אם תיכנסו ברגעים אלו ממש לעמוד האינסטגרם של פיצה האט, תמצאו לא פחות מחמישה סרטוני משפיענים שעלו ממש בשעות האחרונות. שם אכלני הרשת מהללים את המנה החדשה "האטצ'וס", שהושקה היום ברשת הפיצריות. סיסמאות משפיענים כמו "אתם חייבים לנסות", "השילוב המושלם שלא ידעתם שאתם צריכים" ואפילו "שיתופי פעולה שפשוט שינו את המציאות" נזרקים לאוויר, על רקע צילומי גבינה נמתחת והבטחות לקראנץ'. בעולם האמיתי, בינתיים, אף אחד לא באמת המציא מחדש את הפיצה, אבל ההאטצ'וס מתגלה כתוספת חביבה להיצע המנות של האט. עד שמגלים את המחיר.
>>שימו ביט: פסטיבל "ערביט" פורץ את חומות יפו עם מופעי מוזיקה ערבית

תל אביב כבר מכירה לא מעט מנות נאצ'וס עמוסות גבינה ותוספות. אחת מהן היא שלי. לא שאני רוצה להתרברב או משהו כזה, אבל מנת הדוריטוס-גבינה שלי (מתכון בסוף הטקסט) מאכילה תל אביבים רעבים (אותי) כבר לפחות 13 שנים, ולגמרי נגנבה (בגרסה מרודדת להפליא) ממנת הנאצ'וס העמוסה והכבר מיתולוגית של טאקרייה. גם מסעדות מקסיקניות אחרות מציעות כבר שנים מנת נאצ'וס עם תוספות וגבינה, אבל כנראה כשרשת בינלאומית מייבאת את הפורמט לארץ, פתאום זה איכשהו חדש לכולם. אבל אין מה להתלונן, כל המרבה הרי זה משובח. במקום זה, אני מעדיף לבחון את המנה כשף חובב ותיק, ויש לי משהו להגיד לפיצה האט – יש לכם עוד מה לשפר.

הרעיון הבסיסי בהחלט מצוין: שיתוף פעולה בין הקראנץ' של דוריטוס לערימות הגבינה של פיצה האט. על פניו, גם כמעט כל הרכיבים מתאימים – דוריטוס טבעי (טעם נטרלי, מרקם קראנצ'י קשיח), רוטב עגבניות (חשוב מאוד כדי לייצר עומק טעם), בצל סגול ופלפל אדום (מוסיף רעננות ופריכות טבעית) חלפיניו (חייבים חריף), מצופים במוצרלה וצ'דר. משום מה מישהו החליט שזה גם רעיון טוב להוסיף גבינת שמנת למיקס, אבל תיכף נגיע ללמה זה היה רעיון רע, אבל עוד לפני כן בואו נדבר על העטיפה.

המנה מגיעה בקופסה משולשת, מסוג הקופסאות שמתאימים למשולש פיצה אחד, ומונח על נייר אפייה מקופל. הבעיה היא שאחרי משלוח, כל המנה הופכת פחות או יותר לגוש אחד, וגם כשפתחתי את הקופסה ואת נייר האפייה – המנה קפאה בצורת משולש. זה לא נורא בפני עצמו (אם כי פחות אינסטגרמי מאצל המשפיענים), אבל כשהתחלתי לתלוש חתיכות דוריטוס הבנתי את הבעיה היותר חמורה בגרסת המשלוח להאטצ'וס – הזמן. תראו, יש מנות שיכולות להחזיק זמן בחוץ. פיצה היא דוגמה נפלאה לזה. אבל מעבר הזמן לא עשה טוב להאטצ'וס.

הגבינה התקשתה לשכבה אחת שלא ממש נדבקה לדוריטוס, שמצידם נעו בין שני מצבי צבירה: הראשון הוא קשיח ופריך (שכבה עליונה), והשני הוא עיסה רכה וגושית שספגה את הרוטב ואת גבינת השמנת עד שטכנית אני חושב שהיא נחשבת לדיסה. דיסה טעימה כמובן – זה דוריטוס, גבינה, רטבים וירקות, קשה לטעות – אבל עדיין דיסה. כך נוצר מצב שהייתי צריך לבצוע את גוש הגבינה, לאסוף מהתחתית רסק דוריטוס, ולאגרף את הכל לביס אחד שאמנם היה סליזי כמובטח, אבל גם הרגיש מעט שפל בכל הנוגע למרקם, נוחות ושרידות כללית של המנה.

