המלחמה הזו לא יכלה להגיע בזמן גרוע יותר עבור המסעדות התל אביביות – תקופה בה רק החלו להתאושש ממגפה עולמית, לצד משבר כלכלי בעצימות נמוכה ואתגרים כמו עבודות רכבת והפגנות נגד ההפיכה המשטרית. וזה לא שתחום המסעדות אי פעם היה מקום בעל יציבות, קל וחמור בישראל שגם לפני השבעה באוקטובר לא הייתה רגועה במיוחד. להיות בעל מסעדה בישראל אומר שצריך להבין דבר אחד: השגרה היא חוסר שגרה, ורק מי שיודע להסתגל לשינויים שורד.
>>

עם זאת, המסעדנית כבר למדו על בשרם שגמישות ויצירתיות הם כלים שמסעדן חייב להחזיק במטבח שלו, ובמלחמה הנוכחית הוכיחו את עצמם מעל ומעבר. ראשית, אל לנו לשכוח את מאות (!) החמ"לים שנפתחו עם פתיחת המלחמה על ידי אותן מסעדות שסובלות לא בצדק מדימוי מנותק והדוניסטי. חלק מהמסעדות אף ממשיכות בפעולה הזו במתכונת מצומצמת גם כיום. כמעט בן רגע הן היו אלו שדאגו לאוכל – או ביטחון התזונתי, כפי שקוראים לו בארץ מיליטריסטית – לאינספור חיילים, משפחות מפונים ובתי חולים.

לא נשכח את ההמגה חמ״ל המפואר של האחים דוקטור, ושאר הפעילויות החברתיות; או את שף יובל בן נריה שהכשיר את מסעדת טאיזו כדי שהחיילים בחזית יוכלו להנות מאוכל עם טעם; את פרויקט הכריכים של אביבית פריאל מאוזריה, שעד היום מאכילה חיילים בבתי החולים; או את מיזם "סיר של בית" מטעם אסיף המרכז הקולינרי, שדאג למפונים מביתם לקצת טעם של בית הרחק מהבית; וגם את שלל היוזמות הקולינריות המושקעות שהצליחו לספק מעט מפלט ונחמה מהמציאות הנוראה שפקדה אותנו – משווקי תוצרת מקומית של אזורי לחימה ועד לקפה עוטף המלבב, שכבר סיים את תפקידו עם חזרת תושבי הקיבוצים הביתה.

ושלא תחשבו שזה היה קל, ולצערנו הדבר גם מתבטא במספרים: מסעדנים מדווחים על ירידה של כ-30% בכמות הלקוחות במהלך המלחמה, מצב שרק החמיר אחרי התקיפה מאיראן. מעל ל-90 מסעדות ובתי קפה, בהערכה גסה, נסגרו בתל אביב מאז תחילת המלחמה – ביניהם מוסדות אוכל ותיקים ואהובים כמו סנטה קתרינה, דלידה, ברוט, אנימאר, שפאגט, הונג קונג דים סאם, הקסבה ועוד רבים וטובים, לצד מסעדות שהספיקו לפעול בקושי שנה ולא הצליחו להשאיר את הראש מעל המים כמו לה סיטה, פרדס, קונתאי, אדמתי ונוספות.

לקשיים האלו נוסף חוסר משווע בעובדים – מעטות המסעדות שהגענו אליהן במהלך השנתיים האלו לכתבות שלא הלינו על חוסר משמעותי בכוח אדם. זה מתחיל עם העובדים הזרים, שרבים מהם עזבו את הארץ בתקופת המלחמה ונוכחותם חסרה באופן משמעותי במטבח, ניקיון ושטיפת כלים, וממשיך בבעיית טבחים, תחום שמעולם לא היה שפע ממנו, וכיום נמצא במשבר נוסף עקב גיוסי מילואים, ומגיע אף עד תחום המלצרות שהתערער בשל המלחמה, בין מילואים להודו ואובדן חברים בדור שנפגע יותר מהכל במלחמה הזו.

ועם כל החמלה למצב, זה בהחלט מורגש באיכות השירות – למעט באזורי הפיין דיינינג (שגם שם כבר מתקשים), תם עידן השירות התל אביבי המוקפד, ועם גיל המלצרים שממשיך לרדת בהדרגה אפשר להרגיש את השוני. המלצרים לא אשמים בכך, כמובן, וגם המלחמה לא לבדה באחריות על כך – יוקר המחייה ההולך ומחריף מותיר צעירים רבים למצוא עבודות מכניסות יותר ממלצרות, שכבר לא ממש מאפשרת לשכור דירת שותפים בעיר ולהישאר שפויים. במקביל, גם התיירות – נתח בולט לשוק המסעדנות – נעדרת מכה כבר שנתיים, ומסעדות שעד לפני זמן מה חלמו על סיכוי לביקור ממישלן עסוקות יותר בהשלכות הנידוי הבינלאומי על מחירי סחורה וחומרי גלם שרק ממשיכים להתייקר.

