תחגרו טוב, כי מצפה לכם בינג' משגע. "טוויסטד מטאל" היא סדרת פוסט האפוקליפסה הכי טובה שאתם לא מכירים. היא גם עיבוד משחק המחשב הכי טוב שאתם לא מכירים (למשחק מירוץ המכוניות מהשטן באותו השם). לעזאזל, היא תוכנית הליצנים הכי טובה שאתם לא מכירים. למרבה הצער, אף גוף שידור ישראלי לא אסף את העונה הראשונה והמבדרת, שתקוע בשירות הסטרימינג פיקוק שלא זמין בארץ, אבל אם אתם פרועים כמו הדמויות בסדרה הזו, אתם כבר תמצאו איך להגיע אליה. וזה בהחלט שווה.
>>אוגוסט חם על המסך: 17 סדרות שבטוח תרצו לראות החודש

אם עוד לא הכרתם את התופעה, בואו נפרק את זה – מדובר בסדרת פעולה קומית פוסט אפוקליפטית עם הומור שחור מהסוג הגרוע ביותר, קרבות מדממים וסיפוי הזוי. ג'ון דו הוא נהג המשמש כ"חלבן", שליח שמעביר חבילות בין ערים מבוצרות, ומומחה בלשרוד את הדרכים המסוכנות שמלאות במגוון מיוחד של פסיכופטים – משוטרים מטעם עצמם ועד קניבלים ואנשי דת חולי מין. הקאסט נהדר – אנתוני מאקי (הלא הוא קפטן אמריקה החדש), סטפני ביאטריס ("ברוקלין 99") ותומאס היידן צ'רץ', וזה עוד מבלי שהזכרנו את הליצן הפסיכופט סווית' טות', שמגולם על ידי המתאבק סמואה ג'ו, אך מדובב עם קולו של וויל ארנט הנפלא.

יוצרי הסדרה רט ריס ופול וורניק (שעבדו ביחד על סרטי דדפול) יצרו עולם באמת מיוחד, עליו כתב לירון רודיקבביקורת על העונה הראשונהשהוא "עולם מוזר ששואב את מרבית ההשראה מהמשחקים, אך גם מזכיר מעט את סרטי 'מקס הזועם' המוקדמים, מבלי שזה מרגיש כמו העתק-הדבק. בין אם מדובר בצמד אסירים נמלטים שמיועדים להיאכל על ידי קניבלים, ובין אם מדובר בליצן רצחני שפותח מועדון מעריצים – הסדרה מצליחה להפתיע, להצחיק ולזעזע, דווקא בגלל שהיוצרים מעזים להתרחק מחומר המקור שהוצג עד כה, ומגישים גרסה מעוותת משלהם לפורנו המכוניות וההרס של משחקי Twisted Metal".

העונה השנייה, שנוחתת היום בשירות פיקוק, ממשיכה איפה שהקודמת עצרה – חודשים אחרי שג'ו דו ושקט התפצלו, והפעם סוף סוף נזכה לראות את המירוץ של קליפסו – כלומר, הגרסה הכי קרובה למשחק המחשב. אם לשפוט מהעונה הקודמת, זה הולך להיות מטורף, מצחיק, מוזר וכיף לאללה. 3 הפרקים הראשונים עולים השבוע, ושני פרקים נוספים יצאו מדי יום חמישי. הבינג' הכי כיף לסופ"ש חם.
"Twisted Metal", עונה 2, שירות הסטרימינג פיקוק

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• פיקוק
• ליצנים

הפסטיבלים חוזרים, בינתיים רק הקטנים שבהם, ומחר ישוב לתל אביב בפעם הרביעית פסטיבל כלימשלובים, פסטיבל שבוחן את נקודות החיבור בין אמנויות שונות ומייצר ביניהן מפגשים ייחודיים בשילוב בינתחומי מרגש. והפעם זה מרגש אפילו יותר: הפסטיבל ייפתח מחר (19.12) בתיאטרון הסמטה, הממוקם זמנית בקאנטרי גורן גולדשטיין שבשכונת קריית שלום בדרום העיר וישתלט על הלוקיישן המפתיע במלוא עוזו.

