הבדיחה העצובה על מה שנותר ממחנה השמאל הישראלי היא שברגע שבו מחליטים בוחריו על מנהיג חדש, הם למעשה מדיחים אותו בפועל מהחיים הפוליטיים בהשהיית גזר דין של שנה-שנתיים. מרב מיכאלי לא נמלטה מגורלם של מרבית קודמיה ב-30 השנים האחרונות, והודיעה היום על פרישתה לקול מצהלות הקהל והתקשורת. היא הבינה באיחור של שנה שלא יסלחו לה על התוצאות העגומות של בחירות 2022, וההמונים ברשתות החברתיות שדורשים ממנה להתפטר כבר שנה פלטו אנחה קולקטיבית שהיה בה שילוב של רווחה, טינה ושמחה לאיד. זה היה קצת מצחיק והרבה מגעיל, כרגיל.

הכעס העצום על מיכאלי ועומק האכזבה, בעיקר סביב סירובה העיקש להתאחד לרשימה משותפת עם מרצ בבחירות האחרונות, נובע כמובן לא מעט מתוצאותיו העגומות של ההימור הזה. תחושת האסון בבוקר שאחרי הבחירות, ובעיקר בלילה שבו הוציא יריב לוין לדרך את ההפיכה המשטרית, מזכירה בעוצמתה את זו שאחרי תבוסת שמעון פרס מול נתניהו אחרי רצח רבין. התחושה הזאת הייתה חייבת למצוא את הנאשם מספר 1 שלה. מיכאלי הייתה כתובת נוחה מאוד ולא בהכרח בלתי מדויקת לכל הזעם.

https://twitter.com/UriahCanaff/status/1732702594273771636?s=20

האמת היא, כמובן, שאיש אינו יודע בוודאות כיצד היו מתגלגלים העניינים אילו היו העבודה ומרצ מנהלות קמפיין משותף בראשות מרב מיכאלי, זהבה גלאון ויאיר גולן (שמניותיו היו אז בשפל), ולא מן הנמנע שהתבוסה הייתה נותרת בעינה ואולי אף היו מסיימים מתחת לאחוז החסימה יחדיו. מצד שני, הכעס על מיכאלי לא היה רק רטרואקטיבי, הוא היה שם גם בזמן אמת בשבועות שהובילו אל הקלפי, ונולד בעיקר מתוך היהירות והזחיחות שבהן הדפה את יוזמות האיחוד. הכל נכון. ואת הכל צריך לשחרר עכשיו.

נגיד את זה ברור: זה הזמן לסלוח למרב מיכאלי. לא רק כי היא לקחה אחריות ועשתה את הדבר המתבקש (גם אם חושבים שעשתה זאת באיחור), אלא כי הדרך היחידה שבה נצליח לזחול אל מחוץ להריסות עוברת דרך ההבנה שרסיסי השמאל אינם יכולים להמשיך כך, עם הפנקסנות והעסקנות והסכינים בגב, עם ויכוחי הסרק המתישים על כל מיקרו-הבדל במדיניות ובאידיאולוגיה, עם פסטיבלי ההלקאה העצמית והדרישה לחשבון נפש, עם היוהרה והזחיחות של המנהיגים-הכה-זמניים. פרישתה של מרב מיכאלי היא הזדמנות להתקדם. הזדמנויות כאלה לא יהיו הרבה.

צריך להתייחס למה שקרה בעשור האחרון למרב מיכאלי כמקרה מבחן למחנה: היא נכנסה לרשימת מפלגת העבודה במקום החמישי בפריימריז של 2013, התקווה התל אביבית המגניבה הגדולה, היישר ממסכי הטלוויזיה שהפכו אותה לפנים מוכרות בכל בית מתחילת שנות התשעים, ועד לכיבוש המהיר למדי של ראשות המפלגה ב-2021. לאורך כל הדרך הייתה מיכאלי מוערכת מאוד, גם על ידי יריביה הפוליטים, אבל היא נפלטה לבסוף מהמערכת הפוליטית באותה תאוצה שבה נכנסה אליה. זה לא אמור לעבוד ככה.

