם בתור חנות יין.מי שפתח את קולמי הוא גרמן קוזיורא, שעלה מרוסיה לפני שנתיים, התמקם בתל אביב. בתור אדם שאוהב יין, הוא רצה להקדיש לו מקום מיוחד משלו.

באת ממלחמה אחת למלחמה אחרת. זה היה הימור מדאיג?
״המלחמה פה מדאיגה מאוד, אבל יותר מזה מדאיג אותי המצב הכלכלי, והמשבר שיגיע אחריה. אבל הגעתי לכאן, ואני משתדל להישאר אופטימי. האזעקות לא מלחיצות אותי, רק השאלה כמה זמן זה עוד יימשך״.

נו טוב, אחרי הכל אין כמו להטביע שאלות כואבות בטיפה המרה, על כן בקולמי ישנו קיר שלם מלא במדפים שעליהם בקבוק יין שאתם תוכלו לקנות הביתה ולהשתכר שם, או לשבת במקום ולהשתכר עד ששכחתם שאתם ביהודה הלוי. הבונוס הוא שאין שום דמי חליצה, כך שהמחיר שתשלמו לבקבוק הביתה יהיה זהה לזה שתשלמו בישיבה במקום. ובגלל מדובר גם בחנות, יוצעו במקום כמה כוסות מבקבוקים שנפתחים באותו היום לפי החשק, אבל רוב היינות נמכרים רק בבקבוק. מצד שני, מצאנו בקבוק שעולה 48 ש"ח, שלא מגיע מסגל(!).

על כל בקבוק מופיע הסבר של מידת חומציות, ומידת ועוצמת הטעם, כך שתוכלו לבחור לפי מה שאתם אוהבים. בהיצע תגלופינו נואר של סורס ב-65 ש״ח, סובניון בלאן של טורה ב-85 ש״ח, שרדונה של יקב פטרי ב-110 ש״ח, או שבלי ב-140 ש״ח – וזו רק טעימה קטנטנה מתוך 70 לייבלים שונים שתמצאו בחנות, שבעתיד מקווה להכפיל את עצמה עד למבחר של לא פחות מ-150 לייבלים שונים מהארץ ומהעולם.

אבל כמו שאומר המשפט היווני העתיק, אין דבר כזה בר יין בלי אוכל. לפחות זה מה שאנחנו חושבים שהוא אומר, אנחנו לא יודעים יוונית. ישנו את ההיצע הצפוי להפליא של פלטת גבינות (50 ש"ח), גרסיני פריך עם גבינה (20 ש"ח), זיתים או מיקס אגוזים (15 ש"ח). אבל במה שקולמי מחסיר באוכל מפתיע, הוא מפצה בעיצוב הנעים והנינוח, ולמרות שאפשר לשבת בחוץ באחד משני השולחנות שבחזית, אנחנו מעדיפים את התאורה האינטימית והרומנטית שבפנים. אז יאללה, למי אתם מתקשרים?
יהודה הלוי 22,א'-ג' 13:00-23:00, ד׳-ש׳, 13:00-20:00

• אוכלים שותים
• בר יין
• יהודה הלוי
• רוסיה

ביום חמישי ה-5.10 בית הקפה "Cups", שממוקם ביהודה הלוי פינת אלנבי בסמוך לתחנת הדנקל, נפתח בחגיגיות. אז עוד היינו תמימים וטובי לב, וחשבנו שנוכל ללגום כוס קפה בנחת. ובכן, לאחר שהיה סגור בשלושה שבועות האחרונים, השבוע פתחו מחדש אנשי הקאפס את בית הקפה, בדיוק בשביל להגשים את הרגע שבו תוכלו באמת ללגום כוס קפה בנחת. טוב, לא יודעים בנוגע לנחת, אבל יש קפה.

