אחרי פרק החירום שהוקפץ לשידור לפני שמונה חודשים (כולנו הופתענו), העונה ה-11 של "מחוברים" יצאה לדרך. כמו כל תכנית טלוויזיה שמושקת בימים אלה, גם היא עומדת בצילה של המלחמה, בצילו של ה-7.10 הארור שתכף נציין שנה לקיומו.שניים מגיבורי העונה הזו, גיא זוארץ ומעיין אדם, הושפעו מהיממה הטראומטית ישירות – כשאיבדו את קרוביהם, עילי ומפל ז"ל, שנהרגו בטבח נובה; אבל כפי שנכתב כאן, גם יתר משתתפי העונה – ליהי טולדנו, זיו קורן ויעל פוליאקוב – מתנהלים תחת אותו הצל. אם יש כותרת על לעונה הזאת הרי שהיא "איך חיים לצד האסון".

>> הסופרנוס כמו שלא ראיתם: חובת צפייה לכל מי שאוהב טלוויזיה
>> כמה טוב שבאת: סדרה ישראלית שהיא כיף טהור ובלתי מתנצל

גם שנה אחרי, ברור שקרה לנו משהו שאנחנו עוד לא מצליחים לכמת. אנחנו רואים הכל – את הסרטים הדוקומנטריים, את הכתבות, את התיעודים הברוטאליים יותר והמעודנים. אנחנו לכאורה יודעים שזה קרה, אבל יודעים שלהיכנס יותר מדי לעומק הטראומה עלול לגרום לנו נזק. ולכן, נדמה לי, נעשתה גם כאן הבחירה הברורה – להמשיך. גם בעיניים דומעות.העונה הזאת של "מחוברים" מתמודדת עם הדילמה הזאת ראש בראש – איך בכלל ממשיכים אחרי כזה דבר? האם בכלל אפשר להמשיך לקיים חיים נורמליים כשיסוד הקיום שלנו כל כך נפגע, כשהחיים נראים כל כך שבירים. עם כל זה, כמובן, באים גם רגשות האשם, סביב כל דבר שלא נוגע ישירות למלחמה. אנחנו רואים ושומעים את זה סביבנו כל הזמן.

אבל עם התנצלות או בלי, העונה הזו היא לא רק "עונת מלחמה". היא מכילה בתוכה את התמהיל שמרכיב את המציאות של כולנו: שגרה לצד אבל, שמחה לצד כאב, צחוק לצד הדמעות שהתקופה הזאת מביאה איתה. גם כצופה, זה מה שאתה מרגיש – את הערבוב המוזר הזה, העליות והירידות, ההתמודדות הטעונה עם הקושי, ואיתם הרגעים היותר קלילים. זה לא תמיד נוח ולפעמים זה קרינג', אבל אלה החיים שלנו עכשיו.

תמה נוספת של "מחוברים", לאורך השנים, היא החושפנות: הנבירה האישית בחייהם של גיבורי הסדרה שפותחים את צפונות ליבם וביתם ברצון, ומאפשרים לעורכי הסדרה להיכנס אל תוך נבכי הנפש שלהם. והאמת היא שכשאתה צופה ב"מחוברים" ב-2024 זה מרגיש קצת יותר מדי. אולי משהו בפורמט האישי והאובר-משתף הוא קצת מעבר ליכולות שלנו כצופים כרגע.

"מחוברים" נולדה לפני 15 שנה. ב-2009, כשהסדרה שודרה לראשונה, הרשתות החברתיות לא היו חלק מרכזי מחיינו. היה קצת פייסבוק, קצת טוויטר, אבל עוד לא חיינו בסטורי. כששי גולדן או רן שריג צילמו את חייהם, היה לזה ערך חדשני: בפעם הראשונה נשבר קיר שלא ראינו בחיים של אנשים מפורסמים שהסכימו לגלות לנו עוד טפח.

כיום התחושה היא שכבר אין מה לשבור. גם האנשים שמופיעים ב"מחוברים" כבר חשפו את חייהם בכל מקום אפשרי. אנחנו מוקפים באנשים שחושפים את עצמם, כמה שיותר, בתקופה שבה האינטימיות כמעט ולא קיימת. מי שחי באינסטגרם ורואה את האנשים שלא מפסיקים לדבר ולגלות על עצמם, מגיע ל"מחוברים" די שבע מהעולם הזה. להיפתח עכשיו לעוד בנאדם שמגלה למצלמה את הבעיות והתסביכים שלו? בבקשה לא.

