והרי החדשות – להוט יש סדרה שהיא ברובה בערבית. כן, זה עדיין עניין בימינו. ישראל היא לא כזה מקום מתקדם כמו שאתם חושבים או לא חושבים שהיא. ו"נאפס" היא לא סתם סדרה בערבית – היא גם סידרה כמו שרשת כבלים בישראל יכולה להוציא: מושקעת, מאחוריה יוצרת עם חזון, יש לה אופי וסקס אפיל ואפילו אמירה. זו לא סדרה שהיא רק מס שפתיים עבור HOT, היא צריכה להיות הדבר עצמו. וחובת ההוכחה עליה.

https://www.youtube.com/watch?v=81b-igAV41k

"נאפס" היא קודם כל שם אחד שעומד מאחוריה – מייסלון חמוד, הכותבת והבמאית של הסרט הנהדר "לא פה, לא שם" שהיה גם הצלחה מפתיעה בקופות בישראל והוכיח שיש קהל לסרטים דוברי ערבית שעוסקים בבעיות של צעירים. ואפשר לראות הרבה נקודות השקה בין הסרט ההוא לבין "נאפס" שעוסק גם הוא בצעירים פלסטינים שגרים בתל אביב, עיר שאותה הם מגדירים "לבנה, גזענית ויקרה", אבל זו גם העיר שמגיעים אליה להגשים חלומות.

וורדה היא שחקנית מתחילה שעובדת כמלצרית במסעדה תל אביבית טיפוסית, ומקבלת את התפקידים שיש למדינה כמו ישראל להציע – לשחק מישהי בשואה. קייס, האקס שלה, עובד במועדון סאדו-מאזו ומתחמק מההוצאה לפועל, וסלאח חולם להיות מעצב אופנה בזמן שהוא יוצא עם בחור יהודי שמכריח אותו לעשות איתו קידוש שבת. שלושת הדמויות הראשיות הן הצד החזק של "נאפס", התפקידים המעמדיים בתוך החברה הערבית מתערבבים בזמן שהם מנסים ליצור לעצמם בועה פלסטינית בלב תל אביב.

וכן, כל זה גם מאוד דומה ל"לא פה, לא שם". העולם שאותו חמוד בוחנת הוא אותו העולם, והדמויות חיות עם קונפליקטים דומים. ההצלחה הגדולה של חמוד בסרט ההוא הייתה לקחת ז'אנר מוכר ואהוב בקולנוע – דרמת התבגרות קומית – ולשפוך לתוכו את העולם שהיא מכירה היטב. היא הצליחה לתאר את העולם הזה בצורה חיננית, מצחיקה, וגם מלאה בעיצוב נהדר וסקס אפיל. "לא פה, לא שם" היה פשוט סרט מאוד מגניב. וגם "נאפס" היא סדרה כזאת. וכן, הסקס אפיל נשמר כאן היטב.

חמוד מדגימה היטב כמה היא מצחיקה, כמה היא יכולה לכתוב דמויות שקל להתאהב בהן וכמה יש לה את העצם הזאת שיכולה להפוך את המסך לחגיגה של עיצוב, של מוזיקה, של הרגשת חיות. חמוד יודעת להגיש פאנץ' כמו שלא הרבה יוצרים בישראל יודעים להגיש כרגע. והיכולת הזאת לגמרי מתבטאת גם ב"נאפס".

ההבדל המרכזי הוא שכאן דרמת ההתבגרות מתערבבת עם ז'אנר נוסף, שהוא מה שמניע את עלילת הסדרה. כאן אנחנו נכנסים לפן השני של "נאפס" – דרמת פשע. ואם נדייק, הסדרה שייכת לתבנית ה"מצאו את עצמם מוכרים סמים כי זו הדרך היחידה לעשות כסף כשבמילא אתה לא יכול להיות חלק מחברה שאינה מעוניינת שתיקח בה חלק". כן, "מטומטמת" ישבה על ההגדרה הזאת, ועוד כמה סדרות בארץ ובחו"ל בשנים האחרונות. וזה שראינו את התבנית הזאת קודם לא היה כזה מפריע אם היא היתה עובדת מספיק טוב.

