מי:מיכל קולפ(35)
איפה: בן עזאי
ותק: 4 שנים
מטראז': 90 מ"ר

מיכל היא צלמת ואדריכלית עצמאית שהגשימה את החלום הרטוב של כל אדריכל מתחיל – היא תכננה לעצמה את דירת החלומות בבניין לשימור ביפו מבלי לקנות אותה, לרשת אותה, או להיות מיליונרית. כן כן, לפעמים חלומות מתגשמים.

>> גם זאת תל אביב: 5 דירות מופלאות שראינו לאחרונה ביפו
>> איך נראית דירת שותפים של משפיענית אינסטגרם בת 24?

"הייתי בסבלט בבניין בדירה אחרת, וראיתי שהדירה הזאת נטושה לגמרי." מספרת מיכל. "הסקרנות לא עזבה אותי והתחלתי לחקור באתר של העירייה את הסיפור שלה. עשיתי עשרות טלפונים עד שהגעתי לבעלת הדירה, אמרתי לה שאני חייבת לגור בה, ושאני מוכנה לשפץ אותה. היא נתנה לי תקציב, ומאותו הרגע יצאתי למסע אינטנסיבי שלקח כמה חודשים בו התאהבתי בעבודת השימור ובקסם של השמשת בתים ישנים, כשמכניסים בהם חיים חדשים."

הבניין

"הבניין נבנה בשנות ה-20 על ידי משפחה ערבית עשירה ושימש כמלון יוקרתי, לאחר מכן בתקופת המנדט, הוא עבר לבעלות הבריטים שהפכו אותו למשרד הבריאות שלהם. כשהוא חזר לבעלות המדינה היא חילקה אותו בין ניצולי שואה שעלו לארץ, כשבדירה שלי התגורר גניקולוג, וכשהוא נפטר נכנסו אליה זוג אגרנים עריריים. ברגע שאלה עזבו את הדירה, היא ננטשה למשך ארבע שנים, עד שאני הגעתי. שיפוץ הבית היה הפרויקט הראשון שעשיתי כאדריכלית מ-א' ועד ת', והוא זה שפתח לי את הדלת לדרך עצמאית".

הקירות

"הבית הזה הוא מסע בזמן, שצללתי אליו דרך הסיפורים הכתובים ואפילו עוד יותר דרך המרכיבים של הבית, שמכילים כל כך הרבה עומק. כשקילפתי וניקיתי את הרצפות, התקרות, החלונות, והקירות נחשפו השכבות מהתקופות השונות, שהחלטתי להשאיר גלויות ולתת כמה שיותר מקום לאלמנטים ההיסטוריים, המקוריים. בתקרה רואים את זיוני הבטון, במטבח השארתי את הטיח המקורי שעשוי חול ים, ובקירות הבית חשפתי את כל שכבות הצבע".

הכניסה

"דלת הכניסה עצמה היא יצירת אמנות לדעתי, שקילפתי ממנה במשך שבועות את שכבות הצבע עד שהגעתי לעץ ולפריטי הפרזול המקוריים. לצד הדלת תליתי מדף עץ עם שברי אריחים ישנים שהים פולט ואני אוהבת לאסוף. מעין פינת הנצחה לשכונת מנשייה ההרוסה. את כיסא העץ לקחתי מהבית של סבתא שלי ואת המתלה האדום קניתי בפשפשים. בהמשך הקיר שהוא פיס בפני עצמו, צילום של קרון רכבת ספייס אייג'י של הלל פרלוב".

המטבח

"כל תוספת שאני תכננתי לבית, כמו המטבח, היא מודרנית ונקייה. בחרתי לעשות אותו בטורקיז בהיר שעובד עם הפלטה של הבית, על רצפת בטון מוחלק בחלק שלא שומרו בו המרצפות ההיסטוריות. על השיש, אריח אחד שקיבלתי במתנה מגלוסקא ואריח נוסף שקיבלתי במתנה מהים".

פינת האוכל

"את פינת האוכל ואת עגלת המטבח קניתי מחנות ריהוט ברחוב שלי שפשטה רגל. צירפתי לשולחן מיקס כסאות מההורים שלי, מאיקאה ומהשכנים שלי- שהם אספני וינטג' וענתיקות שנותנים לי הרבה מתנות שוות. אני אוהבת מאוד לארח, וזו אחת הסיבות שהשארתי את החלל פתוח, כלופט. אני עושה פה אירועים, ארוחות שף ולפעמים גם צילומי אופנה".