כל זה היה נמנע, אגב, אם רק היו מגישים את המנה במגש גדול יותר. פיזור של הנאצ'וס והרכיבים על שטח גדול יותר לא היה נותן לרטבים להתנקז לתחתית, וכך יותר דוריטוס היו שורדים את הטיול. אני בטוח שטעמה ומרקמה של המנה משתפרים כשאוכלים אותה באחד הסניפים, אבל אם אתם מציעים אותה למשלוח, אולי כדאי שתדאגו שגם הוא יעבור כמו שצריך. על אחת כמה וכמה אם הלקוח משלם על זה מחיר מלא של… 39 ש"ח?! בחישוב זריז שלי, מדובר פחות או יותר בחבילת דוריטוס אחת, משהו כמו חצי חלפיניו פרוס, שמינית גמבה, חצי בצל סגול, שתי כפות גבינת שמנת, ולא מעט גבינה מעל. איך זה לא עולה 20 ומשהו ש"ח, כמו כל מנת צד נורמלית?

אין שום רע בהאטצ'וס (אולי חוץ מהלחם המילים המאוד מאולץ), אבל זו לא מנה משתלמת במשלוח. במיוחד כי חומרי הגלם – למעט רוטב העגבניות והגבינה המוגזמת של האט – נמצאים אצלכם בבית. וזו בדיוק ההזדמנות להכיר לכם את המתכון: חבילת דוריטוס (אני ממליץ על גריל), מפוזרת טוב טוב על נייר כסף בגודל התבנית. מעל טפטפו בנדיבות רוטב צ'ילי מתוק. כסו בגבינת עמק או מוצרלה או מה שיש לכם בבית, והכניסו לתנור שחומם ל-180 מעלות למשך כ-8-10 דקות. את התוצאה אוכלים עם טבילה בשמנת חמוצה. זה יעלה לכם בערך 9 ש"ח.
האטצ'וס, 39 ש"ח. עכשיו בכל סניפי רשת פיצה האט

• אוכלים שותים
• פיצה האט
• ביקורת משלוח
• נאצ'וס

ספק אם מישהו באמת שם לב, אבל מאזשינוי שיטת התמחור של וולטבינואר,אנחנו מנסים להימנע ממשלוחים ככל האפשר. האלטרנטיבות לא ממש עומדות ברמה, והמחיר הופך לפחות ופחות משתלם, כך שאפילו מדורים כמו "מה מזמינים היום" שלנו נמחקו כלא היו. אבל אתם יודעים, האופציה עדיין קיימת והתשובה לשאלה "כמה זה באמת שווה?" משתנה בהתאם למציאות. ובכן, בסופ"ש התחילה מלחמה ישירה עם איראן ולא נראה שהחיים שלנו יהיו רגועים, אז קשה לחשוב כרגע על חיסכון כשאנחנו רק רוצים ששניצל מהמקפיא לא יהיה הדבר האחרון שנאכל בחיינו. היום אנחנו ממליצים על 3 משלוחים שתמיד שווים את המחיר, במיוחד כי הם כל כך מנחמים.לא בא לכם? נסו אותנו ביום אחר

>>יש אוויר, תנשמו: 7 פארקים מומלצים עם מרחב מוגן בתל אביב

הנאצ'וס של טאקרייה

למה כדאי:כי אחרי הסופ"ש שהעברנו במקלטים, מנת חלוקה לעצמנו נשמע כמו החלטה טובה ומנת הנאצ'וס העמוסה של הטאקריה (55 ש"ח בבוולט) מספקת את כל אבות המזון – נאצ'וס מקמח תירס, גבינה, סלט פיקו דה גאיו, פרוסות חלפיניו, שמנת חמוצה וסלסה – כדי שתוכלו לחזור לאנרגיה ואז להישפך על הספה עד ששוב פיקוד העורף יבהיל אותנו עם צליל מהפסקול של "יום שישי ה-13".
אקסטרה נחמה:המהדרין יוסיפו בשר (19 ש"ח) להפיכתה למנה מרכזית של ממש, ואנחנו לא מסרבים לבשר. אה, ויש גם בוריטו כאילו, אם בא לכם.
חיסרון יחיד:צריך תנור כדי לחמם אותה במשך 4 דקות, ולא תמיד אפשרי פה לסמוך על 4 דקות שקטות.
>> טאקריה, לבונטין 28, תל אביב.
להזמנה

ההמבורגר של ויטרינה

למה כדאי:כי כנראה שמדובר בהמבורגר העשוי בידי אמן, וכל ההייטרים שגדלו לך לאורך השנים מוזמנים לאכול את עצמם. המבורגר עדין, מדויק ומפוצץ בטעם שמזכיר בכל פעם מחדש על מה אנחנו נלחמים – על כל מה שטעיםםםם.
אקסטרה נחמה:מעבר לצ'יפס גרידת לימון הנפלא, הצ'יקן נאגטס שלהם (46 ש"ח) הם מהטובים בעיר, ומגיעים עם שלישיית רטבים שיקפיצו את הרמה של כל הזמנה.
חיסרון יחיד:שאם בחרתם רק בורגר וצ'יפס, לא בטוח שתשבעו. הפיתרון הוא לקנות עוד אחד.
>> ויטרינה, לילינבלום 40/אבן גבירול 30 תל אביב
להזמנה