ומצד שני, יש משהו ב"מחוברים" שהוא אנטי רשתות חברתיות – אנטי אלגוריתם, ליתר דיוק. כי אם הרשתות מייצרות עבורך את המחשבה שהחיים של כולם סבבה (ושלך לא), "מחוברים" כן חושפת את הצדדים הפחות מוארים של החיים – את היחסים המעורערים של יעל פוליאקוב עם אמא שלה, את ההתלבטות של מעיין אדם סביב החשיפה וההנצחה של מפל ז"ל, את הקונפליקט של ליהי טולדנו עם הנטייה המינית והמשפחה. אלה הרגעים שבהם היא חשובה, שהיא מראה כמה ערך יש בתחושת ההזדהות והאמפתיה.

רגע השיא של העונה הזו, בעיניי, הוא דווקא קו העלילה שיעשה פחות כותרות – סיפורו של הצלם זיו קורן. מעבר לקונפליקט האישי ולהזדהות שיש לך איתו, ההליכה של "מחוברים" עם קורן מביאה אותנו גם אל תוך עוטף עזה. לבתים השרופים, למכוניות המפויחות על הכביש לקיבוץ רעים, לחיים שהלכו לאיבוד בזוועה של ה-7.10.ולמרות שנשבעתי לעצמי להתנתק, מתוך רצון להגן על הנפש – היה בי גם חלק שרצה לדעת. שרצה לנסות ולהבין את מה שאי אפשר להבין. התיעוד של "מחוברים" בחלק הזה היה מוגבל, אבל גם מה שיצא החוצה הספיק כדי להבהיר משהו מהאסון הטראומטי הזה שמטיל על המדינה את צלו הכבד. ואחר כך באות הדמעות.

העונה הזו של "מחוברים" נועדה לעשות את מה שדוקו ריאליטי אמור לעשות במיטבו: לשקף משהו מהמציאות. ערוך, מוגזם, מודע לעצמו – אבל אנושי. וכמו המציאות שלנו, גם העונה הזו מורכבת והפכפכה. היא כנראה לא תיזכר בתור עונה גדולה – פשוט כי אין מציאות אחת קוהרנטית שאפשר ללכוד. כל מונולוג פנימי נקטע על ידי אזעקה. בכל רגע עצוב יש פתאום משהו מצחיק. החיים שלנו הם סרט גרוע בשנה האחרונה ואת "מחוברים" בטח אי אפשר להאשים בסיטואציה הזאת. ואולי היא נועדה להיות מעין אנדרטה. קצת כמו תכניות שאנחנו רואים מתקופת הקורונה, ולא מאמינים שככה חיינו; כך אולי יום אחד נסתכל על העונה המוזרה הזאת של "מחוברים" – ולא נבין איך שרדנו בתוך הכאוס הזה. ובכל זאת שרדנו כדי לספר.

>> "מחוברים", עכשיו ב-HOTVOD וב-NextTV והחל מיום ראשון ב-HOT3

• ביקורת טלוויזיה
• HOT
• מחוברים
• דוקו ריאליטי

"אחרי החגים". הנה עוד צמד מילים שאף אחד כבר לא יזכור את המשמעות המקורית שלו. התאריך הכולל הזה, שאף אחד אף פעם לא ידע להגדיר, מקבל משמעות מצמררת במיוחד בשנה הזו. כי שנייה לפני "אחרי החגים" של 2023 העולם קרס. ביום אחד, 7.10, נשאבו לבור שחור הרבה מאוד דברים: תכניות, תקוות, חלומות, חיי אדם. יותר מדי חיי אדם.

>> בישול איטי: כך כמעט התאכזבנו מהעונה השנייה של "הטבח"
>> "ארץ נהדרת" מזכירה למה אנחנו פה: בגלל ממשלה שיצאה מדעתה

ובדרך, בקטנה ממש (ביחס לאובדנים האמיתיים בחיים), גם תעשיית הטלוויזיה היתה צריכה להתמודד עם הקריסה. הרבה מאוד פורמטים, הפקות, רעיונות, עונות שהצטלמו – ולעולם לא יראו אור. אחת מהסדרות האלה היתה "מחוברים", שאמורה הייתה לעלות לעונה ה-11 שלה ב-HOT. העונה אמורה לעלות מתישהו בהמשך השנה – כנראה מאוחר יותר החודש אם השמיים לא יפלו שוב – אבל פרק אחד ממנה יוצא לאור כבר עכשיו.