חוץ מהחלטה אחת שגויה שעלתה לה בקריירה הפוליטית שלה, מיכאלי הייתה גם פרלמנטרית טובה ונבחרת ציבור ראויה ולפרקים פורצת דרך. אם מצליחים להרים רגע את הראש מהתנהלותה בשנה האחרונה ולסכם עשור בפרונט של מחנה השמאל, פרישתה צריכה לעורר בעיקר צער. היא מצטרפת לקבוצה הולכת וגדלה של אנשים טובים שבאו לעבוד – ובעיקר נשים טובות – שנמחקו מהזירה תוך זמן קצר על אף כישוריהם הגבוהים. זה לא רק בגלל שהן נשים, אלא כי קבוצת ה"אנשים טובים שבו לעבוד" מאבדת את דרכה במדמנת הכנסת מהר מאוד. זאת בעיה גדולה וחשובה בהרבה ממרב מיכאלי אחת. זה אחד מהדברים שחייבים להשתנות כאן אחרי השבעה באוקטובר. תוסיפו לרשימה.

• טור דעה
• מרב מיכאלי
• מפלגת העבודה
• מחנה השמאל
• מחדל נתניהו
• מחאת הדמוקרטיה

הבוקר של יום רביעי הפציע, ותל אביב התעוררה לתבוסה בבחירות לכנסת ה-25. אחרי ספירת כ-85 אחוז מהקולות, כשנותרו כ-680 אלף קולות לספור, מצביעות תוצאות האמת של ועדת הבחירות על המגמות הברורות שהובילו למפלה. יותר מ-70 אחוז מבעלי זכות ההצבעה בעיר הצביעו למפלגות שמחוץ לגוש נתניהו (כולל המפלגות הערביות), על רקע אחוז הצבעה כמעט זהה לבחירות הקודמות – כלומר כ-60 אחוז הצבעה בנתוני ועדת הבחירות, שהם כ-70 אחוזי הצבעה מתוקנים בניכוי כ-80 אלף תושבי חוץ הרשומים בפנקס הבוחרים כבעלי זכות הצבעה בתל אביב וללא כוונה לממש אותה.

כמו שבטח שמתם לב, זה היה רחוק מלהספיק. אחת הסיבות לכך היא שאחוזי ההצבעה בתל אביב לא עלו לעומת הבחירות הקודמות (לעומת עלייה משמעותית באחוזי ההצבעה בפריפריה), וגם מי שכבר כן הצביעו חוללו התפלגות קולות שהייתה רחוקה מאופטימלית. תל אביב נתנה ליאיר לפיד ויש עתיד 32.86 אחוז מקולותיה, עלייה דרמטית לעומת הבחירות הקודמות (22.09 אחוז). אלא שמרבית העלייה הזאת הושגה בזכות קריסתן של העבודה ומרצ, שאיבדו כמעט שליש מכוחן בעיר כל אחת. נכון לשעת אחר הצהריים, מרצ אמנם עקפה את העבודה במספר הקולות להן זכתה בתל אביב (10.97 אחוז לעומת 9.28 אחוז מכלל הקולות בעיר), אבל שתיהן לא הגיעו קרוב לתוצאות האמת בבחירות הקודמות (13.99 אחוז למרצ ו-14.76 אחוז לעבודה).

לפיד ויש עתיד שתו כנראה גם את קולותיהם של מצביעי בני גנץ וגדעון סער, שאיבדו באיחוד גם הם כשליש ממצביעיהם בעיר (מ-14.94 אחוז בנפרד ל-11.01 אחוז עכשיו). המפלגות הערביות, שבבחירות הקודמות השיגו ברשימה המשותפת רק 1.95 אחוז מכלל הקולות, הגיעו בריצה נפרדת ל-3.11 אחוז מהקולות (1.57 לחד"ש-תע"ל ו-1.54 לבל"ד), אבל זה הישג שמן הסתם אינו מנחם איש. הישג מרשים עוד יותר רשמה מפלגת הציונות הדתית שכמעט ושילשה את כוחה בעיר, מ-1.72 אחוז זניחים ב-2021 ל-4.77 אחוז בבחירות הנוכחיות. ש"ס הגדילה את כוחה במעט (מ-3.63 אחוז ל-4.26 אחוז), הליכוד שמר על כוחו ועל מעמדו כמפלגה השנייה בגודלה בעיר (16.92 אחוז לעומת 16.97 אחוז), וכל השאר הוא היסטוריה והיסטריה.