קאפס הוא למעשה מותג בן של מותג הקפה הוותיק אילנ'ס, שבשנים האחרונות החלו גם לגדל את הקפה בעצמם – הם רכשו אדמות בקולומביה, וחברו ליצרני קפה מקומיים. הם מקפידים על תנאי סחר הוגן, יישום טכנולוגיות לחיסכון במים, ועל קפה איכותי שמיוצר בקפידה רבה. לא רק יבוא אישי, גם יצור אישי.

אם כן, קאפס הוא הבייבי של אילנ'ס, המבוסס על פולי קפה מיוחדים שנבחרו בקפידה ונקלו במקום. בית הקפה שופץ מין היסוד ועוצב למשעי, משרה אווירה נעימה, רחב ידיים, ובהחלט שם את הקפה במרכז, ממש כפי שאנחנו אוהבים. כבר כשנכנסים למקום ניחוח הקפה העז מורגש, והספלים הגדולים רק מחכים ללגימה. וכמובן שיש גם פולי קפה ארוזים שאפשר לקחת הביתה.

מלבד קפה, בקאפס החדש עומדת ויטרינה חגיגית המציעה כריכים טריים ומושקעים שנעשים גם הם במקום, כמו למשל בריוש מקושקשת ענוג עם שמנת וגבינת פיקורינו, כריך טונה עם סלט טונה, עגבנייה, חסה וצ'ירשי (34 ש"ח), כריך גבינת מנצ'גו וסלק עם חמאה ואגוזי מלך (36 ש"ח), וגם כריך טבעוני עם ירקות קלויים, טחינה וזיתים (22 ש"ח).

מלבד הכריכים יש קרואסונים פריכים וחמימים שנאפים במקום, בראוניז בטעמי פיסטוק או שוקולד קלאסי, ועוגיות טבעוניות שהפתיעו אותנו מאוד לטובה, במיוחד עוגיית המאצ'ה (16 ש"ח), שניחנת במרקם מדויק ובטעמים עזים ועדינים בעת ובעונה אחת. מלבדה יש גם עוגיית גרנולה, עוגיית קרמל ואגוזי לוז, עוגיית בייגלה ושוקולד לבן ועוגיית שוקוצ'יפס חמאת בוטנים.

גל משיח, מהשותפים בקאפס וממנהלי תחום הקפה באילנ'ס, סיפר לנו כי "אין ספק שמדובר בימים קשים, אני לא מפסיק לחשוב על היום שפתחנו ב-5.10 ועל כמה הכול שונה עכשיו, אבל אני גם מאמין שיהיה טוב. מאמין שאנשים עדיין זקוקים לקפה טוב ושדברים צריכים להמשיך על אף הכול". וכדי לעודד בימים הללו, יש מבצע של 15% הנחה על רכישת קפה וכריך – בהחלט מנת נחמה נחוצה והגונה.
קאפס, יהודה הלוי 59, כשר, החל יום א-ה: 7:30-17:00, יום ו' 7:30 עד שעה לפני כניסה השבת.

• חדשות האוכל
• בתי קפה
• קפה
• יהודה הלוי

בחודש ספטמבר 2022 היה אמור רחוב אלנבי להיסגר לתנועת כלי רכב, לפחות בחלקו, לרגל תחילת העבודות ברחוב על הנחת הקו הסגול של הרכבת הקלה. בתכנון המקורי הייתה אמורה תנועת האוטובוסים של אלנבי לעבור חלקית אל רחוב יהודה הלוי, אלא שלאורכו של הרחוב גרים דיירים חזקים ומקושרים שהפעילו לחץ מסיבי על עיריית תל אביב-יפו כדי לבטל את רוע הגזירה.

תחילת העבודות וסגירת הרחוב נדחו בשה שעברה למועד בלתי ידוע, יש הטוענים שכבר באוגוסט הקרוב ויש הגורסים בציניות שלא לפני הבחירות לראשות העיר בסוף אוקטובר. אמש קיימה העירייה מפגש תושבים מקוון – הראשון שבהם התקיים אי שם ב-2020 הרחוקה – ופרשה את תוכניותיה העדכניות בכל הקשור להסדרי התנועה באזור. בשורה התחתונה: ניצחון עצום לתושבי מזא"ה-נחמני-בלפור.

