אני מודה, התרחקתי מהרגע הזה כמו ביבי מאחריות. לא רציתי לגלות את האמת המרה, את המציאות הקרה שהתגלגלנו אליה, אבל אין מנוס. כבר כששמעתי לפני כמה שבועות שמוטפאק החליפה בעלים מבלי ששמנו לב (ושהמשפחה שעד כה החזיקה במקוםפתחה מקום חדש), ידעתי שזה בלתי נמנע. אחר כך הגיעו עוד שמועות על ירידת רמה מסוימת, והיה לי ברור שזהו, אי אפשר לדחות את זה יותר – אני חייב להגיע למוסד הטורקי הקטן שעל סלמה-הר ציון, ולהבין אם המנה הכי טובה בכל תל אביב איבדה מקסמה.

>>קלאסיקו פינאלה: מסעדת לה רפובליקה די רונימוטי נסגרת

זו משימה מבאסת, כי קודם כל – מי רוצה ללכת לאכול במטרה להבין אם הוא צריך להתבאס או לא? שנית, כי אני באמת באמת אוהב את מוטפאק, את האוכל שלהם ואת הטוויסט שהכניסו לעולם השווארמה התל אביבי. בעבר חששתי מזהכשכתבתי על הגעתם של מוטפאק למשלוח(אח, ימי הקורונה העליזים). אז כתבתי ש"הספיק לי ביס אחד כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר". הפעם – אזהרת ספוילר – זה לא המקרה.

המקום עצמו דווקא נראה בתקופה טובה – העיצוב הדל של פעם התפוגג לאורך השנים, אבל גם ביחס לשנות מוטפאק הממותגות, הסניף התל אביבי נראה הרבה יותר פיין, שלא לומר מתוקתק. ושימו לב שכתבתי "הסניף התל אביבי", כי מאז שביקרתי לאחרונה במוטפאק, נפצח גם סניף באר שבעי – אני יכול רק לנחש שזה ביוזמת הבעלים החדש. סך הכל אין לי בעיה עם מסעדות קטנות שהופכות לרשת, זה אפילו דבר משמח בעיני, אבל זה נכון רק כל עוד שומרים על הרמה. ולמרבה הצער, זה המקרה.

הגעתי בשעת אחה"צ לא קשה מדי. השולחנות שבחוץ התרבו, ועכשיו תופסים את רוב רוחבו של הרחוב, והעובדים במקום אמנם פעלתנים, אבל לקח זמן לא מבוטל עד שבכלל התייחסו אלי, למרות שלא היה ממש תור, למעט שני אנשים שהמתינו כ-5 דקות רק כדי שיוכלו לשלם על ארוחה שאכלו כבר. זה לא עשה לי חשק להישאר, אז הזמנתי צמד מנות בטייקאווי – הראשונה היא, כמובן, מנת איסקנדר. ב-2018, כשהכרתי את מוטפאק, המנה עלתה 50 ש"ח ויכלה להאכיל גדוד. עכשיו היא עולה 75 ש"ח, ומוגדרת כ"דונר מוגש על קוביות לחם, רוטב הבית, לצד יוגורט, ירקות על האש וסלט אישי". לצידה הזמנתי גם "מנה משולבת פרימיום", שזה בעצם צלחת דונר וקבב עם אורז, סלט וירקות על האש (80 ש"ח), כדי לטעום גם בלי הרוטב.

המוכרת בדלפק מסרה לי שכדאי שאשב ואחכה, כי "הקבב לוקח איזה 8 דקות", אז הזמנתי כוס אייראן (10 ש"ח) והתיישבתי באחד משולחנות העץ הממותגים שבחוץ. בזמן שעבר מההזמנה ועד שהגיע האוכל, המקום הספיק להתרוקן כמעט כולו. כ-25 דקות זה די הרבה לאוכל מהיר, גם אם הקבב לוקח איזה 8 דקות, אבל ניחא. כשקיבלתי את השקית ביקשתי גם יוגורט בצד, והעובד דלפק נתן אותו בשמחה רבה. רק כשהגעתי הביתה גיליתי שאם לא הייתי מבקש את זה, גם יוגורט לא הייתי מקבל עם האיסקנדר, שלא לדבר על הסלט האישי שהובטח.