עם פרסומן של תוצאות האמת הסופיות, נערוך ניתוח מעמיק יותר של נתוני ההצבעה בשכונות העיר, אולם על פי התוצאות המצטברות ניכר שהייתה עלייה מסוימת באחוזי ההצבעה בדרום-מזרח העיר בקרב האוכלוסיה היהודית והערבית כאחת. עוד מידע על הסיבה שבגללה נתון ההצבעה בתל אביב גבוה בהרבה מהנתון הרשמי המדווחתוכלו למצוא כאן.

• בחירות 2022
• ❤ תל אביב
• הבועה
• מפלגת העבודה
• מרצ
• יש עתיד
• הליכוד
• מרב מיכאלי
• זהבה גלאון

דיור, כמו חשמל, מים ובריאות – הוא זכות קיום בסיסית. זכות שנגזלת מאיתנו בכל יום. שוק השכירויות המופקר בישראל נהיה מטורף יותר ויותר ואין כמעט אדם שלא חווה על בשרו את העלאת המחירים. אינספור סיפורים על שוכרים שבין לילה מתבקשים לשלם על אותה הדירה בה הם חיים, מאות ואף אלפי שקלים יותר, עליות הנעות בין 10%-20%, והמעמסה הזאת מצטרפת לעלייה הכללית ביוקר המחייה בישראל, שמכה בכולנו.

כשיצאנו למחות ב-2011 על מחירי הדיור, אמרו לנו שאנחנו לא חייבות לקנות בית או דירה, אפשר לחיות בשכירות "כמו בניו יורק". היום המצוקה גרועה הרבה יותר, ומי כמוכם יודעים על החודשים הארוכים של חיפושי דירה, מתווכים ודיירים שמטילים תשלומים לא חוקיים על השוכרים החדשים. אם ב-2011 נלחמנו על הזכות לקנות בית, היום אנחנו מדברים על שכירות שחונקת את חשבון הבנק ומחר ניאבק על היכולת לשכור חדר בדירת מרתף.

גם המובן מאליו צריך להיאמר לפעמים – "מחירי הדיור" הם בבירור הבעיה החברתית, הכלכלית והפוליטית הגדולה והמשמעותית ביותר בישראל בעשור האחרון. משבר שנגרם כתוצאה מהזנחה והפקרה של הזכות שלנו למגורים ראויים לידיו של השוק הפרטי. הראשונים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו האוכלוסיות המוחלשות ביותר. מי שלא יכלו להרשות לעצמם להישאר בעיר בגל הראשון של הקורונה עזבו, והשאירו אחריהם חללים ריקים. אבל היום, לא רק האוכלוסיות הפגיעות עוזבות את תל אביב: משפחות צעירות, סטודנטים, מעמד הביניים וכל מי שלא מרוויח משכורת הייטק נדחק החוצה והעיר תישאר עם היחידים שיכולים לחיות בה: המיליונרים והתיירים. תל אביב בדרך להפוך לעיר חסרת כל הקסם והאוונגרד שאפיין אותה, ללא תרבות מקומית וללא האופי היחודי שהפך אותה למקום המיוחד שמושך אליו מדינה שלמה.

ואם מישהו יאמר לכם "לכו תגורו בפריפריה", אז תענו לו שהחיפאית נעמה לזימי אומרת שזו לא תשובה לגיטימית. תל אביב כעיר מרכז שהיא אבן שואבת, חייבת להיות כזו שמאפשרת כניסה אליה ולא סוגרת דלתה בפני כל מי שלא נמצא במעמד גבוה. מעבר לכך, תל אביב היא בית של אנשים, שנולדו בה או שעברו אליה לאורך השנים ומהווה מרכיב חשוב בזהות ותחושת השייכות של תושביה. לצד ההכרח של השקעה מאסיבית בפריפריה, צמצום אי הנגישות למשאבים והזדמנויות, ולספק יותר אפשרויות בחירה ודיור למיליוני ישראלים – לא הגיוני שהזכות לבחור בתל אביב ובערים הסמוכות לה כמקום מגורים, תישאר זכות למיליונרים בלבד.