ובפרק הזה, כל חמשת גיבורי העונה – גיא זוארץ, יעל פוליאקוב, מעיין אדם, זיו קורן וליהי טולדנו – מתחילים מאותה נקודה. מאותו בור בזיכרון. 7.10, 06:29 בבוקר. כל אחד מהם מתעורר כמו שכולנו התעוררנו – ממש לא בזמן, טרוטי עיניים משינה שלא הושלמה עד עצם היום הזה, ובהלם. הלם מוחלט.כל התכניות והחיים והסיפורים שהיו אמורים להצטלם – נגדעו באחת. "מחוברים" לא רק תיעדה מציאות חיצונית, היא היתה חלק מהסיפור עצמו – הפרק הזה לא היה אמור לצאת לאור בכלל, כי כל מה שמתרחש בו לא היה בתסריט של אף אחד. כל אחד מהגיבורים נזרק אל המציאות הזאת בלי שהתכוון, בלי שרצה, בלי שהיה מוכן לשום דבר מזה.

החמישיה הזאת – צלם עיתונות מחוספס, משפיענית רשת מדליקה, קומיקאית הורסת ונוירוטית, מגיש טלוויזיה מוכר וזמרת רגע לפני פריצה – היא אקראית. אקראית כמו הפורמט הזה, שאיתנו מפה לשם כבר 14 שנה, שנועד לחבר על המסך אנשים שלא היו יכולים להיפגש כמעט בשום אצטלה אחרת. ובבת אחת, ברגע אחד, פתאום הם נראו דומים. דומים מאוד, אפילו דומים מדי.

זה היה תיעוד נטול פילטרים. לא במובן הגרפי – את הגופות שזיו קורן צילם טשטשו, תודה לאל – אבל בהחלט במובן הרגשי. זו היתה חצי שעה דחוסה של כאב, לא מפורמט ולא עטוף באריזה של חדשות או תכנית תחקירים. זה היה אמיתי עד העצם. וזה מה שהפך את הפרק כמעט קשה לצפייה.

והרי זה מה ש"מחוברים" יודעת לעשות, או מתיימרת לעשות לדעת המבקרים: לספק תיעוד של מציאות חיים. לפחות במובן הזה קל היה להאמין שזו המציאות – פשוט כי הכרת אותה ממקור ראשון. גם אתה קמת בשש וחצי בבוקר הרוס, גם אותך זה תפס בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, גם אתה נטרפת מדאגה ופרצת בבכי. מתישהו.

כל סצנה בפרק, גם אלה הפחות מפורשות, קיבלה סאבטקסט פסיכי. הרגע שבו יעל פוליאקוב מסבירה לילדות שלה שהן במדינה בטוחה ושהן בבית מוגן – כשבחוץ, בדיוק השטיח נשמט מתחת למילים האלה בדיוק (ואיך אפשר להגיד "בית מוגן", כשהבית כבר לא מוגן?). הדיאלוג הכביכול מחויך בין יעל בר זוהר לגיא זוארץ על הילד הנוסף (שמתחיל בכלל מאמא שכולה שרוצה איזשהו רמז להמשכיות החיים). הרגע שבו מעיין אדם מציבה בדיקת היריון חיובית על הקבר הטרי של אחותה, מפל ז"ל, שנרצחה באותה מסיבה ברעים.

לא קל לראות את הפרק הזה, בדיוק כי הוא מחזיר אותנו לאותה הנקודה. אותה הנקודה שממנה לא באמת התאוששנו, גם כמעט ארבעה חודשים אחרי. להלם ולחרדה ולפחד ולחיים שנזרקו, ועכשיו צריכים להתחיל מחדש. בדיוק כמו אצל כל חמשת הגיבורים של העונה הזאת.

