"הישרדות" אמנם לא באוויר, אבל בכאן 11 יכולנו אמש לראות משימת חסינות מול עיניינו: הרגע שבו עיתונאי בכיר מחליט להיכנס, בפיכחון, לתוך שדה מוקשים אתי. במקרה הזה מדובר בעמרי אסנהיים שבחר במשימה קשה, כזו שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה נקי. כן, הגיע הזמן לדבר על הראיון ש"מסעיר את המדינה", זה שבו אסנהיים מראיין את אלי פלדשטיין החשוד כסוכן קטארי שפעל בתוך לשכת ראש הממשלה.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד

"יהיה טוב", תכנית התחקירים והראיונות של כאן 11, חזרה אמש לעונה שלישית כשהיא מקוזזת בחצי. מי שנהג להוביל אותה לצד אסנהיים היה חברו הטוב, רוני קובן; אלא שקובן נסע ללמד בחו"ל ואסנהיים נשאר לבדו. מהי "יהיה טוב"? מעין שיבוט תאגידי של "עובדה". תכנית שמתמקדת בראיונות הישגיים ובכתבות גדולות על נושאים אקטואליים. לא תחקירים אלא "כתבות חשובות". התוכנית נולדה שבועיים בלבד אחרי ה-7.10, ולאור הצלחה יחסית המשיכה הלאה, כולל שני הישגים משמעותיים; הראיון עם עופר וינטר, וכמובן העדות המצמררת של טאיסיה זמולוצקי בפרשת אייל גולן.

אבל עכשיו, למשהו אחר לגמרי. כי במקרה דנן אסנהיים לא מגיע בתור מראיין אובייקטיבי – ויש לציין לזכותו, ובאופן שלא מובן מאליו בתקשורת הישראלית, שהוא גם נוקט שקיפות ומודה בכך. אסנהיים מצהיר על היכרות ארוכת שנים עם מושא הראיון שלו, וגם על כך ששמו שורבב לפרשת קטארגייט, בתור מי שבשלב מסוים תיווך בין פלדשטיין לבין בכירים ב"ידיעות אחרונות". בימים אלה הפרשה חוזרת לכותרות – גם על רקע החשיפה של אבישי גרינצייג ב-I24News, שהציגה כיצד פלדשטיין ויונתן אוריך – בפשטות – מוכרים זבל לעיתונאים בשליחות האח הגדול מקטאר (והעיתונאים כמובן קונים).

פלדשטיין החליט לדבר בפעם הראשונה והמשימה שלו ברורה: לנסות ולהגן על שמו הטוב, בפרשה שבה הוא אחד החשודים המרכזיים. מי שלכאורה התגייס מתוך כוונות טובות ללשכת ראש הממשלה אחרי האסון הגדול בתולדותינו, והפך – בחלוף הזמן – למי שמשרת אינטרסים איומים בהרבה של מדינה אפלה, שמממנת ותומכת בגלוי בטרור של חמאס ואירחה אצלה את בכירי ארגון הטרור הרצחני שתכננו את הטבח הכי נורא שהיה כאן.

וכמו הידיעות שפלדשטיין דאג לדחוף לעיתונאים, גם כאן יש נראטיב די ברור: אני לא צדיק – עשיתי טעויות, אבל לא עד כדי ההאשמות נגדי. לא שאלתי שאלות מספיק טובות, אבל לא יכולתי לדעת שהכסף שקיבלתי היה כסף שמקורו בקטאר. כלומר,הסיפור של פלדשטיין הוא שאין כאן עבריין שפעל במודע אלא איש עם כוונות טובות, שהסתבך בפרשה לא לו. לא מאכער, אלא פטריוט ישראלי שמעד.

מה שמאוד בלט בראיון זו העובדה שפלדשטיין מקפיד מאוד ללכת עם ולהרגיש בלי (או להפך): מצד אחד הוא מדבר בעיניים נוצצות מהערצה כלפי נתניהו, ומגן עליו מול הטענה שתדרך נגד הצבא (מה עם הלוי והגרי? גם הם תדרכו); מצד שני הוא יודע טוב מאוד לשלוף גם את חיצי הביקורת: נתניהו היה צריך להתפטר, אני רציתי שייקח אחריות על ה-7.10, ושיחסו לחטופים היה אינסטרומנטלי במקרה הטוב ומאוד לא אכפתי במקרה הפחות טוב. פלדשטיין הוא איש מתוחכם, הוא יודע בדיוק מה לתת לכאן 11 ולקהל שצופה בו – אבל גם מנסה לשמור על עצמו מול החברים מפעם בלשכת ראש הממשלה.

הראיון עצמו היה טוב ומעניין, אסנהיים עשה עבודה טובה ולכאורה גם לא עשה הנחות. אבל הראיון הזה לא היה צריך לבוא לאוויר העולם. אסנהיים הוא עיתונאי רב זכויות, שתקצר היריעה מלתאר את הישגיו המקצועיים (מסיפורים עיתונאיים ועד יצירות דוקו יוצאות דופן). במקרה הזה, כאמור, קשה לו לצאת מזה טוב. הוא עומד מול אדם שנמצא איתו בהיכרות קרובה ומביא ראיון עמו בשני חלקים, ולא צריך להיות יותר מדי קונספירטיבי כדי לחשוד שהקשר החברי הוא גם מה שהניע את הראיון הזה. לפעמים גילוי נאות לא מצליח לנקות את הבעיה, על אחת כמה וכמה באווירה החשדנית שיש סביב התקשורת בפרשה הזאת.

פרשת קטארגייט מדכאת כי אתה מנסה לשווא למצוא בה דמות הגונה, וככל שאתה צולל בתוכה, אתה רק מגלה עוד ועוד סימני שאלה לגבי דמויות מפתח. זה לא רק נתניהו, מנהיג לאומי לכאורה, שמתגלה בקלונו כך או כך (ובאופן מדהים לא נחקר כחשוד בפרשה, על אף שהסיפור כולו מתרחש בין אדריכלי מכונת הרעל שלו); גם היועצים והדוברים שלו, גם פוליטיקאים אחרים שמדקלמים את הססמאות שנוסחו על ידי קמפיין התודעה הקטארי (נגד כל היגיון), וכן – בהחלט גם עיתונאים, למרבה הצער, שלא עשו את העבודה המינימלית המתבקשת מהם ופשוט בלעו את הפיתיונות שפלדשטיין ואוריך בישלו יפה יפה על החכה.