לפחות בשני הפרקים הראשונים – זה עדיין לא שם. החל מהסצינה שבה שלושת הצעירים בסך הכל מגיעים לקנות קצת וויד ומוצאים את עצמם מול ברון סמים אימתני מיפו, וכלה ברגע שבו הם צריכים לברוח מהמשטרה במסיבה ועושים את זה בקלות מפתיעה בזמן שהם מצחקקים לעצמם. ההלחם בין הצד הקומי וההסתכלות המפוכחת והמעניינת על תל אביב מנקודת מבט של אנשים חיצוניים לה מאוד, לא מצליח להתחבר לצד שאמור להיות דרמת פשע מורטת עצבים. יתכן ואלה בעיות של הפרקים הראשונים, אבל נכון לעכשיו זהו עקב האכילס של הסדרה.

בגלל שאנחנו כבר צופים מיומנים, ואנחנו יודעים לאן הז'אנר הזה לוקח, אפשר להתחיל לחשוד לאן קו העלילה שבו שלושת הצעירים מוצאים את עצמם מסובכים עם ארגון פשע יכולה להוביל. כאן תהיה חובת ההוכחה של הסדרה – לא להסתפק רק בדמויות מקוריות, אלא גם לקחת את הצופה לכיוונים מפתיעים מבחינת עלילות הסמים. כי נכון לעכשיו, זוהי העלילה החלשה בסדרה. אין בעיה עם לעסוק בתבנית עלילתית שכבר ראינו בעבר, כל עוד אתה מודע לעובדה שהצופים חכמים כמו הכותב, ומנוסים מאוד בכיוונים שונים שניתן לקחת בהם את העלילה.

ולכן האתגר של "נאפס" יהיה פה כפול – לא רק לחבר את שני צדי הסדרה שבינתיים לא ממש מתחברים, אלא גם לדעת לכוון את צד המתח והפשע שלה לכיוונים שלא ירגישו שהם פה רק לקדם את הדמויות לאן שהיוצרת מתכוונת, אלא מספקים בעצמם את רגעי המתח שהם ההבטחה שבסדרות פשע.

בכל זאת, היכולת של חמוד לכתוב דיאלוגים שנונים ומצחיקים, וכמויות הסקסיות שהסדרה נוטפת, עוזרות לה להיות משהו שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. וכשהדמויות טובות ומספיק מעניינות תמיד יש תקווה שכל הפגמים יתיישרו בסופו של דבר, או לפחות יתמתנו ככל שנתקדם. שני הפרקים הראשונים של "נאפס" הם הבטחה, כאמור. נותר רק לראות איך "נאפס" תהיה ברגע שהסמים יפסיקו לעבוד, ותחושת ההיי תעבור.

• המסך
• סדרות ישראליות
• הוט
• ביקורת טלוויזיה
• מייסלון חמוד
• פלסטינים
• מוזיקה פלסטינית

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי,הרכבתי רשימהשל חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.

כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.

כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב:פרינססשל טלי שלום עזר,ההיא שחוזרת הביתהשל מיה דרייפוס והנותנתשל הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.

אור– קרן ידעיה, 2004

חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן,ז׳אן דילמן– אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.

אפס ביחסי אנוש– טליה לביא, 2014

סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולהחיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.

לא פה, לא שם–מייסלון חמוד, 2016

סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.

סופת חול–עילית זקצר, 2016

כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי,סופת חולמבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.

אשה עובדת– מיכל אביעד, 2018

מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדתהוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית.אשה עובדתעוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מי טו
• יום האישה הבין לאומי
• metoo#
• יום האישה הבינלאומי
• קרן ידיעה
• יום האישה
• במאים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• טליה לביא
• אפס ביחסי אנוש
• מייסלון חמוד
• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

פנים. חדר חקירות בנתב"ג. לילה

קיץ מהביל בחדר חקירות קטן, השחר הפציע, ובפנים נמצא מוחמד, סטודנט לרפואה, 22, כחוש עם אפרו, מכנסי פדלפון כחולים וחולצה עם כפתורים פתוחים לרווחה כך שאי אפשר לפספס את השרשרת עם התליון המתנדנד לו על החזה הערבי השעיר והמזיע. על התליון חרוטה דמותו של לנין.

מוחמד נראה עייף ומותש, הוא יושב מזיע את אוגוסט בעיגולים גדולים בחולצתו. הוא ממתין במתח והזמן לא עובר. הוא צמא ופיו יבש.

מוחמד (צועק)

מים! צמא, תביאו לי מים.

