Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

כוריאוגרפיה

כתבות
אירועים
עסקאות
בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אמנית אחת בשבוע: בשמת נוסן חושפת פנטזיה ותשוקה אמיתית

אמנית אחת בשבוע: בשמת נוסן חושפת פנטזיה ותשוקה אמיתית

בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אחרי שנים של ריקוד בלהקת בת שבע ("הפסקתי לישון כשהפסקתי לרקוד"), הכוריאוגרפית בשמת נוסן עובדת כדי לרכך לעצמה את המציאות. ב"מה נשמה" שתעלה בשבוע הבא בסוזן דלל היא מתמודדת עם הסלידה שלה מרשתות חברתיות והמסכות שהן מכריחות את כולם לעטות. אל תכחישו

יש בישראל תעשיית מחול משובחת, והיא מייצרת רקדנים שבלי הרבה צילצולים מביאים בעולם כולו הרבה כבוד לישראל. כיאה לחברה כובשת, גם תעשייה זו כמובן נשענת על הכאב והקורבן האישי של הרקדנים, על המסירות שלהם וההקרבה בשם האמנות. יש במסירות הזו משהו גדול מאצילות נפש: לרקדן כזה שמקריב את עצמו למען אמנותו אין שום ערבות שיראה פירות לעמל, כך שמדובר באלטרואיזם טהור מהסוג הנשגב ביותר. גיבורת המדור שלנו השבוע, בשמת נוסן (32) עשויה בדיוק מהחומר הזה. בפעם הראשונה שפגשתי בה היא הייתה בחדר החזרות הגדול של בת שבע. היו בחדר הרבה רקדנים שהתחממו לפני ראן. אפשר רק לתאר שעסקינן בחדר מפוצץ בכישרון מכל קצוות תבל. ועדיין, מהקצה השני של החדר העמוס, היא תפסה את תשומת ליבי מיד ובלי מילים גרמה לי להבין מה אני רואה עוד לפני שראיתי אותה זזה.

בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ תל קציר שבעמק הירדן. מקום קטן – חמישים תיבות דואר", היא מספרת. "כשהייתי בכיתה ז' לקחו אותנו מטעם האולפן למחול לראות את כל המקומות הגדולים של המחול בתל אביב. אני זוכרת שראיתי בתלמה ילין ילדות שגדולות ממני רק בשנתיים, אבל עושות עם הגוף דברים שלא ידעתי שהם אפשרות בכלל. זה הוביל אותי להחלטה לנסות להתקבל לתלמה ילין, וכך עברתי לתל אביב ולמדתי בתלמה ילין ובבת-דור. כעבור שנה ההורים שלי התגרשו ואמא שלי עברה לעיר".

"על חווית התיכון שלי אני יכולה להגיד שלמזלי הייתי כל כך תמימה שהאינטריגות והפרעות האכילה, למשל, עברו לי מעל הראש", ממשיכה נוסן ומשחזרת את עברה. "אחרי התיכון רקדתי בלהקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק ובלהקת המחול בת שבע. השתתפתי גם ביצירות של יוצרים עצמאיים כמו ארקדי זיידס, איריס ארז, מיכל הלפמן, עידו פדר, פונטוס פטרסון ועוד. אני אוהבת להופיע. יצירות אמנות זה המקום היחיד שאני יכולה להופיע בו בלי להיות נבוכה מעצם ההופעה. אני גם אוהבת את המאמץ שמגיעים אליו בצורה יומיומית. כשרקדתי ישנתי טוב, הריקוד כנראה מעייף אותי מספיק בשביל שאצליח להתגבר על הפרעת השינה החריפה שלי. כשהפסקתי לרקוד הפסקתי לישון".

בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

שנים היא הופיעה ברשימת אנשי הקשר שלי כ"בשמת רגליים". הזמן לא עוצר לאף אחד והיא כבר אמא לשתיים. אלינור (9) ומקס (6 חודשים) והיא עדיין "בשמת רגליים". אנחנו הפכים ממש, באים ממקומות שונים, רואים את העולם אחרת. חולמים על דברים שונים. ובכל זאת, המפגש הזה בחדר החזרות של בת שבע התניע קשר עמוק שיושב על אהבה למחול. היו שנים בהן לא דיברנו, אבל כשדרכנו שוב הצטלבו המשכנו לתקשר כאילו לא עברה דקה. אף פעם לא דיברנו על דברים אינטימיים וכמוכם, אני למד על חייה האישיים בפעם הראשונה. זה מאושש לי את מה שעד עכשיו היה רק בגדר אינטואיציה: יש לא מעט רעשי רקע של בינוניות אגרסיבית במחוזותינו שאוכלת לנו את הראס בשיטתיות. ולמרות חוסר המודעות שזועק מהפריים טיים והמיינסטרים, מנחם לדעת שחיים בקרבנו אנשים שהתברכו בכישרון וביכולות על אנושיות לצד ענווה, ככה שלא באמת יוצא לנו לשמוע עליהם. בעצם קיומם הם מצילים אותנו מהנורא מכל: הומוגניות בינונית.

בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"היום אני כוריאוגרפית רקדנית ומנהלת הכשרת מורים בגאגא", מספרת נוסן. "תמיד אהבתי ליצור, חלמתי ללמוד כוריאוגרפיה אבל הפכתי לאמא די מהר אחרי שעזבתי את בת שבע וזה כבר לא התאפשר, בעיקר מבחינה כלכלית. העבודה כרקדנית עם מגוון יוצרים מתחומים שונים היא לימודי הכוריאוגרפיה שלי. ולמידה היא לא באמת משהו תחום בזמן. העובדה שלא למדתי גורמת לי להמשיך ולחפש, ללמוד כל הזמן, וזה משפיע על היצירה שלי. כל עבודה היא צלילה לתחום ידע אחר. אני עובדת מלא וכל הזמן, כמו כולם. אנחנו חיים בתקופה (ובעיר) משוגעת מהבחינה הזאת. העבודה באמנות מרככת לי את המציאות ועוזרת לי להתמודד עם החיים".

בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
בשמת נוסן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"ביצירה 'מה נשמה' השתמשתי כדי להתמודד עם הסלידה שהרשתות החברתיות מעוררות בי", אומרת נוסן על הפרויקט החדש שלה. "עבדתי עם צוות של אמנים מדהימים, עדו פדר כדרמטורג, מתן דסקל על הפסקול, עומר שיזף עיצוב תאורה, נועה למברסקי הפקה וניהול והרקדניות שהיו שותפות לתהליך היצירה, שי קוקוי ורוני רחמים, שלאחרונה החליפה אותה נועה גרוניך. אנחנו מבלים הרבה מהזמן שלנו ברשתות החברתיות, בוחרים איך להציג את עצמנו בהן, בוחרים תמונות מסוימות, משתמשים בשפה מסוימת, מראים פעילויות כאלו ולא אחרות, ובעצם מרכיבים דרך כל הבחירות הללו ייצוג של עצמנו ויוצרים פרסונה דיגיטלית.

"העבודה 'מה נשמה' נוצרה ומבוצעת באותו האופן – המופיעות לובשות את הבעות הפנים שלהן כמו מסיכה. החיוך, הבכי והצחוק שלהן הם רק צורות וסאונדים. אבל המסיכה היא לא רק תחפושת שמתחתיה מסתתר הדבר האמיתי, היא עצמה בשקריות שלה חושפת רצון, פנטזיה ותשוקה אמיתית. היה מעניין להשתעשע פתאום עם אותן מסכות ועם תחושת השקריות הזאת שאני חווה בכל פעם שאני נכנסת לאינסטגרם או לטיקטוק, למשל, וליצור בעזרתה משהו משמעותי ואפילו אמיתי".

>> "מה נשמה", 12.7 20:00, מרכז סוזן דלל, סטודיו ז׳ק וזהבה דלל.פרטים וכרטיסים כאן

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אחרי שנים של ריקוד בלהקת בת שבע ("הפסקתי לישון כשהפסקתי לרקוד"), הכוריאוגרפית בשמת נוסן עובדת כדי לרכך לעצמה את המציאות. ב"מה...

אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

הוא נראה כמו אבטיפוס של הגבר-גבר הישראלי. עד שהוא מתחיל לרקוד

הוא נראה כמו אבטיפוס של הגבר-גבר הישראלי. עד שהוא מתחיל לרקוד

אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אמן אחד בשבוע: אשד ויסמן, חבר להקת ענבל שתציג בסוף השבוע את יצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום". זמן טוב לדבר איתו על הציפיה של הסביבה שיהיה הכי גבר שאפשר ועל האופן שבו המחול שיחרר אותו מכל הציפיות

"Familiarity Breeds Contempt",אימרה המיוחסת לצ'וסר ושצריך מידה של יושרה פנימית כדי להבין אותה לעומקה. צ'וסר היה פוליטיקאי אבל אחר כך גם סופר. גם גיבור כתבתנו הוא סוג של גם וגם כזה. אבל אני מקדים את עצמי. באחד מבתי הקפה של מרכז תל אביב יש לי משרד, לא רחוק מהמנוח (רבין). אני יושב שם מהשבוע הראשון בו הוא נפתח לפני כשני עשורים לערך. אני עורך את רוב הפגישות שלי שם. את המדור הזה אני כותב שם. בכללי אני שם די המון. משום כך הברמנים והמלצריות כבר לא רואים אותי. הם יודעים שאני קבוע' ושאיתי לא צריך לתת דגש על שירות, למשל. גם עם אשד ויסמן, 27, קבעתי בנקודה הזאת. איחרתי באיזה עשר דקות. לתדהמתי השירות באותו הערב היה מעל ומעבר לשלמות. כל דקה וחצי בערך מלצרית אחרת באה לראות אם הכל בסדר או אם אנחנו צריכים משהו. ברור היה לי שזה לא בגללי.

אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"לאבא שלי היו ציפיות ממני", מספר ויסמן כשאנחנו צוללים לשיחה. "הוא דמיין אולי שהבן הבכור שלו ירצה לתקן איתו דברים, לבנות דברים מעץ, לעבוד בגינה ולעשות דברים גבריים וטכניים. אותי זה לא עניין ולרוב לא ידעתי להגיד את זה. הציפיות ליוו אותי. ברור לי שהוא רצה בטובתי ואני יודע שהוא ניסה להסתיר את הציפייה, זה אף פעם זה לא היה ממש ליטראלי על השולחן, אבל אני הרגשתי. גדלתי במושב בארותיים למרחבים המרהיבים של עמק חפר ולהורים שבסך הכל די נתנו לי להיות מי שאני רוצה להיות. באופן מפתיע רוב שנותיי בחרתי במישהו רחוק ממי שאני מרגיש שאני. אחרי התיכון עשיתי שנה של מכינה למנהיגות צעירה בקיבוץ מעגן מיכאל. זו הייתה שנה מדהימה אבל שנה שבמהלכה גם התגבשה לה הדמות שאני אחר כך הקפדתי לתחזק – דמותו של אשד המוצלח והרציני שמכוון ליחידה הכי מובחרת בצה״ל, שלוקח אחריות ומוביל, שהוא גברי ומצ׳ואיסט ויודע. היום אני יודע להגיד שהרבה יותר אני לא יודע מכן יודע.

