סיפורי מהגרים תמיד מלווים בקושי. אין מה לעשות, להיעקר ממולדתך למדינה עם שפה ותרבות אחרת לא יכול להיות קל. אבל הם גם תמיד מלווים בהזדדמנות, במיוחד אם מדובר בסיפור הגירה אמריקאי, המדינה שמכרה את עצמה בתור גן עדן קפיטליסטי בו לכל אחד יש סיכוי להגיע לחלום האמריקאי אם רק יעבוד מספיק קשה. ובמיוחד, אם הוא יעבוד קשה במכירת סמים ופשע מאורגן. היי, זו אמריקה – אף אחד לא אמר שלעבוד קשה כולל מחויבות לחוק.

>>

"דלי בויז", הקומדיה החדשה של דיסני+, מערבבת את תבשיל המהגרים האמריקאי הזה לסדרה קומית מתוקה, שהיא גם סדרת אקשן, וגם קומדיית פשע, אבל בעיקר קומדיית מהגרים מצחיקה. איך זה עובד? עם שני אחים פקיסטנים-אמריקאים שלא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני, בנים לראש אימפריית מעדניות באזור דאלוור שסיפק להם חיים די נוחים בעבודה קשה. רק לאחר מותו של האב מגלים השניים שאימפריית הנקניקים של אביהם היתה רק כיסוי לעסק האמיתי שלו – אימפריית פשע.

מדובר בשילוב משעשע בין סיפורי "עשירים שנלקחו מהם כל הדברים ועכשיו הם חיים כמונו" ל"אנשים חסרי מודעות צוללים לתוך עולם הפשע", כאשר מעל כל זה מרחף הרקע התרבותי שלהם כבני מהגרים מפקיסטן שגדלו לתוך תרבות אמריקאית, ולכן איבדו את כל התעוזה שאיתה הגיע אביהם. יש עשרה פרקים בני 20 דקות, כך שמדובר בבינג' קליל ומשעשע, ולמרות שהוא לגמרי מזכיר את "האחים סאן" של נטפליקס, זה נראה כמו גרסה טיפה יותר קומית לרעיון. רק אל תתפתו להיכנס בעקבותיה גם לעולם הפשע, זה אף פעם לא משתלם.
"דלי בויז", 10 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• ילדי מהגרים
• דיסני+

"כל החוויות שחוויתי ב-17 השנים האחרונות, אם זה ארוחות משפחתיות, טיולים, חגים, חוגים – הכל קשור למדינת ישראל ולתרבות הישראלית", כותבת ירדן באוטיסטה כריסטה במכתב נרגש לשרה נתניהו (שנותר ללא תשובה). עכשיו, החיים שבנתה בארץ היחידה שהיא מכירה כבית, עומדים להתפרק בעקבות מדיניות גירוש שמאיימת לקרוע משפחות רבות. בזמן שאזרחי המדינה טרודים במלחמה ובהשלכותיה, תחת ערפל הקרב, חידשה ממשלת ישראל את מדיניות גירוש ילדי העובדים הזרים במלוא אכזריותה.

>> הלכנו לעזה: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 מספרת את כל הסיפור
>> דה לוזר שואו: בקרב בין גלנט 12 ונתניהו 14 כל המדינה הפסידה

ב-17 בפברואר צפויה ממשלת ישראל לבצע צעד ראשון, קריטי, בדרך למבצע הגירוש הגדול שעליו חולמים במשרד הפנים. רק התנגדות ציבורית עיקשת, בהשתתפות אלפי ישראלים וארגון המשפחות UCI, עצרה את הניסיון הקודם לפני חמש שנים. במשרד הפנים לא ויתרו אף פעם על גירוש מסיבי של ילדי עובדים זרים, רבים מהם ילידי הארץ, דוברי עברית כשפת אם, ילדים ישראלים שמעולם לא הכירו מציאות אחרת, שלומדים במערכת החינוך הישראלית, חולמים בעברית, וחיים את התרבות הישראלית במלואה. הגירוש המתוכנן מהווה הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות ועומד בניגוד לאמנות בינלאומיות להגנת ילדים עליהן חתומה ישראל.

"הכל התחיל לפני שבועיים": כשהמדיניות הופכת לטרגדיה אישית

בוקר אחד, שגרתי לכאורה, הפך את עולמה של ירדן באוטיסטה על פיו. "אני וההורים שלי קמנו לשגרה רגילה, עוד יום בחיינו, ויצאנו כל אחד לעיסוקו", היא משחזרת. "במהלך היום אמא שלי קיבלה שיחת טלפון שאבא שלי נתפס על ידי משטרת ההגירה בעבודה שלו. כשקיבלנו את הבשורה נכנסתי לשוק, לא ידעתי איך לעכל את הסיטואציה".