>> דחייה נוספת בהפעלת הקו האדום. תאריך חדש: אין
>> נחשפה תוכנית התחבורה של מירי רגב: להחריב את תל אביב

על פי התוכנית שהציגה העירייה לתושבים אתמול, בשלב ראשון ייסגר רחוב אלנבי במקטע שבין רחוב מונטיפיורי ובין רחוב גאולה, ומרבית תנועת האוטובוסים תעבור אל שדרות רוטשילד ומשם לשדרות בן ציון, כשבשתי השדרות יסומנו נת"צים חדשים (אם כי בשעות הערב המאוחרות הם יבוטלו לטובת מקומות חניה, אם הבנו נכון את הרעיון המשונה). חלק קטן מתנועת האוטובוסים יופנה אל דרך מנחם בגין, בעיקר קווים בינעירוניים שהתנייעו עד כה באלנבי, אך לא נמסרו פרטים לגבי קווים ספציפיים. ציר תחב"צ מרכזי נוסף שיקלוט את האוטובוסים הפליטים מאלנבי יימתח מקינג ג'ורג' אל אלנבי-גאולה ומשם להרברט סמואל/הירקון. ברחוב יהודה הלוי לא יעברו אוטובוסים נוספים פרט לאלה העוברים בו כיום.

מפגש התושבים התמקד ברובו בהסדרי התנועה לבעלי הרכבים הפרטיים באזור, וניכר היה שבעיריית תל אביב-יפו החליטו לשים את צרכי התושבים בעדיפות גבוהה. כך, למשל, תתאפשר לראשונה פנייה ימינה מקינג ג'ורג' אל אלנבי וצפונה, מה שבוודאי יתרום לא מעט לפקקים הצפויים באזור.

ובכל זאת, המצגת כללה בכל זאת כמה בשורות ברורות לנוסעי התחבורה הציבורית, ביניהן שינויים לא פשוטים במסלולים שלקו 18(יעבור לקינג ג'ורג' במעקף דרך רחוב גאולה),קו 25(יוסט אל שדרות רוטשילד) וקו 14(יטייל ויתפתל דרך שינקין, מלצ'ט, יוחנן הסנדלר ועוד), למשל, אבל זו רק טיפה בים של השינויים הצפויים במסלולי קווי האוטובוסים שהציפו את אלנבי והפכו אותו לציר תחב"צ ראשי ומשמעותי בעיר. במהלך המפגש הבטיחו נציגי העירייה כי ייערך מבצע הסברתי מקיף לגבי השינויים כבר בקרוב.

העבודות על הקו הסגול החלו כבר ב-2018, והיו אמורות להסתיים אי שם ב-2026, אך מעטים מאמינים כי הרכבות שעל הקו יחלו את נסיעותיהן במועד לאור העיכוב בעבודות באלנבי (שגם כך אינו העיכוב הראשון שחווה פרויקט הקו הסגול).

עם השקתו יסייע הקו הסגול כ-260 אלף נוסעים ביום ויחבר בין הפרברים המזרחיים של תל אביב – מקריית אונו, גבעת שמואל, יהוד מונסון ואור יהודה דרך גבעתיים ורמת גן אל מרכז העיר ודרומה. אורכו של הקו 27 קילומטרים ועליו פרושות 46 תחנות, כשבין היתר הוא יציע קישוריות והצטלבות עם הקו האדום והקו הירוק של הרכבת הקלה, כמו גם עם תחנת הרכבת השלום ותחנת סבידור. ועד שזה יקרה? שיהיה לכולנו בהצלחה.