"בצבא נתנו לי במה גדולה להיות אותה דמות חזקה. זה היה מרגש וידעתי שאני עושה משהו חשוב. שירתתי כמעט 5 שנים והשתחררתי כקצין קרבי ביחידת מגלן. מול החברים ליחידה, ובטח מול החיילים שלי, הדמות של המפקד הרציני והאחראי הייתה עיסוק מתיש ולא נגמר. לפעמים אני רואה סרטונים שלי מלפני כמה שנים וכמעט מביך אותי לראות איך הייתי מדבר ומתנהג, דמות זרה ולא אותנטית וזרה, עם המון ביטחון בחוץ ומעט בפנים. מישהו שרחוק מעצמו וממה שהוא אוהב ועושה לו טוב. השחרור פתר הרבה. הוא היה שחרור תרתי משמע. נתתי לעצמי לשאול שאלות מבלי לתת תשובות. טסתי למזרח לכמה חודשים ומצאתי את עצמי זז, כמעט בכל מקום. מצאתי בתנועה ובריקוד המון שחרור וביטחון. ופתאום הבנתי שזה תמיד היה שם. תמיד זזתי. כשהייתי ילד, במסיבות, בסלון כשאף אחד לא בבית. חזרתי לארץ ורק רציתי לרקוד. לא ידעתי איך זה עובד ואיפה לומדים. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?'. הם ראו הרבה כישרון ותשוקה וככה זה התחיל".

אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

צרכני התרבות מיטיבי הלכת ביניכם ודאי זוכרים את ויסמן כקופאי החתיך מסוזן דלל. נורא קל לשים עליו תווית ולגמור עם זה. אבל הוא כל כך הרבה יותר מהמובן מאליו. זה מצריך ראייה דקדקנית ובדיוק בשביל זה אנחנו כאן. הוא מביא עימו את התום של אסי דיין ב"הוא הלך בשדות", את הקסם השובבי של טופול ב"ארבינקה'", הוא האומן שאריק איינשטיין מביא אל אלי, הדמות שלו ב"מציצים". הוא כל פרוטו-טייפ של גבר-גבר ישראלי לדורותיו, בתוספת נכבדה של רובי, הדמות של יהונתן סגל ב"נגוע" של עמוס גוטמן. מהצד זה נראה כאילו ללא מאמץ ניכר הוא לא מתפשר ונצמד לאמת הפנימית שלו, לא מתחבא מעצמו אלא פוגש את האמת חזיתית באומץ מעורר השראה. מה שלוקח לאנשים אחרים עשורים של מדיטציה – קל לו כגחמה. ככה לפחות זה נראה מהצד.

"כשאני רוקד אני מתרגש מהאפשרויות הלא נגמרות שבגוף. זה אותנטי וזה קורה עכשיו. לצלול לתוך החוויה הסומטית ולהיות קשוב לגוף. יש בי גם המון שיפוטיות, וכרקדן השיקוף החיצוני של איך שאני זז מעסיק אותי וממלא אותי גם בביקורת. זה מאוד קשה, ואני לומד לשחרר את הביקורת העצמית או לעבוד ביחד איתה. להיות נוכח בעכשיו זה משהו שתמיד רציתי להרגיש וחשבתי שזה מה שעושה אושר. אני לא יודע מה זה אומר בדיוק 'אושר' או 'להיות נוכח', אבל כשאני רוקד יש לי תחושה שזאת הכוונה. אני חושב שזאת אחת הסיבות שאנשים באים לראות מחול: הם מרגישים חיים.

אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
אשד ויסמן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"גם כשאני רואה מחול אני מחפש להתרגש ולחוות משהו חי שקורה כרגע על הבמה. וכשאני על הבמה זה מרגש אפילו יותר", ממשיך ויסמן. "הגוף שלי שמבטא אותי ואת האנרגיה שזורמת בו ובי, אם יש הפרדה בכלל בין השניים, בין שנינו. המופשטות שבמחול מאפשרת הרבה מרחב של יציקת תוכן ומשמעות. עבורי אני יוצק תוכן שלפעמים אף אחד לא יודע מהו, והקהל זוכה לצקת משהו שהוא ספציפי ואישי עבורו. בעיניי זה הקסם. זה נוגע באיזה עצב חשוף, שקשור לחוויה הסוביקטיבית שלנו. כששואלים אותי על הכוונות במחול שרקדתי, אני רוצה לשמוע מה אנשים רואים מבחוץ ואיפה זה נוגע או לא נוגע בהם. זה קשור ובזוג העיניים שצפה ובגוף שרקד. זה כל כך אישי".