עם זאת, יחד עם המאבק היומיומי לשרוד, המסעדות ממשיכות ומראות לנו שייאוש זו לא תכנית עבודה, ושסולידריות זה לא דג. רבות מהן לא עמדו מן הצד ביום הציון השנתי הראשון לשבעה באוקטובר, וסגרו מיוזמתן את שעריהן באותו היום. גם כאשר משפחות החטופים קראו לצאת לשביתה, מאות מהן נשמעו ביתר שאת לקריאה. ובכל זאת,לצד המלחמה שלא נגמרת, עוד ועוד מסעדות ממשיכות להיפתח, מגלות תושייה ויצירתיות קולינריות תוך שהן מקפידות עלשימוש בתוצרת מקומיתומדגימות את החשיבות שלה – ואחרות ממציאות את הגלגל כל העת מחדש כדי לשרוד ולהתמודד.

אביעד פלד, השף שעומד מאחורי פרא, קרוט ומסעדת השיפודים גיטה, אמר לנו בעבר כי ״מסעדן שלא נשאר גמיש ופתוח מחשבתית לא יכול לשרוד״, וכנראה שזה מה שגורם למסעדנים הללו להמשיך בכל מחיר. הם יודעים עד כמה המסעדות חשובות לדי.אן.איי של העיר, וכמה הן תורמות לרוח החיה שלה.

אם נסתכל אחורה על השנתיים האחרונות, שללא ספק היו המאתגרות אי פעם לכל אזרחי המדינה, מבט על המסעדנים דווקא ממלא אותנו בגאווה, ועשוי ללמד אותנו שיעור חשוב על הכוח להמשיך גם כשבלתי אפשרי, על הרצון להיות שותפים במאבק החברתי והאזרחי במדינה, ובעיקר על החשיבות שהם רואים באוכל כגורם מנחם, כזה שמעניק תחושת שייכות והרגשה בלתי אמצעית של בית. מי ייתן ונדע כולנו ימים יפים וטובים יותר, שנחזיר את החטופים במהרה, נסיים את המלחמה ונמשיך להתלונן רק על גודל מנות סשימי או שירות מעפן במסעדה המדוברת של הרגע.

• אוכלים שותים
• מלחמת שבעה באוקטובר
• מלחמה
• מסעדות בתל אביב

לפני כשבוע המלצנו באתר זה על מספר מנות מיתולוגיות שהגדירו את התל אביב, אבל קוראים חדי עין הפנו את תשומת ליבנו לעובדה הכואבת שאחת המנות – בורקס הסרטנים של הבסטה – לא מוגשת בתקופה האחרונה. זה גרם לנו לחשוב על כך שישנן כל כך הרבה השלכות למלחמה ולגורמים סביבתיים נוספים, שבטח לא שמתם לב (וגם אנחנו) למספר מנות יוצאות דופן שנעלמו מהצלחת בדרך. לפניכם 8 מנות כאלו, שאפשר רק לקוות שימצאו דרך לשוב אלינו.
>>אל תסעו רחוק מכאן: 12 עגלות הקפה הכי טובות וקרובות לתל אביב
>>אוכלים סרטים: 31 מקומות טובים שצריך לאכול בהם בירושלים

1. בורקס סרטנים של הבסטה

האייקון בן 17 השנים הוא חלק מהמיתוס שאופף את הבסטה – מסעדת כאילו-שוק, שביקום אחר הייתה נושאת כוכב מישלן – אבל המנה המיתולוגית לא קיימת כרגע בתפריט: מאפה בצק עלים במילוי בשר סרטנים כחולים טריים ותפוחי אדמה עם קרם פרש, תבלינים וציר סרטנים, שבעבר אמר לנו עליו הבעלים אבירם כץ ש"בסנוביות שלנו, אנחנו לפעמים מסתלבטים על המנה. אבל זו מנת חובה. גם אם ננסה להיפטר ממנה לא נצליח". ובכן, עכשיו כשאין כיוון לסרטנים – כמו תמיד בקיץ, הבורקס ירד מהתפריט ולצערנו הצליחו. לנו רק נותר להחזיק אצבעות שבחורף הוא ישוב, כי על מיתוסים אסור לוותר כל כך מהר.
תחליף מתבקש:בורקס אנשובי בעמיתה – בצק עלים מפואר במילוי גבינת שמנת, בצל, זרעי כמון ואנשובי קצוץ, עם עלה מרווה מעל. סקנד בסט על כל המשתמע מכך.