• הבועה
• הרכבת הקלה
• עיריית תל אביב
• רחוב אלנבי
• שדרות רוטשילד
• יהודה הלוי
• #פיד_תחבורה
• תחבורה ציבורית בתל אביב

כריכי בשר, שווארמות, דונרים, פיצות מוזרות, כיסונים, כריכי נקניק, מקסיקני, בגטים במילויים שונים, סנדוויצ'י מעדניה, פיתות עם שיפודים, דלי של עוף מטוגן, נקניקיות, תאילנדי, פיתות עם סטייק, קבב בסאלוף, כריך ויאטנמי, קריספי צ'יקן סנדוויץ', מקדונלדס, גריל צ'יז, גירוס, עוף ברוטיסרי, סביח, KFC, קרואסונים במילויים וכמובן – המון המון המבורגרים. אלו הם פחות או יותר רוב סוגי המאכלים שטרפתי במהלך 53 ביקורות אוכל הרחוב שכתבתי השנה כאן, ואין שום ספק שזה נתון מפחיד שצריך להדאיג את הרופא שלי. אבל בין כל אלו, רק ארוחה אחת בלטה מעל כולם.

פלאטבוש היא חלומו של כל מבקר אוכל – מקום חדש שצץ משום מקום ומציע אוכל אקזוטי מהרגיל, כזה שאי היה אפשר למצוא בעיר, ועושה אותו פשוט נהדר. הם רק בתחילת הדרך, עוד לא השתפשפו סביב הפינות, אבל מנת הג'רק צ'יקן שלהם לבדה מצדיקה את התואר של המקום הכי טעים שאכלתי בו השנה. הסיפור, הגישה, המקוריות ומעל לכל – הטעם – הם מה שהפכו את הביקור בפלאטבוש ליותר ממושלם. חוץ מזה, פשוט תסתכלו על התמונות של האוכל המהמם הזה, ותגידו לי שאתם לא מתים לאכול. הנה הביקורת שנכתבה במקור ב-27.10 עם הכותרת "זאת אחת מארוחות אוכל הרחוב הטובות של השנה". עכשיו אני כבר יכול להגיד בביטחון שזו לא "אחת מ", אלא הארוחה הכי טובה שאכלתי ב-2022.

הביקורת:

הפעם הראשונה והאחרונה שביקרתי בניו יורק, לפחות נכון להיום, היתה לפני 13 שנים. אני זוכר מצוין את ההרגשה של לצאת מהסאבווי לראשונה, עמוס בתיק עצום שאמור להחזיק אותי לחצי שנה של טיול חוצה ארה"ב, להביט למעלה על גורדי השחקים של מנהטן ולהרגיש לראשונה בחיי בבית הרחק מהבית. עבור חובב היפ הופ כמותי, ביקור במולדת התרבות שקול לביקור של מוסלמי במכה. ועם כל הכבוד למגדלים הפוטוגניים של מנהטן, מיד ידעתי שאני רוצה להגיע לניו יורק "האמיתית", או לפחות זו שתפסתי ככזו – ברוקלין.

על פי הראפרים שגדלתי עליהם, ברוקלין היתה אחד המקומות הקשוחים בעיר, אבל עד שאני הגעתי לסיבוב באזור ב-2009 היא כבר עברה תהליכי ניקוי וג'נטרפיקציה שהשאירו אותה כאזור נעים להסתובב בו. אחד האזורים שיותר נהנתי להסתובב בו היה פלטבוש, ולאו דווקא בשל הקהילה היהודית הוותיקה שבו. זה פשוט היה אחד האזורים הצבעוניים יותר באזור, בדגש על האוכל, שהרוויח בענק מאוכלוסיית השכונה המגוונת – היו שם מסעדות אסייתיות, הודיות, איטלקיות וסול-פוד, ובכל מוסד שנכנסת אליו היה ברור שמדובר במסעדות מהגרים או ילדי מהגרים, הכי קרוב לדבר האמיתי שניתן.