>> אשד ויימן הוא רקדן בלהקת המחול ענבל, והוא יופיע עמה ביום חמישי וביום שישי הקרובים (26.5-27.5) ביצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום".פרטים וכרטיסים כאן

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אמן אחד בשבוע: אשד ויסמן, חבר להקת ענבל שתציג בסוף השבוע את יצירתה של רננה רז, "עבודה תלויה במקום". זמן טוב...

שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אמנית אחת בשבוע: שקד מוכיח חשופה ולא משפילה מבט

אמנית אחת בשבוע: שקד מוכיח חשופה ולא משפילה מבט

שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

היא בכלל כוריאוגרפית, אבל עכשיו שקד מוכיח גם בדרך לאלבום ראשון כזמרת ולקראת מופע מחול חדש מפגש בין נערה טרנסג'נדרית בת 14, אישה ממוצא פיליפיני, רקדנית ממוצא אתיופי, רקדן.ית א-בינארית ורקדן וותיק (וכן, היא גם אחות של רע)

כל תקופה מביאה איתה דברים טובים או טובים פחות. הזמן נוזל ומביא איתו חידושים ושינויים שאפשר לאהוב או לשנוא. אבל הם פה להישאר. זו עובדה. הדור הנוכחי לא יודע מה זה לחכות למכתב או לקנות מספיק אסימונים כדי לדבר בטלפון ציבורי עם אהוב.ה מעבר לים, אף אחד בטח לא יצא לדו קרב על כבודה של אהוב.ה; הזמן לא עוצר וזו לא רק האופנה שמשתנה כל הזמן. התובנות, המניעים, והנורמות מתעדכנים לפי הצורך והרצון של כל דור חדש וצעיר. והעולם שייך לצעירים? אולי לא. כמו שאר בני דורה גם שקד מוכיח, 29,חפה מפטריוטיות. היא לא מחויבת לשום קולקטיביות קדושה או אומה נבחרת. היא אינדיווידואליסטית, שורדת,וזה ניכר גם באומנות שהיא מייצרת. אמנות כנה עד כאב שלא מנסה למצוא חן. חשופה ממש. לא משפילה מבט לשבריר שנייה.

"גדלתי בבית מוזיקלי מאוד ליברלי ופתוח, עם השראה וערכים של אמנות ורוח מגיל צעיר", היא מספרת. "זה מהווה עבורי בסיס מאוד עמוק להתפרע ולהרשות לעצמי ללכת רחוק עם מה שמעניין אותי. אני שומעת סביבי דיבור ופחד מ'פריווליגיות' ולתחושתי כל השיח סביב המושג הזה התהפך. יש לי פריווילגיה לחשוב, לבקר ולהאמין בזכות תנאי החיים שלי. כי אני חכמה ויפה וגדלתי טוב יחסית. אז כדאי מאוד שאני אשתמש בזכויות האלו כדי לעשות טוב בעולם, כדי לשפר את התנאים לעוד אנשים עם פוטנציאל גבוה למימוש. הפחד להיתפס ככזה 'פריווילג' מבלבל ומשתק וגורם להמון אמנים טובים לשבת בבית לעשן וויד ולנבור בתוך עצמם בלי לזוז.

שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"האמנות משמשת עבורי כתירוץ להיות חצופה, לשחק במציאות, להעז לפנות לזרים, לפלוש לאזורים לא מקובלים", מספרת מוכיח. "במשך שנתיים התחפשתי לשליחת דואר בפרויקט משותף שלי ושל חברתי הטובה ענת דרימר. פעם בשבוע היינו יוצאות לטיול ברחבי שכונת רמת אליהו. דופקות בדלתות בתים, מבקשות מאנשים לשלוח מכתב ובו שאלה אישית שלהם לכתובת מוגרלת בשכונה. היינו הולכות בין הכתובות המוגרלות, שולחות מכתבים עם שאלות ומחזירות תשובות, יושבות לשיחות נפש בסלונים, עוברות בין מאורות חשוכות ומשרטטות קווים דמיוניים בין אנשים זרים באותה שכונה. האדרנלין על סף הדלת לא רחוק מהאדרנלין שאני מכירה בזמן כניסת קהל להופעה.

שקד מוכיח (צילום: אפרת מזור)
שקד מוכיח (צילום: אפרת מזור)

"ערב אחד ישבתי בפיצה פיפל בשפירא ושמעתי מוזיקה קיטשית שעבדה ממש טוב", היא נזכרת. "לקח לי זמן להבין שזה קריוקי ולא מוזיקה מוקלטת. חיפשתי מאיפה המוזיקה בוקעת, הצצתי מעבר לגדר, גיליתי שהמוזיקה נובעת מחלון בגובה הרחוב ובחלון – אישה פיליפינית ששרה קריוקי בסלון ביתה הקטן בעוצמה שלא תואמת סלון קטן. היא היממה אותי. מחאתי לה כפיים, ביקשתי טלפון ומאז התחילה דרך ארוכה ומשנת חיים עבור שתינו. אנחנו עובדות כבר שלוש שנים יחד, שלוש פעמים בשבוע והיא מככבת בשלושת היצירות האחרונות שלי".