2. שניצל לבן של ויקינג

עוד מנה שבחסות המלחמה נעלמה מהנוף, לאחר שמסעדת ויקינג ספגה פגיעה חמורה בעקבות נפילת טיל איראני. למי שלא התנסה, נזכיר שמדובר בשניצל חזיר דק, פריך וזהוב שמוגש עם חרדל מתוצרת בית ותוספת אורז, תפוח אדמה אפוי או פירה עם חמאה – פשטות מנצחת בת יותר מעשור. בחלוף כחודש מאז האירוע, ויקי בעלת המקום מתכננת לפתוח שוב את המסעדה, אך מתקשה להתמודד מול הרשויות: "מחכים להצעת חוק, נמצאים בדיונים מול הרשויות ומול מס רכוש – זו באמת מסכת בירוקרטיה איומה. בינתיים לא מציעים לא פיצויים ולא עזרה, ואני גם כל כך לא רגילה לבקש עזרה. הלקוחות הקבועים דואגים ושואלים כולם במה יכולים לעזור, אבל אני לא יכולה פשוט לבקש מאנשים מיליון דולר. אז אני בדיונים עם מי שאפשר, מנסה לבדוק את הזכויות שלנו, ומוצאת את עצמי יותר קבלנית מבשלנית".
תחליף מתבקש:שניצל עגל עם פירה וסלט קולסלאו בקפה נואר, גם הוא מרשימתהמנות המיתולוגיות בעיר. פיצוי יותר מאשר נאות, ואוכל מנחם במלוא מובן המילה. אבל אנחנו מחכים לויקי.

3. סיר פירות ים של מאנטה ריי

25 שנים מאז שהפתיע לראשונה בפסטיבל פירות ים הראשון, סיר הברזל השחור נשלח לאפסון במעמקי המטבח של מאנטה ריי. הסיבה: שיפוץ נרחב של תשתיות, סביבה וחיזוקי המבנה ביחד עם חברת אתרים ועיריית ת״א. המסעדה צפויה לשוב אי שם בסתיו, ואפשר להמר די בביטחון שמיקס פירות הים בסיר הכבד ישוב איתה, כי לעפרה גנור הבעלים משנה לא רק מה אוכלים, אלא גם איך: "בשם המנה ברור שמדובר במיקס פירות ים, אבל הסיר השחור מברזל בו היא שוכנת הוא אחד ממבשרי הפואטיקה בתיאור מנות והדגשת החוויה הכוללת במסעדה (מבקשים סליחה מאייל שני, היינו שם מעט קודם). לא רק מה אוכלים, אלא איך אוכלים. היו ויכוחים ודיונים מה משנה אם המנה בסיר ברזל שחור ויצוק או בצלחת. הציבור שאל, חלקו מחה, והתשובה: לנו זה חשוב!".
תחליף מתבקש:עלמה MIX – קלמרי, דג ושרימפס מטוגנים עם צ'ילי ואיולי בצד בעלמה ביץ', בר החוף שצמוד למאנטה ריי. כשהים אותו ים והמרגריטה קפואה ובועטת, אפשר להסתדר עם שינויים קטנים וכלי חד"פ.

4. ההמבורגר של NG

כשפגש אותו בזמן אמת, מבקר אוכל הרחוב שלנו התפייט על ההמבורגר של NG, שהיתה מהקציצות הסקסיות שנראו בעיר: "הבורגר הגיע בזריזות, מסודר במגש הקרטון הסטנדרטי, ונראה פשוט יפהפה. הלחמנייה הרכה נצצה לאור הערב, והבשר העסיסי תסס מתחתיה. מבלי כמעט להביט על שאר המגש, שכלל צ'יפס ורטבים, נגסתי בבורגר וראיתי את NG כמו שקיוויתי כבר שלוש שנים לראות – כמקום שמכין את ההמבורגר הכי מדויק שניתן. הבשר נחתך בגסות ונעשה לשלמות (מידת מידיום חלומית), התיבול העדין השאיר את מרכז הבמה עבור הבשר הנהדר, והתערובת בשר הסתחררה בתוך הפה שלי כמו מערבולת טעם". הקורונה לא הטיבה עם NG, שעברה מנווה צדק לצומת הפיל – עד שהמלחמה חיסלה אותה כליל.
תחליף מתבקש:ההמבורגר של מיט בר, שמתרחק מטרללת הטופינגז ומשאיר את הבמה לבשר.