פינת העבודה

"כעצמאית, אני עובדת המון מהבית אז ייצרתי לעצמי פינת עבודה מסודרת, שהיא חלק מהחלל הגדול. על הקיר, צילום של ילד חמוד מגואטמלה שתמיד מכניס אותי לפרופורציות, ובמדפים, ספרי אדריכלות, תמונה מהפשפשים, וחנוכייה עתיקה מהבית של ההורים שלי".

חדר הרחצה

"את האמבטיה הצהובה קניתי בפשפשים כזיכרון לאמבטיה שהייתה בדירה הזאת בעבר. את הכיור הכנתי בעצמי מיציקת בטון עם חול ים, והוא אחד מהפריטים האהובים עליי בבית. הושבתי אותו על שידת וינטג' מעץ. הקיר מחופה בטדלקט, סוג של טיח מרוקאי, שהוא גם נעים, גם פרקטי וגם אקולוגי".

חדר הרחצה הנוסף

"תכננתי חדר רחצה קטן יותר עם מקלחת, שנמצאת מאחורי משקוף של דלת שהובילה בעבר לשירותים. את שידת העץ בניתי בעצמי, ועליה כיור מיוחד מאבן בזלת. על הקיר החיצוני תלוי אוסף מוספי תרבות וספרות של הארץ בצבעים שהזכירו לי את הבית, צלחת של אוהד חדד שהוא חבר ואמן מדהים, והדפס פרחוני של ורה ולדימירסקי".

הסלון

"את עגלת הווינטג' קניתי בפשפשים, את השולחן בפיק אפ, ואת השאר מיד שנייה. על התקרה תליתי טבעות התעמלות- זה תמיד היה החלום שלי בתור מתעמלת קרקע. את הסלון וחדר השינה הפרדתי עם וילונות ענק כדי שאוכל לייצר פרטיות, אבל עדיין לשמור על הפתיחות והגמישות של החלל".

חדר השינה

בחדר השינה נמצאת הגזוזטרה העגולה הסגורה, שמייצרת פריים יפיפה שכייף לקום אליו כל בוקר. "את המראה קניתי בפשפשים והיא הולכת איתי שנים. את הארון הווינאי העתיק קיבלתי במתנה מחברה, ומעליו אופנוע צעצוע שלי מגיל ארבע. לצד הארון, כורסת רביצה של קנה קש שקיבלתי מחבר".

>> בטח גם לכם ולכן יש דירה מיוחדת או מעוצבת או תל אביבית במיוחד. ובטח גם אתן ואתם מעוניינות שהיא תופיע במדור "דירה להכיר". ובטח פשוט תכתבו לנו:dira.lehakir1@gmail.com. ובטח ניפגש.

• דירה להכיר
• דירות בתל אביב
• עיצוב פנים
• עיצוב הבית
• יפו
• מבנים לשימור

לאחר ההפנינג האחרון בסמטת אלוף בצלותשבו הוזמן הציבור להשתתף בהליכי התכנון, בעירייה ממשיכים עם הרצף וקוראים לכולם להגיע לאירוע נוסף בשישי הקרוב בפארק החורשות. הפארק הדרומי שוב הופך לפופולרי ובעירייה מתכננים לשמר שני מבני באר היסטוריים בסביבתו.

התכנון הוא להפוך את שני המבנים לבתים עבור הקהילה, כשעדיין לא ידוע מה יכלל בהם – וכאן אתם נכנסים. או לפחות כך נקווה. האירוע יתקיים בין השעות 11:30-14:30 במשעול פרופ' הינריך מנדלסון 21.

הוא יכלול עמדות שבו יתאפשר לכם להביע רעיונות עבור התכנון, היכרות עם בתי הבאר, סיור היסטורי (ברישום מראש), יצירה ומשחק לילדים, הופעות, שתיה, נשנושים ועוד. נראה שהכי טוב פשוט להתרשם מהתמונות של המבנים המרשימים.