שקד מוכיח (צילום: נטשה שקנס)
שקד מוכיח (צילום: נטשה שקנס)

הכרתי את שקד ככוריאוגרפית. בכל מפגש נוסף איתה נדמה היה כי היא שיפצה את המחול ושינתה אותו ואולי גם קצת צפצפה על החוקים של האסתטיקה של המחול, על הקונצנזוס, על המבנה המקובל של עבודת מחול. היא לא נשארה נאמנה לאופן בו מצופה ומקובל להגיש את הנרטיב לקהל. היא פשוט עשתה ממנו משהו אחר. אלה בדיוק האנשים שגואלים אותנו מאימת ההומוגניות. כשזוכרים שכל זה נאמר בתקופה של עלי אקספרס וקים קרדשיאן, שבה אנשים מתלבשים ומדברים אותו דבר, הדחף הפנימי העצום הזה של שקד מוכיח שמניע אותה לקחת את האמנות למקומות קיצון לא מוכרים – מרגיש חריף יותר. עכשיו יש לה גם הרכב שאיתו היא מופיעה ובקרוב עולה גרסה מלאה לעבודת המחול האחרונה שלה – "בלילה אני כולם".

שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
שקד מוכיח (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"היום אני מתייחסת לכוריאוגרפיה כאל יצירת מציאויות", אומרת מוכיח, "ולתוכן אני יוצקת בכל פעם את מה שבא. ריקוד, שיר, מכתב…אני שואלת את עצמי למה אני קוראת למה שאני עושה כוריאוגרפיה. אולי עוד כמה שנים אגלה שזו לא המילה. לאחרונה הוצאתי פתאום שיר ראשון שלי מתוך אלבום ראשון שייצא בקיץ הקרוב. אני עוד לא מבינה איך הכל מתחבר אבל יודעת שהבלגן הזה הוא אני, ואין לי דרך למשטר או למסגר את מה שמגיע. אני מנווטת בין היצרים הפנימיים שלי והקריאות מבחוץ, בין המחול והמוזיקה, בין הבמה והרחוב, המשרד והסטודיו".

"הביוגרפיות מיצו את עצמן ואנחנו חייבים להמשיך", היא ממשיכה. "להיחלץ מהסבך הפוליטי של הזהות כדי להמריא למימד אחר, שבו אני – כולם.אספתי חבורה של אנשים בעלי זהות חיצונית שונה זה מזה (מבחינה גילאית, מגדרית, עדתית), בכוונה לגלות את המשותף ביננו מתוך העבודה יחד. אנחנו מתקבצים יחד בסטודיו ולאט נפגשים, בניסיון לעקוף את הרציונל, להתעלות מעל המציאות הזו שבה נולדנו בגופים שונים ולהגיע לסנכרון. מפגש בין נערה טרנסג'נדרית בת 14, אישה ממוצא פיליפיני, רקדנית ממוצא אתיופי, רקדן.ית א-בינארית ורקדן וותיק – יכול להתאפשר בצורתו המזוקקת אולי רק דרך עבודת גוף עמוקה. אי אפשר להתעלם מהסיפור הפרטי הנפרד אותו כל אחד נושא. משהו בצלילה העמוקה לכאוס של הגוף, כל כך הרבה שעות ביחד בסטודיו – מאפשר לנו לזרוק החוצה את כל השיט הפוליטי שכולא אותנו בתוך הנרטיב של עצמנו ולהתרחב לעבר מרחב גבוה יותר".

"בלילה אני כולם" יום ראשון 3.4, 21:00, תיאטרון תמונע רח שונצינו 8 תל אביב.עוד פרטים וכרטיסים כאן
>> שקד מוכיח באינסטגרם
>> שקד מוכיח בפייסבוק

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

היא בכלל כוריאוגרפית, אבל עכשיו שקד מוכיח גם בדרך לאלבום ראשון כזמרת ולקראת מופע מחול חדש מפגש בין נערה טרנסג'נדרית בת...

"לא הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית". מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אמנית אחת בשבוע: מאיה שוורץ רוקדת את הכאב הכי אינטימי

אמנית אחת בשבוע: מאיה שוורץ רוקדת את הכאב הכי אינטימי

"לא הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית". מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
"לא הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית". מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

היא נולדה במרכז קליטה להורים מאוקראינה וכמעט הלכה לאיבוד בין בולימיה לחרדות בדרכה להפוך רקדנית. בעזרת היוגה היא מצאה דרך משלה שאין לה סוף ובשורה של ריפוי. בשבוע הבא היא תעלה מופע מיצירותיה ואולי תרפא גם אתכם

"קל יותר למות עבור אידיאל מאשר לחיות למענו", אמר פעם אברהם לינקולן וקפץ לתיאטרון. אומץ זו תכונה אצילית. הצד השני שלו הוא טמטום צרוף. לא צריך אשכים כדי להיחשב, לא לחתור למגע ולא להקריב חיים למען אלוהימשהו או חול קדוש. מי שמעז להתעסק עם הפחדים הכי כמוסים שלו. לפגוש את עצמו. להרוס את החומות, להתמודד עם השדים ולנצח אותם – זה אמיץ. ומהחומר הזה בדיוק עשויה מאיה שוורץ, 26. היא לוקחת את הכאבים, את הספקות, את המקומות הכי אינטימיים של פקפוק (כאלה שאנחנו בני התמותה הרגילים אפילו לא מודים שיש לנו) – והיא רוקדת אותם על במות. בפרהסיה. לפני קהל. הגיוני? בריא? לא בטוח, אבל זה מהפנט.