רוברטו כריסטה, אביה של ירדן, חי בישראל 22 שנים. במשך שנים עבד כמטפל סיעודי עם ויזה תקפה, עד שהקשישים האחרונים בהם טיפל נפטרו. "אחרי 20 שנה שטיפל בקשישים נגמרה לו הויזה", מסבירה ירדן, "והוא נאלץ לעבוד בצורה לא חוקית". סיפורו של רוברטו מדגים את הכשל המערכתי: אנשים שתרמו שנים רבות לחברה הישראלית מוצאים את עצמם ללא מעמד בגלל טכניקליות בירוקרטית.

ליזה, אמה של ירדן, מספרת על 24 שנות חיים בישראל שבהן בנתה כאן את ביתה. "מ-2007 עד 2014 עבדתי כגננת, ומאז ועד היום אני עובדת בניקיון בתים ובטיפול בילדים," היא מספרת. "אני ובעלי מסורים לעבודה שלנו ולחיי המשפחה שהקמנו בישראל. בכל יום בחיינו אנחנו משתדלים להיות אזרחים טובים במדינה הזו". ירדן, שנולדה וגדלה כאן, היא תלמידת תיכון מצטיינת בבית הספר רוגוזין בתל אביב. היא לומדת נגינת בס בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב, וחולמת להתגייס לצה"ל. "השפה היחידה שאני מדברת היא עברית," היא מדגישה, במה שנשמע כמעט כמו תחינה להכרה בהיותה ישראלית.

״מתפרקת מבפנים": המחיר הנפשי של מדיניות הגירוש

"איך זה הגיוני שנערה בת 17 צריכה לנהל שיחה עם אבא שלה מהכלא? לזייף חוסן מנטלי בזמן שאני מתפרקת מבפנים, להישאר חזקה בשביל המשפחה?", שואלת ירדן בכאב". אריאל רמיגולסקי, מחנך כיתתה, מזהיר: "השנה הקרובה היא השנה המשמעותית ביותר בחייה של ירדן עד כה – היא תיגש לבחינות הבגרות יחד עם כל תלמידי ישראל, תופיע במופע הסיום של התיכון ותצא אל החיים האמיתיים. הנוכחות האוהבת של אביה ואימה בתקופה הזו היא קריטית מאוד עבורה".

והזמן דוחק. ב-17 בפברואר עלול להתחיל גל הגירושים שיקרע משפחות רבות. אבל יש דרכים לעצור את רוע הגזירה:
1. *הפגנת המחאה המרכזית*:ביום רביעי הקרוב (12.2) בשעה 18:00, מול ביתו של שר הפנים משה ארבל (רח' דוד שמחי 9, פתח תקווה). נוכחות המונית תשדר מסר ברור – העם מתנגד לגירוש ילדים!
2. *פנייה לנבחרי ציבור*:דרשו מחברי הכנסת שלכם לפעול נגד מדיניות הגירוש. כל טלפון, כל מייל, כל פנייה – משפיעים.
3. *הפצת המודעות*:שתפו את סיפורה של ירדן ברשתות החברתיות. ככל שיותר אנשים יכירו את הפנים האנושיות מאחורי המדיניות, כך יגבר הלחץ הציבורי לשנותה

"אנחנו חלק מהחברה הישראלית"

"בזמן שאנחנו ישנים אנחנו מתפללים שמשטרת ההגירה לא תבוא ותתפוס אותנו", משתפת ליזה. "בעבודה ואחרי העבודה אנחנו מתפללים שאלוהים יגן עלינו מכל פגע". וירדן, בסיום מכתבה חסר המענה לשרה נתניהו, כותבת ש"אני לא באמת יודעת כיצד לבקש את העזרה והאם אפשר למצוא גמישות בחוק. אני פשוט יודעת שהחלום שלי הוא לחיות כאן, במדינת ישראל. המשפחה שלי נותנת לי כוח להמשיך הלאה ומאפשרת לי להרגיש שהכל אפשרי גם כשהקשיים גדולים מנשוא".