5. הפיצה של סנטה קתרינה

שפע הפיצריות המצוינות בעיר אינו משכיח את זיכרון הפיצה בסנטה קתרינה – בצק מעולה עם תיבול מדויק של כל הרכיבים, גבינה טובה ואפייה מושלמת. ההתלבטות האם כדאי בכלל להזמין פיצה במסעדת שף מתייתרת לנוכח הביס, ונותרה רק השאלה אם ללכת על קלאסיקות (רוקה, סלמי) או על הספיישלים המשוגעים ששף תומר אגאי היה הוגה. בחלוף הקורונה סנטה הצליחה להתרומם ולשוב לעצמה, אך בחודש ספטמבר האחרון היא נסגרה במפתיע, בשקט וללא הצהרה לתקשורת. מאז אגאי תפס כיוון יווני, הספיק להקים את הסופלקיה של גרקו ופתח בנחלת בנימין את מאזה, חמארה מודרנית מקומית מבית הספיקאיזי. אנחנו מאחלים לו ולעצמנו עוד סיבוב של מסעדת שף, עם או בלי פיצה (רצוי עם).
תחליף מתבקש:לה טיגרה, כי אם כבר פיצה נפוליטנית – אז עד הסוף.

6. סום טאם פון לה מאי של קונתאי

בקושי שבעה חודשים החזיקה השותפות בין שף תומס זוהר והמנטור יוסי שטרית, עדלקריסה צורמת במיוחד. במהלך משך חייה הקצרים הצליחה קונתאי להיחרת בזיכרון בזכות חריפות לא מתנצלת ותפריט סום טאם ובו לא פחות מחמש וריאציות למנה המסורתית, בחריפות לא מרחמת. גרסת הפירות הצליחה להפתיע גם בוגרי תאילנד מנוסים בשילוב מתוק-חריף של אננס, תפוח, קיווי ותותים – מנה שהצליחה להשאיר חותם ולהביא זווית מקורית-אותנטית.
תחליף מתבקש:הסום טאם הבועט של בית תאילנדי, האב המייסד של הז'אנר.

7. טאטן שורש סלרי של אדמתי

מצחיק לדבר על מסעדה ששרדה ארבעה חודשים במונחי הותרת חותם, אבל בשרוול של אדמתי היה לפחות אס אחד מנצח – טארט חמאתי על בסיס בצק עלים משובץ דפי שורש סלרי דקיקים, צ'יפס שורש סלרי לקראנץ' וגלידת שמנת-שורש סלרי טעימה להפליא. בעולם שנע על סקאלת שוקולד-וניל-פירות, שף אביב אטינגר השכיל ליצור מהשורש הצנוע קינוח מפתיע, עם מתיקות מאופקת ופיניש מלוח-עדין במינון מדויק.
תחליף מתבקש:כל טארט שתמצאו בקייקרי של מורן גיל. מנעד הטעמים שונה לגמרי, אבל למה להיות קטנוניים.

8. החומוס של משאוושה

משנת 2002 ובמשך 20 שנה פעלה החומוסייה האהובה ברחוב פינסקר, ממש על פינת בוגרשוב. היא הספיקה לקבל ביקורת מפרגנת מדודו גבע עצמו ושרדה אינתיפאדה, קורונה ושינויים שהובילו אותה, תוך כדי מלחמה, לעבור לרחוב הרכבת. חשבנו שבכך הסאגה באה אל סופה, אך בחודש ספטמבר האחרון משאוושה נסגר סופית. "קיוויתי שהמקום יתרומם. היו רגעים שהיה נדמה שכן, אבל לצערי בסופו של דבר זה לא קרה כמו שצריך, אז הבנתי שהגיע הזמן להיפרד", אמר לנו אז הבעלים עמוס בר. בתל אביב רבתי יש די והותר חומוסיות, אבל אף אחת לא מגישה חומוס קטיפתי מתקתק, לא חמוץ, לא כמוני ולא שומי, במרקם קליל ונהדר כמו שהיה במשאוושה.
תחליף מתבקש:בחומוס כמו בחומוס, יש הרבה תחליפים אבל אף אחד לא נטעם בדיוק כמוהו.