"נולדתי במרכז קליטה בנהריה להורים עולים חדשים מאוקראינה", מספרת שוורץ. "למדתי לדבר עברית בגיל שבע. ילדותי התבטאה בשוטטות בשדות הישוב בני עייש אליו התגלגלתי יחד עם משפחתי. חונכתי לעצמאות רדיקלית ולמדתי ציור ופסנתר עד גיל עשר ואז התחלתי לרקוד. מהר מאוד הבנתי שזה הדבר ועשיתי אותו המון. הרצון ליצור תמיד בער בי כדרך לגשר על פערים שחוויתי מבחינה טכנית. פערים בין הדמיון המפותח והרצון לביטוי מול קושי בטכניקה, קואורדינציה ואוריינטציה לקויות, הפרעות קשב וריכוז ברמה די חמורה שחגגו לצד אמביציה גבוהה ורצון להיות טובה במה שאני עושה.

יש השלכות להרס הגוף. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
יש השלכות להרס הגוף. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"תחושת הכישלון עדיין מעניינת אותי כנושא מרכזי ביצירה שלי עד היום", היא ממשיכה. "בין גיל 20-16 חליתי בבולימיה והחבאתי אותה. הפסקתי ללכת לבית ספר, הסכמתי רק לרקוד ולהתאמן כל היום, באמונה שזה עוזר לי להתקדם אל עבר החלום. אחרי התיכון הלכתי לסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון שם עלו עלי ועל הסוד שלי ודי הציבו לי אולטימטום לגבי המשך לימודי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי את ההשלכות של הרס הגוף. ולהמשיך לרקוד היה לי יותר חשוב.

"תוך כדי לימודים שאמורים לתת לי את הבוסט הכי גדול להפוך לרקדנית מן המניין, כזאת של להקות, כזאת נקייה, כזאת מודעת. מצאתי את עצמי בתהליך ריפוי גדול ואינטנסיבי שכלל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וקשר הדוק עם מורים וחברים מהסדנא שעזרו לי לצאת מזה", אי אפשר לעצור את שוורץ כשהיא משחזרת את סיפור המקור שלה, "אבל שוב מצאתי את עצמי בתוך ענן שרחוק מלעבוד על עצמי כמבצעת ושעוזר לפתח ביטחון עצמי ועוגן חזק בתוך עולם מחול מלא בתחרותיות, מבחר נשים שמתחרות על התואר ומתחרות על עבודה. עבדתי בסטודיו לבד בלילות, טיילתי ורצתי בקיבוץ, ולא ממש הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית".

דרך שלא תלויה באישורים מאף אחד אחר. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
דרך שלא תלויה באישורים מאף אחד אחר. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"כשסיימתי את לימודי בגעתון עברתי לתל אביב בשביל לחפש עבודה כרקדנית ובמקום זה שוב מצאתי את עצמי בתוך חוסר שליטה על החיים וחוסר יכולת לקבל החלטות", אומרת שוורץ. "נשאבתי לתוך חיי מלצרות והישרדות. התחלתי לרקוד פה ושם כפרילנסרית אבל רוב הזמן היה אבוד ועצוב, ופחדתי ללכת לאודישנים ולהציג את עצמי. חשתי חרדה חברתית גדולה אפילו ללכת להופעות מחול. אחר כך הייתה איזה תאונה והיא גרמה לי לעשות קאט מהרדיפה חסרת התכלית שהייתי בה ולצאת למסע חיפוש. בעזרת יוגה, ושיתופי פעולה עם יוצרות מעוררות השראה עבורי, מצפה רמון וגרעין הראל וטיולים בעולם, מצאתי דרך אחרת לעצמי, שלא תלויה באף אחד אחר, שלא תלויה באישורים, דרך שאין לה סוף".

מי שלא ישאל שאלות ויפקפק לעולם לא ימצא תשובות. החיים שלנו מחולקים לפרקים שבהם כל מה שאנחנו בנוי ומתוכנת להיות מה שנכון לנו לאותה תקופה. כשאנחנו ילדים אנחנו משתוללים ונפצעים והגוף שלנו מרפא את עצמו מהר ממש. בסוף תקופת הנעורים חלקנו מתוכנתים להקים תא משפחתי ולהתרבות אז הגוף שלנו מפרסם פוריות, מסוגלות ויופי. בבגרותנו מצופה מאיתנו לתחזק את התא המשפחתי שבנינו. אז פחות שרירים וסקס אפיל ויותר חכמה וניסיון חיים. וכן הלאה. יופי הוא כוח שמפעי אותנו מהליבה של נשמתנו. הרבה סוגות יש ליופי. אבל יופי שאין לו גיבוי – נובל. ובאותה הנשימה כל מיני בני אדם יש בעולם. חלקם לא באמת מבינים שאי אפשר להחזיר לאחור את גלגלי הזמן. ומעדיפים יופי שנשען על החוויה הפרטית שלהם מהנעורים, מעריצים אידיאל שנמצא מעל לזמן ולביולוגיה ולא באמת קיים. מאיה שוורץ יכולה ללמד אותם.

בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"בשבילי יצירה וגוף הם דרך להתקרב למשהו שאני מחפשת. אין לי מושג מה אני מחפשת אבל משהו בי חייב להמשיך לחפש", היא מנסחת את זה בעצמה. "אני חווה את הדחיפות הזאת כל הזמן, בדרכים שונות, דחיפות לנסות להביא בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. בשורה שמדברת על ריפוי, על מודעות עצמית, על חיים מיטיבים דרך תנועה. על להכיר את עצמי, מי אני, מה אני, דרך נוכחות בגוף. להכיר את גבולותיי דרך יצירה, דרך יצירתיות, דרך אמנות, דרך טקסט, דרך מפגש עם עוד גופים, דרך טבע, דרך תנועה שמספרת קווים בחלל, שמתקשרת עם חלל, שמתקשרת עם תחושת איבוד שליטה, עם חיפוש וקבלה של חוסר שליטה בחיי, עם נדיבות וטיפול בתנועות שאני מייצרת בחלל".