הכנפיים של דיקסי

למה כדאי:אנחנו די בטוחים שגם אחרי רצח רבין אנשים אמרו "אחי, בוא נתנחם עם הכנפיים של דיקסי". מנת הנחמה האולטימטיבית, הרוטב הכי טוב בכל העולמות, ביס שישכיח מכם טילים גם אם הם חולפים לכם ברגעים אלו ממש מעל הראש. אין יותר טובה ממנה.
אקסטרה נחמה:כנפיים בלי הומפרייז זה כמו ממ"ד בלי שום מים, כמו מקלט בלי קליטה, כמו תל אביב בלי חולדאי שעומד על גג העירייה כאילו היה בטמן.
חיסרון יחיד:אנחנו לא מבטיחים שאחרי שתסיימו אותה יהיה לכם כוח להגיע למקלט
>> פילדלפיה, תוצרת הארץ 3 תל אביב
להזמנה

• אוכלים שותים
• משלוח אוכל
• נאצ'וס
• טאקריה
• ויטרינה
• דיקסי

בתור צייד אוכל מיומן, אחד מהמקורות שלי למצוא ספוטים חדשים לטעום הוא בקטגוריית המקומות החדשים בוולט. כן כן, אבותיי הציידים-לקטים בוודאי גאים בי. אל תשפטו, אני בקטע של להשיג אוכל טוב בכל מקום שאני יכול למצוא אותו. בשבועות האחרונים שמתי את עיני הרעבה על מסעדה מקסיקנית חדשה בעלת השם הטיפה גנרי "ניו מקסיקו". לא משהו מיוחד, נאצ'וס, בוריטו, קאסדייה. הבייסיק. מצד שני, הבייסיק זה בול מה שאני מחפש כשאני רוצה מקסיקני – משום מה אוכל הרחוב המקסיקני הפך בארץ לחומר שממנו עשויים ארוחות גדולות א-לה מקסיקנה, או מטבח מסוגנן כמולה מעלה. רק מעטים (אני מדבר עליכם, טאקרייה) השכילו להישען על סגנון האוכל היומיומי יותר של המדינה ממרכז אמריקה.

לכן בכל פעם שאני מגיע למקסיקנית חדשה – וזה לא קורה הרבה, כאמור – אני מחפש דווקא את הפשוט והטוב. לפעמים זהפשוט ויקר, לפעמים אני מגלהמציאה אמתית, אבל המרדף אחר הבוריטו המושלם לעולם לא נגמר. לכן חיכיתי להגיע ל"ניו מקסיקו", אבל כשנחתתי בכתובת שהיתה רשימה בוולט (אhדלסון 4, לא שזה חשוב) הופתעתי לגלות… כלום. פשוט כלום. שביל גישה אחורי לבניין מקשיש באזור שגוסס בקיפאון של עבודות הרכבת. חשבתי שאולי טעיתי בניווט, הסתובבתי באזור כדי למצוא כל רמז לצבעוניות המקסיקנית, אולי איזה שלד מאויר, פירורי נאצ'וס מפוזרים, צנצנות חלפיניו ריקות. כלום. ואז שמתי לב לדבר אחד, דף מודפס על קיר בבניין שליד עם המילים: "שליחים של WOLT שימו לב. אופנוע שיכנס לשביל יקבל דוח לבית. המקום מצולם 24/7. הנהלת הבניין".

רק אחר שקלטתי את הדף, ראיתי מתחתיו מדבקה עם הלוגו של וולט, ומתחתיו דף נוסף, עליו כתובה פקודה לאנשי הוולט: "שליחים יקרים, מכאן בבקשה! למסעדת JARA". אוקי, זו לא המסעדה שחיפשתי, אבל זו התחלה. לא הכרתי את ג'ארה, אבל בדיקה קטנה בוולט מצאה לי מקום שמגיש טורטיות בסגנון ים תיכוני, ומתואר כמטבח משלוחים (או בשם המפחיד יותר, מטבח רפאים). הו, הפלונטר מתחיל להיפרם. חזרתי לעמוד של "ניו מקסיקו", שאמנם לא מסומן כמטבח משלוחים, אבל כן פתר לי את הכל עם ארבעה שורות: "מקסיקנית חדשה מבית ג'ערה". טוב, לפחות למדתי משהו, שמח שהסיבוב הזה לא היה לשווא.