• אוכלים שותים
• המנות האיקוניות
• מלחמה
• משאוושה
• הבסטה
• NG
• סנטה קתרינה
• מאנטה ריי
• ויקינג

*הטור פורסם במקור ב-21.7.24, ולמעט ספירת הימים למלחמה (אנחנו ב-570 נכון לרגע זה), הוא רלוונטי כביום בו פורסם*

ב-1985 סטינג שר "אני מקווה שהרוסים אוהבים את ילדיהם גם". סטינג טעה. השאלה הנכונה היא עד כמה אנחנו אוהבים את ילדינו. ואם אנחנו אוהבים אותם מאוד, אנחנו חייבים לדבר רגע על "לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ". 289 יום לספירה ואנחנו לא מדברים על הפיל שבחדר. על בחירה שנעשתה בשמנו, ואנחנו, בעיוורון ועל אוטומט, הולכים לגזור על ילדינו את דין הנקמה על נקמה. למה? כי המשמעות של הסלוגן הפופולרי "התשובה להאג – ריבונות עכשיו" היא לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ. לנצח. ועזבו רגע ערכים ואידיאולוגיה. בואו נדבר פרקטיקה.

>> טקס הזיכרון המשותף ירד למחתרת. איפה רואים אותו בתל אביב?

הקטע עם לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ הוא שרוב הישראלים, לו רק היו נשאלים, מעדיפים שלא. למה? כי אנחנו מבינים את המחיר. בחיי אדם ובמחיר העגבניה. וכן גם בשכר דירה, ומע"מ, וחינוך והקשישה במסדרון ועוד ועוד. ואז תענו לי: "אבל אין ברירה! אנחנו מוקפים אוייבים שרוצים להשמיד אותנו! 7/10 לא לימד אותך כלום?!"; דווקא כן למדתי, אבל נשאיר את זה לסוף.

הקטע השני עם לחיות על חרבנו הוא שאפשר לא. מודה שהצד השני – לא חמאס, הסטרוקיות בע"מ – עושה עבודה ממש מצוינת כדי שכולנו נדקלם שאין ברירה. חמאס גם הוא עושה הכל כדי להוכיח שהאלימות עובדת. אז בואו נשים רגע בצד את סטרוק, חמאס, האגו הפגוע והערכים. רגע של אגואיזם ומחשבה רק על הילדים שלנו ועלינו: כטב"מ מתימן על תל אביב שלשום. מאיפה החותים הגיעו למסקנה שיעיל לפתוח לנו עוד זירה? מאיפה? הם הקשיבו לישראל. אנחנו, ישראל, אומרים את זה! הרבה לפני ה-7.10, כשחיזבאללה הקימו להם מאהל בתוך שטח ישראל ואנחנו דממנו, האויב הקשיב. הרבה לפני ה-7.10, כשקמה ממשלה ממוקדת מטרה, ללא נקיפות מצפון או כאבי בטן. חשבנו שהמטרה היא החלשת בג"צ או עילת הסבירות. הח'ותים הבינו. גם חמאס הבינו. רק אנחנו לא הבנו.

אחרי ה-7.10 ישראל דיברה בקול מאד ברור:
א. לא פלסטינים – לא מעניין.
ב. ישראל לא יכולה להילחם בכולם, אז סדר העדיפויות מאוד ברור ומופיע בסעיף א'.

זה אנחנו שלא מקשיבים.
ישראל פעלה בעיקר בשתי זירות: בעזה ובשטחים. בעזה – ברור למה (עזבו לרגע את ה"איך" ואת זה שכבר כמה חודשים רבים מאיתנו לא מבינים ממש למה או מה התוכנית. הכל בצד רגע). גזרות אחרות כמו לבנון, איראן, תימן זכו לתגובות סמליות. בצדק או לא, ישראל עושה רעש כמו מעצמת ענק, אנחנו אולי רוצים לחשוב שאנחנו יכולים הכל, אבל בסוף ישראל היא מדינה מוגבלת בכוחה. זה ברור לאוייבנו. זה ברור לנו. וזה גם אשכרה ברור לכל העולם שרוצה לעזור לנו – אבל לא בכל מחיר. העולם, בניגוד אלינו, רואה בטלוויזיה לא רק מה היה בשבת הארורה. אנחנו רואים בטלוויזיה מצגת פטריוטית, והיא חשובה, אבל היא שקר כשחלקים גדולים מהמציאות לא מופיעים בה.

בואו נציץ רגע לשטחים: סינוואר ממש רוצה שהאש תבער באיו"ש. פחות הצליח לו. הוא לא לבד ברצון הזה. העזרה הגיעה ממקום מפתיע (לנו זה מפתיע, לסינוואר פחות): ישנם ישראלים שרוצים שהאש תבער בשטחים. מוכנים להתאמץ בשביל זה. אם כבר למחוק את עזה, אז עוד טיפה ואנחנו מסכימים להגשים עוד חלומות של זו שמרגישה שקרה לה נס. אנחנו יודעים שיש ישראלים שעוסקים בטרור וכתוב להם "יהודי" בתעודת זהות. אנחנו רק מעדיפים ומתורגלים לא להסתכל לשם. מה לנו ולזה? נתרכז במה שטוב לנו.