• הבועה
• עיריית תל אביב
• מבנים לשימור
• פארק החורשות

אם יצא לכם לעבור בשדרות ירושלים אחרי השיפוצים – שנראות עכשיו כמעט כמו רוטשילד אחרי השיפוצים – בטח שמתם לב למבנה יפהפה בסגנון אר דקו שעומד באחד מצדי השדרה. מי שמתקרבת כדי להסתכל יכולה להבחין בשלט הגדול שעומד מעל הדלת עם המילה "סיינטולוגיה" בעברית, אנגלית וערבית. זה לא השלט היחיד שמעטר את המבנה: בחלק העליון שלו, מצד שמאל, כתובה המילה "ALHAMBRA". מי שאינם מכירים את ההיסטוריה בוודאי יתהו מה לעזאזל. מצד אחד בניין מפואר עם חשיבות היסטורית. מצד שני, דת\כת גלובלית ושנויה במחלוקת שמצאה שם את משכנה.

ביררנו, גילינו ומצאנו שהסיינטולוגים מציעים סיורים במבנה (ובחינם), וידענו שאנחנו חייבות ללכת ולתפוס שתי ציפורים במכה: הצצה לתוך העולמות המסתוריים של האמונה הזאת והזדמנות להתעמק בסיפורו של המבנה, שהוקם בשנות השלושים של המאה שעברה כבית קולנוע פלסטיני. הצעד הבא היא להתקשר לטלפון של מרכז הסיינטולוגיה ולומר שאני מעוניינת בסיור. בחיים לא קיבלתי תגובה כל כך מזמינה. הם התקשרו יותר משלוש פעמים לתאם את ההגעה שלי. עובדה מעניינת בהתחשב בכך שהסיור, כאמור, אינו בתשלום.

המרכז לסיינטולוגיה הוקם ביפו בשנת 2012, אחרי לא מעט התנגדויות, כולל ניסיון הצתה באתר הבנייה ובריחה של הפועלים מבין הלהבות. עיקר ההתנגדויות נבעו מתוך חשש לשימור המבנה ההיסטורי, חלק בגלל זהותם של הרוכשים. בסופו של דבר, עם פתיחתו המחודשת של הבניין אחרי כשנתיים של שיפוצים, רוב הציבור התרצה לנוכח עבודות השימור המרשימות של הבניין והאפשרות להיכנס אליו באופן יחסית חופשי. לא ברור אם הסיורים החופשיים בבניין נוצרו כדי למנוע התנגדות של הציבור לארגון ולקרב אותו, או כי הם באמת מאמינים שהחובה המוסרית שלהם היא לפתוח את המבנה לקהל הרחב. ככה או ככה קפצתי על ההזדמנות.

אלהמברה עכשיו: לדמיין את ההיסטוריה

הגעתי לסיור בשלישי בבוקר יחד עם חברה שגררתי איתי. בכל זאת, אנשים שקרובים אלי אמרו עליי לא פעם ולא פעמיים שיכולים לראות אותי מצטרפת בתמימות לארגונים מפוקפקים. בכניסה פגשנו את אנשי הסיינטולוגיה שנראים כמובן כמו ישראלים מהמניין (איך חשבתם שהם נראים?), אנשים נחמדים ומסודרים שדאגו לשמור על היגיינה בשל התפרצות הקורונה עם הצהרות בריאותיות, מסכות וכפפות שחולקו בכניסה. המדריך שלנו, לבוש בחליפה ועם חיוך גדול שאל אותנו, במה אנחנו מתעניינות, סיינטולוגיה? קולנוע אלהמברה? ענינו לו שבשניהם והתחלנו את הסיור.

בקומה התחתונה עברנו דרך ספרים מתורגמים של ל. רון האברד, טלוויזיות שאפשר לראות בהן תכנים הקשורים לסיינטולוגיה (לדברי המדריך, "כמו נטפליקס סיינטולוגי שמשדר לכל העולם"), מכשיר לדוגמה המשמש בטיפולי האודיטינג המזוהים עם הסיינטולוגיה ואביזרים נוספים הקשורים לארגון. מצד אחד יכולה להיות כאן רתיעה מסוימת מהתצוגה שעלולה להזכיר מיסיונרים שמנסים למשוך מאמינים חדשים בישו. מצד שני, יש משהו מרגיע בקבלת המידע על הדת האפופה בערפל מסתורין ושמועות הזאת, ולהבין שהיא אולי די גלויה אחרי הכל.

בקומה השנייה, הגענו לאולם הכנסים של הסיינטולוגיה. בעבר, המבנה הפנימי של אלהמברה היה חלל אחד, עם תקרה גבוה ו-1,200 מושבים בשני יציעים (מזכיר קצת אולם קונצרטים גדול). באחד מגלגוליו של המבנה, לאחר שהפסיק לתפקד בתור קולנוע ותיאטרון, רכש אותו יזם שפיצל אותו לשלוש קומות כדי להפוך אותן לשטחים מסחריים. הסידור הזה נשאר עד היום.