נגד אסנהיים לא עומד כמובן כל חשד, אבל כשיש כל כך הרבה חשדנות מסביב, גם למראית עין יש חשיבות. אסנהיים היה יכול לבחור מרואיין אחר לפתוח את העונה. גם אלי פלדשטיין היה יכול לבחור פלטפורמה אחרת להתראיין בה, כזו שאולי תשרת אותו יותר כי הוא יבוא מול מראיין "נקי" ויוכל לכאורה להבהיר את הגרסה שלו בצורה טובה יותר, ללא עננה של היכרות מוקדמת עם המראיין שמייצרת תחושה של משחק מכור. כך שמשני הצדדים לא ברור למה דווקא הבמה הזאת נבחרה.

אסור לשגות באשליות: פלדשטיין הוא צלופח לא קטן, ומעשיו כפי שתועדו אצל גרינצייג מעידים שהוא אינו האיש התמים שהוא מציג. אבל גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, ופלדשטיין מביא למסך עובדה אחת יסודית: נחטפנו. נלקחנו בשבי על ידי ממשלה רעה ואכזרית, ועל ידי אדם שאמנם יושב בכס ראש הממשלה, אבל לא מתיימר להנהיג את העם ואפילו לא להסביר לו לאן הולכים. חוסר היכולת לקחת אחריות, חוסר היכולת להישיר מבט אחרי רצח ששת החטופים ובעיקר האמונה ששום דבר אינו קדוש – שאפשר לבגוד בכל אמון, כולל של אזרחיך בך, כדי להישאר בתפקיד ולהימנע מקריסה פוליטית. זאת עובדה.

אבל עם מה אנחנו נשארים מהסיפור הזה? עושה רושם שמתקיים מאמץ לייצר סיפור ישראלי קלאסי, כזה שבו "כולם אשמים" וכולם בו יוצאים רע והאזרח די נשאר נבוך בסוף. פלדשטיין מציג ברהיטות את הגרסה שלו, אבל ככל שאתה מביט בעיניים שלו ונזכר במעשיו, אתה שואל את עצמך: כמה אמת יש באמת הזאת? האם אפשר בכלל להאמין לאדם כזה כשהוא מדבר לכאורה בגילוי לב? זה העולם המצער שבו אנחנו חיים. לממשלה ולדובריה אנחנו מראש כבר לא מאמינים, אז לפחות התקשורת צריכה לשמור על אמינות גבוהה ככל האפשר. היממה של ה-22 בדצמבר 2025 לא עשתה טוב לאמון הזה ולא עשתה טוב לעיתונאי מצוין כמו עמרי אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• מחדל נתניהו
• מלחמת שבעה באוקטובר

כן, הגיעה תקופת סיכומי השנה, וזה קצת אירוני כי סיכומי שנה הם בהחלט תופעה תרבותית שלגמרי נמאס ממנה, ובכל זאת הנה אנחנו כאן מביטים לאחור על 2025 וחושבים לעצמנו "בעעעע". ועם כל המיאוס, על דבר אחד בטח אפשר להסכים: השנה הזאת הייתה הגרועה ביותר בשנים באחרונות. כן, אפילו יותר מ-2020 הידועה לשמצה. חרא שנה – ובכל כך הרבה תחומים. ומכל התחומים הנוראיים הנ"ל, מי שסבל הכי הרבה הוא עולם התרבות שרוסק ונכתש על ידי המלחמה, הממשלה ומקבלי ההחלטות במיינסטרים. כל כך נמאס מזה שאספנו את כל התופעות המאוסות של השנה, דירגנו וארזנו לכם אותן יפה. הפי ניו ייר!

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

13. העיסוק האובססיבי באירוויזיון

די. פשוט לא אכפת לנו מי מחרים את האירוויזיון בגללנו, מי תייצג אותנו מול האנטישמיים ואיך ישנו את שיטת הניקוד. אין סיבה לדבר על זה בכל מהדורה בכזאת אובססיביות. בל נשכח: זאת תחרות בין שירים גרועים, לפעמים אפילו גרועים במתכוון, קצת פרופורציות לא יזיקו.

12. יותר מדי שירותי סטרימינג

אוקיי, כל הקטע של הסטרימינג היה ממש נחמד, אבל לפתע מצאנו את עצמנו משלמים סכום חודשי לא קטן עבור שלושה שירותי סטרימינג שונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהבטיחו לנו כשמהפכת הסטרימינג התחילה. התוצאה של הגרידיות התאגידית הזאת היא שרבים חזרו לחפש ולמצוא דרכים פיראטיות לצפות בתוכן טלוויזיוני שנמצא מאחורי חומת תשלום. חייבת להיות דרך חוקית לאפשר לציבור לצפות באיזו סדרה שירצה תמורת סכום חודשי קבוע. או שנטפליקס ודיסני פשוט יקנו את כולם.

11. לכל אחד יש פודקאסט

אוקיי, צחקנו צחקנו, אבל בגלל העלות הזולה של הפורמט באמת שלכל טמבל יש פתאום פודקאסט. חלקם המזערי של הטמבלים מייצרים פודקאסטים ראויים להאזנה (בהנחה שלמישהו יש זמן או רצון להאזין לכל הלרלרת האינסופית), ואומרים שישנם אפילו פודקאסטים של אנשים שאינם טמבלים כלל, אבל המיטב הזה טובע בתוך אוקיינוס משמים של תוכן מיותר. האמת, יש לנו המון מה להגיד על זה, אולי נפתח פודקאסט.