ה-7.10 לימד אותי הרבה. הבנתי שלהעביר מזוודות במזומן בשביל שקט זו לא הגנה. להקטין כוחות בגבול כדי להיות בייביסיטר לסוכה של מופרע אחד באמצע כפר ערבי זו לא הגנה. להאמין שאפשר להחזיק בשטח כבוש עם מליונים עניים שאין להם מה להפסיד והכל יהיה סבבה – זו לא הגנה

הקטע השלישי הוא שבמציאות מה שלא ממש עובד לנו, חוץ מלחימה בו זמנית בכמה גזרות, זה דווקא השילוב הזה שקיים בשטחים: אנשים בלי זכויות לצד אנשים עם זכויות. ומצטערת לאכזב, אבל אנחנו לא מיוחדים. זה לא עבד לאף אחד לאורך זמן. האמת היא שהרבה מדינות ניסו כיבוש לאורך זמן. בכולן, אגב, רגע הפסקת הכיבוש הגיע כשהצד ללא הזכויות התחיל להגיב במה שהיום אנחנו קוראים לו טרור. גם אנחנו עשינו הכל כדי לסלק את הכיבוש הבריטי מפה. כולל טרור. גם האירים. גם השחורים בדרום אפריקה. בכל המקומות הללו לכולם היו נימוקים טובים למה הכיבוש הוא הכרחי. אבל אם לרגע נציץ בקין והבל נגלה שקנאה לא עובדת טוב לאורך זמן והיא מסוכנת.

כשחיים זה לצד זה אנשים עם ובלי זכויות, בסוף הקנאה, יחד עם תחושת "אין לי מה להפסיד", מגיע השלב הבא: טרור. ולא, אין פה קמצוץ של הצדקת טרור. רק הסתכלות מצערת על ההיסטוריה ועל ההווה. מאז השלום עם מצריים, גדולת אויבותינו עד הרגע לפני, הבנו שאפשר גם אחרת. גם ההסכם עם ירדן שורד. אולי לא שלום חם, אולי לא מושלם, כן חובה צבא הגנה חזק, אבל לא מלחמה.

ההבדל בחיי אדם ומחיר העגבניה בין מלחמה ל"לא מלחמה" הוא עצום. ושוב, אידיאולוגיה בצד, מי צודק בצד, אבל-הם-התחילו בצד. רק אגואיזם טהור: מה טוב לנו הישראלים? יש מי שמוכנים לחיות על חרבם לנצח, שמוכנים להקריב את ילדיהם, שרואים בזה גבורה. ואתם?

ה-7.10 לימד אותי הרבה. ידעתי לפני שאנחנו חייבים להגן על עצמנו. הבנתי שלהעביר מזוודות במזומן בשביל שקט זו לא הגנה. להקטין כוחות בגבול כדי להיות בייביסיטר לסוכה של מופרע אחד באמצע כפר זו לא הגנה. לדמיין שיש לנו יכולות שאין לנו זו לא הגנה. להאמין שאפשר להחזיק בשטח כבוש עם מליונים עניים שאין להם מה להפסיד והכל יהיה סבבה – זו לא הגנה.

למדתי גם שנקמה לא עושה לי את זה, היא לא תחזיר את מה שנלקח. אנחנו נפסיד לכיבוש כמו שכל מעצמה כובשת הפסידה. השאלה מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בשביל ללמוד את מה שמדינות אחרות למדו לפנינו (גם הן קודם שילמו ביוקר ורק אז למדו). אנחנו יכולים וצריכים להגן על עצמנו. לפעול יחד עם העולם נגד הטרור. לעשות עוד ועוד הסכמים של לא-מלחמה. לטפל במחיר העגבניה והזקנה במסדרון. אנחנו חייבים להבין שהראשונים להיפגע מהכיבוש הם אנחנו. הערכים והמוסר היהודי הם רק בונוס. ועוד אמת ברורה: העסקה שתשיב את החטופים רעה יותר מעסקאות להן סרבנו בעבר, וטובה יותר מעסקאות שיהיו על השולחן אם נסרב לזו. התאהבנו בנקמה ושכחנו את מחירה.
>> לילך ספיר היא מחנכת ומבעלי בר הפיקוק

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מלחמה
• חמאס

במדינה כמו ישראל, תמיד יש זמן למלחמות. ליצירות שעוסקות במלחמה, לעומת זאת, אנחנו לא תמיד פנויים רגשית. "המזח", סדרת המלחמה היוקרתית של כאן 11, היתה אמורה לצאת ב-9.10.2023 לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור. מן הסתם, השידור הזה לא קרה, ורק שנה וחצי אחרי מגיעה לשידור – למרות שגרסה קולנועית מקוצרת הופצה עוד בקיץ 23 וזכתה (גם אצלנו) לביקורות חיוביות. האם עכשיו זה הזמן הנכון לשידור? ובכן, במדינה כמו ישראל, אף פעם זה לא הזמן הנכון.