כל זה היה נסלח – מה נסלח? זניח לגמרי – אם האוכל היה מוצלח כמו פעם. אפילו אם הוא היה קרוב למנה ההיא, הייתי מתעלם מהקטנות. אבל כמו שכבר הבנתם, האכזבה שקיוויתי להימנע ממנה הגיעה עם הביס הראשון. ואז השני, והשלישי. עוד מפתיחת החמגשית היה ברור שיש פה משהו לא לגמרי קולע – הבשר אמנם נראה זהה, אבל הרוטב המיתולוגי של האיסקנדר, אותה אלכמיה קסומה של רוטב עגבניות וחמאה מזוקקת, היה פחות מסמיך. כשטעמתי היה ברור שמשהו בטעמו העשיר אבד. בהחלט היה בו את הרכיבים הנדרשים, אבל משהו באיזון אבד. אני מהמר שמדובר בהתקמצנות על חמאה, וחבל, כי זה כל ההבדל בין מנה טעימה למנה שזוכה לתארים.

ורק שיהיה ברור, זו עדיין מנה טעימה לאללה. לא משנה באיזה הרכב תחברו בשר דונר, חמאה, עגבניות וחתיכות פיתה שספוגות בכל זה – זה יהיה טעים. אבל את מה שעשו בעבר במוטפאק כבר לא עושים פה. כעת זו מנה יקרה יותר, משתלמת פחות (אני די בטוח שאיזון הבשר-בצק הופר לטובת הבצק), פחות טעימה, ועבור מי שאכל אותה בעבר, ממש מבאסת. אני מניח שאם בתול מוטפאק יגיע לפה, הוא יהנה ממנה יותר ממני. אבל הוא גם יכול ללכת לבאבאג'ים הלא רחוקה, ולאכולמנת איסקנדר עשירה בטירוףשבאמת תרגיש משתלמת חרף מחירה. גם היא לא מתקרבת לגדולת האיסקנדר של מוטפאק בימי השיא, אבל הם בבירור כבר עברו.

אחרי שהתמודדתי עם האכזבה, טעמתי מהדונר נקי, בלי הרוטב. דווקא הוא הרגיש לי כאילו לא השתנה דבר. אולי טיפה פחות שמנוני מבעבר, אבל מכיוון שזה לא ממש פגם בטעם הנהדר שלו, זה לא סוף העולם (ויש מי שאפילו יעדיף את זה בלי שומן, אבל הם סוטים שלא יודעים ליהנות). הקבב, לעומת זאת, היה ממש יבש, גם אם טעים, ושוב פעם לא ניחן בקסם שלמוטפאק היה בעבר.

כנראה שזו פשוט גזרה שאאלץ לקבל, שאין יותר מוטפאק של פעם. עכשיו זו רשת שמכינה אוכל טורקי טעים, אבל משמעותית פחות טעים ממה שיכל להיות. נותרנו רק עם התקווה שיום אחד בניבו, המסעדה אליה עברו בני משפחת אולגון שהקימו את מוטפאק, יתחילו לעשות איסקנדר. יאללה ז'אן, כולנו מחכים לקאמבק.
מוטפאק, סלמה 110

• אוכל רחוב
• ביקורת מסעדות
• מוטפאק
• אוכל טורקי

ממש מתחת לאף שלנו, כך מסתבר, המוסד הטורקי האהוב מוטפאק החליף ידיים בשנה שעברה. אם לא הרגשתם בשינוי בטעם, כנראה שזה כי המתכונים, חומרי הגלם ומוצאו הטוריקי של הבעלים החדש נשמרו. אבל משפחת אולגון, שהיו הבעלים המקוריים של הדונרייה המושלמת מסלמה, כבר לא מחזיקים בבעלותה. אבל החשק לבשר טורקי טוב נשאר במשפחה, ונראה שעכשיו אנחנו זוכים לקבל את מה שאמורה להיות – אולי רק בדמיון שלנו – מוטפאק 2.0: הדור הבא.

>>השפית לילך רווה משנה מקום, משנה מזל, ומה זה משנה מה המגדר שלה

את מוטפאק הקימו קיה וג'אן אולגון, אב ובן (בהתאמה), שניהלו והפעילו את הדוכן/מסעדה במשך כ-5 שנים. כאשר קיה האב החליט לשוב לטורקיה, ג׳אן העדיף להקדיש יותר זמן לחיי המשפחה, בין היתר כי העבודה במוטפאק מאומצת. שנה לאחר המכירה, והאהבה למטבח חזרה לדגדג באצבעות, וג'אן החליט לפתוח מקום טורקי חדש, עם אותה גישה משפחתית שעבדה גם במוטפאק.

ניבו, הקרוי על שם ניב, בנו של ג׳אן, נפתחה בימים אלה בפלורנטין. מדובר במסעדת גריל טורקית, עם טוויסט מזן "הכל נשאר במשפחה". במטבח ליד ג'אן תמצאו את אחותו סלין (גם היא פנים מוכרות ללקוחות מוטפאק), כשאשתו אורטל אמונה על הניהול השוטף, וההורים משגיחים על המתרחש מטורקיה. ״מאוד חשוב לי שהכל יישאר במשפחה״, מספר לנו ג׳אן, ״זה גם מאפשר לי לתמחר באופן הוגן, ולהשתמש בחומרי גלם איכותיים, שעל זה אני לא מתפשר״.