למרות פיצול הקומות, בזכות המרחב הגדול והאווירה החגיגית שעוטפת את אולם הכנסים, ממש אפשר לדמיין איפה היו מוקרנים הסרטים ואיפה ישב הקהל. בתקרה של האולם ניתן לראות את תעלות האוורור של הקולנוע המקורי שנבנו גם הן בסגנון אר דקו, וביציאה ממנו אפילו פינת מסגרת של הבמה ששרדה. למרות זאת, קשה להישאר אדישים אל מול פסיפס רצפה עם סמל הארגון, פסל של ראשו של האברד על הבמה ושלטים עם ערכי הסיינטולוגיה המקיפים את האולם. ייאמר לזכותם שהאולם משמש לא רק למטרות הארגון, אלא גם להופעות וקונצרטים שפתוחים לקהל הרחב.

אלהמברה 1936: אום כולתום מככבת בכניסה

בסוף ההסבר באולם ואחרי שסיימתי לגעת ולמשש כל אחד מהקירות המשוחזרים, הגענו לצד השני של הקומה שבה מתקיימת תערוכה קבועה על ההיסטוריה של אלהמברה. בתחילתה אפשר לראות דגם של המבנה המקורי עם בית הקפה הקטן שהיה ממוקם מחוץ לאולם, השלט שעליו היו מעצבים פרסומות לסרטים המוקרנים וביתן שהיה ממוקם מעל הקולנוע והוסר באחד הגלגולים שלו. תהינו למה חלק מהדמויות הקטנות של הדגם שוכבות על הרצפה והוא סיפר שאמנם במלחמת העצמאות באמת היה פיצוץ ליד המבנה, אבל הדמויות נפגעו דווקא מפיגוע אחר – הזזה של הדגם מחדר אחד לאחר בזמן שיפוצים. אנחנו חשבנו שזה דווקא הופך אותו לאטרקטיבי.

בהמשך עברנו בתערוכה שמסבירה במילים, כרזות ותמונות על התחנות שעבר המבנה לאורך השנים. קולנוע אלהמברה נפתח בשנות השלושים על ידי החברה הערבית לקולנוע בשדרות ירושלים ביפו, שנקראו אז שדרות המלך ג'ורג'. משמעות המילה "אלהמברה" בספרדית היא "הבית האדום", מהמילה הערבית "אל חמרא" (האדום), ותיאטראות ובתי קולנוע בעולם נקראו כך בגלל שליטתו של הצבע האדום בקולנוע (בריפוד הכסאות ובצבע הוילונות) וגם כמחווה למתחם הארמונות העתיקים בספרד.

את המבנה תכנן האדריכל הלבנוני אליאס אל מור, שתכנן גם את קולנוע רוקסי הידוע בביירות. הקולנוע היה אחד המפוארים והגדולים בארץ ומשך אליו את תושבי פלשתינה-א"י היהודים והערבים כאחד. הוקרנו שם סרטים מפורסמים כמו "שירת התקווה" בהשתתפותה של אום כולתום, שגם כיכבה באופן זמני על שלט הכניסה.

במהלך מלחמת העצמאות הקולנוע נסגר ומניות החברה התרסקו. בסוף המלחמה הקולנוע עבר לידיים של ישראלים ולא סתם, כי אם נכי צה"ל שנפגעו במלחמה וקיבלו את הבעלות על הקולנוע כהבטחת הכנסה לאורך שנים. מאחר ובאותן השנים בקושי היו טלוויזיות בארץ, הקולנוע היה עסק רווחי ומשתלם. ב-1948 הקולנוע נפתח מחדש תחת השם קולנוע יפאור.