זה נשמע כמו נבואת זעם, אבל בואו נזכור שעד עכשיו משבר הדיור הוא מחדל מתמשך. בעוד אנחנו ממשיכים להפקיר את הזכויות שלנו בידי השוק הפרטי שעושה כרצונו ללא כל רגולציה. רק לאחרונה, הציגו שרי האוצר והשיכון את התוכנית "החדשה" לטיפול במשבר הדיור, שביסודה אותה תפיסה מעוותת שהמדינה צריכה לפנות את הדרך ולתת לשוק לעשות את שלו. כלומר, הוצגה תכנית שכשלונה ידוע מראש. מדובר באותו סל פתרונות לעוס ומשומש שכבר הוצג, נבדק ונכשל על ידי מספר ממשלות בעשור האחרון. אם מניחים ששוק הדיור מנוהל היטב בידי היד הנעלמה של השוק החופשי, השנים האחרונות מוכיחות שההפך הוא הנכון, ואת המחיר אנחנו משלמים – הציבור שבעשור חווה עליית מחירים של יותר מ-130% במחירי הדיור.

שורש הבעיה היא לא "היצע וביקוש" אלא עצם העובדה שקורת גג בישראל הפכה מזכות יסוד, למוצר צריכה ולנכס פיננסי להשקעה. זה רעיון שגוי מהיסוד, הזכות לקורת גג עולה בחשיבותה על זכותו של המשקיע לקבל תשואה גבוהה על הנכס, ועל זכותן של חברות הנדל"ן לחלק דיבידנד שמן לבעלי המניות. היא יקרה מפז, ומכילה בתוכה את כל התקוות שלנו לעתיד יציב ושליו, הבטחה שאנחנו יודעים את משמעות העבודה הקשה בשבילה. ולא פחות חשוב, בעלות על קורת גג בישראל של 2022 קובעת אם עוני יעבור בירושה או לא. עכשיו, כדי לתקן את הכישלון של השוק הפרטי, המדינה צריכה להתערב באופן נחוש וברור – לא על ידי חצאי צעדים או עוד עידודים לשוק, אלא על ידי הרחבת הדיור הציבורי בנייה של דיור בר השגה ויצירת רגולציה מקיפה וחכמה לשוק השכירות הישראלי.

איזו רגולציה? הסדרה של חובת הדיווח ומיסוי גבוה יותר של הכנסות משכר דירה, בעיקר עבור מי שיש בבעלותו מספר גבוה של דירות – מה שמתמרץ בעלי דירות למכור את הנכסים שבבעלותם למי שזקוק להם למגורים; פיקוח והגבלה על העלאת מחירי השכירות על מנת להבטיח יציבות ואופק לשוכרים ולעודד שכירות ארוכת טווח; וכמובן השקעה משמעותית בדיור ציבורי (אחוז הדיור הציבורי בישראל עומד על 2% בעוד שבממוצע מדינות ה-OECD 12% כשיש מדינות עם 30%) ודיור בר השגה, הן על ידי מימון מתקציב המדינה והן על ידי הקצאת אחוז מסוים מתוך כל פרויקט על קרקעות מדינה. מדובר בחלקי פתרונות הלקוחים ישירות ממקומות אחרים שנדרשו להתמודד עם אותה בעיה, פתרונות שעבדו כבר ברחבי אירופה וארצות הברית כדי להבטיח קורת גג לכמה שיותר אנשים. אלו כמובן לא עומדים לבדם, ונדרשים עוד שינויים רבים ומשמעותיים כדי להגיע לאיזון נכון בענף הדיור, אולם הם צעד ראשון בכיוון הנכון וחלק ממסע ארוך עוד יותר להביא את ישראל לקדמת הבמה במדיניות חברתית.