אז אמנם את הדונר והאיסקנדר המופלא של מוטפאק לא תמצאו כאן, אבל הפתעות אחרות בהחלט, ובראשון קבב טורקי מופלא. כשנכנסים לניבו הניקיון הבוהק בולט לעין, וזה בהחלט מעורר תיאבון, שמגיע לשיאו ברגע שרואים את ג'אן במקומו הטבעי – על יד הפלאנצ'ה, חותך, מטגן, צולה, מנפנף, מחלק הוראות בטורקית, ומתבל ביד מיומנת תוך כדי המלצות לסועדים על מה הכי כדאי לשלב במנה.

מנת הדגל של ניבו היא, כאמור, קבב טלה איכותי ומתובל כהלכה, שמוגש על יוגורט עשיר וחמצמץ. מידת עשייה מדויקת, תיבול ייחודי וביס חלומי שמשתלב נפלא עם היוגורט, והרבה אופציות להזמין בצלחת (65 ש"ח) עם שתי תוספות לבחירה, או באחד מהפחמימות הטריות (פיתה 50 ש"ח, בגט 45 ש"ח, לאפה 47 ש"ח), כולן נאפות במקום. עוד בתפריט תמצאו סטייק אנטריקוט מבשר מובחר (48 ש"ח בפיתה), שניצל ביתי או חזה עוף במרינדה (38 ש"ח לפיתה), פרגית עסיסית על הגריל (40 ש"ח לפיתה) – גם הם זמינים בצלחת, בגט או לאפה לבחירתכם.

טוויסט מעניין נוסף תמצאו בצ'יפס, אותו ג'אן חותך ומטגן ממש במקום, ומוסיף אליו מתערובת התבלינים הסודית. התוצאה היא צ׳יפס פריך, טרי וחמים, עם אקס פקטור מסקרן שנוצר בעקבות התיבול. לא רצינו להפסיק לאכול ממנו, וכך גם אתם.לטורקיה כבר לא בטוח שנטוס בקרוב, אז אז מזל שעם מקום כזה, זה כמעט מרגיש שאנחנו לא צריכים. ג'אן כבר יסדר אותנו.
ניבו, ויטל 2. פתוח בימים א'-ה' בין 11:00-21:00, שישי ושבת סגור

• אוכלים שותים
• מוטפאק
• אוכל טורקי
• טורקיה
• קבב
• אוכל רחוב

אנחנו רגילות לפתוח את אפליקציית וולט ולחשוב שהעולם כולו פרוש בפנינו. בא לנו צ'יזבורגר עם גבינת אמנטל ספציפית? יש. יש לנו חשק רנדומלי לפיצה נפוליטנית עם ריבת בצל במקרה? ברור שיש. הקרייב לעוגיית שוקולד עם בייגלה מלוח וגם מרשמלו חרוך עלה לנו? גם את זה יש. וולט כאן להגשים לנו חלומות (תמורת מחיר לא מבוטל, שבדיוק עלה) ולמלא כל דודא אקראית וספציפית שיש לנו. אבל הגיע הזמן לדבר על סוגיה חשובה – יש לא מעט מקומות בוולט שאי אפשר להזמין מהם!

אלו מקומות שאנחנו אוהבות לאכול, מתות להזמין – וכמעט בלתי אפשרי לתפוס בזמן הנכון. בין אם מדובר בעסק שכל הזמן מסומן ב"עומס הזמנות", ובין אם מדובר בעסק שפשוט לא פותח – שברון הלב אמיתי כמעט כמו הרעב שנשארנו איתו. ואנחנו אפילו לא מדברים על מקומות שפשוט אין בוולט, כי זו רשימה אחרת לגמרי. כולנו תקווה שחלק מהמקומות הנ"ל יראו את השיימינג הזה, יתאפסו על עצמם וסוף סוף יתחייבו לשירות משלוחים ראוי שיאפשר לנו לאכול אותם גם מנוחיות ביתנו במחיר מופקע. יאללה, כמו פוקימון – בואו נראה אתכם תופסים את כולם.

מוטפאק

מה כבר בנאדם רעב רוצה? איזה פיתה דונר עסיסית עם הבשר הכי טוב בעיר? אולי איזה חמגשית איסקנדר ראויה לשמו הטורקי? הדרך היחידה שתוכלו לדגום את המנות המיתולוגיות של מוטפאק היא אם אתם מספיק נחושים כדי לשרוד הליכה לאזור הקשוח יותר של סלמה, ולשרוד את כל הנרקומנים.כי הסיכוי שתצליחו לתפוס אותם פתוחים שוקל לסיכוי של הרחוב הזה להפוך לנקי – לא בעתיד הנראה לעין. מצטערים אבל זו האמת.