אלהמברה 1963: גיורא גודיק סופרסטאר

בשנת 1963 עבר המבנה שינוי נוסף כשרכש אותו גיורא גודיק, שיפץ אותו, החזיר את כתובת הניאון עם השם המקורי והפך את המקום לתיאטרון. גודיק, אמרגן ומפיק תיאטרון מפורסם בזמנו, היה ידוע בכך שהביא אמנים מצליחים מחו"ל להופיע בארץ בשנות ה-50 וה-60, ביניהם פרנק סינטרה וקליף ריצ'רד. פאן פאקט: הציעו לו להביא את הביטלס לארץ וכשהוא שמע את השם המשעשע שלהם הוא חשב שעובדים עליו והחליט לוותר. גודיק, היזם המצליח, שאף להביא את הזוהר של ברודווי לתל אביב ולהקים תיאטרון שיעלה הצגות מהארץ ומהעולם. אלהמברה (או בשמו השני דאז, "קולנוע גודיק") העלה הצגות רבות, חלקן היו הצלחה מסחררת, כמו "קזבלן" ו"כנר על הגג", וחלקן כישלונות מפוארים שגררו את גודיק לבוץ עמוק של חובות.

יום אחד ב-1972, רגע לפני עלייתה של הצגה חדשה בתיאטרון ומבלי שאף אחד חוץ מאשתו ידע על כך, החליט גודיק לברוח מהארץ, הותיר מאחוריו חובות, נושים ושחקנים המומים (גודיק היה ידוע בכך שהמליך שחקנים אלמונים רבים כמו יהורם גאון, תיקי דיין ושולה חן). גודיק ואשתו הגיעו לפרנקפורט ומכרו נקניקיות בדוכן סמוך לתחנת הרכבת המרכזית, כאחרוני המהגרים. בעזרת עבודה קשה ובהיותו איש עסקים מוצלח, הצליח גודיק לרכוש עוד דוכנים ומסעדות ואחרי ארבע שנים החל להחזיר את החובות שלו בארץ. אלא שאז, ממש לפני טיסתו לישראל, הוא נפטר בפתאומיות מסרטן מתקדם במעיים. נערך לו טקס אזכרה חגיגי בתיאטרון הבימה בהשתתפותם של שחקנים ואנשי תיאטרון רבים.

המדריך,ספי פישלר, סיפר לנו שהוא כה התרשם מסיפורו של גודיק, עד כי החליט ביחד עם ארי דוידוביץ', במאי הסרט הדוקומנטרי "מחכים לגודיק" ועם חוקרת יפו ורד נבון, לבקש מהעירייה לקרוא לרחוב האלמוני על יד אלהמברה על שמו. לדבריו שמו של גודיק אמנם הוכפש בישראל אחרי בריחתו, אבל זה לא לוקח ממנו את השינוי שעשה בתרבות הישראלית. פרויקט הענקת שמו לרחוב נמצא כיום בתהליך והוגי הרעיון אופטימיים.

העשורים הבאים היו גרועים למדי מבחינת המבנה המרשים: בשנות השבעים והשמונים, כשיפו במשבר עמוק, מתגלגל המבנה בין ידיים של יזמים שונים ומשונים, חלקם שאפו להפוך אותו לאולם אירועים ופסז' מסחרי בתהליך שנקטע באמצע. בהמשך הפכו חלק ממנו לסניף בנק של דיסקונט וחלקו השני ניתן ללא תשלום לתיאטראות מאולתרים ואינטימיים כמו "נוצר" ו"קליפה". בשנת 2008, כאמור, הוא נמכר לסיינטולוגיה, ושופץ ושומר בקפידה ובתכנונו של האדריכל איל זיו, שאחראי בין היתר גם לעיצוב מתחם התחנה. כך הגיע האלהמברה היפואי למראה הנוכחי שלו.

אלהמברה 2022: האברד על הגג

אחרי שנשטפנו בסיפורים ותמונות על ההיסטוריה של יפו, שלגמרי יכולה להיות מיקרוקוסמוס להיסטוריה של מדינת ישראל, המשכנו לקומה האחרונה ולגג. בדרך לשם עוברים על פני פוסטרים ממוסגרים שתלויים בכל מקום. מרחוק, הם נראים כמו פרסומות של סרטים שמציגים עכשיו בקולנוע, מה שיכול לתת את התחושה שחזרנו בזמן לתקופת הזוהר של אלהמברה. כשמתקרבים אפשר לראות שמדובר בפוסטרים עם תוכן שיווקי של הסיינטולוגיה שמקדם הרשמה לקורסים בתוך הארגון.