>>ישראל לא אוהבת בוגדים. ובקצב הזה, גם לא את אסי עזר ורותם סלע

ועדיין מדובר בפספוס ענק. ב-14.10.23, בסך הכל שבוע לאחר האסון הכי גדול שהכרנו, יוצר הסדרה ליאור חפץ פרסם דרך עמוד הטוויטר של כאן 11, שרשור בו הוא מסביר בדיוק איך "המזח" היתה אמורה להיות אזהרה רועמת מפני השאננות והקרע שקיים בעם. "הסדרה יותר ממראה את קווי הדמיון המזעזעים בין מחדל 1973 למחדל 2023. כמו שנאמר: 'מי שלא לומד מההיסטוריה נידן לחיות אותה שוב'", כתב חפץ בשרשור דאז, ועם הגעתה של הסדרה למסך אתם יכולים לשפוט בעצמכם עד כמה זו אמירה מדויקת.

הסדרה משחזרת את הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, בקרב על מוצב המזח שעל גדת תעלת סואץ. עשרות לוחמי המוצב נאלצו אז להתמודד לבדם עם פשיטה של כוחות צבא מצרים, שצלחו את התעלה בהפתעה בצהרי כיפור, וניצבים מול דילמה קשה שמיוצגת קצין צעיר ועיקש ורופא מילואימניק שיש לו מה להפסיד. כפי שכתבה מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב על גרסת הסרט: "כשמספר הפצועים בבונקר הולך וגדל, מאגר התרופות הולך ומצטמצם והקריאות הנואשות לעזרה מושבות ריקם, הרופא הטוב מתחיל להעלות את הרעיון של כניעה מסודרת. אך המפקד, בנו של ניצול שואה, מתעקש להילחם עד מוות, ומסרב להעלות על דעתו אופציה של כניעה לשם הצלת חיים. וזה השלב שבו "המזח" הופך מסרט יריות ופיצוצים עשוי היטב (שבחים לצלם רם שוויקי ולמלחין אריאל בלומנטל שסיפק צלילים מלחיצים) לדרמה מעניינת שמושכת אותנו לתוכה". אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות עד כמה פספסנו.
"המזח", כאן 11, 21:30

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• מלחמת יום כיפור
• מלחמה

השם העברי מבטיח לצופים סרט אקשן על מבצע נועז, המובל על ידי גיבורי-על במדים. השם המקורי, "Warfare" (לוחמה), הרבה יותר נכון. כי "יחידת העילית" אינו סרט על אירוע יוצא דופן, אלא משחזר תקרית אחת מתוך שגרה איומה של לחימה. שלא כמקובל, הסיפור לא הגיע אל המסך מכותרות העיתונים או מספר שהפך לרב מכר, אלא סופר לבמאי אלכס גרלנד על ידי היועץ הצבאי ריי מנדוזה בזמן שהשניים עבדו יחד על "הקרב על אמריקה", שגרלנד כתב וביים. בסרט החדש שניהם מקבלים קרדיט כתסריטאים וכבמאים שותפים.

>> הקאסט המפואר של "מובלנד" הוא רק סיבה אחת להתמכר אליה
>> הפינאלה של "הלוטוס הלבן" הוא פסיפס יפהפה של כאב וסבל

לפני שהגיע לקולנוע, מנדוזה היה חייל במלחמת עיראק וב-2006 השתתף במשימת תצפית שגרתית בעיר רמאדי, שהסתבכה כשמורדים עיראקים זיהו את נוכחותם של האמריקאים באחד הבתים. כותרות בתחילת הסרט מספרות שהוא מבוסס אך ורק על הזיכרונות של החיילים שהשתתפו בקרב שהתפתח שם. לכן הוא מוגש מנקודת מבטם, ללא רקע או הקשר מכל סוג שהוא – לא אישי ולא לאומי. התוצאה היא סרט מלחמה אפקטיבי מאוד. השאלה היא אם יש לו סאבטקסט או אמירה כלשהי. השאלה הנוספת היא – מי כאן בארץ ירצה לראותו בימים נוראים אלה? לחילופין, אפשר לקדם אותו כסוג של צפייה חובה עבור תאבי המלחמה, ששולחים גברים ישראלים תשושים להרוג ולהיהרג בעזה.