ממש כמו חשמל, מים ובריאות – הדיור היא זכות בסיסית שהמדינה חייבת להבטיח. המטרה שלנו צריכה להיות שוק דיור הוגן יותר, מהסיבה הפשוטה שאין לנו אופציה אחרת. עוד מאותו דבר, זה פשוט לא טוב מספיק. עכשיו הוא הזמן למדיניות דיור חדשה, למהלכים אמיצים, ולשינוי תפיסה יסודי.

• הבועה
• משבר הדיור
• דירות בתל אביב
• מפלגת העבודה
• פריימריז
• טור דעה

יחידות יס"מ של המשטרה בסיוע אנשי נת"ע פינו הבוקר (ב'), בצו בית משפט, את שבעת המשפחות הנותרות בשכונת כפר שלם שמתגוררות על תוואי הקו הסגול של הרכבת הקלה. המשפחות נלחמות כבר כ-16 שנים על בתיהן וסרבו להתפנות עד הרגע האחרון. תושבים מדווחים כי הפינויים פיזיים ושוטרי יס״מ מרימים אנשים ומוציאים אותם מתוך הבתים.

בנובמבר האחרון, כשעוד היה נראה שאפשר לדבר – השתתפו תושבי השכונה בדיון בוןעדת הפנים של הכנסת שהסתיים לדבריהם בהכרעה כי על נת״ע והאוצר לשבת ולדון איתם שוב על גובה הפיצוי, ולהמתין בינתיים עם הפינוי הסופי. לא ברור מה קרה בין אז לעכשיו. ״המשטרה סגרה את השכונה״, סיפרה לנו כרמן אלמקייס מארגון ״שוברות קירות״, ״לא נותנים לפעילים להיכנס ולסייע למשפחות שנזרקות החוצה בגשם. הודיעו שהפינוי אמור להתקיים בין הימים שלישי לחמישי, תכננו להגיע ולבצע משמרות בשכונה. כנראה המשטרה מאזינה וידעה מה מתוכנן והחליטו להפתיע ולהקדים ביום״.

בדומה לפינוי שהתבצע בגבעת עמל, גם תושבי כפר שלם שהקרקע שלהם הופקעה לטובת תוואי הרכבת, מוגדרים על ידי המדינה כפולשים, זאת למרות שהתבקשו על ידה להתיישב באזור שהיה כפר ערבי עד 1948. בדיוק כמו בגבעת עמל, גם בכפר שלם לא טרחה המדינה להסדיר את מעמד התושבים ואת בעלותם על הקרקע ו -16 שנים מאז הודעת הפינוי הראשונה – הם נלחמים נגד צווי ההפקעה והפינוי.

עם השנים ולאחר פינויים נותרו במקום רק שבע משפחות אחרונות, אותם אישרה המדינה לפנות לטובת הרכבת הקלה. מתווה פיצוי-פינוי הוגדר על ידי הממשלה בינואר 2020 ובית המשפט קבע בשתי ערכאות שונות כי מדובר בפרויקט לאומי והתושבים קבלו מענה ופיצוי לדיור חלופי. מנגד, טוענים התושבים שהפיצוי שקיבלו לא מתקרב אפילו לספק פתרון של דיור חלופי, בוודאי לא דיור שווה ערך לבתים שהם מאבדים.

״במשך חודשים הם לא עשו שום עבודות באיזור״, אמרה לנו נאוה צנעני תושבת השכונה ופעילה. ״פתאום כשאמרו להם בכנסת לשבת ולדבר אתנו הם שוב נלחצו כנראה, שיכריחו אותם לשלם יותר ומהרו לשים ברזלים בכל הרחוב, בין לוינסקי עד התקוה, מהצד של השכונה, כדי להראות שזה דחוף והם מתקרבים אלינו. הם התחילו בכוונה לעבוד כביכול מהצד שלנו למרות שהיו אפשרויות אחרות והיה עוד זמן לשבת לדבר על העניינים ולפתור אותם. זאת הטקטיקה שלהם לקבוע עובדות בשטח. אבל אין שם שום עבודה רק את הברזלים שהם שמו. למה הכל בכזאת סודיות? ממה הם מפחדים? למה הם הגיעו יום מוקדם יותר וחסמו את השכונה, לא נותנים לאף אחד להיכנס, גם לא לעיתונאים? כנראה שיש מה להסתיר וכולם שותקים״.