הצטרפו למאבק. זה הזמן לעמוד לצד ירדן ומשפחות רבות אחרות שעומדות בפני גירוש. הגיעו להפגנה ביום רביעי, העלו את קולכם ברשתות החברתיות, צרו קשר עם נבחרי הציבור שלכם. רק פעולה מהירה ונחושה תוכל למנוע את הטרגדיה המתקרבת. כי כמו שאומרת ירדן, "ממתי זה נראה הגיוני שלפרק משפחה זה דבר מוסכם?"

• הבועה
• ילדי מהגרים
• ילדי עובדים זרים
• מהגרים
• עובדים זרים

לו המדינה בה נולדת היתה סוגרת עלייך, בלי יכולת להביע את דעתך על הממשל שמשאיר את העם שלך בעוני. לו ידעת שעם סיום התיכון בגיל 16 תאלצי להתגייס לצבא לכל החיים. לו שמעת שמועות על נשים שהפכו לשפחות בצבא, על כאלו שנשלחו הרחק מהבית וחזרו רק לאחר שנים. האם היה לך האומץ לקום וללכת לעבר הלא נודע? האם היית שורדת את המסע?ומה אם כמו רבות היית נתפסת בדרך, נלקחת למחנה עינויים ונדרשת להשיג כופר ממשפחתך כדי להציל את עצמך? מה היה קורה לנפש שלך?

וכל זה עוד לפני שכף רגלך דרכה בישראל, אליה לא תכננת להגיע. אבל הדרך לאירופה היתה חסומה. והנה את מוצאת את עצמך בתל אביב, בלי שפה, בלי עבודה, בלי מעמד. מתחברת עם אריתראים אחרים, מכפרים אחרים, זרים אבל זרים כמוך.עובר זמן והנה את אמא, עדיין מתגוררת בחדר עם משפחה נוספת בחדר ליד, עובדת בשתי עבודות. לבעלך גם לא קל. כאן בישראל תפקידי הגבר והאישה שונים מאלו שבאריתריאה. והוא עוזב. את נשארת לבד כמו 30 אחוזים מנשות הקהילה. לבד עם הילדים, בלי שפה, בלי זכויות ובלי אופק.

יותר מעשר שנים שמבקשי המקלט בישראל חיים בעוני, ללא זכויות ועם נגישות מוגבלת לשירותי בריאות. בעלי המזל ביניהם הצליחו להשיג אישורי הגירה לקנדה. אלו שנותרו כאן הם בלי דרכון ובלי אפשרויות.יש קורונה ואין עבודה? גם אין דמי אבטלה. אתם הורים? תשכחו מקצבאות. חליתם? בעיה שלכם. הגשתם בקשת מקלט להכרה כפליטים? חכו. מסתבר שעשור זה לא מספיק זמן כדי לדון בבקשות.

מה כן תקבלו? מגיל 3 הילדים מקבלים חינוך חובה חינם.כבר עשור שעמותת אליפלט מלווה את הילדים שנמצאים מראשית חייהם במחסני ילדים (או בשמם המכובס "בייביסיטרים"). שם, בפעוטונים הפיראטים של הקהילה, החלה דרכה של העמותה. כי איזו עוד אופציה יש להורים? מה עושים כשצריכים לעבוד מחמש בבוקר ועד שבע בערב? איפה עוד ניתן להשאיר את הילדים ב-650 ש"ח לחודש? אז יש מטפלת עם 20 תינוקות ומאוורר.

ועכשיו, רוב הילדים האלה שגדלו בינתיים, נמצאים בבתי הספר היסודיים, סוחבים בגופם ובנפשם את העיכובים שצברו במחסנים. אחרי שעות, חודשים ושנים שהעבירו בלול כל היום, ללא תנועה ואפילו ללא זחילה על הרצפה, האונה הימנית לא לומדת לתקשר עם השמאלית. כשאתה מקבל מזון על פי תור ולא על פי דרישה, מתפתחות גם בעיות ויסות רגשי, והשק רק נעשה כבד יותר ומורכב יותר. כל זה כתוספת לעוני בבית, לפוסט טראומה של ההורים ולהיעדר שפת אם.

אין ויכוח שזה מצב מדכא ומייאש. אבל מה שהכי מדכא זה שזה כאן. חמש תחנות מדיזינגוף סנטר.עד שלא התחלתי לנהל את עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, לא הכרתי את סיפורם של מבקשי המקלט בישראל. רוב הציבור בישראל לא מכיר – לא תושבי צפון העיר, וגם לא רבים מתושבי דרום העיר החיים לצדם וחווים את הקושי והתסכול אך לא את האנשים ואת סיפור חייהם.לפני שהגעתי לאליפלט גם אני לא הכרתי. אבל היום אני מכירה את דאימונד, ובטי, את זקריאס ופרינסס. ליווינו אותם ב"בייביסטרים" והיום הם אצלנו במועדוניות מסוף יום הלימודים ועד 18:00 (כשההורים חוזרים מהעבודה) והם מוגנים, עם אוכל, חוגים, טיפולים רגשיים ועזרה בלימודים. להורים שזקוקים אנחנו מסייעים עם מזון, ציוד ומענקי חירום.