יש משהו מאוד בעייתי בפורמט "מחוברים" כפי שהתפתח לאורך השנים. גדולים ממני כבר כתבו לא מעט על החיטוט הפולשני, על הפורנוגרפיה הרגשית, על מניפולציות העריכה. אבל לפחות ברגע הזה היה לפורמט ערך אמיתי, בעולם האמיתי, כי הוא נתן פיתחון פה אמיתי לכל אלה שנשארו מאחור. מעיין אדם וגיא זוארץ אמנם איבדו קרובים (אדם את אחותה, זוארץ את אחיינו) אבל רוב המתמודדים בפרק – היו מאלה שמסתובבים קצת נבוכים מאז ה-7.10. אלה שלא היו קשורים ישירות לקטסטרופה. הרוב הגדול.

ודווקא הפרק הזה נותן להם מקום – למתבוננים מהצד, לאלה שחוו את החרדה לא באופן ישיר אלא עקיף. אלה שפחדו שמשהו יקרה ומשהו עדיין לא קרה. אלה שמרגישים כבר תקופה ארוכה שמול כל הגבורה המדהימה שמקיפה אותנו, הם לא ממש גיבורים. הפרק של "מחוברים", נדמה לי, בא לספר את הסיפור של מי שהמלחמה נפלה עליהם סתם כך. שחוו את המקום הפחות שורף, אבל הלא פחות מפחיד.

לא ברור מתי תעלה העונה הזאת של "מחוברים", אבל נראה לי שבפרק אחד אפשר היה להבין את סוד קסמה, כשהיא במיטבה. כי כשהיא במיטבה, היא מצליחה להזכיר לך שאתה לא לבד. שהמבוכה והחרדה והפחד – כל התכונות האלה שאנחנו מתביישים בהן ביום יום, מחביאים מאחורי פסאדות של "הכל בסדר, יחסית למצב" – הן אנושיות לגמרי. וכשהן מופיעות על המסך, הן מזכירות שאולי זה גם קצת בסדר לא להיות גיבור. סתם להיות בן אדם.
"מחוברים: פרק מלחמה" – הפרק יעלה בבכורה היום (חמישי, 4.1) ב-HOT VOD ו-NEXT TV וביום ראשון ה-7.1 ב-HOT3

• ביקורת טלוויזיה
• מחוברים
• HOT
• טלוויזיה ישראלית
• תל אביב נלחמת
• מחדל נתניהו

השנה הייתה שנת 2009. לא היו יוטיוברים, לא היו משפיענים, אפילו המילה "סלפי" עוד לא הייתה חלק מהשפה היומיומית. אבל "מחוברים", פורמט הדוקו-ריאליטי פורץ הדרך של דורון צברי ורם לנדס, ראה את כל זה בא. הם זיהו את הכמיהה הזאת לתיעוד עצמי ואת השימוש במצלמה כאמצעי לאישור מהסביבה, ובעיקר את הרעיון שאנשים ירצו לראות אנשים אחרים שמצלמים את עצמם וחושפים את חייהם. כמעט 14 שנים עברו ועונה חדשה של "מחוברים" אולי לא מעוררת את אותה התרגשות, עד שמגלים שמככבות בה אורנה בנאי, קרן פלס, יעל שלביה, הדר מרקס, מיקי בוגנים ואורי ששון. אין ברירה, נצטרך לראות את זה, והנה פרק הבכורה.

אין בכלל ספק, הפקת "מחוברים" הלכה הפעם על האיי-ליסט של הפופ הישראלי, עונת סלבס מה שנקרא, הכי רחוק שאפשר מהברנז'איות הסמי-אנונימית של העונות הראשונות. היא תעשה כנראה לא מעט רעש רכילותי – היחסים המתפתחים בין שלביה לעומר אדם, מלחמתה של קרן פלס בדיכאון, יחסיה האינטימיים של אורנה בנאי – והשאלה הגדולה שתרחף מעל העונה היא האם הקסם שלה עובד גם עם מי שכבר מתועדים לעייפה. אנחנו היינו מהמרים שכן, כי הפורמט המבריק (שנמכר ל-22 מדינות בעולם אבל לא היה להיט עצום באף אחת מהן), מאפשר לעורכים לטוות מחומר הגלם דרמות ולהעצים אותן, ואיש אינו חסין מפני מניפולציות דוקו-ריאליטי למיניהן.