בדרך למעלה אפשר גם לראות את החלק האחורי של השעון המיתולוגי שעיטר את אלהמברה עוד משנות השלושים. הוא לא עובד אבל אפשר לראות מתוכו את שדרות ירושלים ולהרגיש שנמצאים ליד פיסת היסטוריה. כשמגיעים לגג, אפשר לקבל הצצה לבניין שממול, בו נמצא חלק מהמסך של קולנוע פארוק שהוקם ב-1940 והיה שייך לאותם בעלים. עוד אפשר לראות מהגג את האותיות האייקוניות של אלהמברה, שאמנם עברו שינויים רבים בשיפוצים אבל עדיין נותנות תחושה של חזרה לימים שבהם אנשים היו מגיעים לבית הקולנוע בחליפות ושמלות.

בסוף הסיור הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב מבלי לשאול את המדריך, שהיה נחמד ואינטיליגנטי בצורה יוצאת דופן, את השאלות שניקרו בי. קולנוע אלהמברה זה מגניב והכל, אבל מה לעזאזל קורה פה היום? המדריך, שלא נבהל כלל מהשאלות, לקח אותנו לסיור חדש בסגנון סיינטולוגיה שבו הוא הדגים עלינו את המכשיר שבו משתמשים בטיפולים, ואמור לסמן מתי אנחנו חושבים או מדברים על משהו שמטריד אותנו. הוא הראה לנו סרטונים שמסבירים על החיים של האברד, את תקנון האודיטור (המטפל) ושלט עם השלבים והדרגות שאפשר לעבור בתוך הארגון. אני מודה שגם אחרי כל זה, נשארתי עדיין עם כמה שאלות לא פתורות. בכל זאת, עשיתי תחקיר רציני לפני שהגעתי וסיור קצר וחביב במרכז הוא לא מה שיגרום לי להיות פחות סקפטית כלפי הסיינטולוגיה.

מה שקרה אחר כך זה שהמדריך לקח שלוש כסאות (לו, לי ולחברה), סובב אותם אחד אל השני, התיישב על אחד ואמר "תשאלי הכל". אז שאלתי. שאלתי על הסיפור האישי שלו, שאלתי על ההאשמות כלפי הסיינטולוגיה, שאלתי על הספקות שיש בנוגע לאישיות שהבארד היה. בסוף השיחה לא קיבלתי את כל התשובות שחיפשתי, אבל לפחות לכמה רגעים הרגשתי שיש פה שיח אמיתי. והבניין. איזה בניין.

בשולי הדברים: מה זה בכלל סיינטולוגיה?

יותר מעשרים מדינות, ביניהן ארצות הברית וקנדה, אישרו את ההגדרה של הסיינטולוגיה בתור דת. במדינות אחרות היא נחשבת לכת ויש המגדירות אותה כמסוכנת, כמו גם כעסק מניפולטיבי למטרות רווח. הסיינטולוגיה הפכה מוכרת בזכות הצטרפותם של כוכבים הוליוודיים כמו ג'ון טרבולטה, אליזבת' מוס וכמובן טום קרוז, שבעבר על פי השמועות יועד לעמוד בראש הכנסיה. לא חסרים גם מפורסמים שהיו בסיינטולוגיה וכעת יוצאים נגדה, כמו ליאה רמיני, שחקנית הוליוודית שהצטרפה לארגון בגיל תשע יחד עם אמה וכעת פועלת נגדו בכל החזיתות עם ספר, תוכנית טלוויזיה ופודקאסט, בהם היא מספרת על מקרים שערורייתיים שנחשפה אליהם.

הסיינטולוגיה היא תורה דתית שפותחה בשנות החמישים על ידי הסופר ל. רון האברד. הוא נחשב לסופר הפורה בעולם עם 1,084 ספרים שכתב בימי חייו (למען ההשוואה, אני בקושי מצליחה לסיים את הכתבה הזאת), ובין ספריו ניתן למצוא ספרי מדע בדיוני, בלשים והרפתקאות. ב-1950 הוא מוציא ספר ראשון שמתייחס לבריאות הנפש, "דיאנטיקה". השיטות המוצעות בספר התקבלו בעולם המדע בחוסר אהדה ונקבע כי הן פסאודו-מדעיות ולא מוכחות מחקרית. עם זאת, הוא הפך להיות רב מכר ורבים התחילו להשתמש בשיטות שלו. בהמשך הוציא הבארד ספרים נוספים והרחיב את השיטה. ב-1954 הוא הקים את כנסיית הסיינטולוגיה בלוס אנג'לס.