לו הייתי מבקשת מקלט בישראל, דבר אחד בטוח הייתי עושה: הייתי מתחננת שיתנו לילדים שלי את ההזדמנות לחיים טובים יותר. אני לא מצליחה לדמיין איך הייתי מוצאת את האומץ לעזוב את הבית שלי, לעבור את המסע, לייצר לעצמי חיים יש מאין, לגדל ילדים ללא משאבים ותמיכה, לרשום אותם לגנים ולבתי הספר ללא שפה, לעבוד בכדי לשרוד, ולשרוד בכדי לעבוד.אנחנו יוצאים בקמפיין גיוס המונים כדי לתת לילדים האלה תקווה, עזרה ותחושה שרואים אותם, שהם חשובים, וכל שקל יכול לעזור.

הכותבת, שרון טל היא מנכ"ליתעמותת אליפלט למען ילדי הפליטים
>>עמותת אליפלט למען ילדי פליטים תציין החודש עשור לפעילותה. במסגרת ציון העשור יוצאת העמותה בקמפיין גיוס המונים תחת הסלוגן: "רואים את הילדים", במטרה לתת מענה לכמה שיותר ילדים חסרי מעמד בישראל. אליפלט שמה לה למטרה להעניק לילדי מבקשי המקלט ילדות מוגנת, לסייע להתפתחותם התקינה ולגשר על הפערים בין המענים המוסדיים המצומצמים לבין הצרכים האקוטיים של ילדים. בישראל חיים כיום כ-8,000 ילדי פליטים ללא מעמד והם מהווים כשליש מכלל אוכלוסיית הפליטים בישראל. אחד מכל עשרה ילדים בתל אביב הוא ילד חסר מעמד.קמפיין גיוס ההמונים יחל ב-12.9 ויימשך עד ה-19.9.

• הבועה
• טור אישי
• ילדי מהגרים
• פליטים
• מבקשי מקלט
• אליפלט

דמיינו את הסיטואציה הבאה: ילדה בת 12 מנסה להגניב עוד כמה דקות של שינה לפני שהשעון יצלצל, ויזכיר לה שהיא צריכה לקום ולהתארגן לעוד יום רגיל בבית הספר. במקום זה, את השעון מחליפה דפיקה חזקה בדלת ומאחוריה שוטרים שבאים לקחת אותה לבית הסוהר. זה לא חלום בלהות וגם לא סיפור בדיוני. זו מציאות חייה של גנה אנטיגו, תלמידה בבית הספר הגימנסיה העברית בתל אביב. הפחד מסיטואציות כאלו מלווה את חייהם של גנה ועוד מאות ילדים שלמרות שנולדו וגדלו בישראל, המדינה החליטה לגרש אותם.

הרקע לגירוש טמון בתקנות משרד הפנים הקובעות כי לנשים העובדות בסיעוד (באופן חוקי) אסור להביא ילדים בישראל. ברגע שאישה העובדת בסיעוד מביאה ילדים, נשלל ממנה באופן אוטומטי המעמד החוקי שלה ושל ילדיה. יש לציין כי מדובר בנשים שעובדות במשך שנים ארוכות אצל משפחות ישראליות, ומטפלות במסירות בקרובי המשפחה של כולנו. בפועל, הן נאלצות לחיות זמן ממושך הרחק מהבית בעוד שחייהן הפרטיים כפופים גם הם לחוקי העבודה המגבילים של מדינת ישראל. למעשה, מצופה מהן שלא לקיים קשרים בינאישיים או להקים משפחה משל עצמן. אם יעשו זאת, יצטרכו לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: להיפרד מילדיהן ולשלוח אותם חזרה למדינת המוצא שלהן, או לחזור ביחד איתם – דבר בעייתי בפני עצמו, שכן רבות מהן שילמו סכומים גבוהים לחברות תיווך כדי להגיע ולעבוד בישראל, ולכן צריכות להמשיך ולעבוד כאן כדי להחזיר את ההשקעה.