כבר מדקות הפתיחה של הפרק הראשון, מזכירה לכם "מחוברים" מאיפה היא באה ולאן אתם הולכים: קרן פלס בוכה במקלחת, אורנה בנאי שותה וויסקי בחמש בבוקר, אורי ששון לא מצליח לישון, יעל שלביה במשבר זוגי, מיקי בוגנים והדר מרקס מחפשים שינוי ומשהו טוב. כולם במשבר, ממש כמוכם בבית, וכשהמצלמה בידיים שלהם כל המסיכות יורדות. לכאורה. כמה חשיפה זה יותר מדי חשיפה? אולי בעונת העשור נגלה.

>> "מחוברים עונת העשור", עכשיו ב-HOT VOD והחל מה-13.2 בימי שני-רביעי ב-22:00 ב-HOT3

• המסך
• מה רואים הלילה
• מחוברים
• HOT
• בינג'
• סלבס

• Facebook
• Twitter
• Email

החודש ייפתח תיאטרון חדש בעיר – תיאטרון הבית, דבר שלא נעשה כאן זמן רב. משכנו יהיה בשוק הפשפשים ביפו, במעונו החדש של הסטודיו למשחק ניסן נתיב, והוא יפעל על במות פנויות, שאינן תפוסות על ידי הצגות סטודנטים. למרות הלוקיישן הוא יתפקד כגוף עצמאי מבית הספר. המקום נולד כיוזמה של היוצרים מרינה בלטוב וג'ייסון דנינו־הולט. בלטוב היא מורה לתנועה וכוריאוגרפיה בניסן נתיב ודנינו־הולט הוא יוצר ובמאי, בוגר בית הספר גם הוא, שקרוב לוודאי שזכור לכם מגלגולו הקודם והטרום אוונגרדי כמנחה ב־MTV או כאחד המשתתפים היותר כריזמטיים בדוקו־ריאליטי "מחוברים" לדורותיו.

זאת תקופה גדושת עשייה בחייו של דנינו־הולט. מלבד הקמת התיאטרון הוא עובד על שני פרויקטים שקשורים אליו: האחד הוא "חממת הביכורים" שבו הוא מדריך יוצרים שטרם העלו את היצירה הראשונה שלהם, והשני הוא FOMO – פסטיבל של תיאטרון ופרפורמנס בשידור חי החוקר מושג חדש, שהתגלגל מסלנג אינטרנטי על כך שכולם נהנים בלעדיך לכדי מושג רציני בפסיכולוגיה וסוציולוגיה שקשור לחרדה ברשתות החברתיות. הפסטיבל יתקיים החודש ויועבר כולו בשידור חי באינטרנט כך שהקהל יוכל לצפות בו גם מהבית. את מופע הווידויים "לא מכניסה את זה הביתה", שדנינו־הולט מריץ כבר שנה וחצי על במות שונות, הוא יעביר הפעם בפורמט של אחד על אחד. "לא מכניסה" הוא מופע מאתגר: אורכו בין חמש לשמונה שעות, והמשתתפים בו יושבים מסביב לשולחן ומדברים אך ורק בווידויים אוטוביוגרפיים אמיתיים. הקהל מוזמן לבוא וללכת מתי שהוא רוצה, ובעיקר להתוודות גם הוא. חוץ מזה הוא גם העלה לאחרונה בהמבורג מחזמר על פורנוגרפיה שגרף הצלחה תקשורתית, בעוד כמה חודשים הוא מתכנן להעלות בברלין הצגה מורבידית בשם "We Came to Berlin to Die", ועוד רגע הוא יחגוג יום הולדת 30.

"מה שמעסיק אותי תודעתית זה בעיקר איך עולים ליגה ונשארים בחיים", הוא אומר ולא חוסך בדרמה. "בא לי לחגוג את הגיל באירוע פרפורמטיבי של 30 שעות שבו אזמין את כל מי שאוהב אותי להגיב לגיל הזה. ככה אני הולך להגיב למשבר".

דנינו־הולט של היום נראה אדם אחר לגמרי מהדמות הפופית שעטה על המסך לפני שנים. עוד בדקות הראשונות של שיחה עמו אפשר לזהות בו אינטליגציה חריפה ונדירה שבעבר המסך העלים. כיום הוא גבר מזוקן, מעוטר בקעקועים רבים (את רובם עשה בשנה האחרונה). יש לו מבט של פילוסוף קדם סוקרטי ולב בגודל אבטיח.

אז מה עושים כשפותחים תיאטרון?