הזמנתי משלוח. אפילו לא טרחתי לנסות להעמיק במורד השביל למטבח של ג'ערה – מסעדה שכאמור לא באמת קיימת, למעט המטבח – כדי לאסוף בעצמי. יאללה נו, שהשליח יזהר מהדוח לבית. הספקתי להקדים אותו ברבע שעה, וסוף סוף פתחתי את האוכל. בפני התגלה משלוח פשוט להפליא: שלושה בוריטו'ס, קסדייה אחת ונאצ'וס עם תוספות וגבינה שצריך להמיס ל-3 דקות בתנור, לצד כמה חתיכות חלפיניו, שני סוגי סלסה ושמנת חמוצה. מכיוון שבוריטו הוא המנה העיקרית, והנאצ'וס נזרקו לתנור, התחלתי ממנת הקסדייה ברבקואה (47 ש"ח) – גבינה, אסאדו מפורק עם רוטב צ'יפוטלה, פרוסות חלפיניו וסלסה. פייר, זה לא היה נראה טוב. הטורטייה נסגרה באופן שלא מתאים לקסדייה – מגולגלת כמו בוריטו מעוך, מוכתמת בשמן ולא הכי מפתה. אבל אז לקחתי ביס.

הטעם של הקסדייה היה היפוך מושלם לנראות שלה, וכך גם הרכב המנה. לרוב אני רגיל לקסדיה דקיקה עם כמות בשר חביבה במקרה הטוב, וסמלית במקרה הרע. לא זה היה המקרה – כמות הבשר של הקסדייה הזו חוצה את זו של רוב הבוריטו והקסדיות שבעיר, וכנראה גם מהמנה שאמא שלכם נותנת בשישי. זה היה ביס עסיסי לאללה, מעקצץ ברוטב צ'יפוטלה ומרוח בשפע של גבינה. אם הייתי יודע הייתי מזמין מראש עוד, איזה תענוג. ולפתע התמלאתי אופטימיות בנוגע להמשך המשלוח, כי מעבר לכמות המרשימה, זה גם היה טעים. למעשה, זה היה פשוט מאוד וטעים ממש – בדיוק מה שאני מחפש באוכל רחוב מקסיקני.

המשכתי עם הבוריטו, שאמנם המשיך את המגמה החיובית, אבל כן איזן לי את הציפיות בכל הנוגע לכמויות. הבוריטו היה מגולגל באופן מושלם (זה נשמע מובן מאליו, אבל זה ממש לא), אבל הביס גילה שאני לא יכול לצפות לאותה כמות בשר בו. וחבל, כי הבשר היה כל כך טעים. זה לא ששאר הרכיבים – אורז ירוק, שעועית, פיקו דה גאיו, סלסה רוחו, חסה ושמנת חמוצה – לא טעימים. הם היו בדיוק מה שצריך מאוכל כזה: טריים, עשויים היטב, ובמידה מאוזנת (אולי עם קצת יתרון לשעועית). אבל הבשר – וזה היה נכון לשלושת סוגי הבשר שהזמנתי – לא היה נוכח באותה הדומיננטיות של הקסדייה. במילוי הברבקואה (אסאדו מפורק מהעצם בבישול ארוך עם צ'יפוטלה) כבר התאהבתי בקסדייה, אבל גם הצ'ילי קון קרנה (תבשיל בשר טחון עם עגבניות) היה טעים באופן מרשים, והשתבץ בבוריטו כמו חלום. מנת הקרניטס פויו (עוף מפורק במרינדת עגבניות) היתה פחות מרשימה, בעיקר כי העוף נבלע בתוספות – אבל כשמצאתי אותו, הוא היה רך וטעים.

אז כן, חבל לי שלא היה יותר בשר בכל בוריטו, אבל בהתחשב במחיר הבוריטו (45-6 ש"ח), מדובר במנה די משתלמת, בצד הזול של הבוריטו. לצד הקאסדייה הכי שווה בעיר, זה בהחלט מציאה מעניינת מאוד. הנאצ'וס, אם כן, חתם את ההחלטה – אמנם טעו במנה והביאו לי נאצ'וס עם ברבקואה במקום צ'ילי קון קרנה, אבל למי לעזאזל אכפת עם בשר כזה? הם קוראים לזה Chilaquiles, אבל זה נאצ'וס מקמח תירס עם הבשר (49 ש"ח) וגבינה ושמנת וסלסות. אז הסלסות לא היו כאלה מרשימות (קחו את הסלסה ורדה, היא החריפה באמת), אבל המכלול היה טעים, הגבינה היתה מושלמת, הנאצ'וס עצמם פריכים בדיוק במידה ואלוהים אדירים, איזה כיף של בשר (שגם כאן הגיע בכמות נאה).