10. נסרין קדרי שונאת בנים

גם השנה נסרין קדרי הוציאה שיר שבו היא מדגישה כמה היא שונאת גברים. די מדהים שלזמרת בסדר גודל כזה יש כל כך מעט נושאים לשיר עליהם. זה בסדר מאמי, גם אנחנו לא מתות על גברים, אבל איכשהו מצליחות לעסוק בדברים אחרים ולא חשות צורך לכתוב את זה בכל פעם שאנחנו פותחות מקלדת. אם כי אולי זה רעיון.

9. פורמטים חדשים של ריאליטי

בשתי מילים: לא צריך. זה לא סוד שהז'אנר מיצה את עצמו וכבר יותר מ-20 שנה שלא יצא בו פורמט חדש ומוצלח. הפורמטים המצליחים הקיימים, ארבעה-חמישה מותגים שאנשים באמת צופים בהם, שורדים כי הם טובים יותר מכל הניסיונות להעתיק אותם. אנחנו לא צריכים שום "בואו להתחתן איתי" או "הכוכב הבא למישלן" או כל פורמט קופי-קאט אחר שאתם חושבים שממש יצליח. הוא לא. יש מספיק פורמטים. חפשו דרך אחרת להתעשר.

8. שימוש מוגזם ב-AI שלא לצורך

הבינה המלאכותית השנה השתדרגה בהרבה מאוד דברים וכולנו משתמשים בה, כולל ההורים שלכם לצערכם הרב. זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים את זה גם על המסך בסלון. אפקט הקרינג' של השימוש ב-AI בטלוויזיה עדיין דרמטי מדי, בין אם זה ב"ארץ נהדרת" ובין אם זה בפרסומות (כן, רואים לכם). השימוש הכי מוגזם וגרוע שראינו השנה הרס לנו לגמרי את "שם טוב האבי 2", שנשענה על AI באופן חריג. כן, זה הרבה יותר זול לייצר ככה אפקטים גדולים, וגם הרבה יותר גרוע. הטכנולוגיה לא שם.

7. הצגות שמבוססות על סרטי בורקס

כבר יותר מעשור שהתיאטראות וחברות ההפקה חוגגות על היצור המוזר הזה שנקרא "סרטי בורקס", והשנה זה הגיע לשיא עם מיקי גבע בתפקיד ששון בהצגה "צ'ארלי וחצי". זה לא גרוע רק בגלל רמת ההפקה הירודה, המשחק מעורר הקרינג' או החרבת זיכרונות הילדות שלנו מהסרט, אלא בגלל התוצאה: חלטורה למכנה המשותף הנמוך שמדרדרת את התיאטרון הישראלי תהום.

6. נועה קולר כותבת על יחסים מתפוררים

אנחנו יודעים, היא המאמי הלאומית עכשיו – או לפחות המאמי העירונית – ועל הכישרונות שלה יש קונצנזוס מוחלט, אבל כמה אפשר לכתוב על הנושא הזה? להגנתה ייאמר שהיא באמת כותבת דיאלוגים מושחזים וכואבים, והיה טוב לקבל את "מקום שמח" כי לא קיבלנו עונה שנייה של "חזרות", אז אפשר גם לעשות לה את ההנחה הזאת, אבל לא בטוח שהשטיק הזה יעבוד גם בסדרה הבאה. אולי איזו קומדיית מד"ב או דרמה בלשית?

5. משפיענים-שחקנים שאינם שחקנים

הילדים שלכם יגדלו על משפיענים, וזה די מבאס כשחושבים על זה לעומק. מרבית המשפיענים לא מתחילים אפילו להבין את גודל הנזק שהם עושים, ואם הם מבינים – זה הרבה יותר גרוע. בתחום המשחק זה כואב במיוחד: שחקנים השקיעו את מרצם, זמנם וכספם בלימוד שיטות משחק, עקרונות משחק ובניית ארגז כלים מותאם אישית רק כדי שאיזה קווין רובין יבוא וייקח להם את העבודה (דוגמה רנדומלית, אין לנו דבר נגדו והוא גם משקיע בשיעורי משחק פרטיים, אבל אתם לא תלכו לרופא שלמד רפואה באופן פרטי). לא חסרים לנו שחקנים בינוניים ומטה, אבל גם לא חסרים שחקנים טובים שלא מקבלים הכרה ורואים מישהו שאינו שחקן עוקף אותם בסיבוב כי יש לו הרבה עוקבים באינסטה. שום דבר טוב לא יצא מזה לעולם.

4. משפיענים עם דעות

קחו את מתן פרץ. לא, באמת, קחו אותו. הוא בחור די מצחיק וסטנדאפיסט מוכשר, אבל השנה הוא שינה כיוון והפך להיות משפיען שפחות מנסה להצחיק ויותר מנסה לרגש ולשתף בדעותיו. העניין עם דעות הוא לא רק שלכל אחד יש כאלה, הן יכולות להיות גם לא נכונות, ולכן מוטב שיהיו מבוססות על עובדות ולא על רגש – אחרת התוצאה היא בליל סאחו-ציוני כמו המונולוגים הזועמים עד כדי גיחוך של פרץ על כל מה שהוא לא מסכים איתו. יש לציין שלפעמים הוא גם מציג אמירות נכונות אוניברסלית, אבל הטיעון מאחוריהן כל כך לא מגובה שקשה לקחת אותו ברצינות. שיתמקד בלהצחיק. ובלגו. הוא אחלה פרזנטור של לגו.

3. פורמט שני המנחים

זה לא משהו חדש, אבל השנה זה הגיע לשיא. למה בכל תוכנית, בין אם מדובר באקטואליה ובין אם מדובר בתחרות שירה, חייבים שני מנחים? הגאגים ביניהם אף פעם לא מצחיקים, זה כמעט אף פעם לא נותן ערך מוסף ואף פעם אף צופה בשום מקום בעולם לא אמר: "התכנית הזאת סבבה והכל, אבל אתם יודעים מה חסר לי? עוד מגיש!". בקיצור, אסי ורותם, גם השנה נמאסתם על מלא.