ואנחנו מדברים על הרבה עוז, כי השנה יכיל הפסטיבל גם את פסטיבל קברטה הבינלאומילתיאטרון ואמנות במרחב הציבורי, שנערך זו השנה השנייה. החיבור בין פסטיבל קברטה, המציג יצירות בתחומי תיאטרון הרחוב, הקרקס, הליצנות, המחול והתנועה במרחב הציבורי, ובין פסטיבל כלימשלובים, המבקש לחבר בין סוגי אמנות שונים, נוצר במטרה לאפשר מיצוי גדול אף יותר של כל סוגי האמנויות ושילובם יחד.

הפסטיבל יכלול 20 מופעים הפרושים על פני שלושה ימים, ובכל אחד מהם מפגש ייחודי בין שתי סוגות אמנותיות או יותר. הפסטיבל אוחז בשפה אמנותית החדשנית, יצירתית ומאתגרת, המעניקה הזדמנות להתייחס לכל מופע כמפגש חדש בין אמנויות שונות תוך התייחסות מיוחדת גם לחלל שבו נערך המופע. במהלך הפסטיבל נגלה מה קורה במפגשים שבין אופרה וליצנות, קוסמות וסאטירה, וידאו ארט ושירה, תיאטרון וספורט, גרפיקה ממוחשבת ומחול ועוד.

כלל האירועים והמופעים במסגרת הפסטיבל ייערכו בחלליו השונים של קאנטרי גורן גולדשטיין, שם שוכן בימים אלה תיאטרון הסימטה שמשכנו הקבוע מצוי בעיצומו של שיפוץ משמעותי.המופעים ייערכו הן בחללים סגורים והן תחת כיפת השמיים וייערכו בהתאם להנחיות פיקוד העורף. חבל רק שקר מדי לטבול בבריכה, זה יכול היה להיות שילוב מושלם.
>> פסטיבל כלימשלובים X קברטה, קאנטרי גורן גולדשטיין 21.12-19.12,פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• תיאטרון הסימטה
• קאנטרי גורן גולדשטיין
• פרינג'
• ליצנים

עיירה אמריקאית מנומנמת, 1978, ליצן עם בלונים (שחורים) חוטף ילדים, בריונות בבית הספר, אבא מתעלל, נערים מאחדים כוחות נגד הליצן הרצחני, אלמנטים על-טבעיים – המוטיבים שמרכיבים עלילת "בלאק-פון" נראים כאילו מישהו הרים אותם מ"זה" של סטיבן קינג, וארגן אותם מחדש באופן שונה (הפעם הליצן הוא אנושי). חיפוש קצר מגלה שהסרט מבוסס על סיפור מאת ג'ו היל, שהוא בנו של סטיבן קינג. כשהחל לכתוב ספרות אימה בשנות העשרים לחייו, היל הפך את שמו האמצעי לשם העט שלו, משום שקיווה לזכות בהערכה על בסיס יצירתו, ולא בשל הקשר המשפחתי. על הנייר, הסיפור שפרסם ב-2004 קצת פחות דומה לרב המכר האימתני של אביו מכפי שאפשר להתרשם מהסרט. זה הבמאי סקוט דריקסון, שגם כתב את התסריט (יחד עם רוברט קרגיל), שזרה עליו תבלינים (בעיקר חזותיים) מהמטבח של אבא.

לא עקבתי מקרוב אחרי יצירתו של דריקסון כי אימה אינו הז'אנר המועדף עלי, אבל אני יודעת לספר לכם שבעשרים השנה האחרונות הוא הפך לאחד הבמאים המובילים בתחום, עם סרטים כמו "גירוש השדים של אמילי רוז", "לילה מסוכן" ו"רוח זדונית" (ב-2016 הוא ביים גם את "דוקטור סטריינג'", אבל זה כבר משהו שונה לגמרי). כמי שמשתדלת להימנע מסרטי גרוש שדים ומ-Gore, אבל אוהבת מותחנים אפלים (וסרטי זומבים, וקומדיות שחורות), אני יכולה להעיד ש"בלאק-פון" שייך יותר לסוג השני, ושהאלמנטים העל-טבעיים משתלבים בו באופן מעניין ואפילו (כמעט) נוגע ללב. לא ראיתי את הטריילר לפני הצפייה בסרט, ומשעשיתי זאת התרשמתי שהוא חושף יותר מדי פרטים –מומלץ להימנע ממנו (ובכל זאת, הנה הוא כאן למי שלא יכול להתאפק).