• אוכל רחוב
• משלוח
• אוכל מקסיקני
• בוריטו
• נאצ'וס

"המקסיקנית הכי טובה שאכלתי בה בשנים האחרונות בעיר", כתב לי השבוע בהודעה חברי הותיק נמרוד דוויק. "פתחו לפני חודש". אני חושב שזו הדרך האהובה עלי לקבל המלצות לאוכל – מינימליזם מתוק, כמעט בפקודה, שם, כתובת ויאללה סע. לפעמים זה יכול לשלוח אותי לטרוף אפילו מהר יותר מנאום חוצב להבות על איכויות חומרי גלם ואלכימיה קולינרית. עזבו אותי מבולשיט של תיאורי המנות המופרכים ותמונות אינסטגרמיות. אכלתם? אהבתם? ספרו לחבריכם.

המסעדה המדוברת, בכל אופן, נקראת "לה קטרינה", או פשוט "Catrina", והם באמת פתחו לפני חודש. אני יודע את זה כי שלט המסעדה פשוט מודבק על גבי שלט המסעדה הקודמת שאיכלסה את המבנה הקטן והמוזר שעל נחלת יצחק, לא רחוק מעזריאלי. מבפנים, המקום מצועצע כמו מסעדת פועלים מקסיקנית, עמוס בפיצ'יפקס מאפיינים, פוסטרי ניילון של מריאצ'יז, כובעי סומבררו מקשטים את הנורות עם האור הצהבהב, דפים עם תמונות של המנות מודבקים בסלוטייפ על המראות ודגל מקסיקו ענקי תלוי מעל עמדת המטבח. הכל קצת רופף, ודווקא חוסר ההידוק הזה גרם לי להרגיש שהגעתי למקום הנכון.

https://www.instagram.com/p/Cce_PBBNiEf/

האוכל המקסיקני הפך לטרנד דיי מעניין בתל אביב בשנים האחרונות – טאקריות נפתחות על ימין ועל שמאל, הבוריטואים מתמלאים במגוון רחב של וריאציות וכל טאקו רוצה להיות טאקו שף. זה באמת נפלא, כי האוכל המקסיקני הוא פלטת צבעים וטעמים זוהרת שאמורה להתאים בול לחיך הישראלי, ועדיין, משהו לא מסתדר במאה אחוז. זה לא שאני נגד הספוטים המקסיקנים של העיר (ד"ש ונשיקה לטאקרייה) כמו שהתחושה היא לרוב שאנחנו מקבלים גרסה מתורגמת למקור. הטאקו משודרג, הבוריטו מפונפן והמחיר עולה בהתאם. דווקא העיצוב המצועצע של קטרינה, שהזכיר לי יותר מהכל עיצוב של מסעדות אריתראיות ליד המרכזית (ואני נשבע לכם שזה לא עלבון), היה מה שרמז לי על ההמשך. אוקי, וגם ההודעה מדוויק.

>>בשבוע שעבר השווינו בין צמד כריכי עוף רוטיסרי בשוק הכרמל

בעודי מביט בתפריטים המנוילנים, שכללו תמונות של כמה מנות ופונטים של וורד ארט, משהו הרגיש לי מוכר. "כמה זמן אתם קיימים?", שאלתי את המוכר האדיב. הבחור המבוגר במטבח, שבבירור היה המנהל/בעלים/הרוח של המקום, התפרץ ואמר "חודש, אבל עם 5 שנים ניסיון בשוק הכרמל". ואז נפל לי האסימון. "קטרינה" היא לא בדיוק מסעדה חדשה, אלא גלגול חדש ובתקוה קבוע של "ויוה מקסיקו" ממרכז השוק. רצה הגורל ומעולם לא הספקתי לאכול בדוכן, אולי כי עדיין מוזר לי לדפוק בוריטו סביב כל הבוריקה, אבל כאן, במסעדה המצועצעת, זה כבר הרגיש נכון. הגיע הזמן באמת.

התחלתי, כיאה למסעדה מקסיקנית, עם הנאצ'וס (39 ש"ח) עם תוספת בקר על הפנצ'ה (10 ש"ח) והסלסלה השמנמנה שהוגשה בפני בהחלט הצדיקה את המחיר – חתיכות נאות ופריכות להפליא של טורטייה צ'יפס מתירס שהוגשו עם ערימת התוספות המתבקשות: סלט עגבניות, פריחולס, גוואקמולה, שמנת חמוצה, גבינה מגודרת וכמובן הבשר, כולם בכמויות מרשימות. אם ברוב המקומות אני מקבל ערימה גדולה של נאצ'וס עם תוספות שבקושי מספיקות לטבילה, פה הייתי צריך לקטוף שאריות גבינה ובשק מתחתית הסלסלה בסיום מרוב עומס. חומרי הגלם עצמם לא היו מהמשובחים שטעמתי, אבל טריים לחלוטין, פשוטים להפליא ומסונכרנים אחד עם השני לשלמות. בלי תיבול מיותר, בלי רטבים לא קשורים. פשוט ונהדר.