2. ציון המלחמה בכל אירוע טלוויזיוני

אני מסכים שיש מקומות שבהם זה היה הכרחי לציין את המלחמה, אבל ממש לא הייתה סיבה שכל שעשועון ותוכנית ריאליטי יעשו לנו פרצופים רציניים, ינופפו בדגל ויצדיעו למפקד. כולנו זוכרים שאנחנו במלחמה, אתם החלטתם שצריך לתת לנו "להתאוורר" עם "תוכן קליל", אז שחררו באמאשכם ותנו לנו לצפות בשקט בשעה של שטויות על המסך. מבטיחים להתרגש ולדמוע במקומות אחרים.

אומרים "שבעה באוקטובר". הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום מסך: קשת 12)

1. אין סאטירה בישראל

זה באמת לא חדש, אבל השנה יותר מתמיד מורגש הצורך האמיתי בתוכניות סאטירה כשהכל מתרסק ובוער מסביב: ההפיכה המשטרית על טורבו, נתניהו נמלט מוועדת חקירה, האשמים במחדל רוצים לחקור אותו בעצמם, ועוד לא דיברנו על ניסיון הסחיטה באיומים שמתחזה ל"בקשת חנינה". מאז סיומה של "היהודים באים" והעלמתו של ליאור שליין מהמסך, ל"ארץ נהדרת" יש מונופול על הסאטירה במיינסטרים, וכמו שאפשר להיווכח זה פשוט לא מספיק גם כשהיא במיטבה (והיא לא). זאת גם לא באמת עבודה לתוכנית הבידור הכי מצליחה בישראל. "ארץ נהדרת" רוצה לעשות שמח וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים דחוף מישהו שגם ירצה לבעוט, לשרוט ולשבור דברים. אולי ב-2026.

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• סאטירה ישראלית
• אינטליגנציה מלאכותית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• פודקאסטים

בעוד כשבועיים שנת 2025 תגיע לסיומה, והיא תיחשב כנראה לאחת השנים המבלבלות ביותר בימי חיינו. אם 2023 נצבעה עמוק בצבעי הטראומה של ה-7.10, ו-2024 היתה שנת מלחמה, 2025 היא שנה אמביוולנטית; מצד אחד, היא הייתה השנה שבה נכנסנו למלחמה גדולה מול איראן והמשכנו להפקיר את החטופים כמעט לכל אורכה, ומצד שני זו הייתה גם השנה שבה הוחזרו החטופים (תודה טראמפ) והמלחמה פחות או יותר הסתיימה. מה גובר על מה? המשדרים החגיגיים עם החזרת החטופים היו רגעי שיא טלוויזיוניים, אבל האמת היא שמבחינת הטלוויזיה בישראל ובעיקר במשדרי האקטואליה האינסופיים, זו הייתה שנה איומה ומלאה בעיקר ברגעי שפל בלתי נתפסים. רגעים שגרמו לך להסתכל על המסך, לצבוט את עצמך, לרסן את הבחילה ולתהות: מה לעזאזל ראינו?

>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג
>> זה לא היה פרק מוצלח של "ארץ נהדרת". ואז הגיע מערכון הסיום

10.רון חולדאי מתבונן בטילים נופלים // 14.6.2025

מלחמת איראן-ישראל הקצרה (הידועה גם כ"מבצע עם כלביא") הייתה חתיכת אירוע טראומטי. 11 ימים שבהם התנדנדנו, בקושי עצמנו עין, התחפרנו במקלטים והתפללנו שטיל לא ייקח אותנו. בתוך כל אלה, כיאה למלחמות ישראליות, הגיעו גם כמה רגעים מרהיבים שהרימו את המוראל. פעם היינו מקבלים את הסאטירה מיוצרי "זהו זה" או "ארץ נהדרת", אבל הפעם קיבלנו אותה מראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, שתועד – בניגוד מוחלט להוראות פיקוד העורף – כשהוא משקיף על הטילים הבליסטיים שנופלים על עירו מגג המלון הכי יוקרתי בעיר. רגע של טראומה מזוקקת, שהתערבב עם ישראליות כל כך שכונתית, ועם כזה צפצוף בוהק על תקנות ועל הוראות, ועם רפרנס כה מושלם ל"מועדון קרב" – שהוא כנראה הרגע המושלם (והמחריד) לסמל את השנה המחרידה הזו. היו גרועים ממנו.

9. עדן גולן והפרסומת לפוקס // 7.4.2025

חשוב להבהיר מראש: זה לא ראנט נגד גולן עצמה, שהיא זמרת ופרפורמרית נהדרת שריגשה את כולנו באירוויזיון. זה כן ראנט נגד מי שהרים את הקמפיין הזה – זה שבו גולן, עטויית טי שירט לבן שרה את "גיבורי על" של התקווה 6, בקמפיין מיליטריסטי-פאשיסטי שנועד לרגש אותנו סביב זוועות המלחמה.ואכן, היו כאן גיבורי על והיו כאן אנשים שהקריבו את עצמם בצורה מדהימה – אבל לא בטוח שבפרסומות אנחנו רוצים לחוות את החוויה הקולקטיבית הטראומטית הזאת. בטח לא כשמתחת לרצון "לאחד את עם ישראל" מסתתרת הכוונה הפשוטה, העירומה והצינית, למכור עוד חולצות זולות.

8. ה-AI בטקס המשואות // 30.4.2025

טקס הדלקת המשואות של שנתה ה-77 של מדינת ישראל היה סמלי במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהוא לא באמת התקיים; הטקס שקיבלנו בטלוויזיה היה צילום של חזרה גנרלית למופע הקרינג' המופרע של מירי רכב, בגלל מזג האוויר הקיצוני שהתחולל בירושלים באותו יום והוביל לביטול הטקס עצמו. סמלי עוד יותר היה "רגע השיא" של הטקס, מה שאמור היה להיות הקליימקס של הקליימקס, הקרם דה לה קרם: מופע AI של ארבעה זמרים מתים (עפרה חזה, ג'ו עמר, עוזי חיטמן ושושנה דמארי ז"ל) ששרו את "לחיי העם הזה".