לפני שהגיע להוליווד, ז'אנר סרטי האימה עוצב בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. אחד הידועים והמעולים שבסרטים ההם הוא "M" של פריץ לאנג מ-1931, המספר על רוצח סדרתי שחוטף ילדים קטנים בדרכם הביתה מבית הספר. הוא מפתה אותם באמצעות בלונים, ודימוי של בלון שהסתבך בין חוטי חשמל בתחילת הסרט רומז לכך שהילדה אלזי לעולם לא תחזור הביתה. דימוי דומה של בלונים שחורים שהסתבכו בין חוטי חשמל מופיע על רקע כותרות הפתיחה של "בלאק-פון", הוא ודאי מחווה לסרט הסמינלי ההוא. בכלל, בלונים הפכו בקולנוע לדימוי של ילדות אבודה. העובדה שכאן הם שחורים היא אולי דימוי לכך שאפילו הילדות אינה תמה עוד – הילדים הגיבורים חווים אלימות בבית ובבית הספר עוד לפני שהם נחטפים על ידי הרוצח הסדרתי.

"בלאק-פון" – הפקה של חברת ההפקות בלומהאוס המתמחה בסרטי אימה דלי תקציב ("ספליט", "תברח", "מז"ל טוב") – עוקב אחר פיני וגוון, ילדים לאב מכה. גוון מאמינה שחלק מהחלומות שלה מתגשמים במציאות, ואביה האלכוהוליסט (ג'רמי דיוויס הזכור מ"להציל את טוראי ריאן") חובט בה בדרישה שתפסיק להאמין, כי לדבריו זה מה שהרג את אימא שלה. בין האח והאחות יש חברות קרובה ותומכת, וכשנערים בריונים מכים את פין, גוון קופצת לעזרתו. הקשר בין השניים הוא הלב הפועם של הסרט (בסיפור המקורי הנוכחות של האחות מזערית). מדלן מקגרו בת ה-13 היא כבר שחקנית עתירת ניסיון (בין השאר נראתה ב"אנטמן והצרעה"). הופעתה המודגשת יתר על המידה בתפקיד האחות המגוננת תורמת לסרט גוון קצת קמפי, ומשלימה את הופעתו האנמית של מייסון ת'יימז כפיני. כשפין נחטף על ידי ה"grabber" (איתן הוק במסכה), גוון פונה לישו שיעזור לה לחלום חלומות רלוונטיים להצלתו. בינתיים פין הלכוד במרתף מחפש דרכים לברוח משם. משום שהסיפור מתרחש ב-1978, על הקיר במרתף תלוי טלפון שחור שמצלצל לפעמים באופן מוזר, למרות שהחוטף דאג לנתק אותו.

בסיפור יש כמה חורים, ורגעים שמעלים תהייה – פין בן ה-13 הרי יודע שילדים נחטפים ברחוב, אז מדוע הוא ניגש לאיש זר עם ואן שחור? בגיל כזה בלונים, אפילו שחורים, לא יכולים להיות פיתוי מספיק. והקטע עם החלון לא משכנע. רוב הזמן הסרט מפצה על הפערים בהגיון באמצעות טווייה אפקטיבית של האווירה. פרט להתפרצות של אלימות קשה בבית הספר בתחילת הסרט, רוב הזמן הסגנון החזותי הוא מלנכולי ומאיים יותר מאשר מחריד. וכשהנרטיב הייחודי מתחיל להתבהר, הסרט הופך לדרמת התבגרות של נער כבוי שהורגל בהתעללות, ועכשיו נדרש למצוא בעצמו את התושייה להתמודד. למרות נפילת מתח באמצע, לקראת הסוף החוטים העלילתיים מתלכדים לסיקוונס זכיר, שמביא את הסרט לסיום מוצלח המרומם אותו מעל הממוצע.