ויטרינה

שני סניפי ויטרינה קיימים בוולט, ובכל זאת כמעט ואין סיכוי שתצליחו להזמין לעצמכם איזה נאשוויל דירטי צ'יקן או איזה באטלר המבורגר ככה הביתה. המעטים שהצליחו סיפרו לנו שזה בא והולך כמו התקף חרדה, ושאם אתם רואים ויטרינה פתוחה בוולט ולא הזמנתם, זה נחשב למזל רע בכמה תרבויות (התרבות שלנו). לא, זה לא משנה אם כבר אכלתם ארוחת ערב, כי לא אכלתם צ'יפס בטטה עם זץ לימון. שמענו פעם על מישהו שראה את וולט פתוחים אבל לא הזמין והיום הוא מעביר את חייו בזכרונות על כל מה שפיספס. אל תהיו הוא.

סון רון

קשה לנו לספור כמה פעמים לחצנו על ריפרש לשווא מול העמוד של סון רון בתקווה שאולי הפעם נוכל להזמין לנו את מנות הנאן המשגעות. אז לא רק שהחשבון תמיד תפוס ו/או סגור, אלא גם מנות הנאן ירדו לחלוטין מהתפריט (רק במשלוח, אל דאגה), וכל מה שנותר זה רק כמה סלטים. כן, אנחנו סבבה גם עם בריא, אבל לא היללנו אתכם בזכות הבורגול, חברים. וגם את זה כמעט בלתי אפשרי להשיג. הגיע הזמן להתעורר על עצמכם, ולדאוג שנוכל לאכול נאן ממולא בעוף ביוגורט גם בבית, יעלה כמה שזה יעלה.

סלין פרייטאג

מתוך כוך קטן בשינקין מוציאה סלין את הבייגלים הכי טובים וניו יורקיים שאפשר להציע. זהו כמעט נס שהבייגלים האלה מגיעים ממנהטן ועד אפליקציית הוולט, וזהו אולי באמת אירוע פלאי – כי הם כמעט ותמיד סגורים בוולט. יופי, עכשיו נותרנו עם חשק לארוחת בוקר של בייגל עם קרים צ׳יז ולקס, חושקים ומיותמים, בלי שום יכולת להרגיש כמו ג'רי סיינפלד. לנצח נעדנו להישאר עדי אשכנזי. מה זה השטויות האלה?

נאם

אוקי, אז נכון – נאם דווקא כן זמינים בוולט יותר מרוב הרשימה הזו, אבל משום מה בכל פעם שאנחנו נכנסים להזמין בשעות שהן לא מיד עם פתיחת המסעדה – האפשרות למנות הענק של נאם נסגרות בפנינו. שברון לב וחלומות על אטריות. כל פאקינג פעם מחדש. אנחנו מבינים – זה פופולרי, זה מנחם, זה פאד תאי עם תיבול מושלם בקערה שקשה לסיים. אבל אם זה לא נגיש, זה לא שווה. איך אתם מצפים לענות על חשק אם בכל פעם שהוא צץ אתם ללא מענה?

קופי בר

היינו עשויים לחשוב שזה קשור לידיעה על הסגירה העתידית של הקופי בר, אבל לא – עמוד הוולט של הקופי בר פשוט דופק לנו פאסיב אגרסיב כבר תקופה ארוכה, הרבה לפני שנודע לנו על התוכניות לסיום. מה בסך הכל רצינו? לאכול כמו בני אדם לפעמים, ארוחה אמיתית ומלאה מאת רותי בורדו? רק רצינו בורגר ביין אדום, סלט קיסר לפי הספר ומוס שוקולד קלאסי לקינוח. האם זו בקשה קשה מדי?

פיצה לילה

יש כאן החרגה קלה, כי פיצה לילה כן פתוחה לא מעט שעות לאורך היום. ואנחנו מאוד אוהבים את פיצה לילה, אבל בשעות העומס הם הופכים למיני דוש תל אביבי שמסנן אותנו בוולט. ומתי הכי רוצים פיצה? ברור שבשעות הערב. ואנחנו נשארים עם קרייב לפיצה וגעגוע ללילה. אוף, למה אנחנו שוב מתאהבים בפיצה שלא זמינה לנו רגשית?

• אוכלים שותים
• וולט WOLT
• משלוחים
• מוטפאק
• סון רון
• ויטרינה