מאיפה להתחיל? מהעובדה שנתקעתם בלי אמן גדול חי שהסכים לשיר, אז הבאתם אמנים מתים? מהנקרופיליה וההעלאה באוב של אמנים שלא יכלו לתת את הסכמתם? מעיניו החלולות של "עוזי חיטמן" שיצרתם בפרומפט ועדיין רודפות אותנו בסיוטים? המבחר גדול וקשה להחליט. מה שבטוח הוא שזה היה רגע מביש ועלוב המעיד בעיקר על האנשים שעמדו מאחוריו, ובראשם שרת הטקסים רגב, שהרסו גם את המוסד הישראלי האחרון שאפשר היה להתאחד סביבו.

7. אלמוג בוקר והסלולרי // 13.10.2025

ה-13 באוקטובר ייזכר לעד כיום שבו מדינת ישראל, סוף סוף, ידעה מאורע משמח אמיתי. חזרתם של 20 החטופים החיים היתה אירוע שאפשר להתמסר אליו, להתרגש איתו, בלי שום רגשות אשם. לצד הרגש הטהור הזה היו שם גם כמה פאשלות אדירות שמקורן באובדן מוחלט של סטנדרטים עיתונאיים, כולל הרגע המאוד מביך הזה של אלמוג בוקר. בשיאה של האופוריה שלף בוקר את הסלולר שלו והציג למצלמות תמונה ראשונה של החטוף איתן מור ששב לחיק משפחתו. ברשתות מיד עלו על מה שבוקר ועורכיו החמיצו: זו הייתה תמונה של יאיר הורן ששוחרר 300 ימים קודם, מה שגרם לבוקר להתנצל (וטוב שכך), אבל גם הראה כמה התקשורת שאמורה להיות אחראית ולבדוק את המידע שלה, מעדיפה להיסחף עם הזרם ועם הסטנדרטים של ערוצי הטלגרם.

6. המונולוג של רום ברסלבסקי // 6.11.2025

אחד המוטיבים הקשים של השנה האחרונה היה העדויות – הרגעים שבהם החטופים ששבו הביתה התייצבו מול מצלמות הטלוויזיה וסיפרו מה עבר עליהם שם. כאן התקשורת דווקא עשתה בדרך כלל את עבודתה על הצד המקצועי, ברגישות גבוהה (בעיקר ב"עובדה", אבל לא רק), וסיפקה לנו רגעים קשים מנשוא מול המסך. רגע חזק במיוחד כזה נרשם כשרום ברסלבסקי התראיין ל"צינור" של גיא לרר, וסיפר על ההתעללות המינית הקשה שעבר בשבי חמאס. זה היה מחריד לא רק בגלל תוכן העדות עצמה, אלא גם כי היא העדות הזאת הזכירה לנו, בכל שנייה שבה ברסלבסקי שחזר בבעתה את מה שעבר עליו, מי היה מוכן להשאיר אותו בשבי ולתת לזה להמשיך בשם "ניצחון מוחלט" שלא יגיע לעולם. חרפה שלא תעזוב את מתנגדי ומטרפדי העסקאות, לא בעולם הזה והלוואי שגם לא בעולם הבא.

5.שרון גל מראיין את נתניהו // 15.8.2025

בנימין נתניהו, כידוע, לא מת על עיתונאים ישראלים שאינם סרים למרותו. איכשהו לאיש החזק בעולם, זה שנלחם בכל התבל ורודף אחרי כל אויב, יש קושי ברור עם נודניקים שמתעקשים לשאול אותו שאלות קשות, ואולי הקושי הוא עם התשובות. אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאוגוסט 2025 הסכים נתניהו לערוך סבב של ראיונות עם עיתונאים מהמחנה הביביסטי, ובראשם איילה חסון ושרון גל. האחרון ראיין את נתניהו ל-I24News, וכמחווה של נאמנות למנהיג העניק לו ולאשתו את שרשרת "ירושלם", דבר עיתונאי להפליא לעשות כמובן. זה היה מחריד לא רק בגלל החנופה הזולה והדוחה, אלא גם בגלל מה שגילינו אחר כך: השרשרת הזאת מיוצרת על ידי חברה שגל הפך לפרזנטור שלה. שילוב מצמרר בין לקקנות לשלטון וקידום מכירות עצמי שהבהיר שגם לבור הזה אין תחתית.

4. אייל ברקוביץ' מראיין שורדת זנות // 19.5.2025

השנים חולפות, הערוצים משתנים ורק דבר אחד נשאר נטוע בקרקע: רגעים שבהם אייל ברקוביץ' פותח את הפה ויוצא מתוכו משהו דוחה, בהמי וחסר טעם. הפעם זה היה הראיון המאוד מביך שלו עם שורדת הזנות קטי גבעוני שבו הסביר, בהיתממות מדהימה, דווקא למי שיצאה מהעולם הזה וסבלה בו לא מעט, שאין שום דבר רע בזנות ושהבחורות הולכות לזה מרצונן החופשי. אין פה טענה אמיתית לברקוביץ', שכבר השמיע טענות דומות בעבר, אלא בעיקר לעורכי התוכנית שלו ושל מוריה אסרף שראו אייטם על זנות וחשבו שזה ייגמר בשלום (או גרוע מכך, ידעו שזה ידליק את המגיש שלהם).

3.מדינת ישראל מענגת את טראמפ // 13.10.2025

כמה שעות אחרי שכולנו נגענו בשמיים, כנראה שכוח המשיכה של המציאות הישראלית היה חייב להחזיר אותנו לקרקע בחבטה אדירה, אל הרגע הגרוטסקי, המגוחך והמחריד שבו כנסת ישראל הופקעה לטובת נשיא ארצות הברית וסיבוב הניצחון שלו. הנאום הארוך והמתרפס של יו"ר הכנסת אוחנה, נתניהו שכבר קשר כתרי ניצחון (היום הוא אולי היה חושב על זה פעמיים), וגם טראמפ עצמו שפשוט דפק מופע סטנדאפ אחד ענק ומביש – כולל הרגע שבו ניסה לסדר חנינה לחבר שלו, כאילו אין סדרי שלטון או מנהל תקין בישראל (ואולי כבר אין). חזרת החטופים היה צעד ענק לישראל האמיתית, אבל האירוע בכנסת הרגיש כמו הנגטיב של זה, הרגע שבו יכולנו לראות מול העיניים את ישראל כמו שנתניהו וחבריו רוצים שתהיה: רפובליקת בננות עלובה, מדינת חסות שטראמפ תפס אותה בפוסי.