★★★✯3.5 כוכבים
The Black Phone בימוי: סקוט דריקסון. עם אית'ן הוק, ג'רמי דיוויס. ארה"ב 2021, 102 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אימה
• ליצנים
• סטיבן קינג
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 901 // הלילה הלבן חוזר

רק בשבוע שעבר דווח שנטפליקס מדממת מנויים בקצב של 200 אלף ברבעון, וכבר אלוהי האלגוריתם שולפים את התותחים הכבדים. הם הרי יודעים במה אתם צופים, על מה אתם מדלגים, מה אתם אוהבים וכמובן, מה מפחיד אתכם. שני הרכיבים האחרונים הם למעשה הבסיס לז'אנר הדוקו-רוצחים-סדרתיים שהשתלט על המסך בשנים האחרונות, אבל עכשיו בנטפליקס החליטו לצלול למעמקי הפחד ולשלוף משם את הנורא מכולם – שיחות עם ליצן רוצח סדרתי.

"שיחות עם רוצח: הקלטות של ג'ון ויין גייסי" הוא המשכון לסדרת הדוקומנטרי הפופולרית מ-2019, אז שוחחו עם הרוצח טד באנדי. עכשיו יוצר הסדרה ג'ו ברלינגר, חייל ותיק בצבא מתעדי הרוצחים, התמקד הפעם בסיפורו המזוויע של ויין גייסי, שרצח במהלך שנות ה-70 לפחות שלושים גברים צעירים, וכל זה בעודו מתפקד כחבר בולט בקהילה ובתור הליצן השכונתי "פוגו" שנהג להגיע למסיבות יום הולדת ולפי התמונות, יצר טראומות רבות בלי שום קשר להיותו רוצח סדרתי.

בדומה לקלטות טד באנדי, גם סדרת הדוקו על גייסי מבוססת על הקלטות שמעולם לא שוחררו, הפעם בין גייסי לעורך הדין שלו, בהם הרוצח מדבר בגילוי על מעשיו, על ההיסטוריה שהובילה אותו למעשים ועל כל מה שיעביר צמרמורות במורד גבכם. בעזרתם, ברלינגר שופך אור בשלושת הפרקים בני השעה על התופעה המדהימה/מזעזעת של רוצחים סדרתיים בארה"ב, איך הם התחמקו מעונש ואיך, לבסוף, גם נתפסו.

"שיחות עם רוצח: הקלטות של ג'ון ויין גייסי" בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• רצח
• דוקומנטרי
• ליצנים

אמבולנס הליצנים, או בשמו המוצלח יותר "ליצנבולנס", הוא רכב ליצני מגניב שבזכותו ילדים חולים יכולים לצאת מבית החולים ליום אחד של הגשמת חלום עם צוות ליצנים רפואיים.סמדר חרפק (35) ומיכל קורמן (36) הן היזמיות שמאחוריו. סמדר היא ליצנית רפואית שגרה בתל אביב כבר 14 שנים ושמה הליצני הוא "שמש". מיכל היא שחקנית וליצנית רפואית שנולדה וגרה בתל אביב כל חייה ושמה הליצני הוא "נודל". הן גם בנות זוג שעובדות יחד כליצניות רפואיות, מתגוררות יחד כבר שש שנים ופועלות למען הפרויקט המשותף שהובילו ולמענו הן מקדישות את הלב, הנשמה והתחפושות המושקעות.בימים האלה הןמגייסות סיוע כדי להגשים חלומות לעוד ילדים וילדות באמצעות קמפיין מימון המונים. מחפשים מתנה ערכית לחג? הנה מצאנו לכם.

איפה הקורונה תפסה אתכן בחיים?
סמדר:"רגע לפני טיסה לניו יורק לאירוע התרמה לאמבולנס הליצנים. הטיסה בוטלה יום לפני שהייתי אמורה לעלות על מטוס לאירוע שהתכוננו אליו כמה חודשים".
מיכל:"בדיוק יצאתי עם הצגת ילדים חדשה באורנה פורת והיינו לפני הצגות קניינים – זה מה שקובע כמה הצגות יהיו לנו בשנה הקרובה. מאוד חיכינו להצגות האלה ומכיוון שהייתי בחודשים של חזרות להצגה אז חזרתי לעבוד בבית החולים בדיוק לתוך המציאות של הקורונה".