כשצנעני אומרת 'כולם', היא מתכוונת לחברי הכנסת, בעיקר ממפלגת העבודה, שנשאו קולם בפינוי של גבעת עמל. גם אלמקייס מחזקת את דבריה של צנעני: ״מיכאלי שרת התחבורה, לפני שבועיים הצטלמה יפה עם חולדאי, לא תשמעי אותה מדברת על העניין וגם לא אף אחד מחברי המפלגה. כאילו תוואי הרכבת הקלה לא קשור לשרת התחבורה. נאלמה דום״.

מחברת נת"ע נמסר: "נת"ע בסיוע משטרת ישראל, השלימה הבוקר את פינוי 6 המבנים האחרונים על תוואי הקו הסגול של הרכבת הקלה בכפר שלם. נציין כי הסדר נשמר במהלך הפנוי ולא נרשמו אירועים חריגים. יצוין כי עד היום הצליחה נת"ע להביא לפינוי כ-90 מבנים בהסכמה ובהתאם למתווה הפיצוי שקבעה מועצת מקרקעי ישראל ועל פי צו בית משפט. הדיירים המפונים הועברו לפתרון דיור זמני במלון לימים הקרובים, עד להעברת כספי הפיצויים וההסתגלות, כפי שנקבע לכל אחד מהזכאים. בהתאם להחלטת ממשלת ישראל והכרעת בית המשפט העליון, הקו הסגול הינו פרויקט לאומי לרווחת כלל תושבי גוש דן וישראל ויש למנוע כל עיכוב נוסף שלו".

• הבועה
• הרכבת הקלה
• נת"ע
• משטרה
• מזרח העיר ויפו
• מפלגת העבודה
• כרמן אלמקייס

קוראים לזה "הצעת החוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן)". וזה נשמע טוב. עבירות זה הרי דבר רע. ועוד באמצעות פרסומים באינטרנט? טפו חמסה. והרי ראינו כבר כמה קל להפיץ פייק ניוז והסתה ברשתות. חייבים לעצור את ביצוע העבירות באמצעות פרסום באינטרנט! הסרת תוכן! יששששש! החוק הזה עבר השבוע את ועדת השרים בדרכו לחקיקה מהירה בקריאה שנייה ושלישית, כמעט מבלי להותיר הד כלשהו בתקשורת הישראלית וללא שמץ של דיון ציבורי.

החמוצים מהאופוזיציה הימנית זעקו שמדובר בחוק לסתימת פיות, אבל איכשהו הוא פחות הטריד אותם כשקודם בידי הממשלה האולטרה-ימנית ב-2016. הכל הרי פוזיציה. אלא שהפעם הסמוטריצ'ים צודקים: למרות שעל הנייר התיאורטי "חוק פייסבוק" נשמע כמו רעיון טוב – למדינה צריכה להיות יכולת לדרוש הסרת פרסומים פוגעניים ומסוכנים לציבור מהרשתות החברתיות, יכולת שבעצם אין לה כרגע – הרי שנייר החקיקה מראה מציאות אחרת לגמרי. זה לא "חוק פייסבוק". זה חוק "צנזורה על מה שמתחשק לנו".

מה שמזעזע במיוחד זה שעל החוק הפשיסטי הזה – ומיד נסביר את עיקריו – הולכות להיות חתומות גם מרצ ומפלגת העבודה, שאמנם מבטיחות כי ידאגו לשנות את סעיפיו הבעייתיים בוועדת החוקה אבל הן הבטיחו גם שיפנו את התחנה המרכזית והבטיחו עוד שלא ישמשו חותמת גומי בממשלת בנט-סער-ליברמן, אבל המציאות מראה שהבטחות לחוד וכיסא בממשלה לחוד. כי האמת היא שהסעיפים הבעייתיים בחוק מתחילים בסעיף א' ומסתיימים בעמוד האחרון שלו. מהותית, החוק כלל אינו עוסק בפייסבוק וכלל אינו מגביל את עצמו לרשתות חברתיות שמאחוריהן ענקיות אינטרנט בינלאומיות – נגדן ישראל הרי אינה יכולה לעשות דבר. מה ש"חוק הפייסבוק" מסתיר מאחוריו הוא למעשה את האפשרות לחסום כל אתר באינטרנט הישראלי, כל עמוד וכל כתבה או פוסט, ובלבד ששופט מחוזי יחשוב שיש בתוכן משום חשש לעבירה פלילית ו"המשך הפרסום כאמור יפגע בביטחונו של אדם, בבטחונו של הציבור או בביטחון המדינה".