"מנסים לעשות דברים אחרת. פסטיבל FOMO העלה לי שאלות על הרלוונטיות של תיאטרון בכלל. רציתי לבדוק איך מחברים תיאטרון לחיים שלנו, אבל באמת, ומצאנו את הנישה של השידור החי. בינתיים הלייבים בפייסבוק מאוד משעממים. ברור לך שזה יתפוצץ מתישהו, אבל עוד לא יודעים בדיוק מה ואיך. בחדשות בטלוויזיה, למשל, זה עובד מדהים. אפשר לשדר ממקום האירוע בצורה הכי ישירה. אז השאלה שמעניינת אותי היא, מה זה יכול לעשות לאמנות? בקיצור, זה פסטיבל על חרדה בשידור חי".

זה גם ניסיון לחבר את התיאטרון החי לעידן המסכים?

"הרלוונטיות היא שאלה שמלווה אותי כל הזמן. אני חושב שהמדיום הזה לא רלוונטי ומאוד מוזר, בעיקר כי כשאתה מחובר לאינטרנט אתה יכול לצרוך יצירות מופרעות בכל רגע נתון – סרטים, סדרות. אז מה? אני צריך עכשיו לבוא לאולם ושתעמיד פנים שאתה דמות? ולמרות זאת המדיום הזה חי. הבשר שלי והבשר שלך חולקים את אותו אוויר, וזאת בעצם צריכה להיות השאלה הראשונה שמובילה התחלה של כל תהליך יצירה: איך היצירה יכולה לקדש אותנו בעידן שבו אנו חיים דרך מסך, בודדים וחרדים".

איך קרה שעברת מלב המיינסטרים לאמנות אלטרנטיבית, אוונגרדית אפילו?

"רציתי שיהיה לי מעניין והייתי מוכן לשלם את המחיר: פחות תהודה וכסף. אני לא מתחרט על דברים שעשיתי בעבר. השלם מורכב מסך חלקיו, הכל סבבה. הבעיה של התיאטרון העצמאי היא שהקהל שלו קצת מכור. אתה עושה פרובוקציה לקהל של פרובוקטורים. אני חושב שתיאטרון צריך לשקף ולהעלות דיון, להיות מעצבן ומרגש. בשביל זה צריך להביא את לקהל שלא רגיל אליו. בא לי שיראו את זה כמה שיותר גם אם ישנאו".

חשפת לא פעם את הסיפור המשפחתי שלך, למשל ב"מחוברים". עד כמה הוא משפיע על היצירה שלך?

הוא מקפיץ צ'ייסר וודקה. "הבית לגמרי משפיע על הקו האמנותי שלי כיום. אני מתעסק באוטוביוגרפיה ואני חושב שאחת הדרכים שהכי מעניין אותי לספר בהן סיפור היא דרך העצמי שמורכב מהמשפחה, מהאקסים ומהלילות שאני בכלל לא זוכר, שקרו בכל מיני חדרים שחורים בארץ ובעולם. משם אני יוצר כל הזמן. אני גוף היצירה גם כשאני ממש לא שם".

יש בך דיסוננס בין ישראליות לקוסמופוליטיות.

"אני לא מתחבר להרבה דברים. למשל, השיח האשכנזי־מזרחי. דנינו זו אימא שלי ממרוקו והולט זה אבא שלי הבריטי. אבל אני לא זה ולא זה. אני בן של מהגרים באווירת אינטרנשיונל. גדלתי בבית שדיברו בו אנגלית ואת הזיקה לישראליות גיליתי בשלבים הרבה יותר מאוחרים. אמנם אימא שלי ממרוקו אבל היא גדלה בקנדה וכל הקליקה של החברים של ההורים שלי היו גם רק דוברי אנגלית. גם בארץ הייתי בחו"ל איכשהו".

אם כבר הגדרות, יש טייטל שנמאס עליך?

"עניין ה־MTV, בעיקר, מיצה את עצמו. גם כשאני עושה עבודה בתיאטרון שהוא אולי הכי חשוב בגרמניה בעיתונות המקומית עדיין כותבים 'Former MTV star'. אתה אומר – אשכרה? אבל אין מה לעשות. הוויקיפדיה חזקה ממך".