"אני יוצרת מרחבי תנועה", מסכמת שוורץ, "כי אני מאמינה שזאת הדרך הכי טובה שמצאתי לתקשר את עולמי הפנימי החוצה, לתקשר נושאים שקשה לגעת בהם בתוך היומיום. אני יוצרת כדי לנסות לגעת ואפילו להציק למקומות שהלב לא מוכן לראות או להכיל ככה סתם. הלב שלי. הלב של הקהל. אני יוצרת כדי לגעת באמת. לנסות לספר אותה ולהרגיש אותה בעצמי. להסתכל ולהציץ למקומות פרטיים שאולי יש נטייה להסתיר. אני אוהבת את המקומות החבויים. אני חייבת להוציא אותם לאור. כולי תקווה שיום אחד אוכל לעזור לנשים וגברים עם הפרעות אכילה ודימוי גוף כושל ושבור להגיע להשלמה והחלמה – דרך תקשורת עם גוף, דרך הטבע, דרך עצמם".

מאיה שוורץ – ערב יצירות בליווי יחזקאל רז, 23.3| 20:30 | סטודיו NIA פנחס בן יאיר 3 יפו.עוד פרטים/רכישת כרטיסים
האתר של מאיה שוורץ
האינסטגרם של מאיה שוורץ
הפייסבוק של מאיה שוורץ

אוהבת את המקומות החבויים. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
אוהבת את המקומות החבויים. מאיה שוורץ (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

היא נולדה במרכז קליטה להורים מאוקראינה וכמעט הלכה לאיבוד בין בולימיה לחרדות בדרכה להפוך רקדנית. בעזרת היוגה היא מצאה דרך משלה...

שלומית פונדמינסקי (צילום: דינה תומר)

אמנית אחת בשבוע: שלומית פונדמינסקי משחקת עם הכלום

אמנית אחת בשבוע: שלומית פונדמינסקי משחקת עם הכלום

שלומית פונדמינסקי (צילום: דינה תומר)
שלומית פונדמינסקי (צילום: דינה תומר)

אחרי הרבה שנים בתחום המחול הפכרה שלומית פונדמינסקי לאוטוריטה בתחום האימפרוביזציה, ובימי המגיפה היא הזמינה רקדניות להיחשף איתה במערומי הידיעה. "אנחנו יודעות מה אנחנו לובשות וגם כמה זמן נרקוד, אבל את כל השאר מחליטות לא לדעת", היא מספרת

שלומית פונדמינסקי היא אישה מיוחדת שנצמדת לאמת שלה בכל מחיר. את מה שהיא רוצה היא משיגה בהתמדה ובנועם לא הגיוני. פעם היינו עושים הליכות יחד. זה מספיק גילוי נאות? כתף אל כתף חרשנו את רמת גן לאורכה ולרוחבה. היה מקסים לראות אותה, ירושלמית מבטן ומלידה, נתקלת בעיראקים רמת-גנים כבדים ואת התגובה שלה. מאידך, תגובתם של אותם עיראקים כבדים שמעולם לא ראו ברבור מחוץ לטלוויזיה, הייתה משעשעת לא פחות. מעבר להיותה חזקה בצורה מעוררת יראה, פונדמינסקי היא אישה שבמו גופה הביאה לא מעט כבוד לאימפרוביזציה כאמנות במה בת זמננו. זה באמת ובתמים למכור קרח לאסקימוסים. במשך שנים אימפרוביזציה הייתה מילה גסה במחוזות סוזן דלל המורחבים. אך לא עוד.

שלומית פונדמינסקי (צילום: דינה תומר)
שלומית פונדמינסקי (צילום: דינה תומר)

"אני ירושלמית שגרה ברמת גן ונמצאת על הקו, מסרבת להיפרד מהעיר הקרה", היא מספרת. "בין שיעורי כוריאוגרפיה ומחול שאני מלמדת באקדמיה הגבוהה בירושלים, אני יוצאת לדייטים קבועים עם אמא שלי. היא עדיין גרה באותו בית בו נולדתי. היא שונה ודומה. יש בינינו 40 שנים, אהבה והמון אוכל סורי משובח. הבית חי בתוך היצירות שלי: אבא פולניה, שתי אחיות ועיר שרואים בה רחוק. הקור וההתכנסות לא עוזבים. הבדידות כסוג של סגידה.

"עזבתי כשהייתי בת 21. בתל אביב מצאתי את עצמי אישה, מותר לי, פרועה, מתנסה. חופשיה על אופניים – יש גם פלוסים כשהכול שטוח. ברמת גן הפכתי לאמא, בשכונה עם מלא ירוק שהמשאיות מגיעות להרוס. שוב עולה לבירה והכל מתערבב הווה, עבר, חששות מהפנייה הבאה. המחול שלי הוא הצלה, הוא הרוח, חיים פיזיים בין מעברי הזמן. זיהוי הא.נשים הקיימים בתוכי ובאים לבקר. סכיזופרניה בהתקיימות. אני מחפשת חופש תנועתי, בתוך הגדרות של גוף, מילים ודימויים. חוקרת, חורכת, צורחת אלתור. יוצרת על מקום, תשוקה וכיאה לירושלמית – פספוס והזיה".