>>מתחם DNA TLV: לא יאומן, יש אוכל טוב ואווירה טובה בעזריאלי

את אותו התיאור אני יכול לתת גם לגרינגאס (טורטיית חיטה ממולאת בגבינה מותכת, הידועה גם בתור קאסדיה. 33 ש"ח) שהגיעו ב-4 חצאים מקופלים עם תוספת ברבקואה (9 ש"ח), גוואקמולי וסלט עגבניות טרי. איזון הכמות היה כמעט מופלא – המנה גדולה מהמחיר, אבל לא גדולה סתם, הגבינה והבשר מאוזנים אחד עם השני והביס פשוט ונהדר. כן, בדיוק כמו הנאצ'וס. הבוריטו, שהוזמן גם הוא במילוי ברבקואה, היה כבר הפתעה גדולה, ובגדולה אני מתכוון לכך שסוף סוף יש בוריטו ענק במחיר הגיוני. 45 ש"ח בלבד ואתם מקבלים ארוחה מגולגלת בטורטיה נהדרת שאשכרה תמלא אתכם. אם תזמינו גם את הנאצ'וס לחלוקה עם עוד אדם, מדובר כבר בסכנת התפוצצות.

עד כה כל המנות נבנו פחות או יותר על בסיס אותם מצרכי בסיס טובים – בשר הברבקואה המפורק והעסיסי, רצועות בקר דקיקות על הפנצ'ה שניכנות בטעם חזק ומצוין ומגוון ירקות וטורטיות טריות בתיבול עדין. גם הרטבים שישבו על השולחן – רוטב על בסיס חלפיניו ורוטב על בסיס צ'יפוטלה – היו שניהם מרעננים (אם כי חריפים ממש בעדינות). לכן הטאקו היו הפתעה, מכיוון ששם המקוריות שיחה תפקיד מעניין. ראשית, כי בניגוד להרבה מקומות, אפשר לעשות פה מיקס אנד מאצ' עם הטאקוס (49 ש"ח עבור 3, 59 ש"ח עבור 4). שנית, כי מגון הטעמים פתאום התרחב.

נכון, יחסית לטאקו (ויחסית למחיר של שאר המנות) מדובר בקצת יותר מהרצוי, אבל מדובר בטאקוס בעלי נפח לא מבוטל, כאלה שיכולים להשביע אחרי שלוש בלבד, וזה לא מובן מאליו. כאן גם היו דברים מעניינים יותר, למשל העוף מולה, שכוסה ברוטב נדיב וקצת מתקתק על בסיס צ'ילי, תבלינים, אגוזים וקקאו. אני לא יודע אם זו הארוחה המקסיקנית הכי טובה שאכלתי בעיר (סורי דוויק), אבל היא בהחלט הכי משתלמת וללא ספק אחת המהנות שחוויתי. אוכל מקסיקני פשוט ונהדר. בחיי שעם כל השפע המקסיקני שכאן, היה חסר כזה בעיר.

לה קטרינה, נחלת יצחק 4, א'-ו' 11:00-20:00

• אוכל מקסיקני
• אוכל רחוב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 895 // התיירים באים
• נחלת יצחק
• טאקוס
• בוריטו
• נאצ'וס

"אני במתחם הפוד טראקס של יוסי שטרית בעזריאלי", עניתי לשאלת חברה ומיד הבנתי איזה דבר בלתי הגיוני בעליל כרגע פלטתי. כמו משפט שהורכב מהצעות קהל במופע אימפרוב גרוע – תנו לי סלב, מקום בילוי וקונספט. למה לא בית הפנקייק של מוקי בעתלית? הפלאפל של אסתי זקהיים במרכזית הישנה? הקרפרי של בייגה שוחט בבית הפנקייק של מוקי בעתלית? בכל מקרה, פוד טראקס זה קונספט שחסר בתל אביב, בין היתר בשל פיסות בירוקרטיה שהפכו את הדבר ללא כלכלי בתחומי העיר. אבל ברחבי הארץ המצב מתחיל להשתנות. משאיות אוכל נאות נעות בדרכים, מתמקמות בפינות שגם בן גוריון לא היה מזהה ומכינות מזון להמונים. ואנחנו, התל אביבים? נסתפק במיליון המסעדות ודוכני האוכל הקבועים שלנו. אה, וגם הפופ-אפים. אוי, מסכנים שאנחנו.