מוחמד מחכה למענה אך אין תשובה. הוא מתחיל להסתחרר כשלפתע נפתחת דלת חדר החקירות ונכנס יעקב החוקר, מבוגר עיראקי, עם בקבוק גדול של מים קרים בידו, ובתנועה מפתיעה פותח את הפקק ושופך על מוחמד.

מוחמד לוקח את בקבוק המים מידו של החוקר בלי לבקש ושותה עד שהחוקר לוקח אותו ממנו ושם מולו קלטת וידיאו.

החוקר
שלך?

מוחמד מזהה את הקלטת. מבועת, הוא מביט בחוקר, אבוד עם עצמו, בורח מקשר עין עם החוקר.

החוקר (דופק על השולחן)
תענה כבר, ערבי מסריח. זה היה אצלך במזוודה שהגיעה איתך מבודבסט, אתה יודע מה יש בקלטת?

מוחמד לא עונה ולא אומר כלום. החוקר מתקרב אליו למרחק נשימה ורוכן מולו.

החוקר (בטון קר ומאיים)
את יודע מה יש שם?

החוקר מחזיק את מוחמד בחוזקה בלסת, מוחמד מסתכל לחוקר בעיניים בכעס, בזעם ותסכול של עם שלם, אך לא מוציא הגה, רק מרים את כתפיו בשלילה.

החוקר
לא יודע, אה? ומי נתן לך להעביר את זה? גם את זה אתה לא יודע?

החוקר זז ממוחמד ומרפה מהאחיזה בפניו, לוקח את קלטת הווידיאו, פותח את המכסה הקשיח, הולך לעמדת מסך מחשב ישן עם בוקסה גדולה מתחת שבה יש מכשיר וידיאו ורדיוטייפ. ידו של החוקר דוחפת את הקלטת פנימה ומתחיל לרצד על המסך סרט קולנוע סורי, "כפר קאסם" שמו, בבימויו של הלבנוני בורהאן עלאוי ובהפקה סורית, 1975.

***

הסיטואציה מצלצלת מוכר כל כך, במיוחד בנוף של התקופה האחרונה – סטודנטיות, פעילי שמאל, פעילי זכויות אדם ומתנגדים לשלטון הכיבוש נעצרים בשדה התעופה וחלקם הגדול מוחזרים לארץ מוצאם.

זה סיפור אמיתי שקרה למוחמד, אבי, כשהיה סטודנט צעיר לרפואה בבודפשט (שם נולדתי, לא הרבה אחר כך), בביקורו בארץ באוגוסט 1979 (הסצנה מבוססת על אירוע אמיתי אך הרשיתי לעצמי להוסיף מעט מדמיוני האישי כדי להשלים את החסר). אבי – כמו רבים מהצעירים הפלסטינים אזרחי המדינה – היה אז על מלגה של ברית המועצות שהעניקה הזדמנות ללימודים אקדמיים כשכאן לא הייתה להם אפשרות להתקבל ללימודים כמעט בכל תחומי המדעים. אבי היה בקאדר המפלגה הקומוניסטית באוניברסיטה. מתוך צורך אמיתי להביא את הנרטיב המושתק לידי ביטוי בתוך האוכלוסייה הפלסטינית, הוא הבריח "חומר מסוכן לביטחון המדינה" – סרט המגולל את טבח כפר קאסם, שהיה עוד טרי בזיכרון הכואב והמשפיל של מעשי המדינה כלפי אזרחיה הפלסטינים.

כן, המדינה החזקה במזרח התיכון – בעלת יכולת גרעינית, לפי מקורות זרים – מפחדת מאמנות חופשית שמערערת את הקונספציות הרווחות ומבקרת את השלטון. בשביל להחזיק משטר מדכא ופאשיסטי צריך לעבוד קשה, שחס וחלילה לא תתגלה התרמית. כל המשטרים האפלים לאורך ההיסטוריה רדפו את האמנים שלא שרו למרותם ושימשו פיון בשירות הוד מעלתו. ישראל לא מיוחדת. מה שעצוב הוא שמאבקים על חירויות לא מתרחשים היום ברחובות אלא בעיקר בפוסטים ברשת החברתית. וכמו באמנות, הכותבים והכותבות שמבקרים את השלטון בבמות האלה נרדפים גם הם על ידי השלטון.

• תרבות מנצחת
• מייסלון חמוד
• תרבות