על פניו התורה שהאברד מדבר עליה מושפעת משיטת הפסיכואנליטיקה של פרויד ותורות שונות מהמזרח. מצד אחד, הוא מציע שיחות ומפגשים בין מטפל למטופל כדי לנקות את כתמי העבר. מצד שני, מדבר על גלגולים קודמים ועל האדם כישות רוחנית. בהמשך הדברים נהיים קצת יותר שנויים במחלוקת, עם ההתנגדות החריפה שלה לתרופות פסיכיאטריות והתייחסות בסיפור "ההיסטוריה הקוסמית של העולם על פי הסיינטולוגיה" לחייזר בשם זנו שהגיע לכדור הארץ לפני 75 מיליון שנה ושתל בהרי געש נשמות של חייזרים. זה מוזר, אבל עוד קודם לכן היה לנו משיח שנולד מבתולה, נביא שעף לשמיים עם סוסה מכונפת ורבנו אחד שקרע את ים סוף עם מקל, אז מוזר זה די הסטנדרט.

• הבועה
• ❤ תל אביב
• יפו
• תיאטרון אלהמברה
• סיינטולוגיה
• מבנים לשימור
• היסטוריה

• Facebook
• Twitter
• Email

מגדל המים ברחוב מזא"ה הוא אחד המונומטים הקלאסיים המוכרים בתל אביב ואף מוכר כאתר מורשת לכל דבר. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, עם התרחבותה צפונה של תל אביב, נבנה המגדל שסיפק מים לכל האזור שמוגדר היום כלב תל אביב ועם בניית המגדל עדיין היה גבעת כורכר נטושה. עם השנים כבר לא היה בו צורך והוא ננטש ואף הוגדר כמבנה מסוכן, עד שב־2012 שופץ ונפתח מחדש לציבור הרחב, עם מרפסות תצפית מיוחדות ושבילי גישה שנסללו אליו. כעת, כשהוא אתר ראוי לציבור, מתכוונת העירייה להקצות את הקומה התחתונה שלו לפעילות ציבורית למורת רוחם של חלק מהמזא"הים.

עוד כתבות מעניינות:
מה נסגר עם השיפוצים בכיכר דיזנגוף?
ההודעה שעוררה בהלה בקרב צרכנים בישראל
מה לבדוק כשמחפשים דירה בתל אביב?

לפי תוכנית העירייה יוגדר המגדל מראש כבית אוכל. מטרת ההגדרה, אומרים בעירייה, היא לאפשר בו פעילות של הארגון העירוני אכפ"ת ולמכור מאפים שהכינו בני נוער בסיכון. תושבים רבים שגרים בקרבת המגדל חוששים משינוי ההגדרה, גם אם זה לטובת המטרה הנוכחית.

"עוד מעט לא יישאר מקום לאנשים לגור מרוב בתי אוכל, אז מה שחסר לנו זה אחד נוסף?", אומר טוביה אלון (69), תושב השכונה אשר גר בה כבר 40 שנה ומוביל את ההתנגדות למגדל. לדבריו תושבי השכונה גילו על בקשת האישור "החריג" לשינוי ייעוד המגדל רק לפני שלושה שבועות ומיהרו להביא את התנגדותם באוזני העירייה לפני שהזמן המצומצם שניתן להגשת הסתייגויות יחלוף. "חמישה בניינים מתנגדים לתוכנית הזאת של העיריה", מספר טוביה. "הייתי מצפה שאם העירייה מעוניינת להסב את ייעוד המגדל, היא תשאל לדעת התושבים מה היינו רוצים שיהיה שם".

חלק מחשש התושבים הוא מכך ששינוי הייעוד לבית אוכל יביא עמו גם השלכות על המרחב הציבורי, ולא בטוח שרחוב מזא"ה ערוך לכך. "הרחוב צפוף, חסרים פה פחים, ואני לא רוצה לדמיין בכלל איך יראה עניין הזבל כשיהיה פה בית אוכל", אומר טוביה. נוסף על כך מסבירים התושבים כי השכונה הזאת, עוד יותר מאזורים אחרים בעיר, סובלת ממצוקת חניה חמורה, שפתיחת עסק נוסף רק תחריף אותה. בין היתר מציעים התושבים שבמגדל תיפתח גלריה לאמנים מהאזור. "אם כבר, אז שיהפכו את המגדל למשהו תרבותי שישרת את התושבים", מסביר טוביה.