אחרי שהתאוששתי מההלם הראשוני, עשיתי את הדבר שאנשים מפסיקים לעשות מרגע שהם עוברים לתל אביב, ונסעתי לבקר בעזריאלי. המתחם החדש, שנקרא DNA TLV, הוא ילדם של היזם רן דור חי, שהביא את השף-סלב יוסי שטרית לנהל קולינרית – או יותר נכון לאצור קולינרית – את המתחם ואת משאיות האוכל שלו. המיקום שלו, למרבה השמחה, הוא לא ממש בתוך עזריאלי, אלא לרגלי הבניינים, איפה שבעבר שכנו תחנת מוניות ותחנת דלק. המקום לא נראה או מריח יותר כמו תחנת דלק, אלא מתחם אורבני מואר ומקורה עם ארבעה פוד-טראקס כסופים שנראים כמו חללית שנתקעה על הקרקע, צמד ברים בעלי 100 מקומות ישיבה ועוד מגוון שולחנות וכיסאות ופינות ישיבה שמפוזרים מסביב.

הגעתי למתחם בשעה 17:00, רק כדי לגלות שזו בדיוק שעת ההפסקה של ארבעת הפוד טראקס. זה אמנם היה קצת מבאס, כי בכל הפרסומים הרשמיים שעות הפעילות רצופות, אבל זה בכל זאת שבוע הפתיחה אז ניתן להם את חמת הספק שישנו את הנוהל, או לפחות יפרסמו את השעות המדויקות. הבעיה היא שזה אילץ אותי לעשות משהו שממש קיוויתי שלא אאלץ – להסתובב בקניון עזריאלי. את השעה המיותרת בחיי ניצלתי כדי לבחון את התחרות הותיקה של המתחם החדש – דוכני האוכל המחרידים שבתוך הקניון, שמורכבים מערוב רב של מותגים שחשבתם שמתו, המבורגריות ללא שם ונזלת של ילדים. לא, זה בהחלט לא תחרות למתחם היפה שלמטה.

אחרי שעה של יסורים חזרתי למטה למתחם DNA, איזור הרבה יותר נעים, נינוח ולפחות כרגע, נטול ילדים. אפשר לנשום אוויר. ניגשתי לפוד טראק הראשון, רק כדי להבין שלמעשה מדובר בדוכן מעוצב. תחתית ה"רכב" מחוברת בצינורות לקרקע, מהגג יוצא מערכת לניפוי עשן והגלגלים נועדו לקישוט בלבד. בקיצור, מיתוג יפה, אבל הטראק הזה לא הולך להתגלגל מכאן לשום מקום. הפוד, לעומת זאת, נראה מבטיח – ארבעת הדוכנים (אני אקרא להם דוכנים כי לקרוא להם פוד טראק זה כמו לכנות מיטת ילדים עם הגה בתואר מכונית ספורט) אוישו בשפים שונים ששטרית גייס, עם ארבעה מטבחים שונים – תאילנדי, איטלקי, מקסיקני וקרואסונים. אוקי, קרואסונים זה לא מטבח, אבל אל תמהרו להתעלם מהם.

אני, בכל אופן, התעלמתי מאחד אחר- הדוכן התאילנדי, שמגיש אוכל בטווח מחירים של 70-90 ש"ח, שמבחינתי חוצה מעל לרף האוכל רחוב. אולי זה טוב, אולי זה מדהים, אבל לא לשם כך הגענו לאכול ממשאית מקורקעת. אם כן, התחלתי ב-MEZZO Fantastico של השף יונתן שרביט, שחולש על מטבח דרום איטלקי. מבין מגוון המנות הקטן של הדוכן (בהתאם לפורמט, כל דוכן מגיש מעט מנות. מה קרה? תאכלו קצת מכל דוכן) בחרתי את הסופלי (כדור ריזוטו מבושל ביין לבן, כרישה, שאלוט, עגבניות שמש, פרמז'ן ומוצרלה עטוף בפרורי לחם. 22 ש"ח) ואת הפיצה פריטה הקלאסית (עם רוטב עגבניות, בזיליקום, מוצרלה, פרמזן ושמן זית, 56 ש"ח), אספתי את המגש והתיישבתי באחד השולחנות המפוזרים באזור.