2. האולפנים חוגגים חיסול שלא היה // 9.9.2025

עבר מספיק זמן אז אולי קצת שכחנו את היום העלוב הזה, עוד ציון דרך עגום בפשיטת הרגל העיתונאית של ערוצי המיינסטרים. זה היה היום שבו מהדורות החדשות צעקו "יש" לפני שהכדור בכלל נכנס לרחבת ה-16. כל התקשורת עצרה את נשימתם (ואת השידורים) כדי לדווח על מה שהייתה אמורה להיות תמונת הניצחון המושלמת: חיסול כל בכירי חמאס בדוחא בירת קטאר. מי שהגדילה לעשות היתה תוכניתם המחפירה של מוריה אסרף ואייל ברקוביץ' ברשת 13, שם נפתחו בקבוקי שמפניה ואף נערך בזריזות קליפ מהודר של המחוסלים לצלילי ה"כל כלב ביג'י יומו" של נס וסטילה.

מי פה מחוסל. ברק רביד סקפטי מול החגיגות של עמית סגל ויונית לוי (צילום מסך: קשת 12)

זה היה מחריד פעמיים – פעם אחת,כי זה פשוט לא היה נכון(ויומיים אחר כך הבנו שלא חיסול ולא נעליים – הדבר היחיד שחוסל היתה התקשורת הדיפלומטית עם קטאר), וכמעט כל העיתונאים על המסך בגדו בשליחותם ולא המתינו לווידוא המידע; אבל יותר לעומק – כי הסיפור הזה המחיש כמה העיקרון הישן שהאמנו בו, זה שלפיו "בנפול אויבך אל תשמח", מת כמו כל עיקרון אחר. החמאסניקים היו ונשארו מנוולים ובני מוות – אבל גדלנו במדינה שבה הם היוא אלה שחילקו בקלוואות כשרצחו אנשים, ואנחנו היינו אלה שהקפידו לא לאבד צלם אנוש ולצהול. רגע מביש שהעיד לא רק על חוסר אחריות עיתונאי, אלא גם על משהו יותר עמוק שנסדק בישראליות.

1. הפטריוטים חוגגים ביום הזיכרון הלאומי // 7.10.2025

ברוכים הבאים למייקל ג'ורדן של הקטגוריה, הקרל לואיס של הקרינג', היוסיין בולט של המבוכה, הלוקה דונצ'יץ' של הבחילה הבלתי ניתן לעצירה. בואו וחיזרו איתנו ליום השנה השני לאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל, ולמה שהיה לתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 לשדר באותו יום: חגיגה! ראש בראש עם טקס הזיכרון הלאומי המפעים ששודר ב"ערוצי התבהלה", ישבו הפאנליסטים של הפטריוטים ורקדו לצליליו של אורגניסט ששר בלחן חסידי "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

חג שמח, יהודים! כי זה לא שבאותו יום, בתאריך הלועזי שלפיו כולנו חיים, נכנסנו לדיכאון כשזכרנו את מתינו מהיום הכי קשה שהיה כאן. לא, זהו בכלל יום חג – יום שמחה והילולה, שבו ציינו את חג הסוכות המשמח. שום מחשבה על כך שיש מיליונים במדינה שלא יכולים לראות ביום הזה יום חג – למרות התאריך העברי – לא עברה להם בראש. שום מחשבה על כך שבדיוק בשעה שהם רוקדים באולפן, ישראלים אחרים (כולל חובשי כיפות) בכו מרה על הטרגדיה הכי נוראית שקרתה להם. פשוט לא הזיז להם.

כי יש עיקרון אחד שחשוב יותר מהכל – לא המדינה, לא העם, לא זיכרון המתים, אלא ההתרסה. האצבע בעין. אחר כך הם עוד גלגלו עיניים לשמיים וניסו להסביר ש"עין במר בוכה ולב שמח"' uשזה ממש הגיוני לפתוח אורגן על הביט כשחצי מדינת ישראל בוכה. יכול להיות שיש לזה פרשנות דתית מקלה, אבל נדמה לי שכולנו קראנו איפשהו שדרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם – למשל, סתם רעיון, לא לחגוג ביום אבל לאומי – זה קצת יותר חשוב מאשר לקיים עוד מצווה דתית ריקה מתוכן. הרגע המחריד מכולם, בטח כשהוא מגיע מאנשים שקוראים לעצמם "פטריוטים". ככה זה כש"אוהבים את ישראל" אבל מקדמים שנאה והסתה נגד יותר ממחצית יושביה.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• סיכום שנה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• שבעה באוקטובר

אחרי שנתיים של לחימה פעילה, על כל המשמעויות הנפשיות והפיזיות שלה, החברה הישראלית עברה למוד של פוסט-מלחמה. אמנם כוחות עדיין נמצאים בעזה (לכו תדעו מתי זה באמת ייגמר) ועדיין נשארו חטופים בשבי האויב (שניים במספר, נכון לכתיבת שורות אלה), אבל בגדול האירוע די מאחורינו. עכשיו זה הרגע שבו מגיעה העת להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך ממשיכים הלאה – ובעיקר, מי יכתוב את הנראטיב על האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

>> קרקס הגזלייטינג של קשת 12: האם אתם בעד חנינה או בעד חנינה?
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

לא סתם שאלת ועדת החקירה הממלכתית מעסיקה כל כך אותנו. באופן שקשה היה להאמין שיקרה בימים שאחרי שבעה באוקטובר, מתנהל כאן קרב אמיתי – בין צד אחד, הממשלה ותומכיה, שמנסה לטשטש עקבות ולהתחמק מאחריות לאסון שנגרם בגללו, לבין הצד השני, שנלחם על מנת שהאמת תצא לאור. בלי הסחות דעת, בלי אויבים פנימיים מדומיינים, פשוט לבדוק באמת איך כשלנו בצורה כל כך עמוקה.בהינתן שוועדת החקירה הממלכתית לא תוקם בקרוב, מי שתפסו פיקוד על בירור האמת הן תכניות התחקירים.