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה:"מדובר בהליך שימור מלא שיתבצע רק בחלל התחתון של המבנה. המבנה המשומר ישלב פעילות של בית ספר סמוך שבו מתחנכים בני נוער בסיכון שיציעו למכירה מאפים מתוצרתם. המקום לא יכלול אמצעי בישול אלא מכירה בלבד. המבנה ששופץ ב־2012 במימון העירייה הוכרז כאתר מורשת ועורר סקרנות רבה בקרב המבקרים הרבים המגיעים לאזור, ואנו תקווה שהמיזם החינוכי המבורך ימשיך מגמה זו".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• מבנים לשימור
• תושבי תל אביב
• עירוני
• עיריית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

אל תיתנו לשם הלא סקסי בעליל, "ליל שימורים" (שום קשר ללוף, מבטיחים) להטעות אתכם. ארגון שימור המבנים הבינלאומי איקומוס יוצא בסדרת מפגשים והרצאות ליליים חינמיים, בנושא של שימור והגנה על אתרי מורשת, תרבות ונוף – ואתם ממש רוצים לקחת בזה חלק.

"בחרנו לחשוף לקהל הצעיר את עולם השימור במיוחד בתל אביב, עיר שכל כך עשירה בסגנונות בנייה ובהיסטוריה אדריכלית", אומרת איה חיה גרינפלד, יו"ר הוועדה לשיתוף וקידום צעירים באיקומוס ישראל. "הרעיון מאחורי 'ליל שימורים' היא לא רק ההרצאה עצמה. המטרה היא גם ליצור הזדמנות של מפגש, דיון ונטוורקינג. אנחנו מעוניינים לחשוף את הנושאים והסוגיות העכשוויים בעולם התכנון לצעירים, ולהציע להם אפשרויות למעורבות עתידית".

מאה שנים של שינוי

המטרה המרכזית של סדרת ההרצאות היא לחשוף את הצעירים יותר לנושא השימור, לנער את האבק מתחום שנתפס מיושן. "זה נכון שרוב גוף הידע העוסק היום בתכנון בישראל הוא מבוגר", מסבירה גרינפלד. "אבל לצעירים יש את הכוח לתת יד ולא לעצום עין במציאות שבה ערכי הנוף והמורשת הבנויים שלנו נמצאים בסכנה, והם למעשה קהל מרכזי שיש לו את הכוח לעצב את העתיד של הסביבה הבנויה בעיר, הידע והיכולת לזהות מה לשמר ואיך לשמר הוא כוח אדיר".

"בחרנו להתארח ולקיים את ההרצאות השונות בפאבים המפוזרים ברחבי שדרות רוטשילד", אומרת גרינפלד. "הן המרכז ההיסטורי ומרכז העסקי הראשי של תל אביב עכשיו ושינו לחלוטין את פניהן מהקמתן ב-1909 ועד ימינו. הן מקרה מבחן מצוין שמאפשר לראות את שיקולי השימור מול שיקולי הפיתוח. אין מקום טבעי יותר משדרות רוטשילד עבור קיום המפגשים".

המפגש הראשון בסדרה, "ב(בר) על המבנה והשדרה ברוטשילד 12", יתקיים ביום רביעי 23/12 בשעה 19:00 ברוטשילד 12, עם הרצאתה של האדריכלית ענת ברלוביץ. המפגש השני בסדרה, "שדרות רוטשילד – מגינה שכונתית למע"ר מטרופוליני והשימור בבית לוין – בית השגרירות הרוסית" יתקיים בתאריך 12/01/2016 בשעה 19:00 בפאב הפולי ברוטשילד 60, עם הרצאתו של האדריכל פרופ' אמנון בר אור. ההרצאה השלישית, "שאלות מהותיות בנושא שימור ושיחזור באתרים ארכיאולוגיים ובכלל", יתקיים במהלך חודש פברואר (מועד ומיקום יקבעו בהמשך) עם הרצאתו של האדריכל רענן כסלו, ראש מנהל שימור ברשות העתיקות. המפגש האחרון בסדרה, "שימור זה כל הסיפור – האם יש בשימור את הסיפור שלי?" יתקיים במהלך חודש מרץ (מועד ומיקום יקבעו בהמשך) עם הרצאתה של איה חיה גרינפלד.

בנוסף לסדרת ההרצאות יקיימו באיקומוס ישראל סיורים ליליים שיתמקדו בסוגיות ומעשיות הלקוחות כולן מעולם השימור.

• תל אביב
• מבנים לשימור
• הבימה
• עירוני
• שדרות רוטשילד