מהו מיזם הליצנבולנס?
"הליצנבולנס פועל כבר חמש שנים והוא למעשה רכב ליצני מעוצב שאיתו ליצנים רפואיים מכל הארץ ומשלושים בתי חולים (מצפון ועד דרום) לוקחים ילדים שחולים במחלות קשות ליום הגשמת חלום. הילד, יחד עם הליצן, מדמיין את היום המרגש וצוות אמבולנס הליצנים מפיק את היום עד לפרט האחרון.הליצנבולנס הוא תרופה לנפש שנותנת לילד ולמשפחה כוחות מחודשים להמשך הטיפולים. החוויה מעצימה את הצד הבריא ומזכירה לילד ולמשפחה שגם להם יש זכות לחלום. כמו שיש אמבולנס לגוף, ככה הליצנבולנס הוא אמבולנס לנשמה".

כמה זמן אתן עובדות כליצניות רפואיות ומאיפה ההשראה למקצוע המשמעותי הזה?
סמדר:"אני ליצנית רפואית כבר 12 שנים. התאהבתי בליצנות כז׳אנר אומנותי כבר בבית הספר למשחק והחלטתי שאני רוצה להיות ליצנית כל חיי. כששמעתי שיש לימודי ליצנות רפואית בסמינר הקיבוצים נרשמתי אליהם. בשיעור הראשון הבנתי שזה היעוד שלי בחיים ושזו הדרך הכי טובה להשתמש ביצירתיות שלי בכדי לעשות טוב בעולם".
מיכל:"אני ליצנית רפואית כבר 6 שנים. גדלתי בבית שהאמנות בו שולטת. אבא שלי שחקן ואימי זמרת ושחקנית. כך גם כל האחים שלי הלכו בדרכם לכיוון של בימוי וכתיבה, וגם אני מגיל צעיר תמיד שיחקתי אבל גם תמיד התעסקתי באיזה שהוא תחום טיפולי – למדתי להיות מדריכה לרכיבה טיפולית ואחריו למדתי תחום עיסוי מהרפואה הסינית. אחרי כמה שנים של טיפול באנשים החלטתי לחזור לתאטרון ולמדתי משחק בניסן נתיב. שנתיים אחרי שסיימתי ללמוד משהו היה לי חסר ולשמחתי מצאתי את השילוב המושלם. הליצנות הרפואית בשבילי משלבת באופן מושלם בין המשחק והאומנות לתחום הטיפול".

איך עבודת הליצנות הרפואית הושפעה ממגפת הקורונה?
סמדר: "עבדנו יותר. בתי החולים לא רצו לוותר עלינו ולהיפך. מצאנו את עצמנו בלב הסגר נוסעות לבית החולים מדי יום, נשארות שעות נוספות וממלאות תפקידים נוספים של צוותים שהוצאו מהמערך בתחילת הקורונה. גם מבחינת המשאלות המשכנו להגשים אותן במסגרת ההנחיות, ואפילו הגשמנו יותר משאלות מבדרך כלל, כי היינו המפלט האחרון של הילדים האלה. אם בימים רגילים הם מבודדים ומאושפזים, עכשיו עם מגבלות הקורונה הכל היה עם הרבה יותר החמרה והבידוד היה מורגש עוד יותר".

אתן מגייסות עבורו כעת תמיכה בקמפיין ג׳ייגיבמיוחד שפעיל עד תקופת החגים, איזה משאלות הוא מיועד להגשים?
"פרויקט אמבולנס הליצנים פועל תחת עמותת קרן מגי ומתקיים מתרומות בלבד. בכל יום הגשמת חלום יש הוצאות רבות. החל מתפעול הרכב ועד לתוכן המשאלה של כל ילד. בעקבות הקורונה התבטלו לנו ארבעה אירועי התרמה שהיינו אמורות לגייס בהם את התקציב לשנת 2021. כיוון שרשימת החלומות הולכת וגדלה אנחנו לא יכולות לאכזב את הילדים שכל כך זקוקים ליום הזה.החלטנו להקים קמפיין גיוס המונים תחת הפלטפורמה של JGive ולגייס כסף לשנה הבאה. ככה נוכל להבטיח את המשך קיום הפרויקט. אנחנו מאמינות שיש המון אנשים מדהימים שמחפשים לעשות טוב ולהפיץ אור בעולם. אם כל אחת וכל אחד ייתרמו סכום כפי יכולתם נוכל ביחד להגשים המון חלומות לילדים שכל כך זקוקים לזה".