>> תל אביב, זה הזמן להגן על הילדים שלך // טור דעה
>> מבוקשים: ילדי תל אביב מספרים על הפחד מהגירוש

לצד זאת, ואולי מעל הכל, הילדים הם ילדים ישראלים לכל דבר. הם נולדו וגדלו בישראל, הם מדברים עברית, הם התחנכו במערכות החינוך הישראליות, יש להם חברים ישראלים והם חולמים על עתיד בישראל. הם לא מכירים שום מציאות אחרת. במשך שנים נמנעה המדינה מלאכוף את התקנות הללו ואפשרה לילדים לגדול ולהתבסס כאן, אך פתאום החליטה שאין היא יכולה עוד ועליה לעקור אותם מכל מה שהם מכירים ולשלוח אותם למדינה שהיא אינה מולדתם.

היעדרה של מדיניות הגירה מוסדרת היא שמאפשרת למשרד הפנים לפעול בצורה קפריזית וכה שרירותית כלפי הילדים הללו, אך הילדים עצמם לא עברו על שום חוק.בשנת 2019, תשע שנים לאחר מבצע הגירוש האחרון, ולאחר שהתקבלה החלטת ממשלה בדבר הסדרת מעמדם של ילדי עובדים זרים, החלה רשות האוכלוסין וההגירה, זרוע של משרד הפנים, בסבב גירוש נוסף. במהלכו, פרצו שוטרים אל תוך בתים, כלאו ילדים בבתי סוהר, העלו אותם על מטוסים ושלחו אותם למדינה זרה. את החוויה הטראומטית הזו זוכר מייקל קואנקה, תלמיד בית הספר פסגות ביהוד, שהיה אז בן 12:

"דפקו לנו בדלת. אמא שלי אמרה לי לא לפתוח. לא הבנתי למה. נשארתי במיטה מפוחד", הוא משחזר את האירוע הטראומטי. "בסופו של דבר אמא שלי פתחה את הדלת. באתי איתה. ראיתי שלושה שוטרים. לא ידעתי למה, אבל אמרו לנו לארוז מזוודה. אמא שלי ארזה את המזוודה, בזמן שאני חושב לעצמי: מה קורה פה? למה זה קורה לי? הם לקחו אותי לתא מעצר. ישבנו שם אני ואמא שלי במשך שבוע מפוחדים, ולא יודעים מה לעשות. בלילות אמא שלי בכתה, ואני רק אמרתי לה: 'הכול יהיה בסדר, אמא, נעבור את זה'".

את הגירוש של 2019 הצליחה לעצור התגייסות ציבורית רחבה. משפחות מכל רחבי הארץ ומכל קצוות הקשת החברתית סירבו לקבל את הגזירה האכזרית, והתייצבו לצד חבריהם בצורה נחושה ומרגשת. מורים, הורים וחברים לכיתה התגייסו למאבק ועמדו כנגד הרעיון שניתן לעקור ילד מחייו על לא עוול בכפו. ההבנה שהילדים שייכים לפה הייתה טבעית לכל אדם בר דעת.

מייקל מספר כיצד כשהיה בתא המעצר בכלא, הגיעו חבריו לכיתה לתמוך בו ובאימו: "לילה אחד שמעתי שצועקים: 'לשחרר את מייקל!'; אמא שלי בהתחלה חשבה שאני מדמיין, אבל בסוף הבנו שזה אמיתי. אלה היו חברים שלי שבאו מיהוד. הם הצליחו למצוא את התא שלי, וצעקו: ;הנה מייקל!' לא האמנתי שהם באמת שם, שהחברים שלי הגיעו. עבר שבוע, ובעזרת החברים שלי וראש העיר של יהוד הצלחנו להשתחרר. יש לי חברים טובים, אבל לא האמנתי שלאנשים כל כך אכפת ממני. חשוב לי להישאר פה, מכיוון שכל חיי גדלתי פה עם החברים שלי, וישראל היא הבית שלי".

ההד הציבורי הצליח ופעולות הגירוש נפסקו. בנוסהקורונה הכריחה את משרד הפנים להעביר את מסע הרדיפה לבתי המשפט. ואילו עכשיו, עבר מספיק זמן, ההד הציבורי נדם ורשות האוכלוסין וההגירה החליטה שזה הזמן לצאת למבצע נוסף ולנופף בחרב הגירוש מעל ראשיהם של הילדים, חלקם כבר בגיל תיכון. כאמור, בסבב הקודם להתגייסות הציבורית הייתה השפעה מכרעת, וגם הפעם מסתמן ציבור גדול שיעמוד לצד המשפחות ולצד ההיגיון והמוסר, וימנע את הגירוש הלא אנושי הזה.