אחרי סצנת פתיחה רועמת, מלאת אדרנלין ופרומונים, שבה אנחנו צופים בחיילים צופים בסרטון של נשים עושות כושר בבגדי גוף צמודים, אנחנו מצטרפים אל כיתת חיילים ברחוב בלילה בעיר מדברית. המעבר החד מהווליום של המוזיקה בפתיחה לדממה ברחוב החשוך מסמן את האסטרטגיה הקולית של הסרט, שנע הלוך ושוב בין שקט מתוח לרעש קיצוני (יריות, פיצוצים, זעקות כאב), ללא מוזיקה כמקובל. "יחידת העילית" שואף למאה אחוז ריאליזם. זה כולל התרחשות בזמן אמת, ללא שמץ של רהב סגנוני. לא תמצאו כאן שוטים וירטואוזיים או תאורה סוגסטיבית, לא פלשבקים לאישה שמחכה בבית, וגם לא האדרה של הרואיזם או דיונים על חוסר התוחלת של המלחמה.

מה שיש כאן זה חיילים מצוידים היטב שנשלחו לבצע משימת מעקב, והם מבצעים אותה בדקדקנות, בלי להבהיר לצופים למה בעצם הם חודרים לבית של משפחה באמצע הלילה, ומה מטרת המשימה בקונטקסט הרחב של הלחימה. להשלמת התמונה אפשר למצוא הסברים מפורטים באתרmilitary.com.הבחירה לא להסביר כלום מייצרת סוג של אמירה – שלא ברור אם היא מכוונת – לגבי חוסר התוחלת של נוכחות החיילים שם.

החיילים בסרט אינם מגולמים על ידי כוכבים, והפרצוף המוכר ביותר הוא של וויל פולטר מסרטי "הרץ במבוך". הוא מגלם את המפקד אריק, שבשלב מסוים מאבד את עשתונותיו ומבקש מחייל אחר להחליפו. מוכר למדי גם קוזמו ג'ארביס מ"שוגון" בתפקיד הצלף אליוט. הסרט מוקדש לדמותו, ומנדוזה אומר שזה משום שאליוט לא זוכר כלום ממה שקרה שם. מנדוזה עצמו, האחראי על מכשיר הקשר, מגולם על ידי דפרו וון-א-טאי מהסדרה "כלבי השמורה". אפשר להזכיר גם את ג'וזף קווין מ"גלדיאטור 2" ומייקל גנדולפיני (בנו של ג'יימס), אבל זה די מיותר כי אף אחד מהם אינו מעצב דמות בעלת אפיונים ספציפיים. חלק מהזמן הם גם עוטים קסדות ומשקפי מגן ומכוסים אבק קרב שמקשים עוד יותר על זיהויים.

בתום הסרט יש מונטאז' קצר של צילומים מהסט, וגם תמונות של השחקנים לצד החיילים שהם מגלמים. זאת נטייה מקובלת בסרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים, רק שכאן פניהם של רוב החיילים מטושטשים. מן הסתם זה נועד להגנתם, אבל זה גם חותם את הגישה של הסרט לא לספק אפיונים דרמטיים של הדמויות. זאת לא דרמה אנושית. זה מאה אחוז סרט מלחמה.

"יחידת העילית" אינו מספק לנו מוקד הזדהות פרט לכך שאנחנו נמצאים בתוך הבית עם האמריקאים, ואלה שיורים בהם נראים מרחוק, לרוב דרך הכוונת הטלסקופית של רובה הצלף. העיראקים היחידים שנראים מקרוב הם בני המשפחה, שהוצאו ממיטותיהם באמצע הלילה ונדרשים לשבת בשקט ולראות כיצד הורסים להם את הבית. עם זאת, כשהתופת מתפרצת והחיילים הלכודים בבית משוועים לעזרה, הצופים נגרפים אל תוך ההתרחשות ונכנסים לסטרס מתמשך עד כותרות הסיום. כאמור, המתח הזה נבנה בלי המיית תופים וכלי מיתר – רק הדבר עצמו. זה סרט פיזי מאוד, שמספק תחושה עזה של איך זה להיות שם, וזה מה שיש לו להציע.

3.5 כוכבים
בימוי: אלכס גרלנד, ריי מנדוזה. עם וויל פולטר, קוזמו ג'ארביס, מייקל גנדולפיני, ג'וזף קווין. ארה"ב 2025, 95 דק'

• ביקורת סרטים
• אלכס גרלנד
• מלחמה