פסטיבל FOMO, תיאטרון הבית, נועם 5 יפו, חמישי־שבת (13.10־15.10) וגם לייב בפייסבוק

• מחוברים
• ג'ייסון דנינו הולט
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הקולקציה השישית של מותג האופנה רימה רומנו – שמאחוריו עומדות אשת יחסי הציבור ציפי רומנו ובת זוגה רימה רומנו – הוצגה במקביל להקרנת הפרק הראשון של העונה החדשה של "מחוברים" שבה הן משתתפות, וקשה היה להתעלם מנקודות ההשקה. העיתונאים שהוזמנו לסקר את הקולקציה הושבו ברחוב מחוץ לחלון הראווה של החנות ברחוב ירמיהו והתבקשו לצפות מבחוץ בדוגמניות שהתהלכו בפנים על רקע מיצג וידיאו של האמנית שירלי שור.

"זה היה מאוד סימבולי למה שעברנו ב'מחוברים' – דרך ההסתכלות מן החוץ פנימה אל תוך הקופסה", מסבירה ציפי. הקולקציה עוסקת אף היא במתח שבין הסתרה לגילוי, כפי שלימדו מגוון שמלות שכיסו וחשפו לסירוגין פיסות עור. זו הזווית שמעסיקה את רימה, שאינה מביעה יותר מדי עניין בחשיפה התקשורתית שאליה נקלעה: "אף פעם לא עניין אותי מה אנשים חושבים עליי וגם עכשיו לא. מבחינתי גם אין לי בכלל צורך לראות את מה שצילמנו. היה, נגמר, ביי", היא מפטירה.

השנה האחרונה בחיי המותג הצעיר (הקיים שלוש שנים וחצי) הייתה האינטנסיבית מכולן, ולא רק בגלל המצלמות שברקע. השתיים השתתפו בשבוע האופנה המקומי, הקימו חנות ראשונה, חנכו שני קווי אופנה, לגברים ולילדים, יצרו פריטים לבית ואפילו נכנסו לשוק הבינלאומי. את הספתח הן עשו בקנדה, ועל הפרק עומדות בלגיה וצרפת. "אנחנו במגעים עם בוטיק ל'קלרר בפריז – החנות שרימה הכי הייתה רוצה להיות בה. יש שם רק מותגים סופר איכותיים עם אמירה, לא כל אחד יכול להיכנס לשם. הלוואי שהשנה נגיע למדפים", משתפת ציפי ורימה מחזקת: "מספיק שטי־שירט אחת שלי תימכר שם, ומכאן ואילך אף חנות בעולם לא תגיד לי לא".

בקיצור, לא משעמם לכן.

ציפי: "ממש לא. בתוך כל זה אנחנו עוד מנסות למצוא את המקום גם לקריירה וגם לאימהות. חשבתי שאבנה לרימה מותג ואחר כך לא אשאר מעורבת אלא אמשיך הלאה, אבל כעת אין מצב שאתן למישהו אחר לגעת במיתוג. זה הבייבי שלנו".

הקמתן את המותג בלי שום רקע באופנה. רימה באה מענף הדיילות וציפי – מתחום המסעדנות. ציפיתן שתצמחו כל כך מהר?

רימה: "אני לא חשבתי אז על כלום, ציפי היא שזיהתה בי פוטנציאל, היא חשבה שיש לי את זה. היא קפצה למים, ואני זרמתי".
ציפי: "כשהקמנו את המותג, הייתי דלוקה על זה עוד יותר ממנה. דווקא מפני שלא היה לנו מושג איך זה עומד להיראות, היה בזה משהו קסום. בכל מקום שרימה הלכה, אנשים עצרו אותה ברחוב ושאלו מה היא לובשת. כך קלטתי שיש לה את העין ואת הביטחון ואת הטעם, אין את זה לכל אחד".
רימה: "יש לי טעם, אין לי טכניקה. אני לא יודעת לבנות גזרה, אבל אינטואיטיבית אני יודעת מה עובד ומה לא. אני עובדת לפי וייב, עם התנועה ועם מה שקורה לי בחיים. אני לא יודעת אחרת. אם תיתני לי דף ועט ותגידי לי לחשוב ולשרטט, זה לא יעבוד".
"מחוברים+", ראשון־רביעי, Hot3 20:15 וב-Hot VOD

חמישים גוונים של שחור

פריטים מהקולקציה שעשו לנו את זה במיוחד

רימה רומנו, 250־6,500 ש"ח, ירמיהו 24 תל אביב, 5710200־03

• רימה רומנו
• מחוברים
• ציפי רומנו
• אופנה
• החיים היפים