ביום שבת הקרוב, ה-13.8, בשעה 20:30, תערך הפגנה מטעם ארגון United Children of Israel, אותו מובילות האימהות שהן וילדיהן מועמדים לגירוש. בצעד אמיץ הן מתייצבות בקו האש, ומבקשות שלא יענישו את ילדיהן ויאפשרו להם להמשיך ולחוות ילדות רגילה, כזו שלא תקטע בבת אחת ותשאיר אותם מצולקים לכל החיים. זו בקשה אנושית שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להתחבר אליה. מטרת ההפגנה, בהנחייתה של יעל אבקסיס, היא לתמוך במשפחות, להוכיח למשרד הפנים שהציבור לא שכח ולדרוש מממשלת ישראל לעצור את הגירוש, להסדיר את מעמדם של הילדים ולתת להם להמשיך בחייהם. אל תתנו להם לעמוד שם לבד.

>> לא לגירוש ילדים, שבת 20:30, כיכר הבימה.פרטים נוספים כאן

• הבועה
• ילדי עובדים זרים
• ילדי מהגרים
• עם הילדים

כבר כמעט 15 שנה שהמאבק הזה מתנהל באופן מחזורי. פעם בכמה שנים מאבד מישהו במשרד הפנים את אנושיותו ומתחיל לתכנן את גירושם של ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט שנולדו בישראל, השתלבו במערכת החינוך, מדברים רק עברית ומהווים ישראלים לכל דבר. בכל פעם מחדש נעמדים תושבי העיר על רגליהם, לעיתים בתמיכת העירייה, מפגינים נגד, בוכים עם הילדים המגורשים וחוזרים הביתה עד לפעם הבאה. ובין סבבי האיומים חיים ילדים תל אביביים בפחד מתמיד ועננת גירוש קבועה מעל לראשם. בשבת הקרובה (13.8), 20:30 בכיכר הבימה, ידרשו הארגונים UCI United Children Of Israel, תרבות של סולידריות, "זזים – קהילה פועלת" ו"אחותי", להסיר את האיום הזה לצמיתות.

את ההפגנה תנחה יעל אבקסיס, והיא תכלול גם הופעות של מיקי גבריאלוב, חמי רודנר, מאור כהן, כפיר צפריר וקווין רובין, אבל במרכזה תעמוד הפנייה אל ממשלת ישראל היוצאת להסדיר אחת ולתמיד את מעמדם של ילדי העובדים הזרים שנולדו בישראל. "מאות ילדים וילדות ישראלים עומדים בסכנת גירוש מהארץ", אומרים המארגנים, "האמהות שלהם טיפלו במשך שנים בקשישים, בחולים ובבעלי צרכים מיוחדים. הילדים האלה לא פחות ישראלים מהחברים שלהם ללימודים, אבל הקיץ שלהם שונה מאוד. הם חיים בפחד שהם הבאים בתור".

על אף שכרגע לא מתבצעים מעצרי ילדים, בניגוד לניסיונות הגירוש האגרסיביים ב-2019, מסבירים מארגני העצרת ש"זה לא חלום בלהות, זאת המציאות. ילדים שגדלו בארץ הזאת, תלמידי בית ספר, כבר נכלאו וגורשו מהארץ. אנחנו חייבים לעצור את גירוש הילדים, אחת ולתמיד. זה אפשרי. ממשלת ישראל יכולה וחייבת לקבל את ההחלטה: להסיר את איום הגירוש, ולהסדיר את מעמד הילדים".

לפני כשלוש שנים, כשאיום הגירוש שוב היה קונקרטי נגד רבים מילדי העיר,הפגשנו אותם עם זמרים, שחקנים ואמניםשכבר הצטלמו איתם ב-2011 במחאה על אותו איום. הילדים ההם כבר גדלו ורובם עדיין מועמדים לגירוש למרות שחיו כאן כל חייהם ואין להם ארץ אחרת. "גירוש הילדים – עלה תאנה להיעדר מדיניות הגירה – הוא לא יהודי, לא דמוקרטי ולא מוסרי", אמרה לנו אז יעל דיין. בשבת בכיכר הבימה תהיה הזדמנות נוספת לכולם לומר את זה.

>> "לא מגרשים ילדים", שבת 20:30, כיכר הבימה

• הבועה
• ילדי מהגרים
• ילדי עובדים זרים
• משרד הפנים