זו שעה לא פשוטה לתחום החדשות והאקטואליה במדינת ישראל, כשפעמים רבות מערכות החדשות עסוקות הרבה יותר בניסיון למשוך קהל למסך, ופחות בלהגיד את האמת בצורה ברורה. אבל זו לא כל התמונה: בתוך כך, תכניות התחקירים בישראל הפכו למעוז של הניסיון לברר ולהיכנס לקרביים של אירועי שבעה באוקטובר.בין אם זו העבודה הנהדרת של כתב חדשות 12, עמרי מניב, בשורה של תחקירים על הנעשה בתוך הצבא; עמרי אסנהיים והדוקו שלו "מה קרה לצה"ל"; וגם התכניות הבכירות, כמו "עובדה" ו"המקור" עם סיפורים כמו "תיק אוקטובר" או הפרק שבו נחשף המו"מ לעסקאות החטופים; שלא לדבר על הראיונות המדהימים עם החטופים עצמם, בלי שהרגשנו, לא מעט מסקנות כבר הוגשו על ידי תחקירים טלוויזיוניים טובים שהצליחו לברור את האמת בתוך ים הספינים והבולשיט.

"זמן אמת" היא עוד תכנית שעושה את העבודה הזו. תוכנית התחקירים של כאן 11, שמשודרת מימיו הראשונים של התאגיד, עברה מטמורפוזה כשאת אסף ליברמן החליפו בר שם-אור והכתב המדיני סולימן מסוודה. גם הם הצליחו להביא לא מעט סיפורים חשובים בשנתיים האחרונות – מהקלטות המיגונית, התחקיר על חיל האוויר והתפקוד שלו, יומני אוקטובר, ניסיונות ההשתלטות של נתניהו על מטה החטופים, וגם הראיון של שם-אור עם החטוף שחזר, בר קופרשטיין. עכשיו היא עוברת לניפוץ מיתוס לא קטן סביב שבעה באוקטובר – תפקוד המשטרה.

רוני זינגר, מעיתונאיות התחקיר הטובות בארץ, הלכה לברר את האמת מאחורי האמירה שהפכה כמעט לקונצנזוס: "המשטרה הצילה את המדינה". בתחקיר היא גילתה את הפער שראינו שוב ושוב לאורך המלחמה – בין הגבורה המדהימה של הלוחמים, לבין חדלות האישים המטורפת ברמות הגבוהות, שהתקשתה לתכלל את האירוע וגרמה, בסופו של דבר, לקטסטרופה הגדולה בתולדותינו.

"התחקיר שלא היה" הוא שעה של טלוויזיה שוברת לב. כל חזרה לשבת ההיא טראומטית בדרכה שלה, אבל שני דברים קופצים לעין כמעט מיידית – הכאוס בדקות הכי גורליות בדרגים הגבוהים, ובעיקר הדרך שבה מפכ"ל המשטרה דאז, קובי שבתאי והשר איתמר בן גביר ניסו (ובמידה רבה הצליחו) להשתיק את כל מי ששאל שאלות. בן גביר ושבתאי יחד קבעו את הנראטיב נלפיו המשטרה פעלה מצוין ואין מה לחקור, וכך בעצם הכשילו את מי שמנסה – עד היום – להביא לתחקיר משמעותי על מה שלא עבד.

זה אולי חפרני וזה כבר נחשף בעבר, אבל אי אפשר להתעלם מהחטא הקדמון, והחטא הוא הצבתו של איש כל כך מפוקפק, חסר אחריות וחסר יכולות, בראש הביטחון הלאומי שלנו. המינוי של איתמר בן גביר לאחראי על משטרת ישראל הוא, בסופו של דבר, לב העניין: מי שמינה את בן גביר וניהל את המדינה, גם בשבעה באוקטובר אבל בעיקר אחריו, הוא אדם שמתעניין הרבה יותר בהצהרות פומפוזיות, בלייקים ברשתות החברתיות ובפופוליזם טהור, מאשר בענייניות ובעבודה השקטה שנדרשת מנבחר ציבור בשעה כל כך קשה. וכשמערכות מתפוררות פוגשות פופוליסטים בעמדות כוח – מה שמתקבל זה אסון קולוסאלי.

בזעיר אנפין, התחקיר של זינגר הראה את התמונה הגדולה: למרות השנתיים שעברו, למרות הפצע המדמם הזה בלב של כולנו, למרות הטראומה שלעולם לא תימחק – עדיין יש מי שנלחמים באמת. עדיין יש את מי שמנסים לגרום לנו לחשוב שכל האירוע שחווינו היה בכלל הצלחה מסחררת – שזו "מלחמת התקומה", שאנחנו ב"תקופה של נס", שכל אויבינו ניגפו בפני נתניהו וממשלתו, שבכלל השגנו ניצחון מוחלט. ואם זה המצב, אז בשביל מה לחקור כל כך הרבה? ההיסטוריה נכתבת הרי על ידי המנצחים והמנצחים החליטו שלא יהיה דיון.

ואולי זאת אחת הסיבות שלממשלה כל כך חשוב להילחם בתקשורת החופשית. כי התקשורת, שיש בה חלקים שטחיים ומרגיזים ומגזלטים, גם מכילה בתוכה שורה של עיתונאים מעולים שעדיין מתעקשים לעשות את העבודה שלהם. שמסתכלים ימינה ושמאלה, רואים את היעדר הרצון לתחקיר – ועשו את העבודה הזו בעצמם, כמו שרוני זינגר עשתה בתחקיר הזה, שהוא כתב אישום מהדהד נגד צמרת המשטרה והמשרד לביטחון לאומי.