ההגדרה המאוד מאוד רחבה הזאת תאפשר למדינה ולבעלי הון לפנות לבית המשפט – ואפילו לא לערכאה עליונה – בכל פעם שפרסום כלשהו יבוא להן לא טוב בעין. "פגיעה בביטחון הציבור" או "פגיעה בביטחון המדינה" זה משהו שהשב"כ והמוסד אוהבים לנופף בו בדיונים בדלתיים סגורות. השופטים בדרך כלל מצדיעים ומצייתים. מי שנפגע מכך הם כמעט תמיד ציבורים מוחלשים, מיעוטים נרדפים וסתם אזרחים שאיתרע מזלם להידרס בידי ההון-שלטון. גם הטור הזה, למשל, עשוי להתגלות כפוגעני כלפי ביטחון המדינה מעצם העובדה שהוא קורא להפר את "חוק הפייסבוק" ולהתנגד לו – והרי החוק חשוב לביטחונה של המדינה.

מעבר לסוגיה העקרונית של חופש הביטוי, ובהנחה שוויתרנו על הרעיון הדמוקרטי הזה, הרי שהחוק גם אינו בר ביצוע ברמה הטכנולוגית. לא נתיש אתכם בהסברים טכניים, אבל אפשר לומר שבגדול הניסיון לחסום אתרי אינטרנט אינו בר ביצוע וכמעט כל ניסיון לחסימת והסרת תוכן ניתן לעקיפה בקלות רבה. החוק מתיימר לטפל בבעיית הבריונות ברשת והפצת פייק ניוז, אלא שבמקרים כאלה, שאכן מצריכים איזושהי רגולציה, הוא מייצר מצב שבו בין הפנייה להסרת התוכן ועד להסרתו עשויים לחלוף ימים רבים – וימים רבים באינטרנט הם נצח. נניח שאנחנו אורלי וגיא פרסמנו פייק ניוז ומשרד הבריאות נחרד ומבקש להסיר אותו? הוא יצטרך לפנות לפרקליטות וזו תפנה לרשות הסייבר שתבקש את אישור היועמ"ש כדי לפנות לבית המשפט ולתבוע את הסרת התוכן וגם אם בסופו של כל התהליך הזה יתקבל צו, יעבור זמן מה עד שהמחלקות המשפטיות של ספקי התוכן יבחנו אותו ויצייתו לו. כלומר, גם את מעט הטוב שהחוק הזה עשוי לעשות – אין שום סיכוי שהוא יעשה.

בימין הביביסטי צווחים עכשיו באימה מתוך הפוזיציה, כאמור, ולא מצמצו כשגלעד ארדן ונתניהו ניסו לקדם אותו, אבל מי שאמורים להיות באמת מבועתים מהחוק הזה הם שוחרי זכויות האדם ומתנגדי הפשיזם באשר הוא. הוא מעניק למדינה ולבעלי אמצעים כוח בלתי מידתי לנטרול חופש הביטוי של החלשים מהם והוא שובר את האינטרנט באופן שמנטרל את שאריות הדמוקרטיה שהיו טמונות בו. אין ולא יכול להיות ספק שממשלה שהדמוקרטיה מעניינת אותה אפילו פחות מזו הנוכחית תעשה בו שימוש לרעה. התמיכה של מפלגות השמאל בחוק הזה היא בלתי נתפסת, בגידה אידיאולוגית מבישה ומחפירה. רק צוקרברג יכול להמשיך לחייך.

• הבועה
• פייסבוק
• חופש הביטוי
• מרצ
• מפלגת העבודה
• טור דעה