אבל יותר מהכל, בלט שם המטבח הקאריבי. שלטים צהובים-אדומים בולטים עם הכיתוב Jerk זהרו מכל פינה, שארית של גל עלייה משמעותי שהתרחש בסבנטיז והאייטיז מהאיטי, ג'מייקה, ברבדוס והאיים הקאריבים בכללותם. גל ההגירה הזה יצר את ההיפ הופ, אבל גם מפגש קולינרי יוצא דופן שלקח את המטבח עמוס התיבול של הקאריביים והנגיש אותו לקהל אפרו-אמריקאי ברובו. התוצאה היא שעטנז מאכלים יוצא דופן שלא מכירים בישראל – חומרי גלם, מנות וטעמים שלא הגיעו לכאן. עד עכשיו.

כשפרסמנו אתהידיעה על פתיחתה של מסעדת פלטבושעל יהודה הלוי פינת נחמני, התרגשתי לחזור לביקור החד פעמי ההוא. ציפיתי כבר לראות את השלט ג'רק ולנעוץ שיניים בעוף המתובלן המשגע הזה, טעם עוצמתי שמאז אכלתי רק אצל חברים שהזמינו מחו"ל תערובת תבלינים. אבל כשהגעתי לפלטבוש הופתעתי למצוא לוקיישן די עירום. שום שלט, שום גרפיטי, כמה שולחנות ברחוב עם כיסאות קש וחלון גדול למטבח שצופה על הרחוב. די חיבבתי את זה – עם כמה שפלטבוש מביאה משהו חדש לתל אביב, זה לא הרגיש מתאמץ להנכיח את הברוקלין. זה נראה כמו עוד מסעדה תל אביבית קטנה.

רק כשהתיישבתי בחוץ, צמוד לחלון למטבח, הבנתי שזה אולי קצת עירום מדי. על שניים מהשולחנות היו בננת פלאטנו (או פלנטיין), מחומרי הגלם הפופולרים והיחודיים של המטבח הקאריבי, אבל לעין לא מיודעת זה נראה כאילו מישהו זרק שתי בננות לא בשלות על השולחן. השעה היתה שעת בין ערביים מוקדמת וישבתי שם לבד. אדם מבוגר על קטנוע עצר ליד ושאל אותי מה זה המקום הזה. "אוכל קאריבי אפרו-לטיני", צעקתי לו מבעד לצלילי האגזוז. "מה?!" הוא צעק חזרה. לשנינו לא היה כח להבין אם הוא שאל את זה כי הוא לא יודע מה מטבח קאריבי אפרו-לטיני אומר, או כי הוא לא שמע.

אל מול היעדר העיצוב וכיסאות הקש הלא נוחים עמד השפע המפתיע של התפריט – חלומו של כל חובב אוכל ישראלי שמחפש לנסות טעמים חדשים. מגוון רחב של מנות שאת רובן מעולם לא ראיתם בעברית. התחלתי עם מנת טוסטונס (פלאטנו מטוגן. 32ש"ח) עם רוטב Ají (המבוסס על פלפל אג'י. כן, יהיו הרבה סוגריים בביקורת הזו) וסלסת עגבניות פיקנטית (לא תצטרכו הסבר על זה, נכון?), ובמהרה קיבלתי ערימה חביבה של דיסקיות מטוגנות עם דחיסות של תפוח אדמה מחוץ ופריכות של נאצ'וס. הרוטב החזיק חריפות עדינה וטעם שמזכיר רטבים מקסיקנים, עם טוויסט מעושן קלות. נשנוש נהדר, חמים וטעים לפתיחת התיאבון.