כיהאמת היא שרק כשנדע באמת מה היה, נוכל לדעת איך לצאת מזה הלאה. הדרך היחידה לפתור בעיה היא להכיר בכך שיש לך אחת, ומדינת ישראל של דצמבר 2025 קרועה בין בין צד אחד שמתעקש שאין כזו וחוגג את המלחמה בתור רגע של גאולה, לבין הצד השני – המשפחות השכולות, ומשפחות החטופים וגם התקשורת שמנסה לשאת את דגל חקירת הכשלים. כדי שנוכל באמת להבריא ולבנות מחדש את האומה שנשברה לפני קצת יותר משנתיים, ברור איזה צד חייב לנצח. זה זמן אמת.
>> "זמן אמת: התחקיר שלא היה", שני 21:30, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר
• זמן אמת
• משטרת ישראל

אחד הדברים המרגשים ומעוררי התקווה בשבועות ובחודשים הראשונים של מלחמת שבעה באוקטובר היה הירתמותם של גופים אזרחיים ועירוניים לתמוך ולסייע למאות אלפי האזרחים שפונו מהצפון ומהדרום, ולמרות שהתקווה דעכה מאז, ההירתמות לא נעצרה. עיריית תל אביב-יפו נערכה בתחילת המלחמה בזריזות לקליטת עשרות אלפי מפונים, ולמרות שהמלחמה הסתיימה חלק מהיוזמות שהתברמהפתחו באותם ימים ממשיכות גם כעת, כשברור שהשיקום והריפוי עדיין רחוקים.

קחו את תוכנית הרזידנסי JAR של עיריית תל אביב-יפו, למשל, המשיקה בימים אלו את המחזור השלישי שלה שיוקדש הפעם לעשייה קולנועית דוקומנטרית של יוצרים בתחום הקולנוע מאזור הנגב המערבי. התוכנית הוקמה ב-2022 כתכנית שהות אמן רב-תחומית המיועדת ליוצרים ויוצרות מכל תחומי האמנות. עם פרוץ המלחמה ועל רקע קליטת המפונים, הוסבה תוכנית הרזידנסי לקליטת אמנים מאזורי העימות שבנוסף לאובדן ביתם ניתוקם מהקהילות שלהם.ן, איבדו גם את מרחבי היצירה שלהם, את העיסוק היומיומי וחלקם גם את מקור פרנסתם.

זו הפעם השלישית בשנתיים האחרונות שהרזידנסי ביפו העתיקה (JAR) מארח אמנים ואמניות מיישובי קווי העימות, ואחרי שבמחזורים הקודמים התמקדו במוזיקאים, הפעם ישתתפו בו חמישה יוצרי ויוצרות קולנוע, תושבי הנגב המערבי, שכל אחד מהם יפתח סרט דוקומנטרי קצר. אסופת הסרטים, באורך כולל של שעה, תשודר בערוץ 8, בפסטיבל דוקאביב, בפסטיבל קולנוע דרום ובקולנוע גן הפסגה ביפו, כמו גם בפסטיבלים נוספים בארץ ובעולם. את הרזידנסי ינחו היוצרים רני בלייר אלקבץ, ד"ר איריס זכי ואופיר טריינין, שיובילו את היוצרים במסע של ארבעה חודשים המחבר בין קולנוע, ריפוי ותקווה תחת הכותרת "בריחה/ בחירה". יחד הם יספרו את סיפור היום שאחרי.

במהלך התכנית יתקיימו הרצאות פתוחות לקהל מדי יום חמישי בהשתתפות יוצרים, חוקרים ואנשי תרבות מובילים, ביניהם: רות פתיר, ארי פולמן, אבי גיבסון בר־אל, זאב שושקה אנגלמאיר, נבט יצחק, ד"ר יניב איצקוביץ, פרופ׳ מולי להד, חנה רדו ואחרים. הכניסה חופשית בהרשמה מראש. בנוסף, יתקיימו סיורים מקצועיים וסדנאות העשרה.

תוכנית הרזידנסי JAR היא יוזמה של קבוצת אתרים באמצעות החברה לפיתוח יפו העתיקה של עיריית תל אביב-יפו, ועיקרה שהות של ארבעה חודשים ברובע האמנים ההיסטורי של יפו העתיקה, מתוך מחשבה מוקפדת שכוללת שילוב של מגורים בחלל מרהיב וליווי מקצועי של טובי אנשי ונשות המקצוע, ליצירת חממת יצירה מעצימה ומפרה.

היוצרים המשתתפים:

שי–ליעטרי:יוצרת קולנוע רב תחומית, במאית ועורכת וידאו עטורת פרסים (קאן, סן סבסטיאן, פרסי אופיר), בוגרת רימון", ניסן נתיב ואוניברסיטת תל אביב, ואלמנתו של יהב וינר ז"ל שנרצח בשבעה באוקטובר בכפר עזה.

יוסףאבומדיעם:יוצר קולנוע בדואי מרהט. סרטו "עיד" זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2024. בעל תואר שני וסטודנט מחקר לקולנוע במכללת ספיר.

גלרוכברגר:בוגר תסריטאות בקאמרה אובסקורה וקולנוע במכללת ספיר, המתמחה בכתיבת תסריטים, עריכה ובימוי. פועל כיום כעורך סרטים קצרים, סרטוני תדמית וקליפים.

יונתןדומוש:אנימטור ויוצר קולנוע עצמאי מקיבוץ גבים, זוכה פרסים בינלאומיים, אשר שירת במילואים כלוחם מעל 300 ימים מאז שבעה באוקטובר.

גיאגבריאלבבל:מפיק בפועל בהפקות קולנוע וטלוויזיה, למד קולנוע במכללת ספיר בזמן שהתגורר בקיבוץ ניר עוז, שם גם הפיק את סרטיו הראשונים.

• ❤ תרבות
• דוקומנטרי
• עיריית תל אביב
• יפו
• מלחמת שבעה באוקטובר