שלומית פונדמינסקי (צילום: צביקה תורן)
שלומית פונדמינסקי (צילום: צביקה תורן)

יש רקדנים שנהיים רקדנים כי יש להם את "זה" והם יכולים. יש רקדנים שנהיים רקדנים כי הם לא יכולים אחרת. אבל אף אחד לא נהייה רקדן בלי שמבפנים מציפה אותו אהבה כנה ולא אנוכית לאומנות כפוית הטובה הזו. לשחקנים עוד יש באופק אוסקר או הבטחה כלשהי ליוקרה כוזבת כלשהי. במקרים מסוימים מאוד גם תשלום ראוי.מה מחכה לרקדנים בסופו של יום ? קרח ובן גיי.ובכל זאת מחול הוא גם צורת אומנות הבמה הנשגבת ביותר. אין מילים שיסבירו לצופה מה הוא רואה. המופע כולו נשען על האיכות והטכניקה של המבצע. תיאטרון, רק לצורך המחשה, זה מחול לסתומים, עם מילים שמסבירות בזמן אמת את העלילה. שלומית פונדמינסקי היא ההוכחה שלי לתיאוריה הזאת. היא לא יכולה לעשות כלום חוץ ממחול. כלומר ברור שהיא כן, אבל הלב שלה רוצה רק מחול. היא בחרה להתרכז באימפרוביזציה. אחרי הרבה שנים של עיסוק בנושא היא עכשיו אוטוריטה.

"ללא אחיזות, אני חוקרת ונוברת באלתור כמרחב פרפורמטיבי. מבקשת לא להחליט מראש. בודקת מהו חומר פיזי, איפה הוא מבעבע ואיך הוא יכול להופך לתשוקה, לרגש, לתחושה ולסיפור. לשם כך הזמנתי בימי המגיפה את ענבל אלוני ועינת גנץ, לשחק עם הכלום ולהיחשף במערומי הידיעה. אנחנו יודעות מה אנחנו לובשות וגם כמה זמן נרקוד, אבל את כל השאר מחליטות לא לדעת.

שלומית פונדמינסקי (צילום: גדי דגון)
שלומית פונדמינסקי (צילום: גדי דגון)

"שלוש נשים נפגשות מול קהל, יוצרות את העבודה כאן ועכשיו מולו. המטרה היא לא לרצות, לא להיות יפות, אלא באינטימיות להתבונן בקיים, בריק, ולהחיות אותם. יצירה נוספת שנוצרה בימי קורונה היא סולו שאני מבצעת, במהלכו אני משחקת בווריאציות של המתנה. רק עם כיסא, על במה ריקה, אני הופכת את גופי למכונת זמן ומנסה לזמן לעצמי ולקהל מסע לתוך הסיפור הפרטי שלי. שתי היצירות בוחנות ומחייבות אינטימיות מול עיניי הקהל. משימה שכל פרפורמר מתנגח בה, מתבוסס בתוכה, מנסה למצוא בה נחמה".

>> כל מה שצריך לדעת על שלומית פונדמינסקי(וגםבפייסבוקאובאינסטגרם)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אחרי הרבה שנים בתחום המחול הפכרה שלומית פונדמינסקי לאוטוריטה בתחום האימפרוביזציה, ובימי המגיפה היא הזמינה רקדניות להיחשף איתה במערומי הידיעה. "אנחנו...

ארלה הצמצם הבוער24 בינואר 2022
נועה צוק (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אמנית אחת בשבוע: נועה צוק עוברת לפרונט בתשוקה סוערת

אחרי 12 שנים בלהקת בת שבע ועוד שנים כיוצרת וכוריאוגרפית בולטת, הגיע הזמן של נועה צוק לעבור לקדמת הבמה במופע סולו...

ארלה הצמצם הבוער26 בדצמבר 2021
לילך פנינה ליבנה (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אמנית אחת בשבוע: לילך פנינה ליבנה והמרד האינטימי של הגוף

לילך פנינה ליבנה רקדה שנתיים מכוסה בבורקה רק כדי להבין מה קיים בריקוד מעבר למימד הנראה שלו, ומאז היא מפתחת גישה...

ארלה הצמצם הבוער19 בדצמבר 2021
להקת בת שבע בחזרות ל"אדם" (צילום: יולי גורודינסקי)

אדם מן הישוב: רועי אסף מעלה יצירה עם להקת המחול בת שבע

אין לו השכלה פורמלית במחול, אבל זה לא מנע מרועי אסף לשמש ככוריאוגרף אורח ללהקת בת שבע ביצירה "אדם", בערב משותף...

מאתיעל אפרתי26 באפריל 2016
בובי ג'ין סמית, "מחקר על מאמץ". (צילום: אלכס אפט)

"מחקר על מאמץ": יצירת מחול שנמתחת עד קצה גבול היכולת

בובי ג'ין סמית' ניגשה לברוא יצירת מחול על מאמץ פיזי ולקחה אותה הכי רחוק שאפשר. זה התחיל במטלות יומיומיות ונגמר בעירום...

מאתיעל אפרתי7 בדצמבר 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!