אחריו הגיע מנת ארפה ראינה (52 ש"ח), אולי המנה היחידה פה שכבר ביקרה בווריאציה מסוימת בישראל, דרך כמה דוכנים ונצואלינים. הארפה של פלטבוש, בכל אופן, דקה יותר ממה שהיה עד כה בישראל, אבל גם מעט פריכה ויציבה יותר. קמח התירס המחוספס נותן טעם טוב ל"פיתה" (כינוי שגם הופיע בתפריט אז זה לא מעליב), שבתוכה היה סלט עוף קריר ורענן עם לשון אבוקדו יפה, עשבי תיבול וגבינת קוטיחו מקסיקנית. באופן מפתיע, זו היתה מנה קלילה וטעימה מאוד שהרוויחה מטעמי הסלסה בבקבוק שהוגשה ליד. טעמי האבוקדו וגושי הגבינה (אולי היה אפשר לפורר אותם) הוסיפו המון לסלט עוף הדחוס פנימה, ולמרות שעצרתי מלאכול אותה כדי להתפנות למנה העיקרית, המשכתי לנשנש עד הסוף. וזה לא שהמנה העיקרית היתה קטנה.

ארוחת הג'רק צ'יקן (78 ש"ח) מורכבת ממנת כרע עוף מתובל ומעושן על הגריל לצד תוספת של ראסטה פסטה (שם נורא לפסטה מאוד טעימה בתיבול ג'רק ומלא פרמז'ן). מנת העוף שהונחה על המגש, יש להודות, היתה אחד הדברים הכי יפים שאי פעם אכלתי – התיבול והעישון מייצרים קראסט כהה יפהפה ועמוס על משטח העוף, והכל נוצץ בשמנוניות קלה כמו יהלום שחור. כשניגשתי לחתוך אותו עם הסכין נטולת השיניים שהגישו לו חשבתי שאין סיכוי שסכין כזו תעמוד במשימה (הנחתי שבדומה למפיות הנייר הזולות שהוגשו, גם זו פשרה), אבל בניגוד לחזות המחוספסת העוף עצמו היה רך כענן והתפרק בקלילות מפתיעה מהעצם. לקחתי ביס והייתי בשמיים, אי שם בין ברוקלין לקינגסטון.

זו היתה אחת מהמנות הכי טעימות שאכלתי השנה, ותאמינו לי שאכלתי הרבה. הוספתי טיפה מרוטב הג'רק שליווה אותה, מה שהגביר את החריפות לרמה שגרמה לי להזיע כמו חולה ג'מייקן פיבר – אבל לא הצלחתי להפסיק לאכול. התמלאתי מזמן, אבל לא הפסקתי לאכול. גם הראסטה פסטה היתה מנה פשוטה ומיוחדת, ומסביב פוזרו פירות מטוגנים ואפויים שלא הכרתי. טעמתי הכל בסחרור חושים, והכל היה נפלא. המנה הזו לבדה גרמה לי לרצות לטעום את כל התפריט, ודחפה אותי להזמין טייקאווי נוסף של מנות שעוד לא ניסיתי – ולמרות שמק אנד צ'יז וכנפיים הם דברים שאני מכיר, מיהרתי לקחת גם אותן הביתה לטעום. את מנת הקארי עז המפורסמת של הקאריבים אאלץ לשמור לפעם הבאה.

בחזרה בבית, רחוק מהעיצוב הלא קיים של פלטבוש, שמתי אלבום של באסטה ריימז – בן למהגרים ג'מייקנים שגדל בשכונה – והתענגתי על טעם חמוץ מתקתק של כנפי ולנטינה (52 ש"ח), מנשנש מדי פעם ממנת המק אנד צ'יז גרסת פלטבוש (38 ש"ח) בתערובת גבינות מצוינת של צ'דר אנגלי, גרוייר וגאודה פלפל. מדהים איך אוכל יכול לשגר אותך למקומות שמעולם לא היית בהם, לא בשונה ממוזיקה. והאוכל של פלטבוש, ממש כמו מוזיקה טובה, שלח אותי לעולמות קולינרים מפתיעים ומיוחדים יותר מכל מקום אחר בתקופה האחרונה. אם רק ישפרו מעט את חוויית המסעדה הבסיסית, זה מקום שיכול וצריך להפוך לשגרירות הקאריביים בישראל.

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• מטבח קאריבי
• ניו יורק
• יהודה הלוי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022