כבר משמות המנות אפשר להבין שהכוונה כאן היא להביא סטריט-פוד גורמה, ואכן שתי המנות היו מצוינות. האוכל חמים, המוצרים טריים, הגבינה נמתחת כמו שאלוהים ביקש בפעם הראשונה שהכין טוסט. מנת הפיצה פריטה – שהיא בעצם פיצה מגולגלת לצורת חצי סער ומטוגנת במלואה – היתה פשוט מצוינת. הבצק הסופגנייתי היה מלוח ועדין בטעמו, והמילוי החמים הרגיש טרי וסליזי כאחד, ואפילו מעט הירקות הטריים שבצד הוסיפו לביס – דבר שאני לא נוטה בכלל לשים אליו לב כשאני טורף מנה על טהרת הבצק-גבינות. שתי המנות המטוגנות הרגישו בכל זאת קלילות מכיוון שלא נותר עליהן שמן מיותר. התלונה העיקרית שיש לי היא שהסכום היחידי בנמצא הוא הסכו"ם עץ חד פעמי, כלומר הסכין לא חותכת, המזלג לא ננעץ והסכו"ם לא מסתכם לכלום. אכלתי כבר פיצות ביד בימי חיי, אפילו לא מעט, אבל זו מסוג הפיצות שדורשות חיתוך.

משם המשכתי לדוכן השני, Chicano של גבריאל ישראל, שמייצג את האגף המקסיקני של המתחם. שם כבר לא היו שולחנות כי חבורת עובדי משרדים הלאימו ארבעה מהם לישיבה משותפת, אז הזמנתי נאצ'וס וטאקוס וניגשתי להתיישב בפינה אחרת במתחם. זה דווקא נחמד שיש אופציה לגוון. הנאצ'וס (32 ש"ח) נעשו בעבודת יד והוגשו עם גוואקמולה רענן ונהדר שהצליח לעשות את הדבר הכי נפלא שגוואקמולי יכול לעשות – להספיק עד הנאצ'ו האחרון, וטיפה מעבר. הטאקוס מגיעים בשלישייה (58 ש"ח), כשניתן לבחור מבין 4 מילויים שונים. למרבה הצער, לא ניתן לעשות מיקס אנד מאצ' בין טעמים שונים, אז הלכתי על שלישיית הביף ברבקואה (צלעות בקר מועשנות), ואני כל כך שמח שעשיתי כך מכיוון שהבשר פשוט פנטסטי, עם טעם מתפרץ וחכם מחתיכות לא גדולות במיוחד. בכלל, גדלי המנות במתחם לא מרשימים, בטח לא ביחס למחיר, אבל הם בהחלט מספקים את הציפייה מבחינת הטעם.

לסיום, ולאו דווקא לקינוח, המשכתי לדוכן La Foux Foux ("המשוגעת") של צרי אגמי – הבנוי, כזכור, על מטבח הקרואסונים. למרות השם המתקתק שיצא למאפה, הדוכן מחזיק בעיקר בתוספות מיוחדות ומלוחות בחלקן, כמו המנה שאני הזמנתי, הפסטייה (קרואסון במילוי תערובת פירות יבשים ואגוזים עם פרגיות ובצל מקורמל. 44 ש"ח). זו מנה משוגעת בכל מובן של המילה, ומדהים עד כמה היא עובדת. הביס, גם הפעם, קטן ביחס למחיר המנה, אבל כמה שהוא משתלם – חמוץ, מתוק, מלוח, דבש מתובל, אבקת סוכר וקינמון וכמובן חתיכות הפרגית המעולות – הכל מתאחד לביס מהסוג שנוגסים הרחק מהגוף כדי שלא יתפרק על החולצה, רק כדי שהוא יתפרק ויתחבר מחדש בפה. לא יאומן, יש בעזריאלי אוכל טוב באווירה טובה.

הבעיה האמתית של מתחם DNA היא שהתחרות האמתית שלו לא תהיה מול דוכני האוכל הפשוטים שבמעלה עזריאלי, אלא במתחמי האוכל הרציניים יותר שבסביבה – מידטאון ושרונה. ומולם יהיה לו קשה יותר להרשים, במיוחד באגפי ווליו פור מאני. המזון עצמו מספק את העבודה, הבר שצמוד נראה כמו מקום בילוי לכל הפחות מתוקתק (גם אם קצת מעונב מדי) ועצם היכולת לדלג בין הדוכנים לאסוף לעצמכם ארוחת פאזל בהחלט מפתה, אבל כדי לנצח את המתחמים הכבר יותר מבוססים, יוסי שטרית יצטרך לאצור את עצמו לדעת ולמצוא גיוון מעבר לרבעייה הזו, מוצלחת ככל שתהיה.

• אוכלים שותים
• אוכל רחוב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 891 // משחררים את הניינטיז
• אוכל מקסיקני
• אוכל איטלקי
• אוכל צרפתי
• קרואסון
• נאצ'וס
• טאקו
• יוסי שטרית
• עזריאלי