מה הכי חשוב לכן בשילוב בין עבודה וזוגיות?
סמדר: "אני כל כך נהנית ממה שאני עושה שקשה לי לקרוא לזה עבודה, זה כאילו מקטין את זה למשהו טכני, אבל לגבי השילוב בין הדברים – הכל מתערבב עם הכל מאוד בקלות ולכן חשוב לעצור כל כמה זמן ולהתבונן מהצד ולבדוק שלא זנחנו אף אחד מהצדדים; בין אם זה הזוגיות ובין אם זו העבודה".
מיכל: "זה כיף גדול שהעבודה שלנו היא גם במובן מסוים הזוגיות שלנו. מצד אחד, הרבה פעמים אני מרגישה שהעבודה שלנו כל כך עוצמתית שזה גם מקרין על הזוגיות שלנו. מצד שני, לפעמים אין לנו גבול בעבודה ואנחנו מאוד מהר מביאות אותה הביתה ואז זה לפעמים מבלבל לנו קצת את הזוגיות. צריך לדעת לשמור על גבולות ועם זאת, זה כיף גדול שיש לי עם מי ליצור ולעוף עם חלומות ביחד. אני לא רואה את עצמי בלי זה".

מה מדאיג אתכן בתקופה הזאת?
מיכל:"אני מפחדת שאם המצב לא ישנה בקרוב, ההשלכות בעקבות הריחוק החברתי והאיסורים ממש יחלחלו לתודעה ויגרמו לשינוי תפיסתי אצל אנשים – שזה יכול לעורר אלימות וגזענות וכל מה שמפריד בין אנשים. אני רק רוצה שיהיה אפשר להתחבק שוב ולהתקרב בלי לפחד".
סמדר:"התרבות בארץ והעובדה שהמון חברים טובים שלי, אמנים, איבדו את הפרנסה ולא עובדים כבר חצי שנה. וכמובן זה שאין אופק או מתווה להחזרת התרבות ואף אחד בממשלה לא נוקף אצבע כדי לעשות משהו בנידון".

מה מחזק אתכן בתקופה הזאת?
סמדר: "אני רואה שלמרות הקושי עדין יש פה הרבה אנשים טובים שרוצים לתת ורוצים להיות חלק ממשהו שעושה טוב. העזרה ההדדית וטוב הלב האינסופי שיש לאנשים במדינה הזאת מרגשת ממש".
מיכל: "השינויים לטובה שקורים אצל אנשים בעקבות המצב. כמו למשל שאנשים מצליחים ביצירתיות לייצר לעצמם עבודה ומוצאים את הדרך לעזור לאנשים בסביבתם, זה מרגש לראות".

ומה הכי תל אביבי בעיניכן?
סמדר:"שאת יכולה להיות כל מה שאת רוצה וזה יתקבל בברכה".
מיכל:"ללכת לבית קפה שכונתי, או לאכול סנדוויץ' אצל איציק ורותי (שלצערנו סגרו בקורונה), להסתובב בשפירא בחנויות קטנות ועסקים ביתיים ועצמאיים. זה כל אותם המקומות הקטנים הביתיים שאני נכנסת אליהם ואני מרגישה משפחה. תמיד אני יכולה לפגוש מישהו מעניין ותמיד יהיה מישהו לדבר איתו, גם אם לא הכרנו לפני. זה מה שעושה את תל אביב – לא התאגידים הגדולים או חנויות היוקרה שמשתלטות על החנויות הקטנות, או טייקוני הנדל"ן שמוחקים את הדירות הקטנות ובמקומם בונים לעצמם בנייני שש קומות וקוראים לזה דירות יוקרה. האנשים הקטנים שעובדים בעסק שלהם ובעבודת כפיים מכניסים לעצמם לכיס את מה שמספיק להם כדי לחיות. זאת תל אביב בשבילי – בואו נשמור עליה כמה שאפשר".

רוצים לתרום לקמפיין שיאפשר את המשך פעילות הליצנבולנס? לחצו כאן

• האנשים שעושים את תל אביב
• הבועה
• ליצנים
• הישרדות: קורונה